ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלום סייביץ' נגד אור הובר :

המערער:
שלום סייביץ'
ע"י ב"כ עו"ד בנימין פוטוק

נגד

המשיבים:
1.אור הובר
2.גלעד הובר
ע"י ב"כ עו"ד גלעד חשן

פסק דין

1. בפניי ערעורו של המערער, הוא התובע בהליך בביהמ"ש קמא (להלן: "המערער"), על פסק דינו של ביהמ"ש קמא בת"א 14724-03-17, אשר ניתן ביום 1.11.18 (להלן: "פסק הדין"). במסגרת פסק הדין נדחתה התביעה אשר הגיש המערער כנגד שני הנתבעים, הם המשיבים בערעור שלפניי (להלן: "המשיבים").

2. בפני ביהמ"ש קמא הונחה תביעה כספית חוזית על סך של 257,400 ₪ שהגיש המערער כנגד המשיבים בטענה להפרת הסכם שנכרת ביניהם ביום 14.12.16 (להלן: "ההסכם"). ההסכם הוכתר בכותרת "הסכם פינוי"; ההסכם נחתם בין חברת ליד-און בע"מ (להלן: "החברה") באמצעות מנהליה מר איתן ורטהיים (להלן: "ורטהיים") והמערער מצד אחד לבין המשיב 1 (להלן: "אור") מצד שני. נשוא ההסכם הינו העברת זכויות שכירות במושכר המצוי ברח' ראול וולנברג 24 (להלן: "המושכר"), בו הפעילה החברה עסק מסוג בר מסעדה. לחברה עמדה זכות שכירות במושכר מאת משכיר המושכר עד ליום 30.4.19, עם אופציה להארכה ב-36 חודש. משכיר המושכר הינם מגדל חב' לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), נכסי זיסאפל (1992) בע"מ (להלן: "זיספל"), נכסי כליל ומיכאל (1992) בע"מ ומגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (כל אלה יכונו יחדיו: "המשכיר").

3. במסגרת הסכם הפינוי הצהיר אור כי הוא בדק את המושכר והמחסן הצמוד לו, את הסכמי השכירות שבין החברה למשכיר המושכר ומצא אותם מתאימים לדרישותיו; בסעיף 1.2 להסכם נקבע שהמשיב רוכש מהחברה את כל זכויות השכירות במושכר ובמחסן וכן את הציוד בעסק במצבו as is, למעט ציוד השייך לצד ג'. התמורה נקבעה לסך של 220,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין (ראו סעיף 2.1 להסכם). בסעיף 2.4 להסכם נקבע כי המשיב 2, שהינו אביו של אור (להלן: " גלעד"), יהיה ערב אישית בערבות אוואל לפירעון ההמחאות שיימסרו בגין התמורה, וכי הוא יחתום על כתב ערבות אישית על ההסכם (כך אכן נעשה).
4. ההוראות החשובות העומדות במחלוקת לצורך ערעור זה הן אלו המצויות בסעיף 1.3 ו-1.4 להסכם ואביא אותן במלואן:

"1.3. תנאי מתלה למימושו של הסכם זה, הנו קבלת אישור מטעם משכיר המושכר להחלפת המוכר בהסכם השכירות (להלן: התנאי המתלה").

1.4. על מנת לקבל את אישור המשכיר המוכר יפעל לתיאום פגישה בנוכחות הקונה והמשכיר בהקדם האפשרי וללא דיחוי, והקונה מתחייב להופיע לפגישה זו, להציג את מטרת השכירות המבוקשת על ידו וככל שהמשכיר נתן את הסכמתו העקרונית, לרבות בעל פה, או נחתם הסכם שכירות עם הקונה, המוקדם מבין השניים, ייחשב הדבר כקיום התנאי המתלה והקונה מתחייב לשלם למוכר את התמורה המוסכמת כדלקמן". (ההדגשות שלי).

5. כתב התביעה הוגש תחילה בסדר דין מקוצר וביום 7.11.17 ניתנה למשיבים רשות להתגונן והתיק עבר לפסים של תביעה רגילה. המערער הגיש מטעמו בביהמ"ש קמא תצהירים מטעם ורטהיים, מטעם מר שי לוי, מתווך הנדל"ן שתיווך בין המערער למשיבים (להלן: "לוי" או "המתווך" ), מטעם תמר אבידן פרנקשטיין (להלן: "אבידן"), סמנכ"לית ומנהלת נכסים בנכסי זיספל, רד בינת נכסים ונכסי כליל ומיכאל, המהווים כבעלים של 70% מהמושכר וכן תצהירה של אדווה קובו, נציגת מגדל, המחזיקה ביתרת הזכויות במושכר (להלן: " קובו").

6. בתמצית טען המערער, כי החברה המחתה לו את זכות התביעה וצירף את כתב המחאת הזכויות. המערער מציין כי החברה החליטה בחודש דצמבר 2016 לסגור את העסק שהתנהל במושכר נוכח חובות אליהן נקלעה. תוארה פגישה שנערכה בביתו של המתווך לוי ביום 14.12.16, בה נחתם ההסכם נשוא דיון זה. המערער טוען כי בפגישה זו גלעד הציג את עצמו כבעל מס' אולמות אירועים וכאיש עסקים והודיע כי הוא יערוב לחיובי בנו. לטענת המערער, בשל הלחץ בו הייתה מצויה החברה הוסכם על פינוי ומכירת הציוד במחיר נמוך. צוין כי הוצע למשיבים להתייעץ עם עו"ד בטרם חתימה על ההסכם, אולם המשיבים לא ראו בכך צורך. לשיטת המערער, ניתן אישור עקרוני ע"י משכיר הנכס, כפי שנדרש בסעיף 1.3 להסכם הפינוי, וזאת במסגרת פגישה שנערכה יום למחרת חתימת ההסכם, ומכאן שהתנאי המתלה התקיים כבר למחרת חתימת ההסכם.

7. המערער המשיך וטען בתביעתו, כי לאחר אותה פגישה נשלחה למשיבים טיוטת הסכם ממגדל ואור אף שלח מסרון בו הוא הודיע כי הוא מתכוון לקבוע מועד לחתימה על ההסכם, אולם ביום 27.12.16 או בסמוך לכך, "נעלמו" המשיבים ומס' ימים לאחר מכן שיגרו הודעת ביטול של ההסכם (ביום 5.1.17) כשבמסגרת מכתב הביטול טענו המשיבים בתמצית, שהוצג בפניהם מצג שווא, שהעסק מצוי בהפסדים ומשכך מבטלים הם את ההסכם.

8. במסגרת פסק הדין של ביהמ"ש קמא סוקר הוא את טענות התובע, ראו סעיפים 5-15 לפסק הדין. לשיטת המערער, המשיבים הפרו את ההסכם הפרה יסודית עת נמנעו להשלים את העסקה, למרות שהתנאי המתלה קוים. המערער טען כי נגרם לחברה נזק בלתי הפיך ומשכך דרש הוא את מלוא הסכום שנקבע במסגרת ההסכם כפיצויי קיום .

9. טיעוני המשיבים נסקרו ע"י ביהמ"ש קמא בסעיפים 16-26 לפסק הדין. בתמצית, טענו הם שבעת הפגישה הציג המערער עסק משגשג המייצר רווחים נאים ולימים התברר כי העסק שקוע בחובות כבדים למשכיר ולספקים שונים. עוד טענו המשיבים, שלא התקיים התנאי המתלה בהסכם. בעניין זה מציינים המשיבים, שלאור גילו הצעיר של אור נדרש גלעד לחתום על ההסכם וזאת בניגוד למוסכם. לשיטתם, כאמור, ההסכם בוטל כדין עקב מצגי השווא של המערער ובכל מקרה לא התקיים התנאי המתלה.

10. בפני ביהמ"ש קמא התקיימו דיונים במהלכם נחקרו עדי המערער. המשיבים נחקרו על תצהיריהם ולא הביאו עדים נוספים מטעמם. הצדדים הגישו סיכומים וביום 1.11.18 ניתן פסק הדין הדוחה את התביעה, כאמור. ביהמ"ש קמא מתייחס לסוגיית קיומו של התנאי המתלה, ראו סעיפים 28-33 לפסק הדין. ביהמ"ש קמא בוחן את סעיפי החוק הרלוונטיים, את הפסיקה הרלוונטית ונדרש לפרשנות סעיפים 1.3 ו-1.4 להסכם. ביהמ"ש קמא מתייחס לשאלה, האם ניתן אישור עקרוני להחלפת השוכר, אם לאו; מפנה לעדויות קובו ואבידן ומגיע לכלל מסקנה שלא ניתן אישור עקרוני מאת בעלי המושכר. לשיטתו של ביהמ"ש קמא, הן קובו והן אבידן אישרו בעדותן שטרם ניתן אישור של מורשה החתימה מטעם החברות משכירות הנכס ודי בכך כדי לקבוע שאותו אישור עקרוני לא ניתן.

11. לחיזוק מסקנת ביהמ"ש קמא מציין הוא את חריגותה של העסקה לאור זהות השוכר, אור, שהיה באותה עת חייל בשרות סדיר. עובדה זו מעלה ספק, לשיטת ביהמ"ש קמא, האם אכן בסופו של יום הייתה ניתנת הסכמת בעלי כל המושכר. ביהמ"ש קמא מגיע לכלל מסקנה שנטל הבאת הראיות להוכחת קיומו של התנאי המתלה מוטל על המערער. ביהמ"ש קמא מציין כי אף לא אחד מבעלי המושכר הגיש תצהיר או הוזמן לעדות וכי המערער כשל מלהוכיח שאכן הייתה ניתנת הסכמה מצד בעלי המושכר.

12. ביהמ"ש קמא מתייחס לטענות המשיבים להטעיה ודוחה אותן, ראו סעיפים 38-41 לפסק הדין. עם זאת, כאמור, מאחר ונקבע כי התנאי המתלה לא התקיים התביעה נדחתה אגב חיוב המערער בסכום של 15,000 ₪.

13. על פסק דין זה הוגש כאמור הערעור שבפניי. בתמצית, נטען, כי על אף ההלכה הקובעת שביהמ"ש של ערעור אינו מתערב בדרך כלל בקביעות ביהמ"ש קמא, אזי במקרה הנדון לא נדרשת התערבות בממצאים עובדתיים אלא מדובר במסקנות משפטיות שעולות מתוך העובדות שהוכחו. המערער טוען, כי ביהמ"ש נקלע לכלל טעות כאשר קבע שהיה מקום להביא לעדות את בעלי המושכר וזקף מחדל זה לחובתו. המערער מפנה לשלל הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש קמא, מהן עולה שניתן גם ניתן אישור עקרוני העומד בתנאי ההסכם.

14. המערער מציין שהמשיבים לא צירפו ראיה אחת או מסמך אחד להוכחת טענותיהם ומצביע על גרסה מתפתחת ובלתי אמינה שעמדה בפני ביהמ"ש קמא. המערער מזכיר את הודעת הביטול שנשלחה ביום 5.1.17 ע"י המשיבים, במסגרתה לא בא זכרו של אי קיום התנאי המתלה וכן לא נזכרה כל טענה בדבר היות אור חייל בשרות סדיר. לשיטת המערער, הפעם הראשונה בה עלתה סוגיית אי קיומו של התנאי המתלה הייתה במסגרת בקשת הרשות להגן וגם אז נטען כי המשכיר דחה על הסף את המשיב כשוכר חלופי. המערער מציין את הסתירות שנפלו בעדויות המשיבים, ראו גם סעיפים 34-36 לעיקרי הטיעון מטעם המערער.

15. המשיבים מצדם סומכים את ידיהם על פסק דינו של ביהמ"ש קמא ומזכירים את ההלכה הקובעת שאין מקום להתערב בממצאים עובדתיים שבפסק הדין. לשיטתם, גם אין כל טעות ביישום הדין על עובדות המקרה. בסעיף 5 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבים מציינים הם, כי יש שתי עובדות שאינן שנויות במחלוקת, האחת היא שהתנאי המתלה קבע כי קיומו של ההסכם מותנה באישור החברות אשר הינן הבעלות של הנכס המושכר להחלפת השוכרים, והשנייה היא שמי שהיו מורשים לקבל את ההחלטות עבור החברות לא אישרו מעולם את החלפת השוכרים. לטענת המשיבים, שתי עובדות אלו הוכחו במהלך הדיונים ולכן ההסכם כלל לא נכנס לתוקפו. המשיבים שבו וטענו, כי היה על המערער להוכיח בראיות את התקיימות התנאי והוא לא הביא לעדות את העדים הרלוונטיים, בעלי הנכס, מורשה החתימה.

16. ביום 13/5/19 הופיעו בפניי באי כוח הצדדים והשלימו את טענותיהם בעל פה. יש לציין כי מספר ימים לפני מועד הדיון הגיש המערער בקשה להגיש ראיה נוספת מטעמו, היא החלטת בימ"ש מחוזי מיום 11/2/19, במסגרת תיק פש"ר (ת"א) 33691-05-15. בהחלטה זו בוטל הליך פשיטת הרגל שהתנהל כנגד גלעד בשל חוסר תום לב בניהול ההליך וניצול לרעה של ההליך. המשיבים התנגדו לצירוף הראיה, ובדיון שהתקיים בפני ציין ב"כ המשיבים שאין מחלוקת שצו הכינוס ניתן ביום 21/6/15; גלעד הוכרז כפושט רגל ביום 11/12/16 וההליך בוטל כאמור ביום 11/2/19. אציין כי לא נתתי החלטה אופרטיבית המתירה את צירוף הראיה, וספק אם יש צורך באישור שכזה – שכן מדובר בפסק דין פומבי שפורסם, והעובדות הנוגעות ללוח הזמנים לא הוכחשו כאמור.

דיון והכרעה

17. לאחר ששקלתי את הדברים, סבורה אני כי דין הערעור להתקבל. במקרה הנדון, יש מקום להתערב בפסק הדין שכן מדובר במסקנות משפטיות שגויות, לטעמי, הנובעות מהתשתית העובדתית שהונחה, כמו גם במסקנות שגויות לעניין נטלי ההוכחה.

18. בית משפט קמא השתית את הכרעתו על המסקנה שהתנאי המתלה לא קוים. לשיטתו, "נציגות הבעלים העידו שאישור עקרוני מאת בעלי המ ושכר להחלפת השוכרים בנכס טרם ניתן, לא בעל פה ולא בכתב. גב' קובו וגב' אבידן העידו כי אישור הבעלים ו/או מורשי החתימה מטעם החברות היו אמור להינתן רק לאחר חתימת הנתבעים על ההסכם עם בעלי המושכר, שכאמור לא הבשיל לכדי חתימה בסופו של יום".

19. דומה שדי בעיון בפסקה זו לפסק הדין (סעיף 33), על מנת להבין את הכשל בפרשנות בית המשפט להסכם, עת קבע למעשה ש"אישור עקרוני" יכול היה להינתן רק לאחר חתימה על הסכם שכירות. אזכיר את ההלכות הרווחות לעניין פרשנות הסכם: " מבלי צורך להיזקק לפולמוס שהתעורר בפסיקה ובספרות סביב הלכת אפרופים (ע"א 4628/93‏ ‏מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ''ד מט(2) 265 (1991), להלן: ענין אפרופים), אשר הוביל לתיקון סעיף 25 ל חוק החוזים (במגמה להעצים את משקל לשון החוזה בפרשנותו - ה"ח הכנסת תש"ע 198; ס"ח תשע"א 202), הודגשו והוטמעו בפסיקה שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו ( דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.5.2006), להלן: ענין מגדלי ירקות); ע"א 8836/07 ‏בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן [פורסם בנבו] (23.2.2010), להלן ענין בלמורל). השני, כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 15 (26.2.2012); עניין מגדלי ירקות; עניין בלמורל). לשון אחר - במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים ( גרשון גונטובניק "מחשבות אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה", המשפט יח 105, 129 (תשע"ד)". ראו ע"א 8080/16 עמודי שחף ואח' בע"מ נ' אנטונינה לברינצ'וק ואח' (8/8/18)[פורסם במאגרים].

20. איני מקבלת את פרשנות בית משפט קמא לפיה רק מורשי החתימה בחברה הם אלו שהיו אמורים לתת את אותו "אישור עקרוני". ראשית, מונחים אלו כלל לא נזכרים בהסכם ובית המשפט קמא קרא לתוך ההסכם מילים שלא נאמרו בו במפורש. שנית, סבורה אני כי אותם גורמים שהובאו לעדות היו מוסמכים ליתן את אותו "אישור עקרוני". בעניין זה ה וגשו תצהירהן של אבידן וקובו. אבידן הינה סמנכל"ית נכסים והיא זו שמצויה בקשרים עם הדיירים, ראו סעיפים 2-3 לתצהירה; ראו סעיפים 2-3 לתצהירה של קובו, שם היא מציינת שהינה "נציג הבעלים" והיא הגורם הישיר המתנהל מול הדיירים. ראו גם את עדות קובו בעמ' 36 שור 7-15, שם אמנם מציינת קובו שאינה מורשת חתימה, אולם : "אני מאשרת את השוכרים ואת כל החוזה עצמו". גם אבידן העידה שאישור השוכרים הוא בתחום סמכותה, ראו בעמ' 12 שו' 22. שתי העדות העידו שלאחר שהמשיבים היו חותמים על ההסכם, אזי הייתה נוספת החתימה של מורשי החתימה בחברות המשכירות – אולם עובדה זו אינה מחייבת לדידי את המסקנה שאותה חתימה סופית על הסכם השכירות היא היא הנדרשת לצורך קיומו של ה"אישור העקרוני" שנזכר בתנאי המתלה.

21. מסקנה זו מתיישבת עם לשון ההסכם, שאחרת, מדוע נזכרו שתי חלופות (אישור עקרוני או חתימה על הסכם שכירות, המוקדם מבין השניים?). אם ממילא יש להשלים את כל התהליך ולהמתין לחתימה על הסכם השכירות (כפי שמציין בית משפט קמא בסעיף 33 לפסק הדין), אזי המילים שנכתבו בהסכם הופכות לאותיות מתות.

22. סבורה אני כי המערער עמד בנטל ההוכחה שרבץ על כתפיו להוכחת קיומו של אותו "אישור עקרוני". המערער הביא את נציגות המשכיר שהשתתפו באותה פגישה עם המשיבים; נציגות אלו טוענות שהן המוסמכות לקבוע מי יהיו המשכירים, ולצורך כך אין זה מעלה או מוריד אם הן מורשות חתימה. על כך עמדו נציגות אלו גם בחקירותיהן, וראו עדות קובו בעמ' 37 שו' 4 :" באותו יום אישרנו יחד עם כולם בפגישה את העסקה, סיכמנו שאנחנו מוציאים להם חוזה והם מפעילים את הנכס והם יכנסו לנכס ביום 1.1.17". אם בקשו המשיבים לקעקע עדות זו אזי היה עליהם לזמן לעדות גורמים אחרים אצל המשכיר, על מנת שיעידו ההיפך. כידוע נטל הבאת הראיות הוא נטל דינאמי, וראו בעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006), [פורסם בנבו]) : " נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1505-1506 (קדמי, חלק שלישי); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001))".

23. דומה כי בזמן אמת גם המשיבים סברו שהתקבל אותו אישור עקרוני ולא העלו כל טענה בעניין זה. המשיבים התקדמו במשא ומתן; נשלחה לאור טיוטת הסכם שכירות (ראו נספח 3 לתצהיר קובו); במייל המלווה מיום 26/12/16 נכתב לאור: "נקבע מועד לחתימה"; ראו תכתובת ה"ווטסאפ" שצורפה כנספח 4 לתצהיר קובו, שם נשאל בין היתר האם אפשר לקבוע מועד לחתימה ל" מחר בבוקר", ותשובתו של אור מיום 27/12/16: "הי איתן, הכל מצויין, קיבלנו את החוזה החדש ועוד היום נקבע מועד חתימת חוזה" (ראו נספח 6 לתצהיר ורטהיים). מהראיות עולה ברורות גמירות הדעת של המשכיר להתקשר בעסקה, ומנגד אין כל טענה של המשיבים שהם עדיין ממתינים לאישור עקרוני של העסקה.

24. לא זו אף זו. במכתב הביטול שנשלח ביום 5/1/17 על ידי בא כוח המשיבים אין מילה וחצי מילה על אי התקיימות התנאי המתלה. כל שנטען הוא למצגי שווא והטעייה על ידי החברה/המערער, טענות שנדחו במלואן על ידי בית משפט קמא! אם כך הוא, הרי הביטול הינו שלא כדין והיה על המשיבים למלא אחר חיוביהם, במועד בו שלחו הם את אותו מכתב. אציין בעניין זה כי במהלך השלמת הטיעון בעל פה במסגרת הערעור השיב ב"כ המשיבים, לשאלת בית המשפט: " הבנו שאין אישור עקרוני במסגרת ניהול התיק".

25. סבורה אני כי בית המשפט נתפס לכלל טעות עת התייחס לעסקה כאל "עסקה חריגה". העובדה שמדובר בחייל היתה ידועה לצדדים בעת הפגישה, ואיש לא ראה בכך מכשלה. בעניין זה אציין כי המשיבים אינן יכולים כעת לטעון את טענת הקוזאק שנגזל, כאילו כביכול מאן דהוא ניסה לנצל את עובדת היות אור חייל, בה בעת הם אלו שבחרו להציב את אור בקדמת הבמה, משיקולים שלהם (ואזכיר כי גלעד היה באותה עת פושט רגל). בנוסף ולחלופין, ואם וככל שסברו המשיבים שמדובר בעובדה בעלת חשיבות רבה, היה עליהם להדגיש זאת במסגרת ההסכם, אך גם בעניין זה ההסכם שותק ולא נדרש כל אישור מיוחד .

26. איני סבורה כי היה מקום להניח הנחות במסגרת פסק הדין בנוגע להיתכנות קבלת האישור הסופי והאפשרות שיחתם הסכם בין המשיבים למשכיר – ראו סעיף 34 לפסק הדין, בעמ' 11. כפי שכבר ציינתי לעיל, הצדדים בחרו להג דיר את התנאי המתלה כ"אישור עקרוני", זאת להבדיל מ"אישור סופי" או חתימת הסכם שכירות מחייב. להגדרה זו גם ניתן הסבר המעוגן באומד דעתם של הצדדים – הרצון לבצע החלפה מהירה של שוכרים . משכך סוכם כי תערך פגישה עם "המשכיר" כבר למחרת חתימת ההסכם, וכך נעשה; משכך החל אור בהתלמדות "אור נשאר איתם כל היום על מנת לבדוק את העסק", גלעד בעמ' 51 שו' 1-2.

27. לזמן היתה חשיבות רבה, ולכן יש משמעות כה רבה להתנהלות המשיבים בזמן אמת ולנימוק (שנדחה) שניתן על ידם לזניחת ההסכם. אם וככל שבזמן אמת – בפגישה, למחרת קיום הפגישה , בזמן החלפת טיוטות השכירות והמסרונים (עד 27/12/16) היו מעלים המשיבים את הטענה שטרם התקבל אישור עקרוני לעסקה – יכלו המערער ו/או המשכיר להפיס את דעתם של המשיבים שיש אישור לעסקה. עצם העלאת טענה זו בדיעבד, לאחר שהנימוק להפסקת ההתקשרות היה אחר (הטעייה), גרם לנז ק בלתי הפיך שכן המושכר כבר הושב למשכיר, ללא כל תמורה, וכך גם הציוד שבו.

28. סבורה אני כי בית משפט קמא לא נתן משקל מתאים להודעת הביטול שלמעשה קרסה; כמו גם לא נתן דעתו לסתירות הרבות שבגרסת המשיבים ולעובדת היות גלעד בפשיטת רגל, עת חותם הוא על ערבות לחיוביו בנו. התמונה הכללית שמתקבלת היא שהמשיבים בקשו למלט עצמם החוצה מהעסקה, לאחר שניתן כבר אותו "אישור עקרוני", ומאחר וטענותיהם לעניין הטעייה נדחו, אין אלא לקבוע שהמשיבים הפרו את ההסכם הפרה יסודית, באי תשלום התמורה המוסכמת.

29. משכך יש מקום לחייבם במלוא תשלום התמורה החוזית, וסכום זה משקף את הנזק שנגרם לחברה – בשל ההפרה היא לא הצליחה להשכיר את הנכס לאחר ולא הצליחה למכור את הציוד לכל גורם אחר.

30. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. יש לקבוע כי התנאי המלה התקיים; היה על המשיבים לשלם את התמורה החוזית במלואה ואי התשלום מהווה הפרת ההסכם. לאור התוצאה אליה הגעתי, ישלמו המשיבים למערער את סכום התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; כן ישלמו המשיבים למערער את הוצאות ערעור זה בסך של 15,000 ₪. הפיקדון אשר הופקד על ידי המערער יושב לידי בא כוחו.

ניתן היום, י' אייר תשע"ט, 15 מאי 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שלום סייביץ'
נתבע: אור הובר
שופט :
עורכי דין: