ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע.ר צים שווק ישיר בע"מ נגד עיריית טירת הכרמל :

בפני כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובעת

ע.ר צים שווק ישיר בע"מ, ח.פ. 512781154
ע"י ב"כ עוה"ד אסף גל

נגד

הנתבעת

עיריית טירת הכרמל
ע"י ב"כ עוה"ד אבי גבאי, משרד בן ארי – פיש ושות'

פסק דין

תביעה כספית, המבוססת על הסכם שנחתם בין התובעת לנתבעת בחודש דצמבר 2013 במסגרתו התחייבה הנתבעת לתת ל תובעת "פטור של 20% משטח הקרקע" בחיוב הארנונה, בגין קרקע שמחזיקה התובעת בתחום שיפוטה, ולשנות את החיוב בספריה, באופן רטרואקטיבי מיום 1.1.08.
התביעה הינה תביעת השבה, לתשלום סכום הארנונה ששולם ביתר, בניגוד להסכם, עד למועד הגשת התביעה.

העובדות וטענות הצדדים
התובעת מחזיקה בשני נכסים בתחום שיפוטה של הנתבעת, נכס בנוי המשמש כסופרמרקט, שמספרו בפנקסי העירייה 9038000, וקרקע המשמש ת בין היתר חנייה ל לקוחות הסופרמרקט, נכס שמספרו 90380100. התובעת מחזיקה הנכסים משנת 2008.

התובעת הגישה נגד מנהל הארנונה של הנתבעת השגות על חיובי הארנונה, החל משנת 2011, בין היתר בטענה שבשנת 1991 ביטלה הנתבעת הטבה בצו הארנונה שהיתה בתוקף עד שנת 1990, לפיה בגין כל קרקע שעיקר שימושה עם הבניין כחצר או גינה, או לכל צורך אחר של המבנה, בבניין שאינו למגורים, החיוב יוטל על 80% משטח הקרקע בלבד . ההשגות שהוגשו בשנים 2011 – 2013 נ דחו, ובהמשך הגישה התובעת גם עררים.
בשנת 2011 הגישה עו"ד גליה גרימברג (להלן:"עו"ד גרימברג"), באת כוחה של התובעת דאז, עתירה מנהלית נגד הנתבעת בשם לקוחה אחרת שלה, חברת שורש ערכות נוודים בע"מ (להלן: "שורש") ביחס לחיובי הארנונה בגין קרקע תפוסה אותה החזיקה שורש בתחום שיפוטה של הנתבעת.

במהלך המשא ומתן שניהל ה עו"ד גרימברג בעתירה שהגישה בשם שורש עח הנתבעת עו"ד ערן ארבלי (להלן:"עו"ד ארבלי") נדון גם עניינה של התובעת, ביחס לחיובי הארנונה בגין הקרקע בה היא מחזיקה.

לטענת התובעת, בפגישה שהתקיימה במשרדו של מנהל הגביה של העירייה, פיני אלואשוילי (להלן: "פיני") במסגרת המו"מ שנוהל בין הצדדים, סוכמו עקרונות הפשרה ביחס לשורש ולתובעת וביום 3.12.12 התקבל מעו"ד ארבלי אישור לעקרונות הפשרה. ביום 30.6.13 התקיים דיון בעתירה של שורש, במסגרתו נחתם הסכם הפשרה בעניינה של שורש ו באותו מועד אמר עו"ד ארבלי לעו"ד גרימברג, כי לא ניתן עדיין לחתום על ההסכם בעניינה של התובעת.
עם זאת, מספר חודשים לאחר מכן, ביום 21.11.13 שלח עו"ד ארבלי לעו"ד גרימברג בפקס, את ההסכם בעניינה של התובעת , כשהוא חתום על ידו .
ביום 1.12.13 שלחה גרימברג בפקס, את ההסכם חתום על ידה לפיני ולעו"ד ארבלי.
לטענת התובעת, רק בבקשה שהגישה למחיקת כותרת ולחלופין למתן רשות להתגונן, העלתה הנתבעת , לראשונה, את הטענה כי ההסכם אינו מחייב, בשל אי קיום התנאים הקבועים בסעיף 203(א) לפקודת העיריות.

לטענת הנתבעת, ביקשה ב"כ התובעת כי הסכם זהה להסכם שנחתם עם שורש ייחתם בעניינה של התובעת, משום שטענותיה של התובעת זהות לטענותיה של שורש. כמחווה של רצון טוב, כדי לייעל את ניהול המשא ומתן, חתם היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד ערן ארבלי על ההסכם מול התובעת, אך התנה את תוקפו באישורם של גזבר וראש העירייה, נוכח הוראות סעיף 203(א) (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] . לטענתה, בסופו של יום, החליטו הגורמים המוסמ כים בעירייה, לא לאשר את ההסכם עם התובעת, והודעה על כך נמסרה לתובעת.
עוד טוענת הנתבעת, כי בהסכם נפלו מספר טעויות המעידות על חוסר גמירות הדעת. עיון בהסכם מעלה תהיות שכן מלבד ציון שמה של התובעת בכותרת ההסכם, יתר המסמך מתייחס לחברת שורש, דבר המוכיח כי אומד דעת הצדדים בנוגע להסכם לא התגבש. לטענת הנתבעת, מדובר בהסכם לא חוקי, שדינו ביטול.

דיון והכרעה
עו"ד ארבלי, המשמש כ יום יועצה המשפטי של הנתבעת , היה באותה עת עורך דין חיצוני שלה. בין אם היה יועץ משפטי שכיר, ובין אם עו"ד חיצוני, היה עו"ד ארבלי שלוחה של הנתבעת, ועל כן פעולתו מחייבת את שולח תו, הנתבעת, בהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות"), הקובע כי:
"שלוחו של אדם כמותו ופעולת השלוח לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח".

עו"ד ארבלי ייצג את הנתבעת בעתירה המנהלית של שורש, ובמו"מ עם ב"כ התובעת בעניי נה של התובעת. כך הציג עצמו בפני ב"כ התובעת, והנתבעת אינה טוענת אחרת. כלומר, אין בפי הנתבעת טענה כי עו"ד ארבלי לא הוסמך לייצגה במשא ומתן עם באת כוחה של התובעת.
על כן, משחתם על הסכם, בשמה של הנתבעת, הסכם זה מחייב אותה.

גם אם עו"ד ארבלי פעל ללא סכמות עת חתם על ההסכם עם התובעת, אין בכך כדי לפגוע בתוקף הפעולה שבוצעה על ידו, בהיותו שלוחה של הנתבע ת. זאת, משום שבהתאם להוראות חוק השליחות, התשכ"ה - 1965, סעיף 2, פעולת השלוח מחייבת ומזכה את השולח.
"אין ההפרה מזכה את השולח לבטל את הפעולה המשפטית שנעשתה כלפי הצד השלישי עקב הפרת החוזה... זו תוצאה סבירה, שכן ביטול הפעולה נושא השליחות פוגע בצד השלישי.. אין הצדקה לפגוע בו כאשר הוא לא יודע כלל על הפרת החובה".

(א. ברק, חוק השליחות, הוצאת נבו, כרך שני סעיף 806).

מאחר שחתימתו של עו"ד ארבלי היתה מחייבת את הנתבעת, אף אם היה חותם על הסכם הפשרה ללא הרשאה מפורשת מטעמה, קל וחומר שחתימתו מחייבת אותה מקום שאין מדובר בחריגה מהרשאת השולח, אלא בטענה בדבר פגם שנפל בהליך קבלת ההחלטות אצל הנתבעת, לטענתה. כל תוצאה אחרת הינה בלתי מתקבלת על הדעת, שכן אין להטיל על עו"ד החותם על הסכם פשרה מול עמיתו, המייצג רשות מקומית, את החובה לבחון האם הרשות קיבלה החלטה כדין טרם חתימה על ההסכם.
על אף שנראה כי די היה בדברים אלה על מנת לקבל את התביעה, אדון להלן ביתר טענות בעלי הדין.

נסיבות חתימת ההסכם, תוקפו ומשמעותו
עו"ד גרימברג נחקרה על תצהירה. עדותה היתה קוהרנטית ורהוטה, ומצאתי אותה מהימנה. מעדותה עולה כי היו לה יחסים קולגיאליים טובים וארוכי טווח עם עו"ד ארבלי, בשל מספר תיקים שהתנהלו בין לקוחותיה לבין הנתבעת בתחום הארנונה. גרימברג העידה כי רוב השיחות שלה עם ארבלי היו שיחות טלפון, ותיארה כיצד הבשיל המשא ומתן לכדי הסכם הפשרה. תחילה גובשו עקרונות ההסכם, בפגישה שעסקה גם בשורש והתקיימה בעירייה בהשתתפותו של פיני מנהל הגבייה . במועד החתימה על ההסכם עם שורש אמר לה ארבלי כי אין עדיין אישור להסכם עם התובעת, אך מספר חודשים לאחר מכן שלח לה את ההסכם בעניינה של התובעת חתום על ידיו.
במשך חודשים רבים לאחר מכן, ניסתה ב"כ התובעת לברר מדוע הנתבעת אינה מיישמת את ההסכם, כולל מספר שיחות טלפון לעו"ד ארבלי, אך מעולם לא נאמר לה שיש בעיה בתוקף ההסכם או אישורו.
עו"ד גרימברג לא עומתה בחקירתה, עם טענתו של עו"ד ארבלי לפיה כאשר שלח לה את ההסכם חתום, אמר לה שאין לו תוקף מחייב, וכי הוא רק לצורך "ייעול המשא ומתן". ב"כ הנתבעת בחר לא להציג לה שאלה זו. גם מטעם זה, ברור כי עדותה, ממנה עולה מפורשות שההסכם נחתם על ידי עו"ד ארבלי ללא כל תנאי או סייג, לא נסתרה.
עדותה של עו"ד גרימברג מהימנה בעיני, ואני מבכרת אותה על פני עדותו של עו"ד ארבלי.

עו"ד ערן ארבלי מאשר בתצהירענת התובעת, לפיה טענותיה ביחס לחיובה בארונה בגין הקרקע היו זהות לטענות שורש, אשר בינה לבין הנתבעת התקיים באותה עת הליך של עתירה מנהלית בטענות דומות. בהמשך תצהירו, מצהיר עו"ד ארבלי כי הבהיר לב"כ התובעת כי הוא אינו יכול לחתום על הסכם פשרה בעניינה של התובעת, משום שההסכם עמה מצריך אישור הגזבר וראש המועצה (סעיף 7 לתצהיר). מיד אחר כך, בסעיף 8 לתצהיר, מצהיר עו"ד ארבלי: "כמחווה של רצון טוב וכדי לייעל את ניהול המשא ומתן, חתמתי על ההסכם אל מול צים. זאת תוך שאני מתנה ומתלה מפורשות בפני עו"ד גרימברג את תוקפו באופן ברור ומפורש, באישורם של גזבר וראש העיריה" ממשיך עו"ד ארבלי ומצהיר: "עשיתי זאת מאחר וסמכתי על עו"ד גרימברג ומאחר ולא עלה בדעתי שהיא תטען מאוחר יותר שהדברים הללו לא נאמרו לה...".

עו"ד ארבלי אינו מציין כמה זמן חלף מהרגע שבו הודיע לעו"ד גרימברג שלא יוכל לחתום על ההסכם משום שנדרש אישור ראש המועצה והגזבר, ואם חלף זמן, כפי שטוענת עו"ד גרימברג, הרי דווקא העובדה שבסופו של דבר שלח אליה הסכם חתום, מלמדת כי קיבל את האישורים הנדרשים מהגזבר וראש המועצה.
מכל מקום, עדותו של עו"ד ארבלי אינה מהימנה בעיני, ואני נאלצת לדחות אותה.
לא מתקבל על הדעת כי עו"ד מנוסה, המייצג רשות מקומית, יחתום על הסכם פשרה "כמחווה של רצון טוב וכדי לייעל את ניהול המו"מ".
חזקה על עו"ד ארבלי שהוא יודע כי הסכם חותמים בתום המשא ומתן, ולא בראשיתו, או על מנת לאפשר אותו.
אף עורך דין, בפרט לא כזה המייצג רשות מקומית, אינו יכול ל הישמע בטענה כי חתם בשם הרשות על הסכם, מתוך רצון טוב, על מנת לייעל את המו"מ, מבלי שיהיה בהסכם כדי לחייב את מרשתו.

עו"ד ארבלי נשאל האם ההסכם עם שורש קיבל את אישור הגזבר וראש המועצה, בהתאם לסעיף 203(א), ולכך השיב, כי למיטב הבנתו לא היה צורך האישור כזה במקרה של שורש, משום שמדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין (בעמ' 15 לפרוט' ש' 27-29).
בכך טועה עו"ד ארבלי, משום שבסעיף 203(א) לפקודה כתוב במפורש, כי דווקא הסכם פשרה המוגש לבית המשפט לצורך קבלת תוקף של פסק דין, מצריך חתימת גזבר וראש המועצה.
כלומר, אם לשיטתה של הנתבעת, הסכם פשרה בתחום הארנונה, כמו זה שנחתם עם התובעת, מצריך אישורים בהתאם לסעיף 203(א) לפקודה, אזי על פי אותה שיטה, יש להקפיד עוד יותר עם הסכם המוגש לבית המשפט לשם מתן תוקף של פסק דין. מכל מקום, לטעמי, על הסכם פשרה כמו שנחתם בעניינה של התובעת לא חל סעיף 203(א) לפקודה.

ביחס להסכם הפשרה שנחתם עם שורש, העיד ארבלי, כי התקיימה ישיבה במשרדו של גזבר העירייה, בנוכחות עו"ד גרימברג וגזבר העירייה, וניתנה הסכמה. עם זאת, ארבלי אישר כי לא ניתנה כל החלטה באותה ישיבה, בהתאם לסעיף 203(א) לפקודה, אלא שאותה ישיבה אפשרה לו "להגיע להסכמה מול בית המשפט ולתת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה." (בעמ' 24 ש' 11-16). בנסיבות אלה, כשגם לשיטתו של עו"ד ארבלי, בא כח העירייה, אין כל מסמך פורמלי או חתימות של ראש המועצה והגזבר על הסכם עם שורש, ובהנחה שטענתו לפיה "הסכמה פורמלית" ביחס לתובעת לא ניתנה לו מאת מרשתו, ברור כי לא היתה לעו"ד גרימברג כל סיבה לחשוש שלהסכם עם התובעת לא ניתנה "הסכמה מפורשת". כאמור, את טענתו של עו"ד ארבלי לפיה אמר לה בעל פה כי ההסכם מצריך אישור נוסף, אני דוחה מכל וכל – הן משום שעדותו של ארבלי אינה מהימנה בעיני, הן משום שעדותה של עו"ד גרימברג הסותרת את טענתו, מהימנה בעיני, והן משום שלא מתקבל על הדעת שכך יאמר עו"ד לעמיתתו, לאחר שהוא חותם בשם מרשתו על הסכם פשרה.

במהלך חקירתו הנגדית של עו"ד ארבלי, הוצגו בפניו ראיות לכך שבעת"מ 3763-05-12 בו הגישה האגודה לבריאות הציבור עתירה מנהלית נגד הנתבעת הופיע הוא עצמו בדיון בעתירה, והודיע כי הצדדים הגיעו לפשרה (ת/2). עו"ד ארבלי הכחיש כי מדובר בפשרה (בעמ' 16 לפרוט' ש' 14). הוכח כי כתשעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגישה האגודה לבריאות הציבור בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט במטרה לאכוף על הנתבעת את ביצוע פסק הדין (ת/3). עו"ד ארבלי לא הכחיש כי גם שורש נאלצה לפנות לבית המשפט בבקשה לאכוף על הנתבעת את ביצוע הסכם הפשרה.
בשני הליכים אלה, לא טענה הנתבעת כי ההסכם בטל או אינו חוקי משום שלא התקיימו הוראות סעיף 203(א) לפקודה, דבר המלמד כי היא עצמה אינה סבורה כי יש ממש בטענתה בהליך זה.
הוכח כי הנתבעת לא קיימה שני הסכמים נוספים, שחתמה עם שני מחזיקים נוספים בשטחה, ללא כל הסבר מניח את הדעת.

גם עדותו של פיני, מנהל מחלקת הארנונה, אינה תומכת בטענות הנתבעת. פיני לא ידע לומר, בעדותו, מיהם הגורמים המוסמכים לאשר בתחימתם הסכמי פשרה ביחס לארנונה (בעמ' 27 לפרוטוקול).

הוכח אם כן, כי הנתבעת אינה נוהגת על פי הוראת סעיף 203(א) לפקודת העיריות בחתימתה על הסכמי פשרה ביחס לארנונה, אליהם היא מגיעה עם נישומים שונים, וכי לא הקפידה על יישום הוראות הסעיף לפני שעו"ד ארבלי חתם בשמה על הסכם הפשרה עם שורש שהוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין. למרות זאת, לא התכחשה להסכם זה – אם כי לשם אכיפתו נאלצה שורש להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. גם להסכם עם התובעת לא התכחשה לאחר חתימתו, ומעולם לא הודיעה לה כי לא תקיים אותו בשל פגם שנפל בהליך אישורו, הנתבעת פשוט לא קיימה את ההסכם, ואת הטענה בדבר אי קיום סעיף 203(א) לפקודה, העלתה לראשונה ב בקשת הרשות להתגונן.
כאמור, הוכח כי עו"ד ארבלי חתם על ההסכם, כבא כוחה של הנתבעת, ועל כן חתימתו מחייבת אותה. טענת הנתבעת לפיה עו"ד ארבלי אמר לב"כ התובעת כי ההסכם מותנה ותלוי באישור גזבר העירייה וראש המועצה נדחית.

טענות הנתבעת בדבר פגמים בהסכם
לטענת הנתבעת, נפלו מספר פגמים בהסכם הפשרה, הפוגמים בתקפותו.
הפגם הראשון, הוא העובדה שב"הואיל" הראשון בהסכם נכתב שמה של שורש, ולא שם התובעת. אין חולק כי כך הדבר.
עם זאת, עו"ד גרימברג נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, והבהירה כי מדובר בטעות סופר בלבד, ואכן, מעיון בהסכם ניתן לראות כי יתר הפרטים בו נכונים . בכותרת ההסכם מופיע שמה של התובעת, מספרי זיהוי הנכסים המפורטים בהסכם הם מספרי הנכסים המוחזקים על ידי התובעת וחתימתה בשם הלקוחה בתחתית ההסכם נעשתה בשם התובעת. מכאן, כי אכן מדובר בטעות סופר, שהמקור לה ברור – הרי עו"ד גרימברג שייצגה את שורש ואת התובעת ניהלה מו"מ בשם שתי החברות, והסכם הפשרה של התובעת נוסח על גבי מסמך הסכם הפשרה של שורש.

הפגם השני, לטענת הנתבעת, הוא כי סיווג הקרקע, על פי ההסכם, שגוי.
אין חולק, כי עד חודש מאי 2012, חויבה התובעת בגין הקרקע שבהחזקתה, לפי סיווג "קרקע תפוסה", וכי בחודש מאי 2012, שינתה הנתבעת את סיווג הקרקע ל"חניון" באופן רטרואקטיבי, החל מיום 1.1.11 (עדותו של פיני בעמ' 25 ש' 4-11).
לטענת הנתבעת, ידעה התובעת במועד חתימת ההסכם, כי היא מחויבת עבור הקרקע בסיווג "חניון" ולא לפי "קרקע תפוסה", ולמרות זאת נכתב בהסכם "קרקע תפוסה". לטענתה, במהלך חקירתה של עו"ד גרימברג, התחמקה האחרונה מלהודות כי ידעה בעת חתימת ההסכם שהתובעת מחויבת לפי "חניון" ולא "קרקע תפוסה" והשיבה כי היא לא בטוחה שיש קושי בדבר, משום שחניה היא גם קרקע.
כאן, הרחיבה הנתבעת בסיכומיה, על ההבדל בין סיווג נכס כ"קרקע תפוסה" לבין סיווגו כ"חניון". הרחבה זו לא נדרשה כלל, משום שאין כל חולק על כך שסיווג "קרקע תפוסה" אינ ו סיווג "חניון", התובעת אינה טוענת אחרת.

פגם נוסף בהסכם, לטענת הנתבעת, הוא העובדה שהוא מתייחס לתקופה לא נכונה. בעוד שנכתב בהסכם כי הנתבעת תזכה את התובעת בהתאם להסכם, החל מיום 1.1.2008, בפועל החלה התובעת להחזיק בנכס ולהיות מחויבת בארנונה בגינו, רק ביום 1.5.2008.
לאור שלוש הטעויות הנ"ל, סבורה הנתבעת כי ההסכם חסר מסוימות, וכי הפטור לא חוקי, משום שנפלו טעויות בגובה המס, בתקופת ההסכם, ובשמות הצדדים.

כל שלושת הפגמים שנפלו בהסכם, אינם פוגעים בתקפותו.
כפי שכתבתי לעיל, הטעות בשם התובעת ב"הואיל" הראשון להסכם אינה אלא טעות סופר חסרת כל משמעות, והיא אינה פוגמת בתוקף ההסכם.
הטעות השניה, ביחס לסיווג הקרקע, מעלה את השאלה, האם העובדה שבמועד חתימת ההסכם, ידעה לכאורה ב"כ התובעת, או שהיתה צריכה לדעת, כי התובעת מחויבת בגין הקרקע לפי סיווג "חניון", ובכל זאת בהסכם נכתב "קרקע תפוסה", הינה בעלת השלכה כלשהי על תקפותו של ההסכם?
התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. מדובר בטעות משותפת לצדדים, שנבעה מכך שבעבר, משנת 2008 ועד שנת 2012 סווגה הקרקע כקרקע תפוסה, ועל כן כך התייחסו אליה הצדדים בכל ההשגות שהגישה התובעת, ובמהלך ניהול המו"מ.
חשוב להדגיש, כי אין כל סיבה לייחס את הטעות לב"כ התובעת בלבד. חוסר תשומת הלב היה של שני הצדדים - עו"ד ארבלי צריך היה לדעת שהתובעת מחויבת בסיווג "חניון" לא פחות משהיתה עו"ד גרימברג צריכה לדעת זאת.

ביחס לטענה לפיה התובעת החלה להיות מחויבת רק מיום 1.5.2008 בעוד שבהסכם הוסכם על זיכוי רטרואקטיבי מ- 1.1.2008, אני קובעת כי הנתבעת הוכיחה את מועד תחילת החיוב, שכן פיני הצהיר על כך בסעיף 6 לתצהירו, ולא נחקר בנושא. עו"ד גרימברג, בחקירתה, לא ידעה לענות על השאלה (בעמ' 10 ש' 3-4) והתובעת לא התייחס לטענה בסיכומיה. על כן, אני מקבלת את הטענה, אך טעות זו מעידה רק כי הצדדים לא טרחו לבדוק מתי החל החיוב, ואין בה כדי לפגוע בתוקפו של ההסכם.

תחולת סעיף 203(א) לפקודת העיריות
האם סעיף 203(א) לפקוד ת העיריות [נוסח חדש] (להלן:"הפקודה") חל על ההסכם מושא התביעה?
בתי המשפט שבו והבחינו בין התחייבות כספית מצד העירייה, שבה עוסק סעיף 203(א) לפקודה, לבין הסכם ש משמעותו הפחתה בשיעור הארנונה עקב מחלוקת משפטית בין מחזיק בנכס לבין הרשות המקומית. על האחרונה, כך נפסק, לא חלות המגבלות הקבועות בסעיף 203(א) לפקודה.
בע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין (פ"ד נ(5) 478 (12.2.1997)) (להלן: "הלכת קרשין") נפסק:
"טוענת העירייה כי חל בענייננו סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] , ולפיו, מסמכים, שיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה, אלא אם חתמו עליה בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העיר והגזבר. טענה זו נכבדה היא. לא אחת אמר בית-משפט זה את דברו בצמצמו את דוקטרינת מצג השווא של מי מעובדי עירייה, וזאת כדי למנוע הטלת חבות על העירייה חרף אי-קיום הדרישות הצורניות הקבועות בסעיף 203(א). אלא שספק אם ענייננו בא בכלל בגדרו של סעיף 203(א) כטענת העירייה. זאת לאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי, המקובלות עליי, ולפיהן התחייבותה של העירייה הייתה התחייבות לשנות את ייעוד הנכסים ולא התחייבות לתת הנחה."

בפסק הדין שניתן בעת"מ (ב"ש) 30367-02-14 מדינת ישראל נגד אילת (23. 07.14), נדונה מחלוקת על הסכם לעניין סיווג הנכסים שבבעלות המדינה ל צורך החיוב בארנונה. באותו מקרה, נחתם הסכם בין המדינה לבין מנהל הארנונה לעניין סיווג הנכסים בעבר ובעתיד בעקבות מגעים והליכים שהתנהלו בין הצדדים. ביהמ"ש קבע כי , אף שההסכם לא נחתם על ידי ראש העירייה והגזבר או המזכיר, מדובר בהסכם תקף ומחייב מאחר ש"אין המדובר בהנחה שלא כדין בחיוב הארנונה או בפטור מארנונה, אלא שההסכם נחזה להיות כהסכם המפשר בין עמדות הצדדים בחלוקות בנוגע לחיוב הארנונה הנכון בו יש לחייב את העותרת".

יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא רון שפירא בעת"מ (חי') 932-03-12 סתוי נ.מ.ש. תחנות דלק בע"מ נ' עיריית אור עקיבא:
"...אני סבור שיש לראות בהסכם זה הסכם שלטוני בסוגיית ארנונה המחייב את הצדדים. ודוק, כי עצם העובדה שהסכם זה לא נחתם על ידי ראש המועצה המקומית והגזבר, אין לראות בו כהסכם בטל מעיקרו, שכן אין המדובר בהסכם כספי או הנחה שלא כדין בחיובי הארנונה, אלא שהסכם זה נחזה להיות כהסכם המפשר בין עמדות הצדדים החלוקות בנוגע לחיוב הארנונה הנכון בו יש לחייב את העותרת."

ראו גם: ה"פ (חי') 199/99 מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ נ' ד"ר שמריהו בירן ראש עיריית עכו.

לתמיכה בטענתה, לפיה ההסכם נטול תוקף מחייב, לאור הוראת סעיף 203(א) לפקודה, מפנה הנתבעת לעע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (21.6.11) (להלן:" עניין איי.די.אי").
באותו פסק דין, קבע בית המשפט העליון (כבוד השופט ריבלין), כי מאחר שהעירייה לא אישרה הנחה בתעריף הארנונה, בהליך הכולל חתימות כנדרש על פי סעיף 203(א) לפקודה, מדובר בהסכם לא חוקי, ועל כן אינו אכיף.
התובעת מפנה לעת"מ 40232-02-13 התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ' עיריית יהוד –מונסון.
באותו פסק דין הופנה בית המשפט אל פסק הדין בעניין איי.די.אי, אך דחה את הטענה בדבר חוסר חוקיות ההסכם מושא דיונו, בקובעו כי אין דין הסכמה להנחה בארנונה, כדין הסכמה אליה הגיעו הצדדים בעקבות מחלוקת משפטית ועובדתית אמיתית, שנועדה לסיים הליך בדרכי פשרה.

המקרה שנדון בעניין התעשייה האווירית היה שונה מהמקרה שלפני הן משום שבאותו מקרה נדונה טענת חסרונו של אישור מועצת העיר לצו הארנונה, והן משום שהסכם הפשרה שם נחתם במסגרת הליך משפטי שהתנהל בין הצדדים. עם זאת, אני סבורה כי הרציונל בבסיס פסק הדין מתקיים גם במקרה של טענה לאי חוקיות לאור סעיף 203(א) לפקודה, וגם במקרה בו ההסכם לא נחתם במהלך בהליך משפטי, ובלבד שהיתה מחלוקת משפטית קיימת בין הצדדים. מחלוקת משפטית כזו, יכולה להתבטא גם בהתכתבות בין באי כח הצדדים.

במקרה הנדון, הגישה התובעת השגות ועררים על דחייתן של ההשגות, החל משנת 2011, כאשר במועד חתימת ההסכם, עמדה בפניה האפשרות להגיש עתירה מנהלית. באת כח התובעת ייצגה בעת החתימה על הסכם הפשרה, את שורש, שהגישה עתירה מנהלית דומה, וההסכם נועד לחסוך הגשתה של עתירה מנהלית מטעם התובעת.
מכאן, שמדובר בהסכם פשרה, שכן הוא המפשר בין עמדות התובעת לנתבעת במחלוקת אודות הסיווג הנכון של השטח לעניין החיוב בארנונה, גם אם הוא מכיל בתוכו התחייבות שהעירייה נטלה על עצמה ושכרוכה בעלויות כספיות. אין המדובר בהנחה שלא כדין בחיוב הארנונה או בפטור מארנונה וככזה אינו חייב להיות חתום ע"י הגורמים המוסמכים בעירייה כהוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות.

נוהל מחיקת חובות לרשות המקומית, אליו הפנה עו"ד ארבלי בעדותו (עמ' 24 לפרוט' ש' 1-2) ואשר התקבל וסומן נ/1, אינו רלוונטי לנושא המחלוקת שלפני, כפי שמעיד סעיף 1.1. בנוהל. במקרה הנדון, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים אינו הסכם מחיקת חובות כי אם הסכם שנועד לפשר בין עמדות שונות של הצדדים, לאחר שהתובעת הגישה השגות על חיובה בארנונה.
פסק הדין אליו מפנה הנתבעת בבג"צ 6741/99 יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים ואח' אף הוא אינו רלוונטי לנושא המחלוקת, שכן באותו עניין עסק בית המשפט העליון בתקנות שתוקנו במטרה לאפשר לרשות מתן פטור מארנונה לקבוצות מסוימות באוכלוסייה. אין זה המקרה שלפני, בו הוכח כי התובעת שבה והגישה השגות בגין חיובי הארנונה כל שנה, בנקודה זו שהיתה במחלוקת בין הצדדים, וההסכם שנחתם נועד לפשר בין עמדות הצדדים ולמנוע התדיינות משפטית בנושא.

הוכח כי הנתבעת עצמה אינה נוהגת על פי הוראת סעיף 203(א) לפקודת העיריות בבואה לחתום על הסכמי פשרה עם נישומי ארנונה , אך לא רק מטעם זה שמשמעותו חוסר תום לב מצד הנתבעת בהעלאת הטענה, יש לקבל את התביעה, אלא מהטעם שלצורך חתימת הסכם הפשרה כמושא המחלוקת בתיק זה, לא נדרשה הנתבעת לקיים את הוראות הסעיף. כך מתחייב מהפסיקה אותה סקרתי לעיל, לאחר שמצאתי כי ההסכם הינו הסכם פשרה.

מכל מקום, מקובלת עלי גם טענת התובעת לפיה, אף אם היה מדובר בחוזה שלא קוימו לגביו הוראות החוק, ודינו ביטול, גם אז היה מקום לפעול על פי עקרון הבטלות היחסית, ולקבוע כי הנתבעת מחויבת לקיים את ההסכם, בשל חובת ההגינות ותום הלב שחלה עליה.
הראיות שהונחו בפני בית המשפט מלמדות כי הנתבעת לא קיימה את ההסכם, ללא כל סיבה שבדין, ורק בדיעבד, לאחר הגשת התביעה, העלתה טענה בדבר אי קיום התנאים הקבועים בסעיף 203(א) לפקודה.
נפסק כי אי קיום הדרישות הצורניות המהותיות שבסעיף 203(א) לפקודת העיריות "אינה מחייבת בטלות והשבה מלאה של הכספים שנוכו" וזאת מכוח עיקרון תום הלב וחובת ההגינות ( ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח' (22.1.09) ).
באותו פסק דין נפסק כי בבוא ביהמ"ש לקבוע מהן תוצאותיה של אי-חוקיות החוזה המנהלי, יש להחיל עקרונות של תום לב וחובות של הגינות וכי במקרים מתאימים יש בכוחם של אלה, כ"שיקולי צדק", "לרכך" את התוצאות הקשות של סעיף 203(א).
ראו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ (חי') 29048-10-15 סנמינה אס סי איי ישראל מערכות רפואיות בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית מעלות תרשיחא (24.12.15) שם קבע בית המשפט, בדונו בטענה בדבר הסכם בלתי חוקי למתן הנחה בארנונה, כי אם סברה העירייה שחתמה על הסכם בטל, היה עליה לפעול לביטול ההסכם באופן מידי, ומשלא ביטלה אותו, עליה לכבדו.

לסיכום פרק זה, התובעת הוכיחה כי נחתם בינה לבין הנתבעת, באמצעות בא כוחה, הסכם המחייב את הנתבעת . הנתבעת מעולם לא הודיעה כי ההסכם חסר תוקף או שהיא מבטלת אותו, אך לא קיימה את ההסכם. על כן, הפרה הנתבעת את ההסכם, והתובעת זכאית לסעד הנתבע, היינו להחזר סכום הארנונה שנגבה ביתר, בניגוד להסכם, עד למועד הגשת התביעה.

חישוב סכום ההשבה המגיע לתובעת
לסיכומיה, צירפה התובעת מספר נספחים, הכוללים תחשיבים שערכה לסכום ההחזר המגיע לה, לטענתה, על פי ההסכם. הנתבעת התנגדה לצירוף הנספחים, שלא הוגשו בשלב הבאת הראיות. בהחלטתי בנדון, קבעתי כי התובעת אינה רשאית לצרף לסיכומיה תחשיבים (נספחים ג' ו- ד') ואלה יוצאו מן התיק, יחד עם אותם סעיפים בסיכומים העוסקים בהם. עם זאת, קבעתי כי לנספח א' לסיכומים, שהינו תדפיס מספרי העירייה, אשר צורף לתצהירו של פיני מטעמה, בתמיכה לבקשה למחיקת כותרת, רשאית התובעת להפנות, וכן רשאית היא לצרף את צווי הארנונה לתקופה הרלוונטית. הנימוקים בהרחבה מפורטים בהחלטתי מיום 2.7.18.

סכום ההשבה לו זכאית התובעת, על פי ההסכם, ניתן לחישוב בקלות, על סמך הנתונים המצויים בפני בית המשפט. שטח הקרקע מושא המחלוקת, הידועה כנכס מס' 90380100 הינו 5,413 מ"ר, על פי תדפיסי העירייה, נספח 1 לתצהירו של פיני. הנתבעת התחייבה לפטור את התובעת בגין 20% משטח הקרקע, היינו בגין 1,082.6 מ"ר, כלומר שטח זה יש להכפיל בתעריף הארנונה למ"ר, על פי צווי הארנונה לשנים מושא המחלוקת.

לצורך חישוב סכום ההחזר, יש להידרש לשאלת פרשנותו של סעיף 2 להסכם, לאור העובדה שבשנת 2012 שינתה הנתבעת את הסיווג בגינה חויבה הקרקע בארנונה;
למעשה, הנתבעת לא העלתה מפורשות טענה זו משום שלטענתה, לשון סעיף 2 כלל אינה מאפשרת יישום ההסכם. הנתבעת טוענת כי העובדה שבעת חתימת ההסכם כבר חויבה התובעת בגין הקרקע בסיווג חניון וידעה על כך, הינה פגם בחוזה המוביל לפסלותו. טענה זו דחיתי כאמור לעיל.
בהמשך, טוענת הנתבעת, בסיכומיה, כי התובעת לא זכאית לכל השבה, משום שכלל לא הוכיחה כי שילמה את הארנונה לתקופה מושא התביעה, ומשום שעל מנת להוכיח זכאות לסעד המבוקש, היה על התובעת להוכיח תחילה כי שילמה בעד קרקע תפוסה. התובעת לא עשתה כן, ולא הציגה קבלות בגין תשלום עבור קרקע תפוסה.
איני מקבלת את הטענה לפיה היה על התובעת להוכיח, בקבלות, כי שילמה מדי שנה את הארנונה בה חויבה. הנתבעת היא זו שטענה כי לתובעת קיים חוב בגין הנכס שבמחלוקת, בסכום של כ- 63,000 ₪. ופיני אישר בעדותו, כי החוב מתייחס לשנה 2011-2012. מכאן, שהנתבעת עצמה מודה כי התובעת שילמה את הארנונה, כפי שנדרשה, בכל יתר התקופה.

עם זאת, כאמור, בבואי לפסוק על פי ההסכם, נוסח סעיף 2 מעלה שאלה פרשנית, על רקע שינוי הסיווג. שכן, החל מיום 14.5.12 שינתה הנתבעת את סיווג הקרקע מ"קרקע תפוסה" ל"חניון" (באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.1.11) ו אין חולק שהחל מיום 14.5.12 שילמה התובעת בגין הקרקע לפי סיווג חניון. נשאלת השאלה, אם כן, האם הפטור שהתחייבה הנתבעת לתת לה יחושב אף הוא על פי סיווג חניון או שיש לחשבו על פי סיווג "קרקע תפוסה" משום שבסעיף 2 להסכם נכתב, בסוגריים, "קרקע תפוסה". האפשרות האחרונה תוביל לכך שהתובעת תחויב בגין מלוא שטח הקרקע לפי סיווג חניון, ותזוכה בסכום שהוא מכפלת 20% מהשטח, בתעריף "קרקע תפוסה", בעוד שהאפשרות הראשונה תוביל לכך שהתובעת תזוכה ב- 20% מהשטח באותו סיווג שעל פיו שילמה, היינו למעשה, ב- 20% מסכום הארנונה בגין השטח.
הסעיף נוסח כך:
"העירייה תעניק ביחס לנכס פטור של 20% משטח הקרקע ("קרקע תפוסה") וזאת באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.1.2008 ואילך ." (ההדגשה אינה במקור – ע.ו).
התחייבות העירייה, על פי לשון ההסכם הינה להעניק ביחס לנכס פטור של 20% "משטח הקרקע". אמנם, בסוגריים נכתב הסיווג "קרקע תפוסה", אך מלשון ההסכם עולה כי הכוונה היתה לחייב את התובעת בארנונה בגין 80% משטח הקרקע, שכן זו היתה טענתה של התובעת בכל ההשגות שהגישה, בטענה שעד שנת 1991 כך קבעו צווי הארנונה ביחס לקרקע הצמודה לנכס בנוי שאינו למגורים. זו בדיוק הי תה גדר המחלוקת, ללא כל קשר לסיווג הקרקע.
לא נטען, וממילא לא הוכח, כי אם היו הצדדים ערים לכך שהסיווג שונה מספר חודשים קודם לכן, לא היה נחתם ההסכם, או שההנחה היתה ניתנת בסיווג "קרקע תפוסה" למרות שהחיוב נעשה לפי סיווג "חניון".
על כוונת הצדדים ניתן ללמוד גם מעדותה של עו"ד גרימברג, אשר העידה במפורש, כי כוונת הצדדים היתה לקבלת פטור בשיעור 20% מהקרקע (ללא קשר לסיווג) (ראו עדותה בעמ' 10 ש' 23, 26, 35).
מסקנתי היא כי כוונת הצדדים היתה לחייב את הנתבעת בארנונה בגין 80% משטח הקרקע, היינו ליתן פטור מחיוב בגין 20% משטח הקרקע. על כן, הנחה זו יש לתת לה על פי הסיווג בו חויבה, בכל אחת מהתקופות.

טענות הקיזוז של הנתבעת
בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי חשבונה של התובעת זוכה, ביום 19.1.09 בסכום של 165,000 ₪ בגין פטור לנכס שאינו ראוי לשימוש למשך חצי שנה. הטענה אינה במחלוקת, אך היא אינה רלוונטית, משום שהנתבעת אינה מבקשת בגינה כל סעד אופרטיבי. מכל מקום, נראה כי הפטור ניתן לנכס הבנוי בלבד, כפי שעולה מטבעו של הפטור האמור, המיועד לנכס בנוי שאינו ראוי לשימוש, ומעדותו של פיני, ממנה עולה כי הפטור נרשם רק בחשבון הנכס הבנוי (בעמ' 29 לפרוט' ש' 12 ואילך).

הנתבעת העלתה טענת קיזוז, בגין חוב שלטענתה חייבת התובעת עבור הנכס מושא התביעה, בסכום של 62,152 ₪ נכון ליום הגשת כתב ההגנה, וחוב נוסף של 1,336.4 ₪ בגין הנכס הבנוי. את סכום החוב הכולל, יש לטענתה, לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת, ככל שייפסק.

לטענת התובעת, רובו של החוב נוצר בגין החיוב הרטרואקטיבי שביצעה הנתבעת לנכס מושא התביעה, בשנותה את הסיווג שלו מקרקע תפוסה לחניון, ביום 14.5.12 באופן רטרואקטיבי, החל מיום 1.1.11, וחיוב רטרואקטיבי כאמור מנוגד לדין.

לטענה זו משיבה הנתבעת, כי מדובר בטענה חדשה שלא עלתה בכתב התביעה, ועל כן הינה הרחבת חזית אסורה.
אין מדובר בטענה שהיה על התובע להעלות מיוזמתו בכתב התביעה, שכן לא הוכח כי הנתבעת קשרה בין קיומו של החוב הנטען לבין ההסכם מושא התביעה. הטענה עלתה על ידי הנתבעת לראשונה, בכתב ההגנה. אם לא הגיש התובע כתב תשובה, יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת.על כן, אין מדובר בהרחבת חזית.

בחקירתו הנגדית, אישר פיני כי מאחר שהחוב מתייחס לשנים 2011 – 2012 , אותן השנים בהם בוצע על פי עדותו חיוב רטרואקטיבי, יתכן כי החוב נובע מהחיוב הרטרואקטיבי (בעמ' 26 ש' 21-28).
עיון בהודעת הדרישה ששלחה הנתבעת אל התובעת, בתאריך 14.5.12 המצורפת כנספח ג' לתצהירה של עו"ד גרימברג, ומועתקת לסעיף 59 בסיכומי הנתבעת, מלמד כי הנתבעת עצמה הודיעה לתובעת על קיומו של החוב, בתאריך זה, ופירטה את מקור החוב במפורש – החיוב לפי תעריף חניון במקום קרקע תפוסה לשנת הכספים 2012, ולשנת 2011 מיום 1.3.11 עד יום 31.12.11.
גובה החוב כפי שפורט במסמך, זהה לגובה החוב שלו טוענת הנתבעת כיום ואותו היא מבקשת לקזז. משמע, התובעת שילמה את הארנונה לפי החיוב הקודם, קרקע תפוסה, במלואו, והחוב נוצר רק בגין החיוב בדיעבד (למעט חוב של כ- 1,000 ₪ בגין הנכס הבנוי) .

טענת התובעת הינה, אם כן, כי חיוב רטרואקטיבי הינו פסול ודינו בטלות. לתמיכה בטענה מפנה התובעת לפסק דין בו בוטל חיוב רטרואקטיבי שביצעה הנתבעת עצמה, לנישום אחר בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל פ"ד נו(2) 773 וכן לע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות פ"ד נד(2) 433.
אף שמבחינת הדין המהותי, נראה כי יש ממש בטענת התובעת בדבר החיוב הרטרואקטיבי, (ואיני קובעת מסמרות בנושא), אין מקום לדון בטענה משני טעמים:
ראשית, מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה הסמכות העניינית לדון בטענות התובעת ביחס לבטלות החוב נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000 ופרטים (1) ו- (8) בתוספת הראשונה.
שנית, הודעת הדרישה של הנתבעת נשלחה אל התובעת בתאריך 14.5.12, בד בבד עם הגשת תגובת מנהל הארנונה לערר שהגישה התובעת לשנת 2012. אם רצתה התובעת לחלוק על החיוב, היה עליה להגיש השגה, במועד הקבוע בחוק. גם בהודעת הדרישה, נכתב כי אם התובעת חולקת על החיוב, עליה להגיש השגה, תוך 90 יום מקבלת הדרישה. התובעת לא הגישה השגה על חיוב זה, ועל כן אין היא יכולה לתקוף את החיוב במסגרת הליך זה.

לאור האמור, אני מקבלת את טענת הקיזוז ביחס לחוב הארנונה של התובעת לשנים 2011-2012.

סיכום:
הסכום אותו על הנתבעת להשיב לתובעת הוא מכפלת 20% משטח הקרקע, היינו 1,082.6 בתעריף אותו שילמה התובעת בגין כל שנה, כפי שהוא מופיע בצו הארנונה לאותה שנה.
עד 14.5.12 שילמה התובעת לפי תעריף קרקע תפוסה. את החוב שנוצר בגין החיוב הרטרואקטיבי לא שילמה, אך מאחר שמצאתי לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת בנדון, המשמעות היא שהתובעת מחויבת למעשה, החל מיום 1.1.2011 לפי סיווג חניון. על כן, חישוב סכום ההשבה יערך עד יום 1.1.2011 לפי תעריף "קרקע תפוסה", והחל מאותו תאריך, בו התובעת החלה לשלם לפי תעריף "חניון", תבוצע גם ההשבה לפי תעריף "חניון".
לשנת 2008 תחושב ההשבה באופן יחסי לחודשים בגינם חויבה התובעת, היינו רק מיום 1.5.2008 שכן הנתבעת הוכיחה כי זהו המועד בו החל החיוב, ולכן חרף העובדה שבהסכם נכתב כי התובעת תזוכה החל מיום 1.1.08 יש לפרש את ההסכם כך שהצדדים לא התכוונו לזכות את התובעת בגין 20% משטח הקרקע בתקופה שבה כלל לא חויבה בארנונה.
למען הסר ספק, לשנת 2014 תבוצע ההשבה לכל השנה.

הנתבעת תשיב לתובעת את הסכום אותו שילמה ביתר, בניגוד להסכם על פי הפירוט הבא:

לשנת 2008, מסתכם סכום ההשבה ב- 1,082.6 X 25.07 X 2/3 = 18,094 ₪.
לשנת 2009 מסתכם סכום ההשבה ב- 1,082.6 X 26.22 = 28,386 ₪ .
לשנת 2010 מסתכם סכום ההשבה ב- 1,082.6 X 26.65 = 28,851 ₪.
לשנת 2011 מסתכם סכום ההשבה ב- 1,082.6 X 33.26 = 36,007 ₪.
לשנת 2012 מסתכם סכום ההשבה מסתכם ב- 1,082.6 X 34.29 = 37,122 ₪.
לשנת 2013 מסתכם סכום ההשבה ב- 1,082.6 X 35.08 = 37,978 ₪.
לשנת 2014 מסתכם סכום ההשבה ב- 1,082.6 X 36.26 = 39,255 ₪.
לסכום ההשבה , בגין כל שנה, יתווספו הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות (הפרשי הצמדה וריבית) 1984 בהתאם לסעיף 3 להסכם החל מאמצע של כל שנה, ועד מועד התשלום בפועל.
מסכום זה שעל הנתבעת להשיב לתובעת, יש לקזז את חובה של התובעת בגין ארנונה, לשנים 2011 – 2012, בגין אותו נכס (מספר 90380100) . במועד הגשת כתב ההגנה היה גובה החוב 63,488.4. הסכום לקיזוז יהיה החוב כפי שהוא מופיע בפנקסי העירייה במועד ביצוע התשלום על פי פסק הדין .
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 30,000 ש"ח , הוצאות האגרה ששולמה במלואה, והחזר הוצאות העדה בסך 1,755 ₪.
הסכום ישולם תוך 30 יום.

ניתן היום, י' אייר תשע"ט, 15 מאי 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ע.ר צים שווק ישיר בע"מ
נתבע: עיריית טירת הכרמל
שופט :
עורכי דין: