ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ישי עדיקה נגד רן דמתי :

לפני:

כבוד השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' דניאלה דרור

התובע
ישי עדיקה
ע"י ב"כ: עו"ד יובל דנון
-
הנתבע
רן דמתי
ע"י ב"כ: עו"ד אלי כהן

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע ,שעבד כדוור בשכר לפי יחידת דיוור, בגין השלמת פיצויי פיטורים, אי מתן הודעה לעובד, פדיון חופשה, דמי הבראה, ימי חג, יום בחירות, דמי נסיעות, הפרשי שכר, שכר שלא שולם ופיצוי בגין תלושי שכר שאינם תקינים.

העובדות
הנתבע הוא קבלן משנה של שירותי דואר – חברת "בר הפצות".
התובע עבד כדוור.
תקופת עבודתו של התובע בנתבע מיום 1/11/12 עד 2/9/15, סך הכל 34 חודשים.
מ 2/15 ועד 2/9/15 עבד התובע במתכונת של יומיים בשבוע, במהלכם חילק דואר רק באזור 41 (כמחצית משכונת רמת שלמה). קודם לכן, עבד התובע רוב הזמן 4 ימים בשבוע, וחילק דואר בכל שכונת רמת שלמה.
התובע עבד על בסיס תוצרת כשעל כל מכתב עד ל 10,000 מכתבים, שכרו עמד על 33 אגורות למכתב. מעל 10,000 מכתבים שכרו עמד על 26 אגורות למכתב.
החל מ 1/1/14 השכר מעל 10,000 מכתבים, עמד על 25 אגורות למכתב.
בסוף שנת 2014 הנתבע הודיע לתובע בשנית כי שכרו פר תוצרת עד 10,000 ₪ ירד ל 32 אגורות למכתב.
תעריפי מכתבים של חב' חשמל הינם 20 אגורות למכתב.
תעריפי הודעה לבוחר שהיו בשנת 2013, עמדו על 18 אגורות למכתב.
מוסכם כי התובע התחיל כל יום את עבודתו ברחוב שטנר 3 ירושלים, ולאחר מכן נסע לחלק דואר.
התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבע.

המחלוקת
מה היו נסיבות התפטרותו של התובע והאם הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו? בהתאם לכך, האם יהיה זכאי להשלמת פיצויי פיטורים.
האם התובע חתם על הסכם עבודה והאם קיבל הודעה לעובד. מה היו תנאי עבודתו של התובע והאם זכאי לתנאים סוציאליים, מעבר לסכומים שסוכמו פר מכתב?
בהתאם לפלוגתא 2, האם התובע יהיה זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ובאיזה שיעור?
האם התובע יהיה זכאי לתנאים הסוציאליים הנתבעים על ידו (חופשה, הבראה, נסיעות, חגים ויום בחירות).
האם נכונה טענת התובע כי החל מ 2/15 לא שולם לו שכר בגין חלוקת מכתבים ברח' מבוא החוסם? בהתאם לכך, האם זכאי להפרשי שכר בגין עבודה זו?
האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין הורדת שכרו ל 25 אגורות פר מכתב מעל 10,000 ₪? אם כן, באיזה שיעור?
האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין הורדת שכרו ל 32 אגורות פר מכתב עד 10,000 מכתבים? אם כן באיזה שיעור?
האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין חלוקת מכתבי חב' חשמל ו/או הודעה לבוחר במידה וכן, באיזה שיעור? כנ"ל לעניין מגזינים והאם תעריף חלוקת חוברות ומגזינים זהה לחלוקת מכתבים אחרים?
האם נכונה טענת התובע כי בפועל לא שולם שכרו בהתאם לכמות האמיתית של המכתבים אותם חילק? כפועל יוצא, האם זכאי לפיצוי בגין תלושי שכר פיקטיביים, במידה וכן באיזה שיעור?

הכרעת הדין
נסיבות סיום עבודת התובע
הוסכם על הצדדים כי התובע התפטר.
התובע טען כי במשך תקופת עבודתו שכרו ירד פעמיים, אולם "הקש ששבר את גב הגמל" הייתה הפחתת השכר השלישית, עליה הודע לו ביום 10.6.15. בעקבות הפחתה זו שלח התובע ביום 23.7.15 מכתב לנתבע, באמצעות ב"כ, לפיו ההפחתות בשכרו נעשו בניגוד לדין, ולמורת רוחו. כמו כן, הודיע כי לא שולמו לו תנאים סוציאליים כגון חופשה, הבראה, חגים ונסיעות, וככל שהנתבע לא יתקן את החוסר בשכר, לרבות התנאים הסוציאליים – הוא יתפטר ויעמוד על תשלום פיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים. כאמור הודעת ב"כ התובע נשלחה למעלה מחודש וחצי אחרי שהודע לו על ההפחתה. על פי הפסיקה בטווח של שלושה שבועות סביר שעובד ינסה לשכנע את מעסיקו לשנות את ההחלטה. התובע המתין זמן רב ולא הסביר שיהוי זה.
הנתבע טען כי ההפחתה הראשונה הייתה בהסכמת התובע ויתר העובדים, בגין הבראה וייעול. ההפחתה השניה הייתה כאשר התובע בקש לצמצם את מספר ימי העבודה מ-4 ימים ליומיים בלבד. בפועל, למרות ההפחתה שכרו של התובע לא ירד, אלא עלה בכ-300 ₪ לחודש בממוצע. ההפחתה השלישית הייתה בשל צורך מיידי בהליך הבראה, שנועד למניעה של קריסת העסק ופיטורי כל העובדים, לרבות התובע.
לטענת הנתבע בפועל, כחודש בלבד לאחר מכן ההפחתה בוטלה והשכר הושב לעובדים. עוד טען הנתבע כי שילם לתובע את כל זכויותיו הסוציאליות כדין. הנתבע הוסיף כי התובע התפטר לצורך לימודיו, ואין כל קשר בין הפחתות השכר, אשר גם לאחריהן המשיך התובע לעבוד, לבין החלטתו להתפטר מהעבודה.
בסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") נקבע:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".
בפסיקה נקבע כי עובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורים כאמור, בהתקיים שלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה ' הרעה מוחשית בתנאי העבודה' או ' נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה, ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעסיק אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת (ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי נגד טכנובר בע"מ, וההפניות שם).
לאחר שתי הפחתות השכר הראשונות, התובע המשיך לעבוד אצל הנתבע. נפסק כי עיכוב בתגובה להפחתת שכר תיחשב כהשלמה של העובד עם תנאי שכרו החדשים.
ישנה מחלוקת עובדתית בין הצדדים, האם התובע ידע על ההפחתות בזמן אמת.
התובע ציין בתצהירו: "לאחר כשנה עבודה אצל הנתבע, הנתבע הודיע לי כי שכרי פר תוצרת מעל 10,000 מכתבים ירד ל-25 אג' פר מכתב. הבעתי את מורת רוחי להורדה האמורה, אולם הורדת שכר זו בוצעה. יודגש כי בשום שלב לא הסכמתי להורדת השכר האמורה (דגש ש.ש.).
מהאמור עולה כי הודע לתובע על ההפחתה בזמן אמת, אולם הוא בחר להמשיך לעבוד אצל הנתבע, ולא התפטר בגין הפחתה זו.
בסתירה לתצהירו, בעדותו טען התובע כי לא קיבל הודעה על ההפחתה הראשונה בשכר, ולא יכול היה לפנות לנתבע, כיוון שלא ידע עליה בזמן אמת:
"ש. אתה מאשר שקיבלת הודעה בכתב על ההפחתה הראשונה של השכר?
ת. לא קיבלתי.
...
ש. אבל לא טענת בזמן אמת שמדובר בהרעת תנאים.
ת. פניתי אליו.
ש. בזמן אמת כזה קרה?
ת. בהפחתה הראשונה לא יכולתי לפנות כי לא ידעתי...(עמ' 26 שו' 3-4, 15-18).
חרף הסתירה, בסיכומיו חזר התובע על טענתו בתצהיר ולפיה: "לאחר כשנה עבודה אצל הנתבע, הנתבע הודיע לתובע כי שכרו פר תוצרת מעל 10,000 מכתבים ירד ל-35 אג' פר תוצרת. התובע התנגד להורדה האמורה, אולם ההורדה בשכר בוצעה".
נוכח הסתירה בין עדות התובע לטענתו בתצהיר ובסיכומים, מצאנו כי יש לקבל גרסת התובע בתצהירו, עליה חזר אף בסיכומיו לאחר עדותו, ולפיה ידע בזמן אמת על ההפחתה הראשונה והמשיך לעבוד חרף הידיעה . בכך השלים על פי הפסיקה עם תנאי העסקתו החדשים ואינו זכאי להפרשים.
גם ביחס להפחתה השנייה טען התובע כי ידע על ההפחתה והתנגד לה (ס' 6 לסיכומי התובע).
חרף טענת התובע לפיה התנגד להפחתות השכר הראשונה והשנייה, המשיך לעבוד אצל הנתבע ומשכך אין קשר סיבתי בין ההפחתות שכר אלו לבין ההתפטרות. אף לא קמה זכאות לפיצוי כספי.
ההפחתה השלישית הייתה בתאריך 10.6.15.
מנוסח ההודעה על הפחתת השכר עולה כי מדובר באירוע זמני, שנועד להבראת העסק, על מנת שיוכל להמשיך להתקיים וכי מדובר בהפחתה בשיעור נמוך ביותר: "... בעקבות 2 החודשים האחרונים התבהרה תמונת מצב עגומה למצבו הכלכלי של העסק... עקב מצב זה ועד שאמצא פתרון על ידי החברה ו/או התייעלות נוספת בעסק. לא נותר לי אלא להפחית לכם העובדים בין 100-300 ₪ לפי רמת השכר, כאשר שכר שמעל 7000 ₪ ברוטו הופחתו 300 ₪ ומתחת בהתאמה" (דגש ש.ש.).
בחודש 6/15 שכרו של התובע עמד על סך של 2,688.55 ₪ ובחודש 7/15 שכרו עמד על סך של 3,101.32 ₪ ( נספח ה' לתצהיר התובע). בנסיבות אלו, שכרו של התובע צפוי היה לרדת בשיעור נמוך, של כ-100 ₪, וזאת כאמור באופן זמני ועד למציאת פתרון.
ביום 23.7.15 שלח לנתבע מכתב, (חודש וחצי אחרי שידע) באמצעות ב"כ לפיו " במידה ולא תשלם ו/או תשיב את זכויותיו הסוציאליות, לרבות שכרו שהולן, באופן במידי [ כך במקור ש.ש.] וכן, תשיב את שכרו פר תוצרת ל-33 אג' (עד 10,000 מכתבים) ול-26 אגורות ( מעל 10,000 מכתבים) שכר שישמור על תנאי שכרו עסקתו [ כך במקור ש.ש], הרי שיש לראות במכתב זה כהודעה מוקדמת להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים.
ביום 27.8.15 ( לטענת התובע המכתב נשלח ביום 3.9.15 ולא ביום 27.8.15). נשלח לב"כ התובע מכתב מאת ב"כ הנתבע ולפיו התובע הסכים לתנאי העסקתו וחתם על חוזה סטנדרטי המוצע לכל הדוורים. לגישתו, טענות התובע ביחס להרעת התנאים מוטעות, התובע הסכים לתנאי עבודתו ולא הייתה הלנת שכר. עוד נרשם כי חישוב הזכויות שערך התובע אינו משקף את זכויותיו, כיוון שהתובע לא עבד במשרה מלאה, דמי הנסיעות גולמו בשכר כדין ובהתאם לחוזה וימי החופשה נפדו בכל חודש במזומן, בהתאם לסיכום עמו בעל פה.
ביום 1.9.15 שלח הנתבע עצמו מכתב תגובה לב"כ התובע. הנתבע הכחיש טענות התובע ביחס להפחתות השכר וטען כי שלם לתובע את כל הזכויות והתשלומים על פי חוק. הנתבע הוסיף כי אתמול הודע לו שהתובע שלח הודעה לאחראי בשם ניבל לפיה הוא מודיע על סיום עבודתו באופן מיידי. הנתבע ציין כי לא התכוון לפטר את התובע, אך מקבל את התפטרותו ויערוך לו גמר חשבון כדין.
ממכלול הנסיבות המפורטות בהתכתבות ולעיל עולה כי ההפחתה השלישית הייתה בשיעור נמוך, נוכח מצבו הכלכלי של העסק, וזמנית לתקופה קצרה. הכסף הושב בפועל. בנסיבות אלה, אין מדובר ב"הרעה מוחשית "בתנאי העבודה או נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהתובע כי ימשיך בעבודתו, בהתאם לסעיף 11 ( א) לחוק פיצויי פיטורים, והפסיקה המתייחסים להרעה מוחשית באמת. (ראו גם תע"א 7023/09 יהודה גבע נ' צאור בע"מ).
בפועל כספי ההפחתה שלישית הושבו לעובדים.
כפי שיפורט להלן, אף ביחס ליתר טענות התובע ביחס לזכויות הסוציאליות שלא שולמו אין כדי לקבוע כי מדובר בנסיבות לפיהן אין לדרוש מהתובע שימשיך בעבודתו, באופן המצדיק תשלום פיצויי פיטורים.
ביחס לפדיון החופשה, הנתבע מחויב לשלם פדיון חופשה, היות שלא הגיש פנקס ימי חופשה כנדרש, אולם אף לגרסת התובע בעדותו, התובע ניצל ימי חופשה בפועל במהלך תקופת עבודתו.
התובע לא טען כי התפטר בשל הפרשי השכר, והראיות ביחס להפרשי השכר התקבלו רק לאחר הגשת התביעה, וקבלת דו"חות חברת בר. גרסת הנתבע הייתה כי התובע עזב עקב לימודים .
בנסיבות אלה, הגם שהתובע מסר הודעה בכתב, לא התקיים התנאי של עזיבה עקב הרעה . זהו תנאי מצטבר שלא התקיים. התובע התפטר לא בהקשר להרעת התנאים ובאופן שאינו מזכה בפיצויי פיטורים.
התובע אינו זכאי להפרש בגין פיצויי פיטורים, ורכיב תביעה זה נדחה.

האם התובע חתם על הסכם עבודה
התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי למיטב זכרונו לא חתם על חוזה עבודה וככל שחתם על החוזה לא קיבל עותק. בעדותו מסר כי לא חתם על החוזה ולא קיבל טופס הודעה על תנאי העסקתו.
הנתבע טען כי התובע חתם על הסכם עבודה סטנדרטי, כפי שחתמו כל עובדי הנתבע.
בישיבת קדם המשפט מסר ב"כ הנתבע: "לא איתרנו את חוזה העבודה הספציפי שהתובע חתם עליו. איתרנו את ההסכמים שהשליחים נוהגים לחתום עליהם, ובכלל זה התובע, ולא הייתה שום סיבה שהתובע לא יחתום על הסכם דומה כמו כולם, לטענתנו הוא אכן חתם, גם אם המסמך לא אותר על ידינו" (עמ' 4 שו' 21-23).
הנתבע הוסיף: "אני זוכר ספציפית שהתובע עצמו חתם הייתה החתמה ביולי עובדים הוא לא חתם, הוא חתם אצלי בפגישה חודש אחרי, אני מוכן להיבדק בפוליגרף על חשבוני" (עמ' 4 שו' 25-26).
בתגובה השיב התובע: "לא חתמתי אני מוכן גם ללכת לפוליגרף" (עמ' 4 שו' 28).
בניגוד לעמדה נחרצת זו, בכתב התביעה המתוקן נקט התובע בלשון זהירה יותר: "למיטב ידיעתו וזכרונו של התובע לא נחתם עמו חוזה העסקה לרבות הודעה לעובד, וככל שנחתם חוזה העסקה, חוזה העבודה לא נמסר לתובע" (ס' 5 לכתב התביעה המתוקן).
מועד עריכת כתב התביעה המתוקן קדם למועד ישיבת קדם המשפט, ומשכך יש לתמוה כיצד בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי "למיטב ידיעתו וזכרונו" לא נחתם עמו חוזה, וככל שנחתם הוא לא קיבל העתק, ואילו בישיבת קדם המשפט, לאחר ששמע כי אין בידי הנתבעת העתק מהחוזה, טען בביטחון כי לא נחתם עמו חוזה כלל. יש להעדיף בעניין זה את גרסת התובע בכתב התביעה, ולפיה לא זכר אם נחתם עמו חוזה, ואם לאו.
עד התובע מר מנחם שלום מסר בעדותו:
"ש. ציינת בסעיף 3 בתצהירך שלאחר חמש שנים נחתם איתך הסכם עבודה. אתה מאשר את זה. (מצטט מהסעיף)
ת. כן.
ש. ז"א שמ-2008 לאחר חמש שנים רק ב-2013 נחתם איתך הסכם עבודה.
ת. נכון. הוא בא כן, הביא חוזה של כמה דפים ואמר שמי שלא חותם הולך הביתה. זה מה שהוא אמר לכלל העובדים בשנת 2013 (ע' 11 שו' 30-32).
מעדות מר שלום עולה כי כל העובדים נדרשו לחתום על הסכם בשנת 2013, אחרת יפוטרו. ומשכך גם התובע נדרש לחתום בשנה זו. עדות עד התובע מתיישבת עם עדויות הנתבע והעד מטעמו כפי שיפורט להלן.
במסגרת ישיבת ההוכחות חזר הנתבע על גרסתו לפיה התובע חתם על חוזה עבודה בחודש 8/13:
"ש. אתה יכול להצביע על התאריך בו הוא חתם.
ת. אני יכול להצביע על הזמן בו הוא חתם. בסוף יוני חתמו כולם, הוא ועוד עובד לא חתמו, זימנתי אותו לשיחה ב-10/08 והוא חתם לקראת סוף אוגוסט 2013. יותר מזה, הרי זו לא... אני מוכן ללכת לבדיקת אמת." (ע' 33 ש' 27-30).
מר ניבל דנדיס, מנהלו הישיר של התובע, מסר בעדותו כי במהלך חודש אוגוסט ראה את התובע יוצא ממשרדו של הנתבע כשעל השולחן היה מונח הסכם עבודה חתום על ידי התובע. עדות זה מחזקת את גרסת הנתבע, ולפיה:
"ש. אתה מצהיר בסעיף 6 לתצהירך שבסיום הפגישה הוצג בפנייך הסכם עבודה שהתובע חתם עליו, למה היה צריך להציג בפנייך את ההסכם אם אתה לא אחראי על התלושים והשכר.
ת. התובע והנתבע היו במשרד, הם ישבו בפנים אני לא ראיתי, התובע יצא מהמשרד ואני בדיוק נכנסתי, ההסכם היה על השולחן. הנתבע אמר לי שההסכם היה של התובע שבסוף הסכים לחתום. אני קורא וכותב עברית מצוין...
הוא חתם מיליון אחוז. לפני השיחה התובע לא רצה לחתום, הוא ועוד עובד. הנתבע קבע איתו, בא אליו, נכנסו למשרד והתובע אף יצא עם חיוך. אני ראיתי את ההסכם על השולחן. הסכם חתום" (ע' 29 ש' 10-14, עמ' 30 שו' 13-16).
גם עד הנתבע מר דוד בן סוסן מסר כי בחודש 7/13 חתם על חוזה עבודה (עמ' 31 שו' 10-11).
בסיכומי התובע נטען כי מר חננאל שילה ציין בתצהירו כי לא חתם על חוזה עם הנתבע. ראשית, מדובר בעובד לשעבר של הנתבע, אשר הגיש נגדו תביעה, וההליך בעניינו עדיין מתנהל, ומשכך יש לו עניין בתוצאות ההליך, וממילא המשקל שניתן לייחס לעדותו נמוך אם בכלל . שנית, בניגוד לנטען, הנתבע הגיש הסכם עבודה בינו לבין מר שילה. בעדותו טען מר שילה כי החתימה אינה שלו (עמ' 17 שו' 1-2). מבלי לקבוע מסמרות ולהכריע אם מדובר בחתימת מר שילה, אם לאו, יצוין כי תמוה שהנתבע יזייף את חתימת מר שילה, וביחס לתובע יטען כי אין בידיו עותק מההסכם. לו רצה יכול היה הנתבע לזייף אף את חתימת התובע.
נוכח כל האמור לעיל, והגם שהנתבע לא הגיש הסכם שעליו חתם התובע, מהעדויות שהובאו עולה כי יש לקבל טענת הנתבע, לפיה התובע חתם על הסכם עבודה, כפי שחתמו כלל עובדי הנתבע מאחר והוחתמו כולם בהינף אחד באותה עת. בניגוד לחוסר הזכרון של התובע מר דנדיס העיד" הוא חתם מיליון אחוז".
מכל מקום התובע אישר בעדותו כי היה מודע לתעריף למכתב בתחילת עבודתו (עמ' 25 שו' 27-28).
כאמור לעיל, קיבלנו את גרסת התובע לפיה ידע על כל אחת מ-3 הפחתות השכר בזמן אמת.
הגם שעל הנתבע היה לתת לתובע, לפחות טופס הודעה על תנאי העסקתו בתוך 30 ימים מיום תחילת ההעסקה, ומשאף לטענת הנתבע ההסכם נחתם רק בחודש 8/15, היינו לאחר למעלה מ-30 ימים מיום תחילת העבודה, מצאנו כי התובע היה מודע לתנאי העסקתו, ומשתוקן הפגם ונחתם ההסכם – די בכך.
נוכח האמור, משהנתבע הצליח להוכיח שנחתם עם התובע הסכם עבודה, אף שהמסמך לא נמצא, וניתנו לו הודעות על השינוי בתנאי העבודה, לאורך תקופת העבודה, הרי שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין אי קבלת טופס הודעה לעובד על תנאי העסקתו ורכיב זה נדחה.
משהוגש נוסח ההסכם הסטנדרטי כפי שנחתם על ידי עובדים אחרים, והיות שהתובע לא טען כי תנאיו היו שונים מאלו שסוכמו עם יתר העובדים, תנאי התובע הנם בהתאם להסכם שנחתם עם יתר העובדים (נספח ה' לתצהיר הנתבע).

פדיון חופשה
התובע טען כי הנתבע הפריש לתובע בכל חודש 0.84 ימי חופשה, ופדה רכיב זה תמורת כסף, מדי חודש, בניגוד לתכלית חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית").
עוד טען התובע כי הנתבע שילם את דמי החופשה מתוך השכר הכולל של התובע, בניגוד לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").
הנתבע טען כי שילם לתובע בכל חודש עבור 0.84 ימי חופשה ומשכך, בסיום תקופת העבודה יתרת ימי החופשה של הנתבע עמדה על 1.33- ימים. עוד טען כי חישוב התובע שגוי היות שלא עבד במשרה מלאה. התובע אף העיד כי ניצל ימי חופשה במהלך העבודה.
בהתאם לחוק חופשה שנתית, על המעסיק חובה לאפשר לעובד לצאת לחופשה בפועל בהתאם לימי החופשה שצבר.
בסעיף 5 לחוק הגנת השכר נקבע:
"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה (דגש ש.ש.)
בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, על הנתבע לנהל פנקס חופשה בדבר ימי החופשה שניצל התובע. מר ניבל, טען בעדותו כי ניהל פנקס בדבר ימי החופשה של התובע:
"ש. אתה מצהיר שמר עדיקא יצא לחופשות שבוע ויום אחד. על מה אתה מסתמך באמירה זו. אתה יכול להראות לי את תלושי השכר.
ת. יש לנו דו"חות נוכחות. אנחנו רושמים כל פעם שבן אדם יוצא לחופשה, אם הוא לא מגיע אני מסמן על הדף X של חופשה.
ש. איפה המסמכים האלו שמורים.
ת. במשרד. יש מגירה שאנו שמים שם את המסמכים.
...
ש. אני אומר לך שבתלושי השכר שצירפתם לכתב ההגנה או לתצהיר לא רשומה חופשה.
ת. אני לא מתעסק בתלושים. אני המנהל הישיר של התובע בשטח. אני יודע מתי הוא מגיע או לא מגיע. הוא כן דיווח לי כמה פעמים שהוא לא בא, ואז אני מסמן בטופס. יש דוח נוכחות והתובע חותם עליו, כשהוא לא מגיע הוא מסמן קו" (עמ' 28 שו' 14-25).
חרף עדות זו, הנתבע לא הגיש פנקס חופשה. מתלושי השכר עולה כי מדי חודש צבר התובע 0.84 ימי חופשה, אולם ימים אלו לא נצברו, ומשכך לא ניתן ללמוד מתלושי השכר דבר ביחס למספר ימי החופשה שצבר התובע במהלך תקופת עבודתו.
הגם שהתובע הודה בעדותו כי נטל ימי חופשה במהלך תקופת העבודה, משלא הוכיח הנתבע בכמה ימים מדובר, הרי שיש לחייב את הנתבע בתשלום מלוא ימי החופשה שלהם היה זכאי התובע.
בהסכם העבודה נקבע כי "העובד נדרש לנצל בכל שנה את מכסת ימי החופשה השנתית לה הוא זכאי. צבירת ימי חופשה אפשרית רק בנסיבות מיוחדות ובאישור בכתב של המעסיק בלבד".
יחד עם זאת, בחוק חופשה שנתית נקבע כי החובה לוודא שהעובד ינצל את ימי החופשה מוטלת על המעסיק. הנתבע אף לא טען כי התובע לא היה רשאי לצבור את ימי החופשה בהתאם לחוק חופשה שנתית, נוכח ההסכם.
התובע עבד לפי תוצרת. החישוב במקרה זה יעשה בהתאם לסעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית. יש לקבל חישוב התובע לפיו בהתאם לס' 10 לחוק חופשה שנתית גובה דמי החופשה עבור התובע יחושב בהתאם לשכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר ב-12 החודשים שקדמו לחופשה (3 חודשים רצופים במשך השנה האחרונה, לפי בחירת העובד, שבהם עבד באופן המלא ביותר). התובע בקש לערוך את החישוב בגין חודשים 12/14-2/15.
התובע בקש להכליל בשכר אף את התשלומים עבור חופשה, הבראה ונסיעות – אשר שולמו כחלק מהשכר. את התשלום עבור ימי החופשה אכן יש להכליל בחישוב כשכר עבודה, כפי שפורט לעיל, אולם, כפי שיפורט בהמשך, אין להכליל את התשלום בגין הבראה ונסיעות.
לפיכך, שכר היסוד בחודשים אלו עמד על סך של 16,341 ₪, אליהם יש להוסיף את דמי החופשה שהופחתו ועומדים על סך של 954.2 ₪, היינו שכר התובע ב-3 החודשים עמד על סך של 17,295.2 ₪ /90 = 192.1 זהו השכר היומי * 29 ימי חופשה (10 ימים בשנת 2012, 10 ימים בשנת 2013 ו-9 ימים בשנת 2015) – סך הכל זכאי התובע לתשלום דמי חופשה בסך 5,573 ₪.
הנתבע ישלם לתובע סך של 5,572 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.

דמי הבראה ונסיעות
התובע טען כי הנתבע הכליל את השכר בגין רכיבים אלו, כחלק מהשכר שנקבע עבור התוצרת, ללא הסכמתו.
הנתבע טען כי התובע אינו זכאי לתשלום בגין רכיבים אלו, כיוון שרכיבים אלו נכללו בשכרו, בהתאם להסכם העבודה שנחתם עמו, בהסכמתו ובידיעתו.
בסעיף 4 ב' להסכם העבודה, נקבע: "שכר זה כולל תשלום בגין נסיעות בשווי של 235 ₪ בחודש.
בסעיף 8 ג' להסכם העבודה, נקבע כי "המשכורת הכוללת אשר תשולם לעובד (על בסיס תעריפי החלוקה) כוללת גילום עבור תשלום דמי הבראה".
בהתאם לס' 5 לחוק הגנת השכר, לא ניתן לכלול בשכר העבודה תשלום עבור דמי חופשה, ואולם, לא נקבע כי אין לכלול תשלום עבור נסיעות ועבור דמי הבראה.
בהתאם לפסיקה, ניתן לכלול תשלום עבור נסיעות והבראה, בהסכמת העובד מראש ובמפורש (דב"ע (ארצי) גלי בובליל נ' א'א'צ' שירותים משפטיים בע"מ). משקיבלנו טענת הנתבע לפיה התובע חתם על ההסכם, הרי שיש בכך הסכמה מפורשת מראש ובכתב, של התובע, להכללת דמי הנסיעות וההבראה כחלק מהשכר החודשי.
בנסיבות אלה, התביעה לדמי הבראה והתביעה לדמי נסיעות – נדחות.

דמי חגים ובחירות
התובע טען כי לא קיבל תשלום עבור דמי חגים וימי בחירות, כעולה מתלושי השכר. לטענתו, כיוון שאינו עובד במשכורת, זכאי לתשלום בגין דמי חגים וימי בחירות שנפלו על ימים שבהם אמור היה לעבוד. התובע פירט את ימי החגים והבחירות שלא נפלו בשבת במהלך תקופת עבודתו, וטען כי מדובר ב-18 ימי חג, וכן יומיים בחירות שבהן עובדי הנתבע לא עבדו, בהתאם לעדות הנתבע.
הנתבע טען כי התובע לא עמד ב-3 התנאים המצטברים שנקבעו, על מנת שיהיה זכאי לתשלום דמי חגים. עוד טען כי התובע שמר על עמימות ביחס לימים שבהם עבד, על מנת לגרום לנתבע נזק ראייתי, כך שלא יוכל להוכיח שהתובע ממילא לא אמור היה לעבוד בימי החג, וכן לא הראה כי עבד יום לפני ויום אחרי החג. בשנת 2015 התובע עבד יומיים בשבוע, וטענת הנתבע לפיה בערבי חגים רוב העובדים לא עבדו כלל.
בהתאם לצו ההרחבה ולפסיקה, על מנת שעובד בשכר לפי תפוקה, יהא זכאי לתשלום עבוד דמי חגים, עליו למלא אחר שלושת התנאים הבאים:
העובד השלים 3 חודשי עבודה במקום העבודה;
העובד היה אמור לעבוד ביום שחל בו החג;
העובד עבד ביום שלפני החג וביום שאחריו, אלא אם כן נעדר בימים אלה בהסכמת המעסיק.
התובע עמד בסעיף הראשון, כיוון שיום החג הראשון שבגינו עתר לתשלום, חל ביום 26.3.13, והתובע החל לעבוד ביום 1.11.12, היינו התובע השלים 3 חודשי עבודה.
יחד עם זאת, התובע אינו זכאי לדמי חגים.
התובע לא פרט מה היו ימי עבודתו בכל תקופה.
לשאלת ב"כ הנתבע בדבר ימי עבודתו בשנת 2015, שבה עבד יומיים בשבוע בלבד, מסר התובע: "ראשון שני או שלישי רביעי".
מעיון ברשימת ימי החגים שפירט התובע עולה כי בקש תשלום עבור ימי חגים שנפלו בימים א'-ו', הגם שאין מחלוקת כי בחלק מהתקופה עבד 4 ימים בשבוע, ובחלק מהתקופה עבד יומיים בשבוע בלבד.
התובע אף לא הראה כי עבד יום לפני ויום אחרי החג.
בנסיבות אלה, התובע לא הוכיח זכאותו לתשלום בגין דמי חגים.
אף ביחס לשני ימי הבחירות שנפלו במשך תקופת עבודתו, התובע לא הראה כי היה אמור לעבוד באותם ימים. בנסיבות אלה התובע אינו זכאי לתשלום בגין ימים אלו.
נוכח כל האמור לעיל, התביעות לתשלום דמי חגים ובחירות – נדחות.

הפרשי שכר
חלוקת מכתבים ברחוב מבוא החוסם?
התובע טען כי החל מיום 1.3.15 חילק מכתבים באזור 41 בלבד. רחוב "מבוא החוסן" בשכונת רמת שלמה רשום תחת אזור 40, והתובע לא קיבל שכר בגין חלוקת מכתבים ברחוב זה, הגם שחילק 250 מכתבים ברחוב זה מדי חודש. התובע הודיע על כך לנתבע, אולם הנתבע לא שילם עבור חלוקת מכתבים אלו.
הנתבע הכחיש טענת התובע. לטענתו, שכר התובע כלל את כל המכתבים שחילק התובע, בכל אזור ומכל סוג. התובע לא הוכיח טענתו בדבר כמות המכתבים, לא הגיש תרשומת של חלוקה זו, הגם שידע לציין במדויק את מספר המכתבים ולא הבהיר מדוע המשיך לחלק את המכתבים ברחוב זה, ללא תמורה. התובע טען בחקירתו כי משנת 2015 עבד עמו דוור נוסף באותו אזור, אך לא הביא אותו לעדות וכשנשאל בחקירתו עם מי עבד בחצי השנה האחרונה לעבודתו השיב: "ברח לי השם שלו".
התובע נשאל בעדותו כיצד הגיע לחישוב של 250 מכתבים והשיב: "הערכה. אדם שעובד שלוש שנים באותו רחוב וחוזר עליו מדי שבוע, יודע כמה מכתבים" (עמ' 24 שו' 26)(דגש ש.ש.).
התובע לא הגיש כל ראיה לכך שחילק מכתבים ברחוב מבוא החוסם החל מיום 1.3.15. כמו כן, התובע לא הוכיח שלא קיבל שכר עבור המכתבים שחילק ברחוב זה, ככל שאכן חילק.
במסגרת עדות הנתבע בקש ב"כ התובע להגיש מסמכים בעניין זה, אולם חזר בו:
"ש. אתה מסכים איתי שממרץ עד ספטמבר 2015 התובע חילק רק את אזור 41.
ת. כן.
ש. אני מפנה אותך למכתבים שהתובע חילק באזור 40 והוא לא קיבל עליהם שכר.
ב"כ הנתבע: המסמכים הללו לא צורפו לתצהיר עדות ראשית כחלק מחובת התובע להביא את כל הראיות ולהוכיח את תביעתו. אינני יודע מאיפה המסמכים הללו ומדוע לא צורפו עד כה, ולא גולו בגלמ"ס.
ב"כ התובע: אכן לא צורפו מסמכים אלו לתצהיר גלמ"ס שלי או לתצהיר העדות הראשית של התובע. אני חוזר בי מהגשתם" (עמ' 37 שו' 12-21 , דגש ש.ש.).
חרף האמור, התובע לא חזר בו מהתביעה בגין רכיב זה, במסגרת סיכומיו.
התביעה בגין תשלום עבור מכתבים שחילק התובע ברחוב מבוא החוסם לא הוכחה – ונדחית.

הפחתת שכר התובע ל-25 אגורות פר מכתב מעל 10,000 ₪, והפחתת שכר התובע ל 32 אגורות פר מכתב עד 10,000 מכתבים :
התובע טען כי הנתבע הפחית את שכרו ללא הסכמתו "ללא שליווה את ההורדה בשכר טופס שינוי שכר, שהינו טופס הסכמה של התובע להורדה בשכר". התובע ציטט מעדות הנתבע ולפיה ל-2 ההפחתות בשכר צורף טופס הודעה בכתב (עמ' 33 שו' 27-29 וכן עמ' 34 שו' 7-8).
הנתבע טען כי התובע ידע על הפחתות השכר, הסכים לשתי ההפחתות הראשונות ועצם המשך העבודה מעיד על שינוי מוסכם בהתנהגות, שהיה מקובל על התובע.
כאמור לעיל, קבענו כי התובע ידע על הפחתות השכר בזמן אמת, וקיבל על כל אחת מהן הודעה בכתב.
אין דרישה כי העובד יסכים להפחתה בשכר, אולם נדרשת הודעה על עצם ההפחתה. זאת ועוד, התובע המשיך לעבוד תקופה ממושכת אחרי ההפחתה הראשונה, ואף לאחר ההפחתה השניה, הגם שיכול היה להודיע על התפטרותו נוכח ההפחתות. התובע לא הודיע על התפטרות, אלא המשיך לעבוד, הגם שכאמור לטענתו ידע על ההפחתה השנייה בזמן אמת.
נוכח האמור, התביעה להשלמת שכר בגין שכר שהופחת – נדחית.

מכתבי חב' חשמל
התובע טען כי לא חתם ולא הסכים מפורשות לקבלת תשלום עבור מכתבי חברת החשמל בתעריף של 20 אגורות למכתב, ולא ידע בזמן אמת על תעריפי חברת החשמל (עמ' 24 שו' 21). התובע הפנה לנספח ב' לנוסח חוזה העסקה שצירף הנתבע, ולפיו: "מוצרים חדשים שיכנסו מעת לעת יכנסו בתעריפים הרגילים".
הנתבע טען כי התובע ידע על התעריף עבור מכתבי חברת החשמל, בזמן אמת.
מעיון בנספח ב' להסכם ההעסקה שצירף הנתבע, עולה כי נקבעו מספר תעריפים כדלקמן:
חלוקת מעטפות עד כמות מסוימת (אין מחלוקת כי הוסכם על כמות של עד 10,000 מעטפות).
חלוקת מעטפות מעל הכמות (היינו מעל 10,000 מעטפות).
"מעטפות של חברת החשמל תתקבל תמורה של _______ אג' הכולל גם מיון שלך לרחובות ולא כדוגמת המוצרים (הלקוחות) האחרים שמגיעים לידך ממוינים לרמת רחוב".
ביחס למוצרים חדשים נקבע: " מוצרים חדשים שיכנסו מעת לעת יכנסו בתעריפים הרגילים אלה אם כן מסיבות של ללקוח חדש עם כמות גדולה או /ו חברת מסר תקבע תעריף אחר ללקוח הנך מחויב לקבל את התעריף ובמידה ולא תילקח בחשבון אפשרות של הקטנת אזורך ולא יהיו לך טענות על כך".
מהאמור עולה כי הוסכם בכתב שביחס למכתבי חברת החשמל יהיה תעריף אחר מהתעריף בגין מכתבים רגילים.
בהסכמים שהוגשו לא נרשם התעריף בגין מכתבי חברת החשמל. הנתבע מסר בעדותו: "ב-2013 הבנתי שאני צריך לחלק הסכמי עבודה וכל מה שעשיתי. כל העובדים עבדו כבר שנתיים שלוש לפני אצלי וכל התעריפים היו מוסכמים איתם לפני וגם זה (עמ' 41 שו' 16-18).
התובע לא הוכיח טענתו לפיו היה זכאי לתעריף אחר מזה שקיבל בפועל. מעדות מר בן סוסן עולה כי גם הוא קיבל תעריף זהה של 20 אגורות למכתבי חברת החשמל (עמ' 32 שו' 4-5).
נוכח האמור, התובע לא הוכיח כי היה זכאי לכתחילה לתשלום תעריף גבוה מ-20 אגורות בגין מכתבי חברת החשמל.
העובדה שהסכום לא הופיעה בהסכם ראויה לגנאי. אולם לעניין ספציפי זה לא התבקש סעד .

הודעה לבוחר
התובע טען כי לא ברור מדוע קיבל שכר של 18 אג' להודעה לבוחר, תעריף נמוך ביחס למכתב רגיל, וודאי שחייבת להיות גזרה שווה של תשלום לכלל המכתבים, ושלא הייתה הסכמה מפורשת לעניין תעריף זה. עוד טען כי מעדות הנתבע עלה כי לא הייתה לתובע אפשרות לסרב לחלק את ההודעות, ומשכך נכפתה עליו חלוקה בתעריף נמוך. בסיכומי התשובה חזר התובע על עמדתו לפיה ידע על התעריף בזמן אמת, אולם טען כי תעריף זה לא סוכם עמו.
הנתבע טען כי התובע ידע על התעריף עבור הודעה לבוחר, וא ף אישר בעדותו כי ראה את המכתב ביחס לתעריף.
התובע מסר בעדותו: "על 18 אגורות של ההודעה לבוחר ידעתי" (עמ' 24 שו' 12).
התובע לא טען כי היו לו טענות ביחס לתעריף זה בזמן אמת.
הנתבע מסר בעדותו:
"ש. אם התובע היה מסרב לחלק הודעות לבוחר היית מאפשר לו.
ת. הכל תלוי בדרך ובגישה. באופן עקרוני לא אך זה נתון לשיקול דעתי. אני לא מחליט החלטה שרירותית" (עמ' 40 שו' 23-25) .
בנספח ב' הוסכם כי העובדים יקבלו עליהם את התעריף שיקבע, אחרת, תילקח בחשבון אפשרות של הקטנת אזור החלוקה , אולם כאמור, בזמן אמת, לתובע לא הייתה כל טענה או הסתייגות ביחס לתעריף זה של הודעה לבוחר . מדובר במכתבים שחולקו באופן חד-פעמי והגדילו את שכר העובדים, למרות התעריף הנמוך ביחס למכתבים רגילים.
נוכח כל האמור לעיל, התובע לא הוכיח טענתו לפיה זכאי לתעריף גבוה מזה שנקבע עמו בזמן אמת, והוסכם על ידו ולפיו פעל, מבלי שהיו לו כל טענות כאמור.
אשר על כן, התביעה להשלמת שכר בגין רכיב זה נדחית.

מגזינים
התובע טען כי קיבל עבור חלוקת מגזינים תעריף זהה למכתבים מעל 10,000 , חרף משקלם הכבד. התובע לא טען מהו התעריף לו היה זכאי בגין חלוקת המגזינים ולא כימת רכיב זה.
בנסיבות אלה, התביעה בגין רכיב זה נדחית.

אי תשלום שכר בהתאם לכמות המכתבים שהתובע חילק בפועל התובע טען כי שולם לו שכר בחוסר, וכי היה פער בין כמות המכתבים שעליה קיבל תשלום, לבין כמות המכתבים שחילק בפועל. בהתאם למוסכמות, מיום 1.11.12 עד ליום 31.1.15 אזורי חלוקה 40 ו-41 היו שלו בלבד. מיום 1.2.15 ועד ליום 2.9.15 אזור 41 היה שלו בלבד. התובע הגיש בקשה לגילוי מסמכים לעניין כמות המכתבים שחילק באזורים אלו, אולם הנתבע התנגד ועמדת הנתבע התקבלה. הנתבע טען בישיבת יום 12.9.16 כי אין בידו מידע אודות כמות המכתבים שחילק התובע באזורים 40 ו-41. בהודעת הנתבע מיום 22.9.16 חזר הנתבע על טענתו לפיה אין בידיו את כמות המכתבים, וטען כי הצליח לחלץ את כמות המכתבים של חודש 7/13 בלבד, אולם מדובר בריכוז נ תונים המתייחס לכל העובדים ומצביע על נתונים פרטניים ביחס לכל עובד, לרבות נתונים מסחריים וסודות שאין לגלותם לתובע. בפועל, מסר נתונים ביחס לחודש 7/14, ולא 7/13. מדובר בדף בודד ולא עשרות עמודים כפי שטען הנתבע בתגובותיו, ומשכך לא הייתה הכבדה בבקשה לגילוי מסמכים אלו, ולטענת התובע, הנתבע מחויב לשמור דו"חות אלו לרשויות המס.
טענה זו מתחזקת נוכח עדויות הנתבע ועדיו מר ניבל ומן בן סוסן, לפיהן המידע בדבר כמויות המכתבים היו שמורות על המחשב. לאחר שהנתבע לא הגיש את הנתונים והתנגד להגשתם, התובע הגיש בקשה לגילוי הנתונים מחברת בר. חברת בר מסרה את הנתונים, למעט מכתבים של חברת החשמל, אשר לגביהם ציינה כי אין בידיה נתונים. חרף טענותיו כאמור, בעדותו מסר הנתבע כי יש בידו את כמות המכתבים של כל אזור, לרבות של התובע, אך טען שלא הביאם כיוון שהביא את המסמך שביקש בא כוחו.
לטענת התובע גם עדיו, מר מנחם שלום ומר חננאל שילה העידו על תשלום בחסר. ואף עד הנתבע, מר ניבל אישר בעדותו כי התובע התלונן במהלך תקופת העובדה שחסר לו כסף "פעם ב... פעם בשנה, או פעם בשמונה חודשים. הייתי אומר לו לדבר עם הנתבע" (עמ' 29 ש' 18-19).
לטענת התובע, הפער בין כמויות המכתבים שחילק לעומת התשלום, עומד על סך של 40,990 ₪, אולם נוכח סכום התביעה בגין רכיב זה, הוא עותר לתשלום סך של 34,000 ₪.
הנתבע טען כי התובע בקש להסתמך על הנתונים של חברת בר, אולם לא הפחית מחישוביו -8% בגין מכתבים שחזרו, כפי שעולה ממסמכי חברת בר. לטענתו, התובע היה צריך להפחית מהחישוב 4% בגין מכתבים שחזרו בממוצע. התובע העיד כי ערך ספירות מעת לעת וגילה פערים בין התשלום לבין כמות המכתבים שחילק בפועל, אולם לא פרט את מהות הפער. עוד טען הנתבע כי התובע טוען שחילק מספר בלתי סביר של מכתבים- 22.5 מכתבים בדקה ולא נתן לכך כל הסבר.
בסיכומי התשובה הבהיר התובע כי לא מדובר ב 22.5 מכתבים לדקה, כיוון שבחודש שאליו הפנה הנתבע, התובע עבד 4 ימים, ולא יומיים בלבד, ומשכך מדובר בזמן כפול וסביר עבור חלוקת המכתבים.
מהתנהלות הנתבע עולה כי בקש להתחמק מהגשת הנתונים האמיתיים בדבר כמות המכתבים שחילק התובע. מעדות הנתבע ועדיו עולה כי המסמכים בידי הנתבע, ולא היה צורך בפניה לחברת בר, לשם קבלת הנתונים.
בחוזה העבודה לא נרשם דבר ביחס למכתבים שחזרו. אף אין כל הגיון בקיזוז שכר בגין מכתבים שחזרו. הנתבע הודה בעדותו כי לא נקבע מנגנון למכתבים שחזרו "ברור שלא, מי שהלך עם מעטפה קבל על זה תשלום, זה לא מקוזז לו " (עמ' 42 שו' 15), וזאת בניגוד לטענתו בסיכומים לפיה יש להפחית 4% בגין מכתבים שחזרו . מכל מקום, הפער בין מספר המכתבים לפי חברת בר, לבין התשלום בפועל, עלה על 4%. הנתבע לא נתן כל הסבר לפער זה:
"ש. אני מציג לך את התלוש של חודש יולי 2013 ואת הדוח של בר ליולי 2013. ביחס זה יוצא 5,806 ₪ למה בתלוש השכר שולם רק 4,428 ₪?
ת. זה לא מה שאני קיבלתי מחברת בר, זה בר נתנה לבית הדין, אני קיבלתי דו"חות יומיים" (עמ' 43 שו' 15-18). ברור כי אין בתשובה הנתבע כדי להסביר את הפער.
נוכח האמור, התביעה בגין רכיב זה מתקבלת.
התובע הוכיח כי היה פער משמעותי בין מספר המכתבים שחילק, בהתאם לנתונים שמסרה חברת בר, לבין השכר שקיבל בפועל. הטבלה שערך התובע בסיכומיו מרכזת את הפער, בהתאם לתעריפים המשתנים שקבע הנתבע, ויש לקבלה, בהסתייגות אחת כפי שיפורט להלן.
בגין חודשים 3/15 עד 8/15 אין מחלוקת כי יחד עם התובע עבד מחלק נוסף. לא הוצגו נתונים בדבר כמות המכתבים שחילק כל אחד מהם. התובע טען כי חילק 60% מהמכתבים והאחר חילק 40% בלבד, אולם טענה זו לא הוכחה. היות שכל אחד מהם עבד יומיים בשבוע, מצאנו כי כמות המכתבים שחילק התובע בתקופה זו עומדת על 50% מכמות המכתבים שציינה חברה בר.
מנתוני התובע בטבלה עולה כי עבור התקופה שבין חודשים 3/15 עד 8/15 הפער בין התשלום עבור המכתבים שחולקו לשכרו של התובע עמד על סך של 5,092 ₪. מסכום זה נפחית מחצית מהתשלום כאמור.
עבור המכתבים הרגילים על הנתבע להשלים לתובע סך של 29,436 ₪.
עבור מכתבי ההודעות לבוחר על הנתבע להשלים לתובע סך של 3,157.92 ₪.
עבור מכתבי חברת החשמל על הנתבע להשלים לתובע סך של 5,850 ₪.
התובע העמיד את התביעה בגין רכיב זה על סך של 34,000 ₪ בלבד.
נוכח כל האמור לעיל, הנתבע ישלם לתובע סך של 34,000 ₪ בגין הפרשי שכר.

תלושי שכר שאינם תקינים
התובע טען כי הנתבע החסיר שכר עבודה, פיצל את השכר הכולל לדמי חופשה, בניגוד לחוק ופיצל את השכר להבראה ונסיעות ללא הסכמת התובע. עוד טען התובע כי תלושי השכר לא היו מפורטים ולא הייתה בהם אבחנה בין כמות המכתבים בכל תעריף, וככל שהנתבע היה עושה כן, התובע היה מודע לשכר ששולם בפועל. התובע בקש להעמיד את התביעה בגין רכיב זה על סך של 500 ₪ לכל תלוש, ובסך הכל 17,000 ₪.
הנתבע טען כי תלושי השכר שיקפו נאמנה את כל תנאי עבודתו של התובע, התובע הסתמך על תלושי השכר בעצמו, וראה בהם כאמינים ואף מסר בעדותו כי הנתונים בתלושי השכר עולים בקנה אחד עם תנאי עבודתו . עוד טען כי על פי הפסיקה ישנה חזקה שתלוש השכר משקף את המציאות, אלא אם הוכח אחרת מעדויות אמינות.
במסגרת לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק הגנת השכר") נקבעו הנתונים שצריכים להיות מפורטים בתלוש השכר. כך נקבע, בין היתר:
בס' 4(5) לתוספת נקבע כי יש לציין את מספר ימי החופשה שניתנו בתקופת התשלום ויתרת ימי החופשה.
כאמור לעיל, הרישום בדבר ימי החופשה נעשה באופן לא תקין ושלא כדין.
בס' 3 לתוספת לחוק הגנת השכר נקבע כי בתלוש השכר יש לציין "לגבי עובד בשכר – הבסיס שלפיו משולם השכר ".
מעיון בתלושי השכר עולה כי לא צוין בסיס השכר, ולא צוין השכר בגין כל אחד מהתעריפים השונים. הגם שבתלושי השכר ישנן רובריקות לגבי "כמות" ו"תעריף" לא צוין דבר, ביחס לשכר, אלא רק סכום התשלום.
נוכח האמור, תלושי השכר נערכו בניגוד לתיקון 24 לחוק הגנת השכר.
התובע עתר לפיצוי בסך 17,000 ₪ בגין רכיב זה, ואולם כאמור לעיל, טענותיו ביחס לדמי ההבראה והנסיעות נדחו.
אשר על כן, מצאנו כי יש להעמיד רכיב זה על סך של 11,000 ₪.
הנתבע ישלם לתובע עבור תלושי השכר שאינם תקינים סך של 11,000 ₪.

סוף דבר
הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים, בגין הרכיבים כדלקמן:
עבור פדיון חופשה – סך של 5,572 ₪.
עבור הפרשי שכר – סך של 34,000 ₪.
עבור תלושי שכר שאינם תקינים סך של 11,000 ₪.
יתר רכיבי התביעה נדחים.
בנוסף ישלם הנתבע הוצאות התובע בסך 675 ₪ וכך שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪.
סכומים אלו ישולמו בתוך 45 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י' אייר תשע"ט, (15 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים

נציג ציבור מעסיקים

שרה שדיאור, שופטת


מעורבים
תובע: ישי עדיקה
נתבע: רן דמתי
שופט :
עורכי דין: