ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ס.ז. נגד הראל חברה לביטוח בע"מ :

לפני כבוד ה שופטת יעל אילני

תובעת

ס.ז.
ע"י ב"כ עו"ד ל. סלמן בן-רפאל ו /או מ. אשכנזי

נגד

נתבעת

הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ע. שנקר ממשרד עו"ד צ. יעקובוביץ ואח'

פסק דין

1. התובעת, ילידת 12.2.1985, נפגעה בתאונת דרכים ביום 7.5.2012 (להלן: התאונה). בפניי תביעתה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

2. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעת לפצות את התובעת על הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה. המחלוקת היא בשאלת גובה הנזק.

הפגיעה והנכות הרפואית

3. לאחר התאונה פנתה התובעת לחדר המיון במרכז הרפואי רבין שם התלוננה על כאבי צוואר, רגל, כתף, וסחרחורות. בבדיקה לא נמצאו שברים או ממצאים חריגים אחרים והתובעת שוחררה לביתה עם הוראות למעקב אורתופד, קומפרסים לצוואר, נוגדי כאב על-פי הצורך ושלושה ימי מנוחה.

כשבועיים לאחר מכן הופנתה התובעת להערכה נוירולוגית בחדר המיון עקב תלונות על כאבי גב וצוואר, כאבי ראש, נדודי שינה וסחרחורות ולאחר שבבדיקה נמצאו סימני עייפות קשים. בבדיקת נוירולוג לא נמצא חסר נוירולוגי משמעותי והתובעת שוחררה לביתה.

בהמשך ולאורך חודשים ארוכים טופלה התובעת על ידי רופאי משפחה ורופאים אורתופדים במסגרת קופת-חולים עקב תלונות על כאבי גב וצוואר, כאבי ראש, עייפות, וכאבים מפושטים בכל חלקי גופה, ולאחר שנשללו מחלות אחרות אובחן כי היא סובלת מתסמונת פיברומיאלגיה, בעברית: דאבת השרירים. התובעת טופלה ומטופלת תרופתית ובטיפולי רפואה משלימה להקלה על כאביה ועל תסמיני המחלה.

4. שלושה מומחים רפואיים מונו לבדיקת התובעת:

ד"ר גלעד רגב מונה כמומחה בתחום האורתופדיה, ובחוות דעתו קבע כי לתובעת לא נותרה נכות בתחום זה. הוא העריך כי בעקבות התאונה פיתחה התובעת תמונה קלינית המתאימה לפיברומיאלגיה והתקפי חרדה והמליץ כי תיבדק על ידי מומחים בתחומים המתאימים.

ד"ר שגית משגב מונתה כמומחית בתחום הפסיכיאטריה, ובחוות דעתה קבעה כי לא נותרה לתובעת נכות פסיכיאטרית. היא קבעה כי התסמינים מהם סובלת התובעת אינם מתאגדים לכדי הפרעה פסיכיאטרית, וכי ככל הנראה הם חלק ממחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת או תגובה מותאמת למצוקה ממנה או מהטיפול בה ואין לקבוע נכות בתחום הפסיכיאטריה בנוסף לנכות בתחום הראומטולוגיה.

ד"ר הלל סאבין מונה כמומחה בתחום הראומטולוגיה ובחוות דעתו קבע כי התובעת "סבלה מחבלת צליפת שוט, לא היו שברים ולא סימני חבלה פנימית. לאחר התאונה מצבה לא השתפר כפי שבד"כ צפוי... במשך החודשים לאחר התאונה פיתחה בהדרגה תמונה של כאבים בכל חלקי גופה, עייפות, תחושת רדימות בידיים וברגליים...
בבדיקתה היא ממלאת את הקריטריונים העכשוויים לאבחנה של דאבת השרירים (פיברומיאלגיה). מחלה זו התפתחה אצלה בסבירות גבוהה עקב חבלת צליפת השוט שנגרמה לה בתאונה הנדונה".

בסוף חוות הדעת השיב המומחה לשאלות עליהן התבקש להשיב בכתב המינוי:

הוא קבע כי התובעת לוקה בנכות בשיעור של 20% בגין פיברומיאלגיה, לפי סעיף מותאם 35(1)ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז -1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי או התקנות). כן קבע כי מדובר בנכות צמיתה החל מיום התאונה.

בתשובה לשאלה מהן המגבלות התפקודיות של התובעת השיב המומחה כי "התובעת סובלת מכאבים מפושטים, עייפות כרונית ושורה של תסמינים נלווים. יחד עם זאת אין לה מגבלות במערכת המפרקים, השרירים או העצבים. תפקודה יהיה לקוי אולם היא תוכל לעבוד ולתפקד באופן חלקי – אני מעריך 50-60% מיכולת של אדם בריא".

כן קבע המומחה כי התובעת תהיה זקוקה לטיפולים בתחום רפואה משלימה ותרופות – המצויים בסל התרופות של קופות החולים, ללא צורך בתשלומים לרפואה פרטית.

לסיום קבע ד"ר סאבין כי קיים קשר סיבתי בין דאבת השרירים - פיברומיאלגיה - ממנה סובלת התובעת ובין התאונה נשוא התביעה.

5. ד"ר משגב וד"ר סאבין נשאלו שאלות הבהרה ונחקרו על חוות דעתם.

ד"ר משגב עמדה על קביעתה כי לתובעת לא נותרה נכות נפשית. היא הבהירה והסבירה כי התסמינים הנפשיים אצל התובעת הינם חלק אינטגרלי ובלתי נפרד ממחלת הפיברומיאלגיה ואינם מתאגדים לכדי הפרעה נפשית נפרדת, ואני מאמצת את חוות דעתה.

גם ד"ר סאבין נחקר על חוות דעתו, והצדדים חלוקים באשר למסקנות העולות מעדותו.
הנתבעת טוענת כי לאור עדותו יש להפחית משיעור הנכות הרפואית שקבע לתובעת בחוות דעתו. לטענתה, ד"ר סאבין הסביר בעדותו כי את שיעור הנכות לסובל מתסמונת הפיברומיאלגיה הוא קובע לפי רמת התפקוד של הנבדק במחלתו. הוא אישר כי אצל התובעת מצא הפרעה בינונית או ניכרת בתפקוד וזאת בהסתמך על נתונים שמסרה לו התובעת בבדיקתה: האחד, כי לאחר התאונה היא לא הצליחה לשוב לעבודה מלאה, סדירה ורציפה. והשנייה, כי נאלצה לשוב ולגור בבית הוריה כדי להסתייע בהם. אלא שמהראיות שהובאו עולה כי התמונה העובדתית שמסרה התובעת למומחה אינה מדויקת, וכי נתוני האמת מצביעים כי אין שינוי משמעותי בתפקודה בעבודה ובבית לאחר התאונה. על כן, טוענת הנתבעת, יש להעמיד את נכותה בשיעור שבין 5% ל-10% נכות, שיעור הנכות שהמומחה העיד כי היה קובע במקרה של תפקוד סביר.

התובעת לעומת זאת מבקשת לאמץ את קביעות המומחה הן באשר לשיעור הנכות הרפואית והן באשר להערכתו את מידת הפגיעה בתפקודה וביכולתה לעבוד. היא דוחה את טענות הנתבעת וטוענת כי תפקודה בפועל, הן בעבודה והן בכלל, פחת במידה ניכרת לאחר התאונה ובעקבותיה.

6. כפי שיפורט להלן בהרחבה, לאחר ששקלתי ושקללתי את חוות דעת המומחים ועדויותיהם ואת שאר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי לתובעת נכות בשיעור של 20% עקב פיברומיאלגיה כקביעת המומחה. עם זאת, מסקנתי היא כי שיעור נכותה זה משקף גם את נכותה התפקודית ואת השפעת הנכות על כושר עבודתה והשתכרותה.

אני מקבלת את קביעתו של ד"ר סאבין כי התובעת סובלת מפיברומיאלגיה וכן את קביעתו כי קיים קשר סיבתי בין מחלתה זו לבין התאונה. המומחה הסביר כי התאונה גרמה לתובעת חבלה מסוג 'צליפת שוט', שנחשבת כגורם סיכון להתפתחות המחלה. לדבריו, התובעת לא סבלה מכך טרם התאונה. היא התלוננה בעבר על כאבים שונים אך לא תמונה שניתן לפרש כפיברומיאלגיה. הסימפטומים הראשונים תוארו בסמוך מאוד לתאונה והתפתחו בהדרגה לתמונה מלאה תוך מספר חודשים (ר' סעיף 5 בעמוד 7 לחוות הדעת). קביעת המומחה מתיישבת עם המסמכים הרפואיים וגם עם חוות דעת המומחים האחרים שבדקו את התובעת.

אשר לשיעור הנכות הרפואית והתפקודית שקבע המומחה. ד"ר סאבין העיד כי בקביעת שיעור הנכות הוא עשה שימוש בסעיף ליקוי 35 לתקנות הביטוח הלאומי. סעיף 35 עוסק במחלות העצמות והפרקים מכול סוג כששיעור הנכות נקבע על פי מידת השפעת המחלה על כושר הפעולה הכללי או ההגבלה בתנועות. את נכותה של התובעת קבע המומחה לפי סעיף 35(1)ג הקובע נכות בשיעור של 20% במקרה בו "קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה".

ד"ר סאבין הסביר את השימוש בסעיף 35 ואופן יישומו: "את המל"ל לא מעניין השם של המחלה ומה שמעניין את המל"ל מהי הפגיעה התפקודית" (עמ' 36 לפרוטוקול). ובהמשך: "אני קבעתי את הנכות לפי הפגיעה התפקודית כי אין לי ברירה אחרת, אין לי סעיף אחר". ועל האופן בו העריך את מידת ההפרעה העיד: "איך אני קובע את שיעור הנכות ? א' - אני רואה את המטופל, אני שומע את הסיפור, אני בודק אותו, אני רואה איך הוא מתנהל, איך הוא מתנייד ואיך הוא מתפקד בבית ומה לגבי העבודה ובצורה כזו, אני קובע לעצמי דעה לגבי הפגיעה התפקודית שלו. יש מי שיש לו פיברומיאלגיה והוא מתפקד בסדר ומתמודד עם זה כרגיל בסדר ואז אני אקבע לו אפס אחוזי נכות. מי שיש לו פיברומיאלגיה על סמך כל הנתונים אבל בנוסף לזה הוא הפסיק לעבוד, הוא עבר לבית הוריו כי הוא צריך עזרה בכל התפקוד ודבר, הוא זקוק להמון אמצעי עזר כדי להתמודד עם מצבו כולל תרופות וטיפולים, ברור שזה לא אותו אחד כמו עם זה עם אפס אחוזי נכות. סופו של יום זה עניין של התרשמות שלי כבודק" (עמ' 37 לפרוטוקול).

בתשובות לשאלות ב"כ הנתבעת אישר המומחה כי בהערכתו את תפקודה של התובעת , וכפועל יוצא את שיעור נכותה, הוא התחשב בין היתר בתמונת מצבה התעסוקתי: חוסר יציבות תעסוקתית לאחר התאונה לעומת יציבות תעסוקתית עובר לה. כן התחשב בעובדה כי לאחר התאונה חזרה התובעת לגור בבית הוריה ונזקקה לעזרתם. כל זאת, בהסתמך על המידע שמסרה לו התובעת (עמ' 38 לפרוטוקול).

כפי שכבר צוין, הנתבעת טוענת כי מהראיות עולה תמונה שונה מזו שהוצגה למומחה, וכי התמונה האמתית מובילה בהכרח למסקנה כי שיעור הנכות נמוך מזה שנקבע. על כן, אסקור כעת את העולה מכלל הראיות באשר למצבה התעסוקתי והתפקודי של התובעת לפני התאונה ואחריה.

7. התובעת סיימה שתים-עשרה שנות לימוד עם בגרות חלקית. שירתה בצה"ל שירות מלא ולאחר שחרורה עבדה כשנה ב"הוט" כנציגת שירות ולאחר מכן עבדה שנה כפקידת קבלה. בשנת 2007, בהיותה בת 22, החלה לעבוד בחברת "פלאפון" במתן שירות לסוכני המכירות, ועבדה שם כשלוש שנים. בתצהיר עדותה הראשית סיפרה כי אחרי שלוש שנות עבודה היא החליטה לעזוב משום שלא נמצא עבורה אופק קידומי בחברה (סעיף 63 לתצהירה).
בניגוד לאמור בתצהירה, מתיקה האישי בחברה עולה כי באפריל 2010 פוטרה התובעת לאחר שימוע שנערך לה בעקבות חוסר שביעות רצון מביצועיה ומספר אינטראקציות שליליות עם מספר מתאמים/מנהלים מקצועיים. בסיכום שיחת השימוע צוין כי התובעת ציינה כי היא חשה שמיצתה את עצמה בתפקיד, אינה חשה סיפוק והנסיעות היומיומיות מקשות עליה (ר' מוצג ח' למוצגי הנתבעת). בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת כי לקראת סוף תקופת עבודתה הוריה עברו להתגורר בכרכור וזה חייב אותה לנסיעות מעייפות וארוכות מידי יום לעבודה, שהיתה עבודה במשמרות. "הנסיעות הקשו מאוד ואני חושבת שזה השפיע" (עמ' 16 לפרוטוקול). על הנטען באשר לאינטראקציות השליליות עם מתאמים ומנהלים מקצועיים העידה כי: "אני חושבת שבסולו אני מוכיחה את עצמי יותר"...זה טבעי בעבודת צוות שיש אנשים שאוהבים אותך יותר ויש שפחות... (עמ' 17 לפרוטוקול).

מספר חודשים לאחר פיטוריה מ"פלאפון" החלה התובעת לעבוד כדיילת אוויר בחברת "ארקיע". על פי המסמכים מתיקה האישי בחברה, בחלוף כשנה פוטרה לאחר שנערך לה שימוע לאור ציון ההערכה הממוצע שלה בטיסות פעילות ומספר אירועים מקצועיים בהם היתה מעורבת (ר' מוצג ט' למוצגי הנתבעת). בחקירתה טענה התובעת כי פיטוריה נעשו במסגרת הליך פיטורים רחב היקף שנעשה בארקיע באותה עת. היא טענה כי לא זכורים לה ציונים נמוכים באופן חריג או היתקלויות חריגות עם אנשי צוות אחרים והסבירה את השימוע ומכתב הפיטורים כחלק ממסע הפיטורים הכללי בחברה (עמ' 18-17 לפרוטוקול).

במקביל לעבודתה ב"ארקיע" וכשפניה לעסוק במה שאהבה, בתחום עיצוב האופנה והסטיילינג, עברה התובעת קורס "סטיילינג אישי" במחלקה ללימודי חוץ של בית הספר "שנקר". בסוף שנת 2011, מספר חודשים לפני התאונה, החלה לעבוד בחברת "ג'יי פרו" – חברת פרסום ויחסי ציבור מובילה, שדרכה ביקשה לעשות את צעדיה הראשונים בתחום ולהתקדם בתעשייה (סע' 66-65 לתצהירה). לאחר התאונה שבה התובעת לעבודתה ב"ג'יי פרו" אך כשמונה חודשים לאחר מכן, בחודש ינואר 2013 פוטרה (פיטוריה נכנסו לתוקף בחודש פברואר 2013).
בתצהירה תיארה התובעת את השתלבותה בעבודה עד לתאונה, כיצד עבדה כמנהלת משרד יחידה ומזכירה של בעלי החברה באינטנסיביות ותחת לחץ, ועל שביעות רצון מנהליה שאמרו לה כי היא מנהלת המשרד הטובה ביותר שהייתה להם. בהמשך תיארה כיצד לאחר התאונה הכול השתנה. היא התחילה להיות לא מרוכזת, עייפה, עצבנית וחסרת סבלנות, כאובה. "הרגשתי שבבום אחד האנרגיה שלי ירדה, הכאבים עלו והציפו אותי גם בעבודה...". מנהליה קראו לה לשיחה והתריעו על הירידה באיכות העבודה, היא זומנה לשימוע עקב כך ולאחריו פוטרה (סע' 78-67 לתצהירה).
לתצהיר צירפה התובעת את מכתב הפיטורים (מוצג 40 למוצגיה), אך אין בו תמיכה לגרסתה באשר לנסיבות פיטוריה אלא צוין בו כי הוחלט על הפסקת עבודתה בחברה "עקב צמצומים".

מחודש מאי 2013 עד ינואר 2014 עבדה התובעת כמנהלת משרד בחברת "יוניסל". לדבריה היא ניסתה שלא להיעדר על אף כאבים עזים מהם סבלה, אך התנהלותה במצבה לא היתה מקובלת על סמנכ"ל הכספים בחברה והיא הועברה לתפקיד אחר. לאחר חודש פוטרה עקב חוסר שביעות רצון מתפקודה (סע' 95-90 לתצהירה). מכתב הפיטורים צורף למוצגיה (מוצג 42). במכתב צוין כי נערך לתובעת שימוע, אך פרוטוקול השימוע לא הוגש וסיבת הפיטורים לא צוינה במכתב.

לאחר מכן החלה לעבוד כעוזרת אישית של בעל עסק לתכשיטים, "בלום תכשיטי יוקרה". בתצהירה תיארה כי עקב בעיות זיכרון וכאבי השרירים התמידיים מהם סבלה ובגינם נאלצה לקום ממושבה ולצאת לנשום אוויר, ומגבלות נוספות עקב מצבה , התחילו שיחות אזהרה. לאחר תקופה של לחץ היא לא הצליחה להשתפר למרות שניסתה בכול הכוח, בחודש ספטמבר 2015 מעסיקה ערך לה שימוע ובסופו החליט לפטרה לאחר שנה וחצי בעבודה. התובעת הגישה את מכתב הפיטורים (מוצג 43 לפיטוריה). במכתב לא מפורטות הסיבות להפסקת העבודה.

מחודש ינואר 2016 עבדה התובעת בחברת "כלל חברה לביטוח בע"מ" כמזכירת המשנה למנכ"ל. לדבריה, היא השתדלה ככול כוחה לעשות את עבודתה על הצד הטוב ביותר אך היא מאוד התקשתה לתפקד, היא ישבה עם תומך לגב, נאלצה לצאת מדי פעם לנשום אוויר, לא היתה מסוגלת לשבת מבלי לקום מהכיסא כל כמה דקות בגלל כאבי הגב ולפעמים לא הצליחה לקום מהמיטה בבוקר עקב כאביה. בתצהירה סיפרה כי לאחרונה החלה לקבל הערות על תפקודה. היא החליטה לשתף את מעסיקה בפרטים על מצבה והוא הבין ואמר שאין לו בעיה עם זה אבל לאחר זמן לא רב קרא לה ואמר שאין לו אמון בה, שהוא אינו יכול לסמוך עליה (סע' 109-106 לתצהיר) . בסופו של דבר פוטרה לאחר שימוע. התובעת הגישה את טופס הערכת העובד מחודש ינואר 2017 שקיבלה ואשר מעיד, לדבריה, על קשייה בעבודה עקב מצבה.

הנתבעת הגישה את תיקה האישי של התובעת ב"כלל". בהערכה מינואר 2017 צוין כי התובעת "עובדת מסורה ונלהבת שמנסה לרצות, להצליח בתפקידה ולשרת. יחד עם זאת, עדיין לא הצליחה ליצור אווירה נכונה והתנהלות ההולמת את תפקידה והגורמים אותם מייצגת מול עמיתים לעבודה וממשקים בחטיבה ומחוצה לה. צריכה להשקיע בקידום משימות, ראיה רוחבית ובמחשבה תחילה לפני ביצוע".
בחודש יולי 2017 זומנה התובעת לשימוע מסיבות שפורטו בהזמנה: חוסר תפקוד וביצועים לקויים – הובהר לתובעת בשיחות כי קיים פער משמעותי בתפקודה אל מול הציפיות הנדרשות מהתפקיד שבאו לידי ביטוי ב- "הבחנה בין עיקר לטפל, בעיות עם ממשקים [לדוגמא: מזכירות חברה אחרות], יחס לעובדים אחרים בחטיבה ותקשורת לא מכבדת [לדוגמא...] ומחוצה לה, אי נקיטת יוזמה בתפקיד וחוסר מוטיבציה בולט, משימות לא מבוצעות במלואן וצורך של תזכור ומעקב של המנהלים לביצוע המשימות, לא נמצאת בחלק ניכר מהיום בעמדת העבודה כמצופה ועקב כך גם מפריעה לעובדים נוספים במהלך העבודה, התנגדות לביקורת על התפקוד ומכאן המשך התפקוד הלקוי".
בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת על הטענות הקשורות להתנהלות מול עובדים אחרים, ועל האווירה הנכונה שלא הצליחה ליצור והשיבה כי "היו שני מקרים שקרו, שאמרתי משהו בהומור והמנהל האישי שלי לקח את זה למקום קיצוני למרות שהתנצלתי והבנתי את הטעות שלי" (עמ' 25 לפרוטוקול). בהמשך הסבירה כי הזימון לשימוע נעשה בסמוך לשביתה כללית של עובדי החברה ועקב כך שבחרה להצטרף לשובתים מה שנתפס בעיני מעסיקה הישיר כחוסר נאמנות מצידה (שם).

בחודש ינואר 2018, כחודש לפני עדותה, החלה התובעת לעבוד כמזכירת שותפים במשרד סומך-חייקין, רואי-חשבון.

8. התמונה העולה ממכלול הראיות ומהתרשמותי מהתובעת ומעדותה הינה כדלקמן:

תיאור התובעת את מצבה התעסוקתי לפני ואחרי התאונה אינו מדויק ולא ניתן להעניק משקל רב לעדותה בעניין זה. ראשית, משום שחלקים מדבריה נסתרו או שאינם מתיישבים עם המסמכים מתיקיה האישיים בחברות בהן עבדה. כך למשל בנוגע לנסיבות שהובילו לסיום העסקתה בחברות "פלאפון" ובחברת "ארקיע". שנית, משום שלא הובאו מטעמה עדים שניתן היה להביאם לתמיכה בעדותה. כך למשל, נוכח עדותה אודות השינוי הדרמטי שחל בתפקודה בעבודה בחברת "ג'יי פרו" כשלפני התאונה נאמר לה שהייתה המזכירה הטובה ביותר עד כה וחודשים לאחר מכן, לאחר התאונה, פוטרה עקב ירידה בתפקוד, ניתן היה לצפות כי מי ממנהליה יוזמנו על ידה לעדות לתמוך בגרסתה זו, אך איש מהם לא הובא לעדות. גם מעסיקים אחרים לא הובאו על ידה לעדות כדי לתמוך בגרסתה באשר לתפקודה בעבודה ולסיבות לפיטוריה, במיוחד במקומות בהם מכתבי הפיטורים שהגישה לא תמכו בגרסתה ובחלקם, כאמור, אפילו סתרו אותה.

עם זאת יצוין כי איני סבורה שעדות התובעת הייתה בלתי כנה, אלא שתפיסתה את המציאות העובדתית וזיכרונה אותה הם, לפי התרשמותי, סובייקטיביים במידה רבה ומושפעים מהאופן שבו היא רואה את הדברים או הייתה רוצה לראותם. זאת, לצד הגזמה מסוימת בתיאוריה.

העולה מהאמור הוא שבניגוד לתמונה שהציגה התובעת, מצבה התעסוקתי לפני התאונה דומה, במובנים מסוימים, לזה שלאחר התאונה. בפרק זמן של מספר שנים היא החליפה מספר מקומות עבודה כשמשניים מהם פוטרה.

למרות האמור, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי בעקבות כך יש להפחית משיעור הנכות הרפואית שקבע המומחה. ראשית, מחוות דעת המומחה ומעדותו ברור כי קביעתו מבוססת על מכלול שלם של נתונים ובכללם כאבים מפושטים מהם סובלת התובעת בכל חלקי גופה, עייפות כרונית, תחושת רדימות בגפיים, והעובדה כי התובעת נזקקת להמון אמצעי עזר כדי להתמודד עם מצבה כולל תרופות וטיפולים (עמ' 37 לפרוטוקול). חוסר היציבות התעסוקתית הוא רק חלק מהנתונים הרלוונטיים. שנית, על אף הפער המסוים בין תמונת העבר התעסוקתי שהניח המומחה לתמונה האמתית, יש לזכור כי התובעת הייתה בחורה צעירה בתחילת דרכה המקצועית. החלפת מקומות עבודה או תחומי עיסוק בשלב זה של החיים אינה דבר נדיר, מה גם שבסופו של יום התמידה התובעת בעבודתה בפלאפון במשך שלוש שנים רצופות, וכדיילת עבדה כשנה כך שלא מדובר בתמונה קיצונית. גם ד"ר משגב, המומחית בתחום הפסיכיאטריה, התייחסה לכך בעדותה: "...אני לא סתם מזכירה את המומחה ברפואה התעסוקתית כי ההיסטוריה התעסוקתית של חברה צעירים בשנים שאחרי צבא, ואני מדברת מניסיון של תצפיות ולא מתוך מומחיות, הוא שונה מזה שאנו מצפים 10 שנים אחרי צבא. הרבה מהם עובדים עבודות זמניות ומפוטרים מכל מיני סיבות ולאו דווקא מהתפקוד שלהם וזה לא כל כך חריג..." (עמ' 9 לפרוטוקול). שלישית, מהראיות עולה כי הרקע לפיטוריה בעבר היה קשור בעיקר ליחסיה עם עובדים, מנהלים או גורמים אחרים בעבודה. לאחר התאונה נראה כי לאלה נוספו סיבות נוספות: חוסר מוטיבציה, צורך בתזכור ומעקב אחר משימות וביצוען, טענות על כך שאינה נמצאת במקומה (ר' המסמכים מתיקה ב"כלל"). טענות אלה תואמות את עדות התובעת על הקשיים אותם חוותה בעבודה לאחר התאונה עקב כאביה, העייפות הקשה, קשיי זיכרון והצורך לקום מכיסאה באופן תכוף. יוצא כי תמונת המצב התעסוקתי לאחר התאונה חמורה מזו שלפניה מה גם שבשלב זה של חייה כבר ניתן היה לצפות לתמונה יציבה יותר.

זה המקום להתייחס למרכיב השני שלטענת הנתבעת עמד בבסיס הערכתו של ד"ר סאבין והסתבר כלא מדויק – העובדה כי התובעת חזרה לבית הוריה. איני סבורה שיש לטענה משקל של ממש, שכן מעדות המומחה עולה כי בציינו כי חזרה לביתה הוא תיאר הלכה למעשה את היותה נזקקת לסיוע בהתנהלות היומיומית, יהיה זה סיוע מאת הוריה או מאת בן הזוג או שותפה לדירה.

לכל האמור יש להוסיף כי התובעת סובלת מתסמינים נפשיים הנובעים או קשורים במחלתה. אמנם, כפי שקבעה ד"ר משגב, הם אינם מתאגדים לכדי נכות נפרדת ונוספת בתחום הנפשי, אך הם קיימים והם חלק מתסמיני הפיברומיאלגיה, וגם הם תורמים את תרומתם לירידה בתפקודה הכללי ולקושי ל"אסוף" את עצמה לתפקוד מלא.

9. לסיכום פרק זה, לאחר בחינת מכלול הראיות שהובאו בפניי, התרשמותי מעדות התובעת וממצבה, ולאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי אין להפחית מנכותה הרפואית כפי שהעריך המומחה למרות הפער המסוים בחלק מהנתונים העובדתיים שעמדו בפניו. נכותה היא אפוא בשיעור של 20%.

הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות

10. במענה לשאלה "מהן המגבלות התפקודיות של התובעת אם בכלל ובמיוחד בשים לב לעבודתה ומקצועה" שבכתב המינוי, השיב ד"ר סאבין כי היא "תוכל לעבוד ולתפקד באופן חלקי – 50-60% מיכולת של אדם בריא".

ככלל, יש לתת משקל לחוות דעתו של המומחה הרפואי גם בשאלת תפקודיות הפגיעה כראיה מתוך כלל הראיות. במיוחד נכונים הדברים כשהמומחה מעריך את מידת המגבלה הפונקציונאליות של האיבר הפגוע (במקרים המתאימים ) שם עליונותה של המומחיות הרפואית ברורה.

עם זאת, "הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ כ"כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי. ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט והוא אינו יכול להתנער מחובה זו" (ר' ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (24.11.2005)). כך באשר לקביעות הרפואיות.
באשר להערכת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר הרי שזו מסורה מלכתחילה לשיקול דעתו של בית המשפט ואף נמצאת בליבת שיקול דעתו (ר' לדוגמה ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ [פורסם בנבו] (11.1.2015)).

11. בענייננו, איני מקבלת את הערכת המומחה באשר למידת תפקודיות הפגיעה כפי שפורטה בחוות דעתו. ראשית, כפי שהובא לעיל, בעדותו הבהיר ד"ר סאבין כי את הנכות הרפואית הוא קבע על פי מידת הפגיעה בתפקודה של התובעת, לרבות תפקודה התעסוקתי. יוצא אפוא כי שיעור הנכות הרפואית בהגדרה, על-פי הקריטריונים שקבע המומחה עצמו, הוא כשיעור המגבלה התפקודית.

שנית, כשנשאל מדוע אם כן קבע את שקבע בנוגע לנכות התפקודית השיב המומחה כי עשה כן משום שסבר כי כך נוהג המוסד לביטוח לאומי: "הסעיף 35 ג' שעל-פיו קבעתי את הנכות קובע 20 אחוז נכות על פגיעה בדרגה בינונית. המל"ל במקרה של פגיעה בדרגה בינונית קובע 50 אחוז של פגיעה תפקודית" (עמ' 40 לפרוטוקול). אמנם בהמשך ניסה המומחה לתת הסבר אחר לקביעתו, אך ניכר היה מעדותו כי מה שעמד ביסוד הקביעה הייתה הסברה, המוטעית, כי כך קובע המוסד לביטוח לאומי באופן "אוטומטי", ולא הערכה עצמאית את מידת הפגיעה בתפקוד ה של התובעת ובכושר העבודה שלה בהינתן עיסוקיה, השכלתה וכישוריה .

יצוין כי בהינתן מהות הנכות ואופייה אין למומחיות הרפואית במקרה זה עדיפות או יתרון בבואנו להעריך את השפעת הנכות על כושר ההשתכרות, ההערכה המצויה ממילא, כאמור, בליבת שיקול דעתו של בית המשפט. גם ד"ר סאבין העיר בעדותו כי כדי להעריך את מידת התפקודיות "צריך להיות יותר שופט מאשר רופא" (עמ' 37 לפרוטוקול). דבריו נאמרו בנוגע להערכתו את תפקודיות התובעת לצורך קביעת נכותה הרפואית, ויש בהם כדי ללמד שמדובר בהערכה שאינה רפואית-מקצועית "טהורה" אלא ניתוח והערכה של מארג של עובדות וראיות שתפקידו של בית המשפט להעריכם. הדברים ודאי נכונים בכל הקשור להערכת השפעת הנכות על כושר ההשתכרות ושיעור הגריעה ממנו.

12. לאור כל האמור לעיל ובחוות הדעת באשר לנכותה של התובעת , על יסוד הממצאים העובדתיים שעלו מהראיות אודות מצבה התעסוקתי לפני ואחרי התאונה, עיסוקיה, כישוריה והשכלתה, והתרשמותי מ מנה, מסקנתי היא כי שיעור הנכות הרפואית שקבע לה ד"ר סאבין משקף גם את שיעור נכותה התפקודית וגם את השפעתה על כושר עבודתה והשתכרותה.

פוטנציאל השתכרות

13. במועד התאונה הייתה התובעת בת 27 שנים. אמנם, היא כבר התחילה לכתוב את סיפור חייה התעסוקתי, אך ברור כי הייתה בתחילת דרכה שטרם התגבשה.

במסגרת ראיותיה הגישה התובעת טופסי 106 לשנים 2012 ו- 2016.
הנתבעת הגישה טופס אישור רציפות ביטוח מאת המוסד לביטוח לאומי.

מראיות אלה עולה כי בשנים 2009-2008, בהיות התובעת בת 24-23 שנים, היא השתכרה כ- 6,400 ₪ לחודש, בגבולות 80% מהשכר הממוצע במשק באותן שנים.
בשנת 2011 השתכרה כדיילת סך של 3,600 ₪ לחודש בממוצע.
בשנת 2012, שנת התאונה, השתכרה התובעת בעבודתה בחברת "ג'יי פרו" כ- 5,570 ₪ לחודש.
לאחר התאונה –
בעבודתה ב"יוניסל", בשנת 2013, השתכרה כ- 6,400 ₪ בממוצע לחודש, בשנת 2014 עבדה ב"תכשיטי בלום" אך לא הומצאו נתונים לגבי השתכרותה.
בשנת 2016, בעבודתה ב"כלל" השתכרה סך חודשי של כ- 7,800 ₪.

14. בהינתן גילה של התובעת במועד התאונה והעובדה כי הייתה בתחילת דרכה המקצועית, לאור עיסוקיה ותפקידיה במקומות העבודה בהם עבדה, ובהתחשב בהשתכרותה במומה והתרשמותי ממנה, אני קובעת כי פוטנציאל השתכרותה , לצורך חישוב הפיצוי לעתיד, הוא בגובה השכר הממוצע במשק, העומד כיום, לאחר ניכוי מס הכנסה, על סך של 9,5 51 ₪.

שיעור הריבית על ההיוון

15. התובעת טוענת כי את שיעור הריבית בהיוון הפיצוי לעתיד יש להעמיד על 2% ולא על 3% כפי שהיה נהוג עד כה. בסיכומיה מפנה התובעת לפסקי דין שניתנו בתקופה האחרונה בערכאות הדיוניות ואשר קיבלו את הטענה.

כידוע, הסוגיה תלויה ועומדת להכרעת בית המשפט העליון.

בענייננו, התובעת לא הגישה חוות דעת כלכלית או ראיות אחרות להוכחת הטענה.
גם לא עולה שאלת ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי באופן שעלול ליצור חוסר איזון בין הפיצוי לניכוי.

על כן, איני מוצאת מקום לסטות מההלכה הנוהגת באשר לשיעור הריבית ועל כן יחושב היוון הפיצוי על בסיס ריבית בשיעור של 3%.

על יסוד הממצאים והקביעות שפורטו לעיל, אדון כעת בפיצוי התובעת בהתאם לראשי הנזק שנתבעו על ידה.

הפסד שכר לעבר

16. בסיכומיה מבקשת התובעת פיצוי עבור החודשים בהם לא עבדה בין השנים 2013 עד 2018. את הפסדיה היא חישבה על פי מספר החודשים בהם לא עבדה בכל שנה במכפלת השכר החודשי (היינו, הפסד מלא). מהסכום שהתקבל הפחיתה את דמי האבטלה שקיבלה בחלק מאותם חודשי אבטלה. הסכום המתקבל לאחר הפחתת דמי האבטלה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית הוא כ- 50,000 ₪ אותו מבקשת התובעת לפסוק לה כפיצוי על הפסדיה בעבר.

הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה בעבר, כי מנתוני השכר עולה כי שכרה עלה לאחר התאונה, ועל כן אין לפסוק לה פיצוי.

17. אכן נראה כי חלה עליה בשכרה של התובעת לאחר התאונה בתקופות בהן עבדה. עם זאת, קיימת חוסר יציבות בעבודתה וכפועל יוצא תקופות של אבטלה בהן לא השתכרה. כמו כן, לא מן הנמנע כי גם בתקופות בהן עבדה היא לא מימשה את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שהיה טמון בה אלמלא נכותה (יש לזכור כי התובעת הייתה בתחילת דרכה וממילא צפוי היה שכרה לעלות כך שלא ניתן לקבוע על יסוד השוואת נתוני השכר כי לא נגרם לה הפסד).

כפי שכבר קבעתי, לא ניתן לראות בתאונה כגורם הבלעדי לחוסר היציבות התעסוקתית ולתמונת המצב התעסוקתי של התובעת בכלל, אך אין ספק כי היא תרמה לתמונה זו.

לאור האמור, ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסכום של 50,000 ₪ בגין הפסדיה בעבר (הסכום בערכי היום).

יובהר. הפיצוי שפסקתי הוא בגובה הפיצוי שדרשה התובעת בסיכומיה, וזאת אף שלא קיבלתי את דרישתה לפיצוי מלא בכל החודשים בהם לא עבדה. פסקתי כך משום שלטעמי יש לפצותה גם על תרומת התאונה לאי מימוש מלא של פוטנציאל השתכרותה לאורך כל התקופה (ממועד פיטוריה מחברת "ג'יי פרו" ועד היום, כשש שנים), גם בתקופות בהן עבדה והשתכרה. אני ערה לכך שהתובעת לא ביקשה פיצוי על תקופות אלה בסיכומיה, אך מאחר וסכום הפיצוי שפסקתי לא עלה על הסכום שביקשה בסיכומיה איני רואה מניעה לפסוק כפי שפסקתי.

הפסדי השתכרות לעתיד

18. כפי שקבעתי, הפיצוי יחושב לפי גריעה של 20% מן השכר הפוטנציאלי, בגובה השכר הממוצע במשק, בהיוון עד תום תוחלת חיי עבודה. בסיכומיה ביקשה התובעת לחשב את הפיצוי עד גיל 64 ועל כן כך יעשה.
הפיצוי בראש נזק זה מסתכם, על פי החישוב כאמור, בסכום של 450,730 ₪.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

19. בסיכומיה מבקשת התובעת פיצוי על פגיעה בזכויות סוציאליות נלוות לשכר, כפועל יוצא של הפגיעה בשכרה, בכלל זה פיצוי על הפסדי פנסיה, קרן השתלמות וקופת גמל.

הלכה היא כי משעה שהוטלה על מעסיקים חובת הפרשת תשלומים לקרן פנסיה [מכוח צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 שהוחל על כלל השכירים במשק מיום 1.1.08], זכאי מי שמפוצה על פגיעה בשכרו לפיצוי גם על הפגיעה הנלוות לה בהפרשת המעביד לפנסיה. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי על הגריעה מהפרשות המעביד לפנסיה בשיעור 12.5% מהפגיעה בשכרה בעתיד, ובשיעור נמוך מעט (בהינתן שיעורי ההפרשה המשתנים שנקבעו בצו) להפסדי השכר בעבר.

טענות התובעת על זכאות לקרן השתלמות וקופת גמל ועל פגיעה בהן לא הוכחו.

אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 62,000 ₪ בגין הפגיעה בהפרשות לפנסיה בעבר ולעתיד.

עזרת הזולת

20. התובעת טוענת כי עקב נכותה היא נזקקה ותזדקק בעתיד לסיוע ועזרת הזולת.
בתצהירה פירטה כי אינה יכולה לנקות את הבית כלל, וכי היא נזקקת לעזרה בניקיון הבית, קניות וכיוצ"ב. עד כה היא נעזרה בעיקר בבני משפחה, חברים ושותפים לדירה.

בסיכומיה מבקשת התובעת סכום של 250,000 ₪ כפיצוי על עזרת מיטיביה בעבר. לעתיד היא מבקשת פיצוי של למעלה משלושה וחצי מיליון ₪ לפי תחשיב של 9,450 ₪ לחודש.

יצוין כי הפיצוי הנדרש הוא עבור עזרה בניהול משק הבית על כל הכרוך בו, ולא לסיעוד אישי שכן התובעת אינה נזקקת ואינה טוענת כי היא נזקקת לעזרה מסוג כזה. גם ד"ר סאבין ציין בחוות דעתו כי התובעת משרתת את עצמה בתפקודי היומיום, ואיננה סובלת מפגיעות נוירולוגיות או במערכת השרירים.

21. מעדות התובעת עולה כי לאחר תקופה בבית הוריה היא חזרה להתגורר באזור המרכז בשכירות, תקופה עם שותפות, תקופה עם בן-זוג ולאחרונה עם שותף. בחקירתה נשאלה על האמור בתצהירה כי אינה מסוגלת לבשל ולנקות, והשיבה כי: "לבשל ממש בקטנה. לנקות, השותף שלי מנקה רוב הזמן. הכוונה בקטנה, זה ארוחות קלות. אורז, תפוחי אדמה וכאלה" (עמ' 26 לפרוטוקול). יצוין כי איש משותפיה לא הובא על ידה לעדות.

מצאתי כי קיימת הפרזה לא מעטה בתיאור מגבלותיה וצרכיה של התובעת בתצהירה. הפיצוי הנדרש בראש נזק זה בסיכומיה הוא מופרז וחסר בסיס של ממש.

כפי שכבר ציינתי, נכותה התפקודית היא כשיעור נכותה הרפואית, היינו בשיעור של 20%.
נוכח מצבה ונכותה, ועל פי התרשמותי ממנה, אני סבורה כי התובעת נזקקת ותזדקק בעתיד, מעת לעת, לעזרה מסוימת בעבודות משק הבית ואחזקתו. מן הסתם יהיו תקופות בהן תזדקק לעזרה רבה יותר (כגון עם הקמת משפחה בעתיד) ותקופות בהן העזרה הנדרשת תהיה מינימאלית.

לאור כל האמור, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי בסכום של 150,000 ₪ בראש נזק זה של עזרת הזולת, לעבר (כולל עזרת מיטיבים) ולעתיד. הסכום בערכי היום.

הוצאות

22. התובעת מבקשת פיצוי על הוצאות לטיפולים מסוגים שונים: טיפולי רפואה משלימה (בסכום של כ- 610,000 ₪), תרופות שכלולות ושאינן כלולות בסל הבריאות (בסכום של כ- 367,000 ₪), טיפולים פסיכולוגיים (בסך של כ- 566,000 ₪) וטיפולים פסיכיאטריים (בסכום של 34,000 ₪).

בנוסף, מבקשת התובעת פיצוי על הוצאות ניידות מוגברות, הן בגין נסיעותיה לקבלת הטיפולים השונים והן בגין קשייה להתנייד בתחבורה ציבורית שבעקבותיהם היא נזקקת לשימוש מוגבר במוניות.

23. כפי שיפורט להלן, התובעת זכאית לפיצוי על הוצאות שהוציאה ושתאלץ להוציא לצורך קבלת טיפולים שונים הנדרשים לה להקלה על מצבה ולהתמודדות עם תסמיני המחלה, טיפולים שיש בהם כדי לסייע לה גם לתפקד באופן סביר, בעבודה, בבית ובכלל. עם זאת, גם בראש נזק זה מצאתי הפרזה בהיקף הפיצוי שהתובעת טוענת לו.

אשר לניידות, לא הוכח באמצעות המומחים הרפואיים או מי מהם כי התובעת מוגבלת בשימוש בתחבורה ציבורית עקב מצבה. ד"ר סאבין ציין בחוות דעתו כי אין לתובעת מגבלות במערכת המפרקים, השרירים או העצבים. עם זאת, התובעת סובלת מכאבים מפושטים ומעייפות כרונית אשר סביר בעיני כי בגינם היא תתקשה מפעם לפעם לעשות שימוש בתחבורה ציבורית. בנוסף זכאית היא לפיצוי על הוצאות הנסיעה לטיפולים להם היא נזקקת עקב מחלתה.

24. ד"ר סאבין קבע בחוות דעתו כי התובעת זקוקה לטיפולים בתחום רפואה משלימה ותרופות – המצויים בסל התרופות של קופות החולים, ללא צורך בתשלומים לרפואה פרטית.

בעדותו חזר המומחה על המלצתו כי התובעת תיעזר בטיפולים משלימים ובתרופות להקלה על כאביה ותסמיני המחלה, להקלה על מצבה הנפשי ועל מנת שאלה יסייעו לה לתפקד באופן מיטבי. בתשובות לשאלות ב"כ התובעת העיד כי היה ממליץ לתובעת טיפולים משלימים בהיקף של פעמיים בשבוע.

ד"ר סאבין הסביר כי על אף שקיים שוני בין קופות החולים השונות, הן מספקות סל של טיפולים מתאימים, בתשלום דמי השתתפות עצמית שחלים על המטופל. אמנם, מעדותו עולה כי לעתים נדרש המטופל להתמודד עם הליכים בירוקרטיים המקשים על קבלת אישורי הקופות לטיפולים. לדבריו, הטיפולים המסופקים בסופו של דבר בדרך-כלל מספקים אך לא לכל מטופל יש סבלנות ולכן חלקם פונים לרפואה משלימה פרטית. המומחה הוסיף כי ניתן להקל על התסמינים גם באמצעות פעולות שאינן תלויות בקופות החולים אלא במטופל, כגון הליכות, שחיה וכיוצ"ב. כן אישר כי במקרה של התובעת היא אינה נזקקת לטיפולים חריגים (עמ' 45-46 לפרוטוקול).

יצוין כי התובעת מבוטחת ב"כללית מושלם" ולפיכך היא זכאית להנחה בדמי ההשתתפות העצמית בהיקף של עד 20 טיפולי רפואה משלימה בשנה, מידי שנה, מתוך הטיפולים המפורטים בתקנון (ר' עדות נציג "כללית מושלם" מאיר בן מאיר, ור' גם עמ' 92 למוצגי התובעת). מגבלת 20 הטיפולים היא להנחה בדמי ההשתתפות העצמית.

אשר לתרופות, התובעת טוענת בתצהירה ובסיכומיה כי הומלץ לה על טיפול בתרופה "ליריקה" אך זו לא אושרה על ידי הקופה. ד"ר סאבין העיד כי: "יש בירוקרטיה. בסוף הרוב מקבלים אבל יש כאלה שנשארים ללא תרופות. ליריקה זו אחת התרופות והתרופה השנייה היא סינבלטה (צ.ל. סימבלטה – י.א ) שאותה היא קיבלה". מעדותו עולה כי אכן קיימת בירוקרטיה בקבלת אישור ל 'ליריקה' אך נראה כי בסופו של דבר, וככל שקיימות המלצות מצד הרופאים המטפלים, ניתן לקבלה במסגרת הקופה (עמ' 48 לפרוטוקול).
כן אישר המומחה כי גם לתרופות המאושרות יש השתתפות עצמית שעלותה תלויה בעלות התרופה, וציין שלא מדובר בתרופות מאוד יקרות (עמ' 49 לפרוטוקול).

יש לציין עוד כי בהתייחסו לתרופות הניתנות להקלה על תסמיני הפיברומיאלגיה העיד המומחה כי "לרוב החולים התרופות האלה לא עוזרות והם מפסיקים אותן" (עמ' 43 לפרוטוקול).

אשר לטיפולים פסיכולוגיים, בשאלות הבהרה שהופנו אליה נשאלה ד"ר משגב על הטיפול הפסיכולוגי באמצעות שיחות והתבקשה לאשר כי תסמיניה של התובעת מצריכים שיחות שבועיות. ד"ר משגב השיבה: "לא. הסימפטומים משתנים כתלות בשלבי המחלה, תסמיני כאב ועייפות ואירועי חיים נלווים ומכיוון שאיני יכולה לצפות את התפתחות מחלתה, התסמינים העתידיים, אירועי החיים ותגובתה אליהם, אינני יכולה לצפות את תדירות הטיפול היכולה לנוע בין הפסקה מלאה לטיפולים בתדירות שבועית".

בנוסף הבהירה בתשובותיה כי "ככל שידוע לי, כרופאה מאשרת ביחידת הבקרה הפסיכיאטרית של קופ"ח כללית בה מבוטחת התובעת, אין הגבלה למספר הטיפולים במסגרת זו ככל שיש התוויה רפואית לכך". ד"ר משגב העידה כי היא חברה ביחידת הבקרה הפסיכיאטרית של קופת חולים כללית שתפקידה בין היתר לאשר או לדחות טיפולים למבוטחים. היא שבה והבהירה כי התובעת זכאית לקבל טיפולים נפשיים במסגרת הקופה. עם זאת ציינה כי: "הזמינות של התורים תלויה בעומסים" (עמ' 6 לפרוטוקול).

ואכן, מתצהיר התובעת ומעדותה עולה כי היא קיבלה טיפולים נפשיים ובכללם שיחות עם פסיכולוגים במסגרת הציבורית. עם זאת, מעת לעת היא נתקלת בקשיים בירוקרטיים או בצורך להמתין זמן מה לקבלת הטיפול. כך העידה כי טופלה במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב אך המחלקה שקיבלה לקוחות פרטיים בשעות הערב נסגרה, ומאז, במשך מספר חודשים, היא ברשימת המתנה אצל כמה מטפלים פסיכולוגיים מתוך רשימת פסיכולוגים של קופת חולים כללית באזור מגוריה (עמ' 26 ו-27 לפרוטוקול).

25. זה המקום להתייחס להוצאות שהוציאה התובעת בפועל לטיפולים ותרופות בארבע השנים שחלפו מהמועד בו אובחנה מחלתה (בשנת 2014). בתצהירה ציינה התובעת כי עד היום היא עברה אין ספור טיפולים ו הוציאה סכומי כסף גבוהים לתשלום עבור טיפולים משלימים ותרופות. לדבריה, היא נזקקה להלוואות שונות מהבנק, מחברים ומבני משפחה כדי לממן הוצאות אלה.

במסגרת תיק המוצגים שהגישה, הוגשו קבלות ומסמכים שונים להוכחת הוצאותיה. למרבה הצער חלק מהקבלות הוגש פעמיים, חלקן אף יותר. בנוסף הוגשו חשבונות לתשלום במקביל או שלא במקביל לקבלות על התשלום בגינן. בהמשך, ביקשה התובעת להוסיף אסמכתאות למוצגיה ובמסגרת ן הוגש ריכוז הוצאותיה (השתתפות ע צמית) לטיפולים משלימים במסגרת קופת חולים כללית משנת 2014 (כשחלקן לפחות חופף חלק מהאסמכתאות שהוגשו במסגרת תיק המוצגים המקורי בעמ' 176-158) ואסמכתאות על תשלומי השתתפות עצמית ששילמה לקבלת טיפולים במסגרת פוליסת ביטוח פרטית.

סך ההוצאות שהוציאה התובעת על טיפולים משלימים, על פי האסמכתאות שהגישה מסתכם בכ- 12,000 ₪ ובנוסף סך של כ- 4,050 ₪ לטיפול הוליסטי (עמ' 101-94 למוצגים. לאחר הפחתת קבלות וחשבוניות כפולות).
בנוסף, סך ההוצאות על טיפולים נפשיים פסיכולוגיים על פי הקבלות שהוגשו – 1,144 ₪ ( עמ' 144-112 למוצגי התובעת. גם כאן בהפחתת הקבלות שהוגשו יותר מפעם אחת).

התובעת מציינת כי לא שמרה את מלוא הקבלות. באופן עקרוני מקובלת עלי הטענה, הסבירה לפי ניסיון החיים, כי לא כל קבלה בגין כל הוצאה נשמרת לצורך הוכחתה. עם זאת, בהינתן מהות ההוצאות והאפשרות לשחזר את הקבלות באמצעות הגורמים המטפלים (כפי שעשתה בבקשתה להוספת המוצגים) , ניתן להניח שהקבלות שהוגשו משקפות את מרבית הוצאותיה.

26. ניתן לסכם ולומר כי על פי עדויות המומחים, התובעת נזקקת לטיפולים משלימים, לתרופות ולטיפולים נפשיים להקלה על מחלתה ותסמיניה.

אשר להיקף הטיפול, ד"ר סאבין המליץ על שני טיפולים משלימים בשבוע. הוא לא נשאל על משך הטיפול.

ביחס להיקף הטיפול הפסיכולוגי שללה ד"ר משגב כי התובעת נזקקת לטיפול שבועי והסבירה כי לא ניתן לצפות את תדירות הטיפול היכולה לנוע בין הפסקה מלאה לטיפולים בתדירות שבועית.

בכל הקשור לתרופות הניתנות להקלה על תסמיני הפיברומיאלגיה יש להתחשב גם בעדותו של ד"ר סאבין כי "לרוב החולים התרופות האלה לא עוזרות והם מפסיקים אותן" (עמ' 43 לפרוטוקול).

לכל אלה יש להוסיף את עדויות המומחים כי מדובר במחלה "גלית בעוצמת הסימפטומים" שלה וכי יש עליות וירידות בעוצמתם (ר' עדות ד"ר סאבין בעמ' 16 לפרוטוקול וכן את דבריה של ד"ר משגב שהובאו לעיל), וכן את דבריו של ד"ר סאבין על האפשרות להקל על התסמינים באמצעות פעילויות עצמאיות כגון הליכה, שחיה וכיוצ"ב.

אשר למימון הטיפולים וההוצאות בגינם - מעדות המומחים עולה כי את הטיפולים והתרופות להם נזקקת התובעת היא זכאית לקבל במסגרת סל הבריאות וקופת חולים. יחד עם זאת, הדרך לקבלתם אינה "חלקה" וסביר שהתובעת תתקל מידי פעם בקשיים בירוקרטיים עד להשגת האישורים , ולכן יתכן כי לעתים, כגון בתקופות של עליה בעוצמת הסימפטומים, היא תאלץ לפנות לקבלת טיפול כזה או אחר במסגרת פרטית. נוסף על כך, קבלת הטיפולים והתרופות במסגרת הקופה כרוכה בהשתתפות עצמית מאת התובעת בסכומים משתנים , הנעים בגבולות שבין 100 ₪ ל-225 ₪, בהתאם לסוג הטיפול ולגורם המממן.

בהתחשב ובשקלול כל האמור לעיל, ובגילה של התובעת, ראיתי לפסוק לה פיצוי בסכום של 400,000 ₪ עבור הוצאותיה מכול סוג - הוצאות לטיפולים משלימים, לתרופות, לטיפולים נפשיים, ולניידות ונסיעות. הפיצוי הוא בערכי היום, והוא נפסק לכיסוי ההוצאות בעבר ובעתיד.

נזק לא ממוני

27. בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 3 7,766 ₪ בגין התאונה הסכום בערכי היום (כולל ריבית).

סוף דבר

28. אני פוסקת לתובעת פיצויים כדלקמן:

הפסד שכר לעבר - 50,000 ₪
אובדן השתכרות לעתיד - 450,730 ₪
הפסדי פנסיה - 62,000 ₪
עזרת הזולת - 150,000 ₪
הוצאות - 400,000 ₪
נזק לא ממוני - 37,766 ₪
ובסך הכול - 1,150,496 ₪.

29. סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסכום של 1,150 ,496 ₪.
בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאות המש פט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.21% מסכום הפיצוי שנפסק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אייר תשע"ט, 15 מאי 2019, בהעדר הצדדים.

יעל אילני, שופטת


מעורבים
תובע: ס.ז.
נתבע: הראל חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: