ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צח מרקור נגד פנינה נטר גרינפלד :

לפני כבוד השופטת צילה צפת, סגנית נשיא

תובעים

  1. צח מרקור
  2. גילי מרקור
  3. אייל מרקור

ע"י ב"כ עו"ד שלמה ארדינסט ועו"ד ציון סמוכה

נגד

נתבעות

  1. פנינה נטר גרינפלד
  2. רבקה גרינפלד

ע"י ב"כ עו"ד ערן פלס ועו"ד שירה גרוס

פסק דין

עניינה של התובענה בהסכם מתנה מיום 11.10.2007, עליו חתמה המנוחה הגב' לאה גרינפלד ז"ל ילידת 20.12.1922 (סבתם של התובעים ואימן של הנתבעות), אשר נפטרה ביום 8.2.11 (להלן : "המנוחה").
התובעים מבקשים לקבוע כי להסכם המתנה אין כל תוקף בשל העדר כושר קוגנטיבי של סבתם בעת חתימתה על ההסכם ובשל השפעה בלתי הוגנת.
התביעה הוגשה במקורה לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב (תמ"ש 27360/09) והועברה לבית המשפט המחוזי , על פי החלטה מיום 7.5.12 , בשל העדר סמכות עניינית.
הצדדים, רקע עובדתי בתמצית
המנוחה, גב' לאה גרינפלד ז"ל, הייתה נשואה למר זיגמונד (יחזקאל) גרינפלד ז"ל, אשר נפטר ביום 10.8.1997. לבני הזוג נולדו 3 בנות: רינה מרקור ז"ל (אימם של התובעים, להלן: "רינה"), רבקה גרינפלד (הנתבעת 1, להלן: "רבקה") ופנינה נטר גרינפלד (הנתבעת 2, להלן: "פנינה").
הנכדים, התובעים 3-1, צחי, גילי ואייל, הם בניהם של רינה ז"ל ושל איתמר מרקור (נכדיהם של זיגמונד ולאה גרינפלד).
המנוחים לאה וזיגמונד גרינפלד היו בחייהם בעלי בנין מגורים הכולל מספר דירות ברחוב בילו 10 תל אביב, הידוע כגוש 7441 חלקה 21 להלן ("הבניין"). המנוח זיגמונד נפטר כאמור בשנת 1997 והותיר אחריו שתי צוואות, האחת מחודש אפריל 1997 והשנייה מחודש יולי 1997 (נספחים 2-1 לתצהיר פנינה). בהתאם לצוואות אלו, אשר קויימו ביום 26.12.1999, חולקו זכויותיו בבניין בין שלושת בנותיו בחלקים שווים. יתר הנכסים והכספים חולקו לבנותיו, אך בעדיפות מובהקת לבתו רבקה, אשר קיבלה כספים ורכוש בנוסף על אלו שחולקו באופן שווה בין שלוש הבנות.
המנוחה לא ירשה את זכויות בעלה בבניין והמשיכה להחזיק ב9/25 חלקים מהזכויות שהיו בבעלותה עוד קודם פטירתו.
עד לפטירתו טיפל מר גרינפלד ז"ל לבדו בכל כספי ורכוש המשפחה. לאחר פטירתו טיפלה פנינה בכל ענייני הכספים וניהול החשבונות. לשם כך, ייפתה המנוחה את כוחה של פנינה לפעול ולטפל בכל הנושאים הקשורים בבניין (יפוי הכוח מיום 10.12.1999 נספח 3 לתצהיר פנינה). המנוחה חתמה על ייפוי כח נוסף לשתי בנותיה, רבקה ופנינה, ביום 22.3.2007 (נספח 3'1 לתצהיר פנינה).
רינה מרקור ז"ל נפטרה ביום 26.1.2004. התובעים נולדו במהלך נישואיה לאיתמר מרקור. נישואי רינה ואיתמר ידעו עליות ומורדות במהלכן הוגשו לבית המשפט תביעות הדדיות על ידי שני בני הזוג.
לאחר פטירת רינה ניתן צו ירושה ביום 18.8.2004, על פיו איתמר זוכה במחצית עזבונה, והמחצית הנותרת תחולק בין ילדיה (נספח 7ב לתצהיר פנינה).
ביום 11.10.2007 נחתם הסכם המתנה, מושא תובענה זו, בין המנוחה לבין שתי בנותיה, רבקה ופנינה (להלן: "הסכם המתנה", נספח 8 לתצהיר פנינה). הסכם המתנה נערך על ידי עו"ד יצחק פרידמן (להלן: "עו"ד פרידמן"). בהסכם זה העבירה המנוחה את כל זכויותיה בבניין (9/25 חלקים מהמקרקעין) לרבקה ולפנינה במתנה ללא תמורה ותוך ויתור על זכותה לחזור בה מן המתנה בהתאם לסעיף 5ב' לחוק המתנה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק המתנה"). זכויות המנוחה בבניין נרשמו על שם נתבעות בלשכת רישום המקרקעין בהתאם להסכם המתנה.
העברת זכויות המנוחה לנתבעות נודעה לתובעים, באקראי, רק בשנת 2009.
ביום 7.4.2009 הגיש אבי התובעים, איתמר מרקור, תביעה לבית המשפט לענייני משפחה מחוז תל אביב (תמ"ש 27360/09) בגדרה התבקש צו הצהרתי שיורה על ביטול הסכם המתנה, כן ניתן צו מניעה זמני, על פיו הנתבעות מנועות מלבצע דיספוזיציה ב 6/50 חלקים מהבניין. בהמשך תוקנה התביעה על ידי הוספת התובעים דנן.
במקביל הגישו התובעים בקשה למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש המנוחה (א"פ 56910-09) שהנתבעות התנגדו לה. ביום 17.1.2011 מינה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד הש' א. בן-ארי) אפוטרופוס ניטרלי לרכושה של המנוחה – עו"ד טובה גוטמן. המנוחה נפטרה כאמור ביום 18.2.2011 בהיותה בת 89.
בהחלטה מיום 7.5.2012 הורה בית משפט למשפחה על העברת התובענה לביטול הסכם המתנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בשל היעדר סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה (תביעת אחיינים נגד דודות). תביעה מתוקנת בשנית הוגשה ביום 14.11.12.
בהתאם להסכמת הצדדים, התובענה נדונה כתביעה רגילה הגם שנפתחה בבית המשפט המחוזי כהמרצת פתיחה (פרוטוקול 23.4.2013).
בהחלטה מיום 24.12.2013 מונה פרופסור שלמה נוי, מומחה בפסיכיאטריה וספציפית בתחום הפסיכו גריאטרי, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "פרופ' נוי" ו/או "המומחה") לצורך מתן חוות דעת בדבר מצבה הקוגנטיבי של המנוחה עובר לחתימה על הסכם המתנה.
בחוות דעתו של המומחה מיום 3.7.2014 נקבע, תוך התייחסות לתאריך החתימה (11.10.07), כי המנוחה לא היתה כשירה לחתום על מסמך מתנה.
טענות הצדדים בתמצית
התובעים טוענים בתביעתם כי העברת הזכויות מהמנוחה אל הנתבעות, לרבות רישום זכויותיהן בנכס, נעשו תוך ניצול מצבה הבריאותי והנפשי של המנוחה באותה התקופה. הנתבעות הן אלו שהובילו את המנוחה לחתום על הסכם המתנה, מבלי שהמנוחה פעלה באופן עצמאי ומבלי שתבין את המשמעות הנובעת מההסכם.
נטען כי הנתבעות גרמו למנוחה לחתום על הסכם מתנה, המנשל את נכדיה (הם התובעים), בהיותה דמנטית, לא מבינה ולא כשירה לבצע פעולות משפטיות ולחתום על מסמכים משפטיים שמשמעם ויתור ואבדן זכויותיה ורכושה, ללא יכולת לחזור בה, זאת תחת לחץ, עושק וניצול תלותה ומצוקתה הנפשית והגופנית באמצעות השפעה בלתי הוגנת.
לטענת הנתבעות, המנוחה הייתה כשירה בעת חתימת הסכם המתנה, והעברת זכויותיה בבניין לידיהן נעשתה כדין ומרצונה החופשי.
לטענתן, אביהם של התובעים (איתמר מרקור) חמד את כספה ואת רכושה של המנוחה, לאחר שהוא וילדיו התובעים התעלמו ממנה במשך שנים. זה הטעם להחלטת המנוחה להעביר את הבניין במתנה לבנותיה שדאגו לה במשך כל השנים.
עוד טוענות הנתבעות כי אין כל בסיס, עובדתי ומשפטי, לטענות התובעים בדבר עושק, הטעייה, טעות וחוסר תום לב. עו"ד פרידמן, אשר ערך את הסכם המתנה, העיד כי המנוחה הייתה צלולה בדעתה בעת חתימתה על ההסכם. לטענתן, יש להעדיף את התרשמותו של עורך ההסכם, אשר שוחח עם המנוחה בזמן אמת, על פני חוות דעתו של המומחה אשר כלל לא בדק את המנוחה אלא בחן את המסמכים הרפואיים בדיעבד לאחר פטירתה.
המסגרת הנורמטיבית
על הסכם מתנה חלים שתי מערכות דינים. האחת, הסדר ישיר באמצעות חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"). המערכת הנוספת היא הסדר שיורי, החל על נושאים שלא הוסדרו בחוק המתנה, באמצעות הדין הכללי החל על חוזים – חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").
סעיף 2 לחוק המתנה קובע כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". משמע, כבכל חוזה, גם בחוזה מתנה יסוד "גמירות הדעת" של המתקשרים בו הוא תנאי בלעדיו אין כל תוקף לחוזה. מבחן גמירות דעת המתקשרים הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי (ע"א 3601/96 ע' בראשי ואח' נ' עיזבון המנוחה זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב(2) 582 , להלן: "עניין בראשי").
בתובענה דנן יש לבחון האם הנסיבות שבפנינו, כמו גם התנהגות הצדדים להסכם המתנה, מצביעים על גמירות דעתה של המנוחה להתקשר בהסכם המתנה, או שמא היו פגמים ברצון המצדיקים את ביטולו.
עסקינן כאמור בתובענה העוסקת במידת כשירותה של המנוחה לחתום על הסכם המתנה, שעה שהיא אינה עוד בחיים. בתביעה מסוג זה, מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה הגבוהה מזו הנדרשת מהליך אזרחי רגיל (ר': ע"א 6002/92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נ"א(5) 1; עניין בראשי). לעניין נטל ההוכחה הנדרש - אין די בהעלאת חששות או ספיקות ביחס לגמירות דעתה של המנוחה לעת החתימה על הסכם המתנה, אלא רצוי להסתייע בעדות רפואית לזמן אמת, ככל שקיימת, או בחוות דעת מומחה המתבססת על התיעוד הרפואי בעניינה של המנוחה.
כשירות קוגנטיבית של המנוחה – גמירות דעת:
בענייננו מונה פרופ' נוי, רופא פסיכיאטר מומחה בתחום הגריאטריה ליתן חוות דעת רפואית כמומחה מטעם בית המשפט. חוות דעתו מיום 3.7.2014 מבוססת על תיעוד רפואי ואבחונים שבוצעו למנוחה בזמן אמת. בחוות הדעת סוקר פרופ' נוי את התיעוד הרפואי בעניינה של המנוחה החל משנת 2001 ומגיע למסקנה כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על הסכם המתנה במועד בו הוא נחתם.
מנגד, מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של עו"ד פרידמן, אשר ערך את הסכם המתנה והחתים אותה על ההסכם. עו"ד פרידמן ציין בתצהירו כי ברור לו שהמנוחה הבינה את ההסכם שנוסחו פשוט וקצר וחתמה עליו מרצונה החופשי וכי שוכנע שהמנוחה צלולה ומבינה את מהות המתנה. בנוסף הוגש ע"י הנתבעות תצהירו של עו"ד עמיחי אנגל שהיה שכיר במשרד עו"ד פרידמן ונילווה אליו במעמד החתימה על ההסכם, גם הוא ציין בתצהירו כי המנוחה השיבה לכל שאלותיו של עו"ד פרידמן בתשובות נכונות וברורות. כן הוגשו כראיה שני סרטונים (ת/1) המתעדים את מעמד החתימה על הסכם המתנה - סרטון אחד ללא קול המתעד את מעמד החתימה על ההסכם בזמן אמת, וסרטון שני, המתעד מפגש נוסף שנערך לאחר כשבוע המשחזר את מעמד החתימה על הסכם המתנה (להלן "השחזור הקולי")(תמליל השחזור הקולי ת/2).
אקדים את המאוחר ואומר כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, ושמעתי את חקירת המומחה ועדי הצדדים, מצאתי כי יש להורות על ביטולו של הסכם המתנה, מחמת אי כשירות קוגנטיבית של המנוחה לחתום על ההסכם.
חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט
פרופ' נוי, המומחה מטעם בית המשפט עיין לצורך הכנת חוות דעתו במסמכים רפואיים אודות המנוחה, אשר רובם מתייחסים למועדים שקדמו לחתימת הסכם המתנה וחלקם מעידים על מצבה הרפואי לאחר חתימת הסכם המתנה. סה"כ נבחנו על ידי המומחה 28 מסמכים רפואיים.
המסמכים שצורפו לחוות דעת המומחה מלמדים כי החל משנת 2001 מתועדת ירידה במצב הקוגנטיבי של המנוחה:
ביום 17.12.2001 אושפזה המנוחה בגין התדרדרות כללית במצבה וירידה קוגנטיבית (מסמך 4 לחוות הדעת); ביום 20.12.2001 בוצעה למנוחה הערכה של מרפאה בעיסוק ובמבחן מיני מנטל שנערך לה (מבחן להערכת דימנציה, בין היתר באמצעות בחינת התמצאות, זיכרון, ריכוז ושפה) ציונה עמד על 11/28 (מסמך 2 לחוות הדעת), צויין כי המנוחה מאוד מבולבלת ועל כן הבירור לא הושלם; ביום 25.12.2001 אושפזה המנוחה בגין התדרדרות נפשית, צויין ע"י הרופאה המטפלת כי CT מוח הדגים שינויים איסכמיים ונרשמה לה התרופה ממוריט (תרופה המיועדת לטיפול בחולי שיטיון); ב יום 26.12.01 צויין כי סובלת מירידה קוגנטיבית, אך לא אושר טיפול בממוריט הואיל ולא אובחנה כסובלת משיטיון מסוג אלצהיימר שמהווה תנאי בקופ"ח לאישור התרופה (מסמך 6).
ביום 17.11.03 אושפזה המנוחה בגין נפילות חוזרות ונשנות. צוין בתיעוד הרפואי (מסמכים 9-7 לחוות הדעת) כי המנוחה צלולה, סיעודית, הפרעות בזיכרון, מטפלת 24 שעות ביממה. עוד צוין כי CT מוח הדגים שינויים איסכמיים סובקורטיקלים ואוטם ישן. בהמשך צויין כי תלשה עירוי ולא מדברת לעניין (מסמכים 7-9).
בין השנים 2005-2003 אושפזה המנוחה מספר פעמים (מסמכים 13-10 לחוות הדעת), צויינו התדרדרות פיסית ונפשית, הטיית הראש הצידה, הליכה איטית וכפופה, הפרעות בהליכה ושינוי בזוית הגו.
ביום 10.11.2005 נבדקה המנוחה במרפאת זיכרון על ידי נוירולוגית ד"ר ורחובסקי. צוין במסמכים הרפואיים (מסמכים 15-14 לחוות הדעת) כי מצבה של המנוחה הולך ומחמיר, בשל ירידה בזיכרון באופן שמשפיע על התפקוד היום-יומי. הרופאה, אשר בדקה את המנוחה, ציינה אנומיה (קושי בביטוי), פרסברציה (חזרה על מילים/ביטויים/משפטים), הבנה תקינה, חשיבה-קליטה איטית, התמצאות בזמן חלקית, התמצאות במקום, זיכרון לטווח קצר וארוך – פגוע, קושי בחישובים, ציורים, שיפוט, הפשטה ותובנה פגועים. הזדקקות לעזרה ולהשגחה.
עוד צוין ע"י ד"ר ורחובסקי כי במבחן מיני מנטל היה ציונה של המנוחה 18/30, וכי קרוב לוודאי שמדובר במחלה ניוונית ראשונית של המוח מסוג מחלת אלצהיימר בדרגת חומרה בינונית על פי CDR. הומלץ כי המנוחה תתחיל טיפול בתרופת ממוריט (מסמכים 14-15).
בסוף שנת 2006 נבדקה המנוחה פעם נוספת במרפאת זיכרון. ההתרשמות ד"ר ורחובסקי הייתה זהה באופן יחסי להתרשמותה שנה קודם לכן (מסמכים 18-16 לחוות הדעת). ציונה של המנוחה במבחן מיני מנטל היה 20/30. הרופאה חזרה על האבחנה כי קורב לוודאי שמדובר במחלה ניוונית ראשונית של המוח מסוג מחלת אלצהיימר בדרגת חומרה בינונית לפי CDR. (מסמכים 16-18)
ביום 7.12.06 נבדקה המנוחה ע"י נוירולוג נוסף, דר' ניר גלעדי ביחידה להפרעות תנועה. גם הוא ציין כי המנוחה סובלת מדמנציה קרוב לוודאי מחלת אלצהיימר, אבחנה מבדלת עם דמנציה וסקולרית עם הפרעות זיכרון, יצור מילים. הרושם הוא של חולה דמנטית אינקונטיננתית (ללא שליטה בסוגרים) וסיעודית.
ביום 7.5.07 מספר חודשים לפני חתימת הסכם המתנה, צוין על ידי אותה רופאה מטפלת במרפאת זיכרון, כי אין שינוי משמעותי במצבה של המנוחה, שוכחת תאריכים, כמעט לא מתפקדת בגלל בעיות סומאטיות, מטפלת 24 שעות, צופה ב TV, יוזמת קשר טלפוני עם קרובי משפחה, לא עצמאית בלבוש ורחצה, לעיתים קרובות יש לה מילמולים, לפעמים אינה שולטת על סוגרים, ציונה במבחן מיני מנטל עמד על 21/30 ונרשם באבחנה מבדלת דמנציה של מחלת פרקינסון אל מול מחלת אלצהיימר (מסמכים 22-19 לחוות הדעת).
ביום 31.5.2007 בביקור נוסף אצל ד"ר ניר גלעדי, אובחנה המנוחה כסובלת מדמנציה באבחנה מבדלת מחלת אלצהיימר או מולטיאינפרקט. עוד צוין כי קיימת למנוחה מוגבלות תפקודית חמורה וכי מצבה סטטי ללא החמרה (מסמך 23 לחוות הדעת). הרופא המליץ להוסיף טיפול בתרופת אביקסה (תרופה המאושרת לשימוש בדמנציה בינונית עד חמורה).
הסכם המתנה נחתם ביום 11.10.2017.
המומחה בחן גם מסמכים שתעדו את מצבה הרפואי של המנוחה לאחר חתימת הסכם המתנה.
כך, בביקור מיום 29.1.08 במרפאת זיכרון, כשלושה חודשים לאחר חתימת ההסכם, נכתב כי המצב קוגניטיבי ללא שינוי, למעט ירידה במיני מנטל ל 19/30 (מסמך 20);
כשנה לאחר חתימת הסכם המתנה 11.12.2008, צוין כי לא חל שינוי משמעותי במצבה של המנוחה לעומת בדיקה קודמת: עדיין בולטת ירידה בזיכרון לטווח קצר, ירידה תפקודית, מינימנטל 17/30 ועוד (מסמך 24).
צויינו בחווה"ד גם מסמכים מיום 13.8.09 ו מיום 28.11.09 (מסמכים 27-28), אולם אין מקום להתייחס אליהם שכן עוד קודם לכן בחודש יולי 2009 גם עו"ד פרידמן מצא שהמנוחה כבר לא הייתה כשירה קוגניטיבית.
בשקלול המהלך הקליני המתואר, על פיו ההתדרדרות הקוגניטיבית של המנוחה החלה בשנת 2001 ובאה לידי ביטוי בבדיקות קליניות לרבות בדיקות נוירולוגים הן במרפאת זיכרון והן ביחידה להפרעות תנועה המתארים תופעות פת ולוגיות רבות המאפיינות ירידה קוגניטיבית, כמו גם בדיקה רדיולוגית CT מוח, בדיקות מנימנטל, CDR וכיוצ"ב , קבע המומחה כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על הסכם המתנה:
"החל משנת 2005, תועדה באופן קונסיסטנטי אבחנה של דמנציה בדרגת חומרה בינונית. אמנם, ציונה במבחן מינימנטל היה יחסית יציב, ולאורך תקופת המעקב חלה לעיתים אפילו עליה מסויימת בציון, אולם קיימת עדות לדמנציה ממבחני CDR שבוצעו במקביל לבדיקת המינימנטל לאורך השנים. מבחן זה בודק את ההשלכות התפקודיות של הליקויים הקוגנטיביים בתחומי התפקוד הקוגנטיבי השונים – זכרון, התמצאות, שיפוט ועוד (ולא את ההשלכות התפקודיות של מגבלות פיזיות). תוצאות מבחן זה הצביעו באופן עקבי דמנציה בדרגת חומרה בינונית.
בשקלול כל האמור לעיל ותוך התייחסות לתאריך 11.10.07, אני סבור כי המנוחה לא היתה כשירה לחתום על מסמך מתנה" (עמ' 7 לחוות הדעת).
הנתבעות מבקשות לדחות את חוות הדעת המומחה בטענה לליקויים חמורים אשר נפלו בה:
לטענתן, חוות הדעת מבוססת על מבחני CDR שמעולם לא בוצעו למנוחה, והמומחה מעולם לא ראה אותם (סעיפים 14,16,17,62,76,219,220 לסיכומי הנתבעות). עוד טוענות הנתבעות כי חוות הדעת אינה מתייחסת לתיעוד רפואי מיום 29.1.2008 (מוצג נ/4), שנערך כשלושה חודשים לאחר החתימה על הסכם המתנה, על פיו ההתמצאות וההבנה של המנוחה תקינים, ומכאן עולה לטענתן, כי בעת החתימה על הסכם המתנה המנוחה הבינה את אשר חתמה. בנוסף נטען כי המומחה לא שוחח ישירות עם הגורמים המטפלים המנוחה.
יש לדחות את טענות הנתבעות. המדובר בטענות מטעות (בלשון המעטה).
תיעוד על ביצוע מבחן CDR מופיע פעמים רבות ברישומי ד"ר רותה ורחובסקי, הרופאה המטפלת במרפאת זיכרון (מסמך 14 מיום 10.11.05; מסמך 16 מיום 7.12.06; מסמך 19 מיום 7.5.07; מסמך 20 מיום 29.1.08; מסמך 24 מיום 11.12.08). הנתבעות לא ביקשו לזמן את ד"ר ורחובסקי לחקירה, גם לא ביקשו לקבל את חומר הגלם של מבחני CDR. בנסיבות אלו , טענתן כי לא בוצע מבחן CDR הינה טענה חמורה, המטילה דופי ברופאה כאילו זייפה את התיעוד הרפואי. חמורה שבעתיים טענתן, בסעיף 62 לסיכומיהן: "פרופ' נוי מתעלם מהעובדה שלמנוחה לא עשו מעולם מבחני CDRוהדבר נכתב במפגש במרפאת זיכרון רק בשביל קבלת כדור הממוריט". מעבר לחומרת הטענה, הנטענת ללא כל בסיס עובדתי אף לא לכאורי, מדובר בטענה מקוממת המייחסת לרופאה המטפלת קונספירציה, ונטענת ללא כל בסיס כאילו הייתה עובדה שהוכחה. פרופ' נוי הסביר בחקירתו כי מסקנותיו מבוססות בין השאר על התיעוד הרפואי של ד"ר ורחבסקי בעניין תוצאות CDR.
מכל מקום, פרופ' נוי העיד כי אינו קובע כשירות על סמך בדיקתCDR בלבד, אלא על יסוד סבירות מהלך קלי ני, לאורך 6 שנים. החל משנת 2001 המהלך הקליני של המנוחה מעיד על דמנציה, תוארו תופעות פתולוגיות כמו, אנומיה (קושי בביטוי), אי שליטה על סוגרים, חזרה על משפטים, מלמול, זיכרון לקוי, קושי בחישוב, ציור והפשטה, התיאור של הנתבעות עצמן שליוו את המנוחה, האבחון הקליני בוצע על ידי מומחים נוירולוגים שבצעו מעקב לאורך מספר שנים במרפאות ייעודיות (מרפאת זיכרון (ד"ר ורחובסקי) ובמרפאה להפרעות תנועה במחלקת עצבים (ד"ר גלעדי), בנוסף לבדיקות מינימנטל, CT מוח וגם בדיקת CDR שנערכ ו למנוחה . בדיקת CDR לא הייתה הפרמטר היחיד בקביעת הכשירות, אלא חלק ממכלול מידע רפואי שנאסף אודות המנוחה.
המומחה אמנם לא שוחח אישית עם הגורמים אשר טיפלו במנוחה, אולם אינני סבורה כי יש במקרה הנדון טעם בשיחה שכזו, עת חוות הדעת ניתנה בחלוף 7 שנים ממועד חתימת הסכם ואין בפני הגורמים המטפלים יותר מאשר אותם מסמכים עליהם נסמכת חוות דעתו של המומחה. בהקשר זה יצויין כי גם הנתבעות לא הגישו כל בקשה לזמן את הגורמים המטפלים לעדות מטעמם.
גם הטענה בדבר התעלמות המומחה מהתיעוד הרפואי מיום 29.1.2008 כשלושה חודשים לאחר חתימת המנוחה על הסכם המתנה הינה טענה מטעה.
מסמך זה מופיע כמסמך 20-21 ברשימת המסמכים בהם עיין המומחה (ראו חווה"ד). המומחה מתייחס למסמך זה בעמ' 5 לחוות דעתו בהמשך להתייחסות למסמך מיום 7.5.07 ומציין: "הרישום בתאריך 29.1.08 היה דומה (לרישום מיום 7.5.07 צ.צ) למעט העובדה שאז ציונה במבחן מינימנטל היה 19/30 (מסמכים 19-22) ". יתר על כן, הנתבעות מצטטות את המסמך באופן חלקי תוך השמטת חלק מהתופעות הפתולוגיות המתועדות בו וטוענות על בסיס אותו ציטוט חלקי כי המסמך ממוטט את חוו ת דעת המומחה (סעיף 140.1 לסיכומי הנתבעות).
אין לקבל שיטת טיעון זו וגם לגופו של עניין אין לקבל את הטענה. הן במסמך מיום 7.5.07, לפני החתימה על הסכם המתנה והן במסמכים מיום 29.1.08 ומיום 11.12.08 שלאחר החתימה על הסכם המתנה, נכתב כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה ללא שינוי משמעותי בהשוואה לביקור קודם . בכולם צויין כי המנוחה נמצאת במעקב במרפאת זיכרון החל מיום 10.11.05 עקב ירידה קוגניטיבית וכי קרוב לוודאי מדובר במחלה ניוונית ראשונית של המוח מסוג אלצהיימר בדרגת חומרה בינונית לפי CDR. כן מתוארת ירידה במבחני מינימנטל (ביום 7.5.07 – 21/30; ביום 29.1.08 - 19/30 ; ביום 11.12.08 – 17/30). לדברי פרופ' נוי (ח.נ) תוצאת מינימנטל נמוכה מ 26 מעידה על בעיה קוגניטיבית, במצב כזה מתחילים לקבל ממוריט שיכול לכל יותר לשמר את המצב (40% מהמקרים), אך לא לשפרו. בנוסף, המסמכים דלעיל מפרטים תופעות פתולוגיות שונות המלמדות על ירידה קוגניטיבית שאת רובן בחרו הנתבעות להשמיט מציטוטיהן. אין ולא היה לפיכך כל שיפור במצבה של המנוחה בתאריכים 29.1.08 ו 11.12.08 אלא התדרדרות עקבית.
לעניין השימוש במונחים "צלולה" "הבנה תקינה" השיב פרופ' נוי בחקירתו: "צלול זה מצב הכרה, זה לא מצב קוגנטיבי". וכן – "הבנה תקינה זה אומר שהוא מבין את השאלות שלי, אבל זה לא אומר לי שעשית בדיקה. לכשירות צריך בדיקה." (פרוטוקול מיום 9.11.2015).
עוד ציין המומחה בעדותו, כי באופן כללי, קביעת כשירות אינה נעשית על יסוד מסמך אחד אלא על ידי שירטוט מהלך קליני סביר על ציר הזמן שכולל בדיקות קליניות, CT, CDR, מינימנטל.
פרופ' נוי, פסיכוגריאטר, בקיא במשמעות הרפואית שיש ליתן לתיאורים המפורטים במסמכים רפואיים ולהתפתחות המחלה על ציר הזמן תוך ראיה כוללת של משמעות התופעות הפתולוגיות המפורטות בהם. הבדיקות שבוצעו מלמדות כי במועד חתימת הסכם המתנה המנוחה לא הייתה כשירה לחתום עליו.
אשר לעדותו של עו"ד פרידמן בדבר כושרה של המנוחה לחתום על הסכם המתנה - ראשית ועל כך אין חולק, עו"ד פרידמן אינו מומחה ולא הוכשר מעולם לבצע בדיקת כשירות קוגניטיבית. יחד עם זאת, אין ספק כי לעדות עו"ד שערך את הסכם המתנה והחתים את המנוחה יש משקל ומשמעות. בענייננו מצאתי לאחר שמיעת עדויות עוה"ד פרידמן ואנגל וצפייה בסרטונים המתעדים את החתימה, כי אלו תומכים דווקא בחוות דעתו של פרופ' נוי על פיה המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על הסכם המתנה.
עו"ד פרידמן מעיד על עצמו כי הינו בעל ניסיון רב במקרקעין, תכנון ערים ומיסוי ובכלל זה החתים על אלפי חוזי מכר, צוואות וחוזי מתנה. גם אם נניח כי ניסיונו של עו"ד פרידמן כמתואר על ידו, נכון עובדתית, אין בכך ללמד על יכולתו לאבחן הבנה וכושר קוגניטיבי של אדם בכלל ובפרט כאשר זה אינו מוכר לו. על כן יש לפנות ולבחון את מהות "הבדיקה" שבוצעה ע"י עו"ד פרידמן בעניין ה כשירות הקוגניטיבית של המנוחה ואת רמת הבנתה בעת המפגש עמו.
בעניין זה יש לתת את הדעת לכך, כי ככלל, רמת ההבנה הנדרשת מאדם הנותן מתנה בחייו גבוהה יותר מזו הנדרשת מאת המצווה את רכושו לאחר מותו. ההבחנה בעניין זה ברורה, שכן מתנה בלתי חוזרת בעלת השלכה על חייו ורווחתו של נותן המתנה, שמא יזדקק לה בעתיד. זאת מעבר להשלכות על הסובבים אותו. על כן על נותן המתנה להיות מודע היטב להיקף רכושו, השלכות מתן המתנה על כל הסובבים אותו ובעיקר על עצמו, רווחתו ומקורות הכנסתו לעתיד עד אחרית ימיו. מבחינה זו מדובר בתהליך הבנה מורכב, גם אם מדובר בהסכם מתנה המחזיק שורות בודדות בלבד. ודוקו, מתסקיר פקידת סעד מיום 19.9.10 (נספח לתצהירי התובעים) עולה כי 6 דירות בבניין הושכרו ושימשו לפרנסתה של המנוחה.
הכנת מסמך המתנה ומעמד החתימה
אין חולק כי פנינה היא זו שיזמה את הסכם המתנה ולשם כך פנתה אל עו"ד פרידמן ומסרה לו את פרטי הסכם המתנה ופרטי הנכס, איש אינו טוען אחרת (ראו: עדות פנינה, עמ' 101 לפרוטוקול הדיון מיום 27.11.2017; עדות עו"ד פרידמן – עמ' 9 ו-12 לפרוטוקול הדיון מיום 29.4.2015; עדות רבקה גרינפלד – עמ' 108 לפרוטוקול הדיון מיום 1.1.2018). גם אין ספק שהמנוחה לא הייתה מסוגלת ליזום את הפניה וליתן פרטים. עו"ד פרידמן טוען כי שוחח עם המנוחה טלפונית באמצעות הטלפון של פנינה עוד לפני שהגיע לביתה לצורך החתמתה, אולם מדובר בטענה סתמית שלא נתמכה בראיה אוביקטיבית נוספת ולאור המתואר בתיעוד הרפואי (אנומיה (קשיי ביטוי), שקטה, לא מדברת מיוזמתה), ולאחר שצפיתי בסרטונים (שיפורטו להלן וטוב מראה עיניים) הרי שככל והתקיימה שיחה כזו, אין להניח שהייתה שונה במתכונתה ומהותה מזו שתועדה בסרטון.
בהקשר זה יש מקום להתייחס גם לאי גילוי האינפורמציה בדבר האבחון הרפואי על מצבה הקוגניטיבי של המנוחה שהוסתר ע"י הנתבעות מעו"ד פרידמן והמלמד על חוסר תום ליבן. הגם שהנתבעות הן אלו שהכתיבו לעו"ד פרידמן את הסכם המתנה, לא טרחו ליידעו והעלימו ממנו את העובדה כי המנוחה מטופלת במרפאת זיכרון וכי כשנתיים לפני שהכתיבו את הסכם המתנה, אובחנה המנוחה כחולת אלצהיימר בדרגה חומרה בינונית ומאז היא מטופלת ב Memorit 10 mg הנתבעות אשר ליוו את המנוחה לביקורות במרפאת זיכרון החל משנת 2005 ידעו וראו היטב את מצבה המתדרדר או למצער נותר ללא שינוי משמעותי. כך למשל, באחד הביקורים במרפאת זיכרון ביום 7.12.06 נכתב: "החולה באה בליווי בתה. לדבריה מצבה הקוגנטיבי של אמה ללא שינוי משמעותי בהשוואה לביקור הקודם. עפ' בתה השניה (הדגשה שלי צ.צ) יש התדרדרות במצבה של אמה – פחות זוכרת מה שהיה לפני זמן קצר לא תמיד קולטת מה שצופה ב TV לאחרונה לא קוראת שום דבר מתקשה בכתיבה לא עצמאית בלבוש רחצה ולפעמים לא שולטת על סוגרים" (מסמך 17 נספח לחוות דעת מומחה). למרות האמור, לא טרחו לידע את עו"ד פרידמן אודות ממצאים רפואיים משמעותיים אלו לגבי כושרה של המנוחה לחתום על הסכם מתנה.
על חוסר תום ליבן ניתן ללמוד אף ביתר שאת מניסיונן להכתיב לעו"ד פרידמן ביום 1.7.09 צוואה בשמה של המנוחה תוך שהן מייחסות לה (כך נכתב בצוואה ת/7) "לאחר שקראתי בתדהמה ובאכזבה את התביעה והבקשה לצו מניעה שהגיש איתמר מרקור....כמו כן אציין בצער כי איתמר לא דאג להעביר על שם נכדי ....". העובדה שמצבה הקוגניטיבי של המנוחה המשיך להתדרדר או למצער ללא שינוי משמעותי על פי בדיקה מיום 11/12/08 במרפאת זיכרון (מיני מנטל 17/30; זיכרון לטווח קצר וארוך לקויים), לא מנעה מהן, בחלוף 8 חודשים נוספים להכתיב צוואה בשמה של המנוחה, כאשר אין ספק שהמנוחה כבר לא ידעה טיבה של צוואה ובוודאי לא קראה בתדהמה את התביעה שהגיש איתמר מרקור וגם לא ידעה אם איתמר העביר לנכדיה את רכושה של רינה בתה המנוחה. הירידה במצבה הקוגניטיבי של המנוחה היה כה בולט, עד כי אפילו עו"ד פרידמן שבא לביתה של המנוחה כדי להחתים אותה על הצוואה מצא כי אינה בעלת כושר לחתום על הצוואה.
אין חולק לפיכך כי עו"ד פרידמן לא קיבל מידע אודות מצבה הרפואי של המנוחה. עו"ד פרידמן גם העיד כי לא עיין במסמכים רפואיים של המנוחה ולא נמסר לו שהיא אובחנה כסובלת מדמנציה או כחולת אלצהיימר (עמ' 9 לפרוטוקול עדותו; עמ' 99 לפרוטוקול עדות פנינה נטר). עוד העיד כי הוא גם לא מצא לנכון להתעניין: "אני מתרשם מההתרשמות שלי. אם מאפשרת לי אני מחתים ואם לא אני לא מתבייש לומר שאני לא מחתים" (עמ' 13 לפרוטוקול עדותו). לשם חיזוק טענתנו, הוסיף כי ביום 1.6.2009 התבקש להכין למנוחה צוואה אולם כאשר התייצב בביתה הוא התרשם כי היא אינה מבינה בטיבה של הצוואה ולכן החליט שהיא אינה כשירה (סעיף 7 לתצהירו).
במעמד חתימת הסכם המתנה נכחו בבית המנוחה בנותיה (הנתבעות), עו"ד פרידמן ועו"ד אנגל (עו"ד שכיר במשרדו של עו"ד פרידמן).
כאמור הוגשו כראיה שני סרטונים (ת/1) המתעדים את מעמד החתימה על הסכם המתנה. האחד הוסרט בזמן אמת והוא אינו משמיע קול ולא ניתן לשמוע מה השאלות שהופנו אל המנוחה, מי הדובר ומה תשובותיה מהצפייה בסרטון ללא קול ניתן להתרשם כי המנוחה מוגבלת פיזית וזקוקה לעזרת אחרים (כגון עזרת בנותיה ועו"ד אנגל, כפי שנראה בסרטון) לצורך החתימה על הסכם המתנה.
לאור התקלה בסרטון המקורי, הגיע עו"ד פרידמן פעם נוספת לביתה של המנוחה (כשבוע לאחר מכן) ושיחזר את מעמד חתימת ההסכם, לצורך תיעוד קולי.
התיעוד במסרטה נועד לדברי עו"ד פרידמן למנוע ערעור על הסכם המתנה (ח.נ לעו"ד פרידמן עמ' 8; ח.נ לעו"ד אנגל עמ' 85). על פי עדותו של עו"ד אנגל השאלות שנשאלו על ידי עו"ד פרידמן בפעם השנייה (בשחזור הקולי) זהות לאלו שנשאלו בפעם הראשונה (עמ' 84) ו"הבירור לגבי הכשירות שלה נעשה בשאלות של פרידמן שמופיעות בסרט" (עמ' 88). אכן, אם מטרת ההסרטה היא מניעת ערעור והוכחת כשירות, היא הנותנת שעו"ד פרידמן יכוון להסריט את אותן דקות המשקפות באופן המיטבי ככל הניתן את הברור שביצע לבחינת כשירותה והבנתה של המנוחה, לרבות הסבריו, שאלותיו, הבעת רצונה, הבנתה את מורכבות הפעולה, שאלותיה ותשובותיה של המנוחה. דא עקא, שצפיה בסרט לא רק שמחזקת את מסקנתו של פרופ' נוי בדבר אי כשירות המנוחה לחתום על מסמך המתנה, אלא מוכיחה כי אין ב"בדיקת הכשירות" שערך עו"ד פרידמן, דבר המברר את הבנתה, אלא ההיפך.
אשר להיקף וטיב הבדיקה שערך עו"ד פרידמן – לטענתו - בהיותם בביתה של המנוחה, טרם החתמתה על הסכם המתנה הוא הסביר והקריא לה את תוכן ההסכם ואף שאל אותה מספר שאלות רקע, כגון: איפה היא גרה? מי ילדיה? מה שמות נכדיה? האם מישהו לוחץ עליה לחתום על ההסכם וכיוצ"ב. עו"ד פרידמן ציין בעדותו כי התרשם שהמנוחה כשירה לחתימת הסכם המתנה. לדבריו: "ראיתי שהגברת רועדת טיפה ויש לה עוויות בפה כתוצאה משיניים תותבות שהיא ניסתה להזיז אותם מכיוון לכיוון אבל היה ברור שהיא מבינה על מה היא חותמת ומה הרצון שלה" (עמ' 9 לפרוטוקול עדותו).
דא עקא, צפייה בסרטון הקולי ותמלילו ת/2 שוללת לחלוטין את "אבחנתו" של עו"ד פרידמן בדבר כושרה של המנוחה לחתום על מסמכי המתנה.
ניתן לראות בברור, כי המנוחה לא ניהלה ולא הייתה מסוגלת לנהל שיחה או להביע את רצונה באופן חופשי ויזום על ידה (בניגוד לעדותו של עו"ד פרידמן). המנוחה לא נשאלה על ידי עו"ד פרידמן אודות היקף רכושה, לא נשאלה אם היא מבינה את השלכות המתנה על מצבה הכלכלי, הכנסותיה ורווחתה עד אחרית ימיה, לא נשאלה אם היא מבינה שבחתימתה על מסמכי המתנה היא מנשלת את נכדיה, ילדיה של בתה רינה ז"ל, לא נשאלה לגבי סיבת הנישול, הסכם המתנה עליו הוחתמה המנוחה אינו כולל סעיף המבטיח לה את המשך ההכנסות משכר דירה המתקבלים מהנכס שהועבר במתנה, ודוק! המדובר בהכנסה משמעותית, אם לא העיקרית (סעיף 7 לתצהיר פנינה מיום 24.2.15 ותסקיר מיום 19.9.10) . ההכנסות משכר דירה הוזכרו רק באקראי ע"י פנינה בסוף הסרטת השחזור הקולי והרושם הוא שעו"ד פרידמן לא היה מודע כלל לעניין זה, גם איש מבין הנוכחים לא מצא לנכון להקדיש מחשבה להבטחת המשך הכנסותיה בכתובים: "פנינה:..שהשכר דירה היא תקבל. יצחק (עו"ד פרידמן צ.צ): עד מאה ועשרים, את מקבלת את השכר דירה. השכר דירה של הבית, עד מאה ועשרים שלך. לאה: בסדר. יצחק: יופי. לאה: זה הכל? יצחק: זה הכל" (ת/2 תמליל השחזור). המנוחה לא מצאה כל עניין בהערות אלו בענין שכר הדירה, למעט תגובה לקונית "בסדר", הגם שתנאי זה הכרחי לרווחתה עד אחרית ימיה ואינו מופיע בהסכם המתנה.
זאת ועוד, מרבית תשובותיה של המנוחה לשאלות עו"ד פרידמן חזרו על עצמן באותו סגנון לקוני "כן" או "בסדר", למעט מספר שאלות בודדות להן השיבה במילים בודדות. כך למשל, המנוחה השיבה לשאלה באיזה רחוב היא גרה ונקבה במספר הבית בו גרה בעבר וגם עכשיו, כן ידעה להשיב מי נמצא בחדר "זה בנות" ידעה את שמן "רבקה ופנינה" לשאלה "יופי ומה את רוצה לעשות? את רוצה מה לתת להן?" השיבה "את הבית שמה" בכך הסתכמה יכולת השיחה וההבעה שלה ומעבר לזה השיבה לאקונית "כן" או "בסדר" לשאלות מנחות של עו"ד פרידמן: "יצחק: ברחוב בילו? לאה: כן. יצחק: להן מתנה? לאה: כן. יצחק: ולכן את חותמת על חוזה מתנה. לאה: כן..... יצחק: את נותנת להן את זה במתנה, לשניהן בחלקים שווים? לאה: כן. יצחק: יפה מאוד. אנחנו עשינו כאן חוזה מתנה. לאה: כן. יצחק: שאת נותנת, את גב' לאה גרינפלד. לאה: כן. ... יצחק: יש לך באדמה 9/50 חלקים. לאה: כן...." (ט עות חלקה של המנוחה הוא 9/25 וברור שהמנוחה לא שמה לב ולא העירה על כך) וכן הלאה. זו רמת בדיקת הכשירות שבוצעה ע"י עו"ד פרידמן.
כפי שהסביר פרופ' נוי (ח.נ), לעיתים אדם זר ללא הכשרה רפואית מתאימה ילך שולל אחר רושם חיצוני או התנהגות מטעה ("פסאדה" בלשונו של פרופ' נוי) שיוצר האדם העומד מולו. על כן רק אבחודי ירידה לרזולוציה של שאלות תיפקודים מורכבים כגון, הבנת משמעות/ השלכות המעשה/ שיפוט, יכולים ללמד על כישורים קוגניטיביים. בנסיבות שבענייננו, לא רק שלא נשאלו שאלות על משמעות והשלכות המתנה אלא שאפילו "הפסאדה" אינה מטעה.
הנתבעות מנסות בסיכומיהן לשכנע כי מצבה הכלכלי של המנוחה היה טוב ולא חסר לה דבר. קו טיעון זה אינו רלוונטי. עובדה היא שפנינה מצאה לנכון להוסיף בשחזור הקולי כי המנוחה תקבל את שכר הדירה, תנאי שאינו מופיע בהסכם המתנה . מה גם שמתפקידו של הבודק, בעיקר כזה שאינו מכיר את המשפחה נכסיה והכנסותיה, לבחון אם המנוחה מבינה את מצבה הכלכלי והאם היא מבינה כי על פי נוסח ההסכם הכנסותיה מנכס המתנה אינן מובטחות לה והשלכות עובדה זו על רווחתה הכלכלית, והאם היא מבינה את משמעות המתנה הבלתי חוזרת כמו גם ההשלכות של המתנה על שאר בני משפחתה, נישול נכדיה וכיוצ"ב.
כזכור עו"ד אנגל העיד כי השאלות שנשאלו ע"י עו"ד פרידמן בשחזור הקולי זהות לשאלות בזמן אמת וכן העיד כי הברור לגבי הכשירות נעשה בשאלות שמופיעות בסרט ( סעיף 32 לעיל). אין לפיכך להניח כי ניתן הסבר נוסף ונשאלו שאלות נוספות שאינן מתועדות בסרטון. ההתרשמות מצפיה בשני הסרטונים וטוב מראה עיניים, היא מאדם קשיש, תשוש, ומוגבל מאוד פיסית, שאינו יודע לשם מה ההתכנסות. לא ניתן לשמוע מפי המנוחה משפטים ברורים ושלמים ולמעשה היא גם לא היתה אקטיבית בשני המפגשים – מי שיזם את השאלות היה עו"ד פרידמן; המנוחה לא שאלה שאלות מיוזמתה ולא מסרה פרטים מיוזמתה; השאלות שהיו צריכות להישאל כמפורט בסעיף 34 לעיל לא נשאלו ולא התבררו; מוגבלותה פיזית ותלותה בסביבתה בולטים בברור (ניקיון משקפיה, קירובה אל השולחן, הפנייתה למקום בו היה עליה לחתום, ההליכון שעמד בקרבתה (על פי עדות עו"ד אנגל), ועל כן אינני מקבלת כסבירה את עדותו של עו"ד פרידמן על פיה המנוחה היא זו שפתחה לו את הדלת (עמ' 8 לפרוטוקול), בעיקר עת הנתבעות נכחו בדירתה.
לא ניתן ללמוד מהסרטון כי המנוחה היא זו שרצתה מיוזמתה שלה בהכנתו של הסכם המתנה.
מהסרטון עולה כי המנוחה נגררה להסכם זה על ידי הנתבעות או מי מהן, אשר עמדו על המשמר בעת המפגש עם עו"ד פרידמן. נוסיף על כך את העובדה כי המנוחה לא הייתה אקטיבית גם בשלב שקדם לחתימת הסכם המתנה. כאמור, מי שיזמה את עריכתו הייתה פנינה. כל המסמכים הוכנו מראש והובאו לחתימת המנוחה מבלי שעיינה בהם קודם לכן.
יצויין, כי לא הובאו בפניי ראיות המעידות על רצון המנוחה עצמה לנשל את נכדיה, בניה של רינה ז"ל, מזכויותיה בבניין. הנתבעות אכן העלו טענות בנוגע ליחסם של התובעים כלפי המנוחה, אולם הן נוגעות בדבר וכאמור לעיל הוכיחו העדר תום לב בהתנהלותן. אין די בטענות הנתבעות בדבר מיעוט ביקורי התובעים אצל המנוחה, בכדי להוכיח זאת ללא ראיות אובייקטיביות חיצוניות. בענייננו דווקא נמצא כי אף הנתבעות לא טענו על הפסקת ביקורי הנכדים עובר להסכם המתנה – בתסקיר מיום 19.9.10 (נספח לתצהירי התובעים) שהוגש בגדרה של בקשת התובע 1 למינוי אפוטרופוס למנוחה (א"פ 56910-09), נכתב על ידי פקידת הסעד כי לדברי הנתבעות, התובע 1 הפסיק ל בקר משום שלא חש בנוח בגלל התביעה שהגיש. ודוק ! התביעה לביטול מתנה הוגשה רק בשנת 2009 מכאן שהביקורים לא הופסקו עובר למתנה בשנת 2007. יתר על כן, אף אם היה מוכח עובדתית כי הנכדים מיעטו לבקר את המנוחה, אין די בעובדה זו כדי להוכיח שהתנהלות זו גרמה לרצון המנוחה לנשלם מרכושה.
ככלל, קיימת חשיבות רבה לעדות המומחה מטעם בית המשפט, אשר אין לו כל אינטרס בסכסוך בין הצדדים. על כן יש לתת לעדות כזו משקל רב (ר': ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ נ' ויקטור דמרי (פורסם בנבו, 9.4.2006) ). כלל נוסף הוא כי פסילת חוות דעת של מומחה אשר מונה מטעם ביהמ"ש, תיעשה רק במקרים נדירים וחריגים, עת נפל פגם היורד לשורשו של עניין בחוות הדעת, או מקום שתוכן חוות הדעת מעלה חשש ממשי לעיוות דין ( רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(4) 673, 678; רע"א 600/96 אדרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 14.07.96); ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 21.7.03) ; בע"א 293/88 נוימן נ' רבי (פורסם בנבו 31.12.1988).
בענייננו מדובר בחוות דעת רטרוספקטיבית של מומחה שלא בדק את המנוחה אלא הסתמך על תיעוד רפואי. יחד עם זאת, להבדיל ממקרים אחרים של חוו"ד רטרוספקטיבית המבוססת על תיעוד במהלך אשפוז, בענייננו מדובר בחוו"ד המבוססת על תיעוד רפואי של רופאים נוירולוגים מומחים במרפאות ייעודיות לבדיקת כושר קוגניטיבי, ולא בכדי לקחו הנתבעות את המנוחה למרפאות אלו. מכל מקום, בית המשפט הוא הפוסק האחרון ורשאי להסתייע בחומר ראיות נוסף, נכון למועד עריכת ההסכם לרבות עדות עורך ההסכם או עד לחתימה (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנה 'בית אהרון וישראל', פ"ד נ"ד(2) 215 ; עמ"ש (ת"א) 55336-12-14 ר'ז' נ. ר' א' ואח' (מיום 6.3.16)
כאמור, ככלל, לאור חסרונה היחסי של חוות דעת רטרוספקטיבית ניתן להיעזר בעת הצורך בעדויות של אנשים שהכירו את המנוחה עובר למועד החתימה על הסכם המתנה, לרבות עדות עורך ההסכם והעדים לחתימתה עליו. דא עקא שבענייננו אין בעדות עוה"ד פרידמן ואנגל כדי לסתור את חוות הדעת של פרופ' נוי המבוססת על תיעוד רפואי עקבי של רופאים מומחים במרפאות ייעודיות ואשר חזרו לאורך שנים על אבחון המנוחה כמי שסובלת ממחלה ניוונית ראשונית של המוח מסוג מחלת אלצהיימר בדרגת חומרה בינונית, עד כי מדובר בתיעוד המדבר בעד עצמו. הנסיבות האופפות את הכנת הסכם המתנה כמפורט לעיל והסרטונים המשקפים את מהותה, תוכנה ומאפייניה של "הבדיקה הקוגניטיבית" שערך עו"ד פרידמן אך מחזקים את מסקנת פרופ' נוי. זאת להבדיל מנסיבות שתוארו בעמ"ש 55336-12-14 וע"א 7506/95 אליהן הפנו הנתבעות בסיכומיהן ואשר הוזכרו לעיל, השונות לחלוטין מהנסיבות שבענייננו, בעיקר בהקשר למבחן היוזמה והדומיננטיות של המצווה או נותן המתנה בעריכת המסמך , עליהם העיד עוה"ד עורך המסמך שם.
סיכום ביניים
בחינת הראיות שבפניי מביאה אותי לכלל מסקנה כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על הסכם המתנה. מסקנתי זו נקבעת גם בשים לב לחובת ההוכחה המוגברת המוטלת על כתפי המבקש את ביטול המתנה לאחר מות נותן המתנה בבחינת תביעה נגד עיזבון.
משמעות הדברים הינה כי ההסכם אינו עומד בדרישת גמירת הדעת ועל כן קיים פגם המצדיק את ביטולו.

השפעה בלתי הוגנת ועושק
בענייננו הוכח כי במועד חתימת הסכם המתנה מצבה הקוגניטיבי של המנוחה היה ירוד, וכי לא הייתה כשירה לחתום על ההסכם. אין צורך להידרש לפיכך טענת ההשפעה הבלתי הוגנת וטענת העושק.
סוף דבר:
התביעה מתקבלת.
הסכם המתנה מבוטל. בהתאם, רישום הזכויות על של הנתבעות מכח הסכם המתנה בטל.
הנתבעות יישאו בהוצאות התובעים ושכר טרחת באי כוחם בסך 75,000 ₪.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ט, 14 מאי 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: צח מרקור
נתבע: פנינה נטר גרינפלד
שופט :
עורכי דין: