ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בה דלת צלחה בע"מ נגד אלינה קרסנוב :

לפני כבוד השופט אחסאן כנעאן

התובעת

בה דלת צלחה בע"מ

ע"י עוה"ד שירלי זילברמן

נגד

הנתבעים

  1. אלינה קרסנוב
  2. קרינה קרסנוב

ע"י עוה"ד אנדריי ורשצ'נגיין

בית המשפט העליון נדרש לפרשנות החלופות בסעיף הנ"ל ב ע"א 1104/00 אפל נ' חסון , פ"ד נו(2) 607, 616 (להלן: עניין אפל ) וקבע :

פסק דין

תביעה – בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק ) - בגין תגוביות מכפישות שפורסמו במרשתת על ידי הנתבעות בנוגע לחברה ממנה נרכשו דלתות פנים. התגוביות פורסמו על פי הנטען בדף המרשתת השייך לתובעת, שאינה החברה עמה נעשתה ההתקשרות. מכאן התביעה להסרת התגוביות ולפסיקת פיצויי כספי.

רקע וטענות הצדדים

1. תביעה זו נפתחה כאשר בצידה הוגשה בקשה לסעד זמני להסיר שלוש תגוביות שפורסמו על ידי הנתבעות ובן מר יוסף אהרון ז"ל (להלן: המנוח ) שהלך לעולמו לאחר הגשת התביעה. ברקע לא שנוי במחלוקת שהנתבעת מס' 1 (להלן: אלינה ) והמנוח – שהיו בני זוג (להלן ביחד: בני הזוג ) בזמנים הרלוונטיים לתביעה – התקשרו ביום 21/10/2015 עם חברת נויה דלתות בע"מ (להלן: נויה ) בהסכם לפיו התחייבה נויה לספק לבני הזוג בדירתם דלתות פ נים. משלא עמדה נויה בהסכם ולא סיפקה את הדלתות במועד ואף בשלב מאוחר יותר ביקשה לספק דלתות בחסר ביטלו בני הזוג את ההסכם והגישו תביעה כנגד נויה ומנהלה מר תומר זילברמן לבית משפט לתביעות קטנות. בני הזוג זכו בתביעה כנגד חברה נויה כאשר זו חויבה להשיב את כספי המקדמה ששולמו על ידם וכן נפסק לזכותם פיצוי בגין עוגמת נפש. בני הזוג הסכימו לבטל את ההליך כנגד תומר בהעדר יריבות. ניסיונות הגביה כנגד חברת נויה נכשלו, דבר שהוביל את הנתבעת מס' 2 (להלן: קרינה ) - ב תה של אלינה - לפרסם בחודש ספטמבר את התגובית הבאה:

"ממש, אבל ממש לא להתקרב לסניף ראשל"צ. לא עמדו בהתחייבות שלהם ומרחו אותנו במשך חצי שנה (!!!!). תבענו אותם וזכינו בתביעה והם עדיין מנסים להתחמק מלשלם לנו. פשוט בושה שהם עדיין פתוחים ועובדים. "

2. התובעת טוענת כי בעקבות פרסום זה היא נדהמה למקרא הביקורת, שכן לטענתה היא אינה בעלת סניף בראשון לציון ואינה מכירה לקוחה העונה לשם קרינה קרסנוב. התובעת ערכה בירור עם כל הגורמים אשר רוכשים ממנה דלתות ומצאה כי מדובר בנויה, אשר מסרה כי אין לה לקוחה בשם קרינה, אך מאידך התנהלה תביעה בינה לבין בני הזוג. לכן ולטענתה , בשים לב לכך שהביקורת הופנתה כלפי גורם שגוי, היא ניסתה להתקשר לקרינה, אך לא הצליחה למצוא את פרטיה. משכך, התובעת העבירה את הנושא לטיפול משפטי במסגרתו נעשתה חקירה שהעלתה את מהות הקשר בין הנתבעות והמנוח והתובעת באמצעות מנהלתה (להלן: עו"ד זילברמן ) ערכה שיחה טלפונית עם המנוח במסגרתה הציגה את עצמה והבהירה כי התגובית נכתבה בדף החברה של היבואן וכי ליבואן אין ולא היה כל קשר עסקי או אחר עמם והתבקשו להסיר את התגובית המזיקה. בתגובה הבטיח המנוח כי ישוחח עם קרינה ויעביר לה את המסר. ביום 19/10/17 נטען כי התובעת נוכחה לגלות שקרינה לא הסירה את התגובית ומשכך התקשרה עו"ד זילברמ ן למנוח ובשיחה מוקלטת עמו נכחה לדעת שהוא מבין את דבריה ואף מצדיק את הביקורת שנכתבה. לעו"ד זילברמן היה חשוב שהמנוח יבין כי הביקורת מופנית כלפי הגורם הלא נכון וזאת בשל העובדה שהתובעת היא חברה יבואנית המייבאת סחורה תחת שם היבואן THE DOORS ומשכך, הגם כי אין לה כל קשר ישיר או עקיף עם החברות הרוכשות ממנה דלתות, היא מודעת לכך שהן יכולות להפנות את לקוחותיהן להסתכל באתר היבואן בו מוצגים כלל המוצרים ולא רק אלה אשר נמצאים בחנות. לכן נאותה עו"ד זילברמן לנתבעים להבין את הטעות שעשו ולתקן את דרכם. למרות זאת, בחרו הנתבעים להתלהם ולהשתלח כלפי התובעת, אשר אין להם עמה כל יריבות והכל בשם הזכות לעשות שימוש לרעה במרשתת ולבצע "שיימינג" לתובעת. לאחר השיחה השנייה עם המנוח, בחר הלה ויחד עמו גם אלינה לכתוב פרסומים משתלחים, שגויים, מבזים, מעלילים ומכפישים כלפי התובעת, אשר אינם מכירה אותם כלל. במסגרת פרסום זה כתבה אלינה:

"חבורה של עבריינים. אחרי הביקורת של הבת שלי התקשרו לאיים עלינו. בפנים אמרו לנו שהם מעדיפים לסגור את החברה מאשר לשלם לנו את אשר בית המשפט קבע".

המנוח כתב תגובית משלו כדלקמן:

"שירות מזעזע, אנשים מזעזעים. מתחרט על היום שבכלל חשבתי לקנות מהם משהו"
בשל פטירת המנוח ואי מסירת כתב התביעה המתוקן ליורשיו במועד הוריתי על מחיקת התביעה כנגד עזבונו ולכן התגובית האחרונה אינה מחייבת הכרעתי בשלב זה.

3. הנתבעות חוזרו בכתב הגנתן על השתלשלות העניינים מול נויה בכל הקשור להזמנה , להפרת ההתחייבות באספקה, לתביעה הכספית שהוגשה ולפסק הדין שניתן כנגד נויה לרבות פתיחת תיק הוצאה לפועל בגינו . עוד טוענות הנתבעות כי במסגרת המגע ים עם נציגי נויה הצהירו אלה כי הם מעדיפים לפרק את החברה מאשר לשלם את פסק הדין. על רקע זה ביקשו קרינה לפרסם את התרשמותה מהתנהגות נציגי נויה. לכן חיפשו בגוגל אחר נויה התוצאה הראשונה שהתקבלה הייתה האתר THE DOORS בו פורסם הפוסט הראשון. בעקות הפרסום הראשון התקשרה עו"ד זילברמן אל המנוח דרשה להסיר את הפרסום וטענה שמדובר בשתי חברות שלא קשורות האחת בשניה ואם לא יפעלו כנדרש ימצו ההליכים המשפטיים כנגדם. מאחר ועו"ד זילברמן לא הזדהתה בשם ואיימת בנקיטת הליכים ועל רקע התנהלות נויה ונציגה תומר שהנתבעות תפסו אותו כנוכל ועבריין נתפסה השיחה עם עו"ד זילברמן כאיום והפחדה ש לממש.

הנתבעות חולקות על הטענה שאין זיקה בין נויה לתובעת. התובעות טוענות כי הבעלים של נויה והבעלים של התובעת הם אחים. מסמכי ההתאגדות של מויה נערכו על יד עוה"ד זילברמן. בתחילה הייתה הבעלים של נויה אשתו של תומר אחיה של עוד" זילברמן ובשלב מאוחר יותר הועברה הבעלים לתומר. גם מסמכי ההעברה נערכו ואומתו על ידי עוה"ד זילברמן. עובדות אלו הוסתרו על ידי התובעת בכתב התביעה. הן התובעת והן נויה עושות שימוש בשם המסחרי THE DOORS. חיפוש בגוגל של השם נויה דלתות מוביל לאתר THE DOORS ובעיון באתר לא ניתן להבין באיזה חברה מדובר. הפריט היחיד שנמצא הוא THE DOORS ששתי החברות עושות שימוש בו. באתר מופיע כתובת הסניף בראשון לציון ברחוב משה שרת 38 היכן שנמצאת נויה וגם כתובת התובעת בגבע כרמל. לכן אין כל משמעות לכך שמדובר בישיות נפרדות ולמעשה מדובר בקבוצה אחת. לאור זאת הגשת התביעה היא שימוש לרעה בהליכי משפט.

הנתבעות טוענות כי הפרסומים אינן מהווים לשון. עוד נטען כי עומדת להן ההגנות הקבועות בחוק. הפרסומים שיקפו באופן מהימן את ההתנהלות בתוך קבוצת התובעת ואת ההליכים המשפטיים. עוד נטען כי הנתבעות התנהלו בתום לב מוחלט. אם ישנה אחריות היא מוטלת על כתפי קבוצת התובעת שהתנהלו מהיום הראשון בחוסר תום לב. התביעה מבוססת כולה על עובדות שקריות ונועדה להשתיק את הנתבעות.

הכרעה ודיון

4. לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל באופן חלקי. אני סבור ששני התגוביות נשוא התביעה מהוות לשון הרע. שני התגוביות פורסמו באתר השייך לתובעת וקורא סביר עלול להבין כי הן מתייחסות לנויה ולתובעת כאחד מאחר והתובעת מצאה לנכון להציג מצג באתר האינטרנט ששני אלו הם למעשה גוף אחד. עוד הגעתי למסקנה כי לגבי הפוסט הראשון קמות לנתבעות ההגנות של אמת בפרסום, הבעת דעה והגנה על עניין כשר. מאידך לגבי הפוסט השני לא קמה לנתבעות הגנה דומה. יחד עם זאת, בשל התנהלות התובעת כפי שיפורט בהמשך מצאתי לנכון לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בצורה מופחתת.

לשון הרע – תנאים ותרשים הזרימה

5. בע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין אורבך [פורסם בנבו] סקר בית משפט העליון את מפת הדרכים לצורך הכרעה בתביעה שעילתה לשון הרע וכך קבע:

"6. תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי בפסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.8.2008))".

בבואי להכריע בתביעה אצמד לתרשים הזרימה כפי שנפסק לעיל. אדון בשאלה האם הפרסומים מהווים לשון הרע והאם הפרסום מכוון לתובעת. לאחר מכן אדון בשאלה האם לנתבעות עומדת הגה כלשהי לפי החוק. לבסוף אדון בשאלת הפיצוי. לא אדון בשאלה האם עומדת לנתבעות חסינות בהתאם לסעיף 13 לחוק מאחר ולא נטענה כל טענה בעניין זה.

לשון הרע ויסוד הפרסום

6. הגדרת "לשון הרע" בהתאם לסעיף 1 לחוק מורכבת מארבע חלופות:

בית המשפט העליון נדרש לפרשנות החלופות בסעיף הנ"ל ב ע"א 1104/00 אפל נ' חסון , פ"ד נו(2) 607, 616 (להלן: עניין אפל ) וקבע :

"הגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת אפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות... שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי-אמיתות הפרסום. לפיכך עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, אם תוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק)."

בסעיף 3 לחוק נקבע כי אין נפקא מינא אם לשון הרע הובעה במישרין או אם היא משתמעת מהפרסום. נפסק כבר כי גם פרסום שיש בו רמיזה למעשים לא כשרים יש בו משום לשון הרע. בעניין אפל נאמר : " ככלל, על מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר." עוד נקבע בעניין אפל כי יש לקבוע האם הפרסום מהווה לשון הרע רק מעיון בפרסום עצמו כאשר המבחן הוא מבחן אובייקטיבי.

7. לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני סבור כי שני הפרסומים נשוא התביעה מהווים לשון הרע. הפרסומים שפרסמו הנתבעות נועדו לפגוע בעסקה של נויה ובמשלח ידה. אין ספק כי קריאה שלא להתקרב לסניף בראשון לציון על רק של אי עמידה בהתחייבויות חוזיות עלול לפגוע בעסקים של נויה. בנוסף הכינוי "חבורה של עבריינים" אף היא נועדה על מנות לבזות את נויה בעיני הבריות ולהצביע כי העומדים מאחריה הם אנשים בזויים ולא ישרי זאת לאחר שנאמר כי התקשרו לאיים על הנתבעות . הנתבעות בסיכומיהם גם לא חלקו באופן ממשי על היות הפוסטים שליליים המהווים לשון הרע.

השאלה הבאה שיש בכוונתי לדון בה במסגרת זו היא האם הקורא הסביר של התגבויות יבין שהן מכוונות אל התובעת? במילים אחרת האם התובעת "נפגעה" מדברי לשון הרע? על מנת לענות על שאלה זו יש להכריע בשאלה האם התגוביות היו מופנות לתובעת. כאשר לא ניתן לדלות מהפרסום את זהות המושמץ הדבר לא יאפשר הגשת תביעה של לשון הרע (ראו: ע"א 670/79, 78/80 , 82 הוצאות עתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 187; אורי שנהר, "דיני לשון הרע" (1997) עמ' 123). המבחן שיושם בפסיקה הוא מבחן אובייקטיבי של סבירות דהיינו האם הקורא הסביר יבין שהדברים מופנים אל התובע (ראו: ת.א. (חיפה) 636/71 שרף נ' שירותי ייעוץ כלכלי בע"מ ואח', פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285). "לעיתים 'האדם הסביר' עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בצורה משובשת או חלקית" (שנהר לעיל עמ' 124 ). נפסק כי די בכך שהפרסום עלול להתפרש כמתייחס לתובע על מנת למלא אחר דרישה זו (עניין שרף לעיל). לאור זאת אין נפקא מינא מה היית ה כוונת המפרסם. ככלל לצורך התגבשות העוולה של ל שון הרע לא נדרש יסוד נפשי מטעם המפרסם ואין נפקא מינה למה הוא התכוון או מה היו מניעיו (ראו: שנהר לעיל עמ' 143).

8. בענייננו לא הוכח כי לנויה היה דף אינטרנט משלה. חיפוש בגוגל של המילה נויה הובילו לתוצאות "נויה דלתות – the doors" (ראו מוצג 18 במוצגי הנתבעות). יתרה מכך , אתר " THE DOORS" – שהתובעת הודתה בחקירתה הנגדית של עו"ד זילברמן שהיא הבעלים שלו ואחראית לתכנים שבו - מופיע ברשימת הסניפים כי קיים סניף ברחוב משה שרת 38 ראשון לציון בשם "סניף מוריסון". גם נויה עבדה בכתובת משה שרת 38 ראשון לציון (מוצג מס' 17 במוצגי הנתבעות). מספר הטלפון של סניף מוריסון המצוין באתר של " THE DOORS" הוא 03-XXXX540 ומספר הטלפון של נויה בהתאם לרשום בהזמנה של הדלתות הוא אותו מספר טלפון 03-XXXX540 (מוצג 2 במוצגי הנתבעות). עו"ד זילברמן הודתה בחקירתה הנגדית כי גם נויה וגם מוריסון – הפועלות מאותה כתובת - הן חברות בבעלות אחיה תומר ורעייתו . גם בצילום שהובא מאתר "גוגל סטריט ויוו" בכתובת משה שרת 38 עולה כי שם הוצב שלט גדול "THE DOORS" ומתחתיו נכתב במילים גדולות "דלתות מחסן היבואן". בפירוט ההזמנה של בני הזוג (מוצג 4 למוצגי הנתבעות) צוין בכותרת "THE DOORS". לא הוכח כי לתובעת דף אינטרנט נפרד מהדף של "THE DOORS" והתובעת אף מודה בכתב תביעתה כי הפרסום המכפיש נעשה באתר זה (סעיף 23 לכתב התביעה באימרותיה של עו"ד זילברמן בתמליל השיחה ).

המסקנות מהאמור עד כה הן כדלקמן: הטענות שאין כל קשר ישיר או עקיף בין אתר היבואן "THE DOORS" לבין נויה – כפי שנטען בסעיף 14 לכתב התביעה - רחוק מלהיות אמת. אף קבעתי בשלב הסעד הזמני כי התובעת הייתה חסרת תום לב עת לא גילתה פרטים מהותיים שהובאו לעיל על ידי וכעת לאחר שמיעת הראיות אני קובע שהיא הסתירה פרטים אלו . עו"ד זילברמן אף בקיאה בפרטים כמי שערכה את מסמכי ההתאגדות של נויה וכמי שנמצאת בקשרים אישיים ומסחריים עם אחיה. לכל הפחות הוכחה קורלציה וקשר אינטרנטי אמיץ ודי אם התובעת באמצעות אתר THE DOORS ציינה כי יש לה סניף שם. מסקנה נוספת היא שלא ניתן לומר שגולש אינטרנטי סביר בכלל ובני הזוג בפרט יפעל בחוסר סבירות אם יראה בדף האינטרנט של THE DOORS כ מתייחס גם לנויה, גם אם נויה לא מוזכרת בשמה המפורש שם. מאידך אין כל אתר עצמאי לנויה או לתובעת וכולן פועלת תחת גג אחד באתר "THE DOORS". לכן קורא סביר של התגובות יבין שהפרסום מכוון לשם THE DOORS ב"ה דלת צלחה (כפי שמופיע מעל הפוסטים) כאשר ההתייחסות של המפרסם היא לסניף בראשון לציון , כפי שנרשם בפוסט הראשון . לאור זאת כאשר עו"ד זילברמן התקשרה אל המנוח וביקשה להסיר את הפוסט הראשון מאחר והם כתבו באתר שגוי היא למעשה לא גילתה בפניו את מלוא העובדות והציגה בפניו מצג לא נכון. מצג זה הוביל את אלינה ואת המנוח לכתוב פוסט נוסף.

9. הטענה של התובעת כי נויה והתובעת הן חברות שונות ולכן לא ניתן להתייחס אליהן כאחד אין לה כל השפעה על התוצאה ואינה רלוונטית. גולש סביר מן הסתם אינו אמור לעסוק בשאלה זו ולבדוק האם יש להרים מסך בין שתי חברות אלו. הוא גם אינו יודע מן הסתם אם מדובר בחברות או בשמות מסחריים בלבד. לכן אין בקביעתי לעיל משום הרמת מסך או דיון בטענה מסוג זה שאינני מוצא אף צורך לכנס אליה . כל שקבעתי היא שגולש סביר היה מבין שמדובר באותו בת עסק בעל מספר סניפים וכי נויה היא סניף של "THE DOORS" דלת צלחה, זאת על סמך מצגי התובעת באתר האינטרנט שמנוהל על ידה. היכן שנכתבו הפוסטים הופיע בכותרת שם התובעת ביחד עם THE DOORS ולכן הנתבעות או קורא סביר היה אמור להבחין בשם התובעת. כפועל יוצא מכך משנכתב בפוסט הראשון על סניף ראשון לציון הקורא הסביר יבין כי ההתייחסות היא ל- THE DOORS דלת צלחה. מאידך גולש סביר שרכש דלתות מנויה לא יבין מעיון באתר האינטרנט כי התובעת שפעלה תחת השם המסחרי THE DOORS היא היבואן ואילו נויה היא לקוחה של התובעת שרכשה ממנו דלתות. מה שניתן להבי ן מאתר האינטרנט כי נויה היא סניף של היבואן. התובעת – שאחראית על אתר האינטרנט – לא דאגה להבחין בינה כיבואן לבין "סניף ראשון לציון" ועל כן היא לא יכולה להישמע כעת שהיא ונויה הן חברות שונות. עו"ד זילברמן טענה בשלב של הסעד הזמני שהתובעת נתנה שטחי פרסום לנויה מאחר והלה רכשה ממנה דלתות וזאת חינם ללא כסף. טענות אלו לו הוכחו כדבעי במסמכים כלשהם ולמעלה מכך קורא ס ביר לא יכול לדעת עליהן מעיון באתר בלבד. דווקא טענות אלו מחזקות את המסקנה כי אלו פעלו כגוף אחד כפי שהנתבעות טוענות.

בשים לב לאמור עד כה נמצא כי הקורא הסביר עלול להבין שהפרסום מופנה גם לתובעת וגם לסניף שהתובעת מחזיקה במשה שרת 38 ראשון לציון .

הגנות בהתאם לחוק

10. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין זה אני סבור כי הפוסט הראשון חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק וכוונתי להגנ ות של אמת בפרסום, הבעת דעה ועניין כשר . הפרסום הראשון משקף את מה שאירע לבני הזוג מבחינה השתלשלות עובדתית ומשפטית לבני הזוג. נויה איחרה באספקת הדלתות איחור ממושך והיא נתבע ה על ידי בני הזוג שזכה בתביעתו. נ ויה התחמקה מתשלום המגיע על פי פסק הדין. לכן האזהרה המופיעה בסוף הפוסט (לא להתקרב לסניף) היא אזהרה לגיטימית וסבירה בנסיבות העניין והיא מסקנה מתבקשת מהתנהלות נויה כלפי בני הזוג בהתאם לעובדות שהובאו בפוסט . ניתן לומר כי הפוסט חוסה תחת ההגנה של הבעת דעה שכן כל העובדות הרלוונטיות מובאות בפוסט והקורא הסביר יכול להבין על סמך העובדות המובאות בו מדוע יש המלצה שלא להתקרב לסניף. על מנת שמפרסם יחסה תחת הגנה זו עליו להפריד בפרסום בין עובדות לבין דעתו (ראו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. חברת החשמל בע"מ , פ"ד לא(2) 281).

11. טוענת התובעת כי מפרסמת הפוסט הראשון לא הגישה תביעה ולא זכתה בה שכן מי שהגיש את התביעה זו אימה ובן זוגה. לכן קרינה אינה יכולה לפרסם את אותו פרסום ואין להעניק לה הגנה. קרינה השתמשה בפוסט במילים "תבענו" ו- "זכינו" והיא לא אמרה אימי תבעה וזכתה. ראשית, אין הכרח כי המפרסם שהביע דעה יביע את דעתו על עניין אישי שלו והוא יכול להביע את דעתו גם בעניינם של אחרים. שנית, נכון שאלינה לא דייקה בפרסום עת אמרה "תבענו" ו- "זכינו" שכן היא לא הייתה חלק מהתביעה שהתנהלה כנגד נויה. יחד עם זאת, על ההגנה של הבעת דעה חלות הסיפא של סעיף 14 לחוק ולפיה אם מדובר בעובדה שולית ההגנה לא נשללת . בעקרון העובדות שבבסיס ההגנה של הבעת דעה צריכות להיות אמת. במידה והם אינם אמת המפרסם יכול להיתבע בלשון הרע גם לגבי העובדות הלא נכונות וגם לגבי הדעה שהושמעה. יחד עם זאת, לא כל אי דיוק מעמיד את המפרסם בפני תביעת לשון הרע בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק . כאשר מדובר בפרט לוואי שאין לו פגיעה של ממש הדבר לא ישלול את תחולת ההגנה (ראו: ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3) 251; שנהר עמ' 317 - 318) . בענייננו אין חשיבות לעובדה האם אלינה או קרינה תבעה את נויה. החשיבות טמונה בעובדות האחרות הנוגעות להתנהלות נויה שלא עמדה בהתחייבויותיה ולאחר מכן עת מיאנה לשלם את שנפסק בפסק הדין.

גם ההגנה של אמת בפרסום עומדת לנתבעות. העובדות שצוינו בפוסט הראשון הן אמת למעט העובדה השולית שקרינה טענה שהיא תבעה ושאין השפעה של ממש או רלוונטיות. אני קובע שהפרסום נעשה בתום לב שכן הוא לא חרג מגבולות הסביר ולכן קמה חזקה בהתאם להוראות סעיף 16 (א) לחוק שנעשה בתום לב. לבסוף גם ההגנה של עניין כשר ע ומדת לנתבעות. עניין כשר הוא לאו דווקא עניין פרסונאלי. ניתן לדעתי להכיר בכך שקרינה יוצאת להגן על עניין כשר של אימה קרינה כהגנה על עניין אישי כשר. על מנת שתקום הגנה זו צריך שהוא יהיה בשיעור מספיק מבחינה הגיונית. לדעתי הפרסום מקיים תנאי זה.

12. לא כך לגבי הפרסום השני. במקרה דנן הכינוי עבריינים לא היה מוצדק חרג ממידת הסבירות ולא חוסה תחת שום הגנה גם לא של הבעת דעה. ראשית, עו"ד זילברמן לא השמיעה דברי איום פליליים כלפי המנוח בשיחתם הטלפונית שתמלילה הובא (כעת אינני נכנס למחלוקת שנפלה בגין הפערים שהוצגו בנוגע לתמלילים). האיום היחיד שנשמע הוא איום לפנות לבית המשפט וכידוע איום כזה אינו נחשב לאיום פלילי. לכן הקורא הסביר מהפוסט שרואה את המילים "איום" ו- "עבריינים" יסבור כי מדובר באיום פלילי. משלא דייקה אלינה בפוסט זה בעובדות היא אינה יכולה להנות מהגנת הבעת דעה. לא ניתן אף להעניק את ההגנה של אמת בפרסום בשל אי הדיוק בעובדות. טוענות הנתבעות כי לאור התנהלות נויה לפני המשפט ולאחריו כאשר הם לא עמדו בהתחייבותם, אמרו לה במפורש כי לא יכבדו את פסק הדין ואף לא שילמו את המוטל עליהם במסגרתו סברה אלינה כי תומר (הבעלים ש נויה) הוא עבריין נוכל. הקורא הסביר יבין כי הדבקת הכינוי עבריין במקרה זה נעשתה על רקע השמעת דברי איום וסירוב במפגיע לכבד את פסק הדין. לדעתי הצהרה מטעם אנשי נויה שלא יכבדו את פסק הדין במפגיע אינה מצדיקה עדין הדבקה כינוי של עבריין. להזכיר במקרה זה נויה אמנם איחרה באספקה והגיעה לבסוף לדירת בני הזוג על מנת לספק את הדלתות באופן חלקי ולכן להבדיל לא מדובר במקרה בו אדם שלשל כסף לכיסו ולא היה מוכן לספק דלתות בכלל בכוונת מרמה. התרשמותי גם שהדבקת כינוי עבריין נעשתה בעיקר על רקע מה שנ תפס על ידי הנתבעות כהשמעת דברי איום שכן האמרה נכתבה רק לאחר שיחת הטלפון ולא בפוסט הראשון. לכן יש להטיל אחריות על אלינה בגין כתיבת הפוסט השני. מאידך יש לדחות את התביעה כנגד קרינה בשל הפוסט הראשון.

הנזק

13. התובעת אינה תובעת נזק ממשי אלא מבקשת לפסוק לה פיצוי סטטוטורי. בעניין זה יש לקחת בחשבון את משך הפרסום, חומרתו, העובדה שהוא לבסוף הוסר לאחר הגשת התביעה ולפני הדיון הראשון בסעד הזמני. כמו כן, יש לקחת בחשבון את העירוב שעשתה התובעת בינה לבין נויה כאשר ניתן היה להבין על רקע זה את כעסן של הנתבעות והמנוח על נויה. התובעת – באמצעות עו"ד זילברמן – הציגה את עצמה בשיחת ה טלפון כלא קשורה לעניין בכלל וכי הפרסום באתר התובעת THE DOORS הוא פרסום מוטעה מבלי להבהיר מטעם מי היא , מבלי להבהיר עובדות מהותיות על הקשר בין התובעת לנויה. כפי שקבעתי לעיל הנתבעות פרסמו את ביקורתן באתר הנכון. והפוסט הראשון היה לגיטימי ומוצדק. אלמלא שיחת טלפון זו אלינה לא הייתה מפרסמת את הפוסט השני לגביו קבעתי כי קיימת אחריות. לכן משבקשת עו"ד זילברמן להסיר את הפוסט הראשון הייתה לא לגיטימית ולא היה לה כל בסיס והיא שדחפה את אלינה לפרסם פוסט יש להטיל על התובעת חלק מהאחריות ולהפחית את הפיצוי שאפסוק. על פי סעיף 7 לחוק חלות חלק מהוראות פקודת הנזיקין על עוולת לשון הרע ובין היתר הוראה המאפשרת חלוקת אחריות בין תובע לנתבע. עוד אני מתחשב בעובדה שכיום מש שגולש באתר THE DOORS לא רואה עוד את שם התובעת אלא רק את השם מחסני היבואן (מוצג 17 למוצגי הנתבעות).

בהתחשב באמור לעיל אני פוסק שאלינה תפצה את התובעת בסך של 3,000 ₪. התביעה כנגד קרינה נדחית. מאחר ומחד יש לקבל את התביעה כנגד אלינה ומאידך יש לדחותה כנגד קרינה אינני עושה צו להוצאות.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ט, 14 מאי 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בה דלת צלחה בע"מ
נתבע: אלינה קרסנוב
שופט :
עורכי דין: