ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע"י ב"כ עו"ד יהודה יניב נגד רביב וייס :

לפני כבוד השופטת הדסה אסיף

התובעים

.1 לריסה לרמן ת.ז. XXXXXX649
.2 דוד קליין ת.ז. XXXXXX277
ע"י ב"כ עו"ד יהודה יניב ואח'

נגד

הנתבע
רביב וייס ת.ז. XXXXX077
ע"י ב"כ עו"ד סובחי מחאמיד ואח'

פסק דין

  1. בפני תביעה בעילה של לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק).
  2. התובעים, לריסה לרמן ודוד קליין, מתגוררים יחד עם בנה של לריסה, נתן, בדירה שכורה הנמצאת בקומה השלישית בבניין מספר 37 שברחוב רמב"ם בחדרה ( להלן – הבניין).
  3. הנתבע, רביב וייס (להלן – " וייס"), מתגורר בדירה בקומה הראשונה בבניין.
  4. לטענת התובעים, בעת הרלוונטית לתביעה, התנהל וייס בשטח המשותף של ה בניין ללא התחשבות ביתר השכנים, ובין היתר בכך שהיה משאיר מזון ומים לחתולי הרחוב בשטחי הבניין, דבר המהווה, לטענתם, סכנה בריאותית לדיירים.
  5. לטענת התובעים, מאחר ויתר השכנים נמנעו, כל אחד מסיבותיו, מלפעול כנגד המעשים המתוארים של וייס, הם פעלו בעצמם והרחיקו בשיטתיות את המזון והמים מהחצר, וזאת ללא כל פגיעה בחתולים.
  6. לטענתם, וייס התקין מצלמות אבטחה בשטח הבניין, ותיעד את התנהלותם בכלל, ובפרט ביחס לחתולים ששהו בשטח הבניין. התובעים הוסיפו, כי תמונות וסרטונים שהופקו ממצלמות האבטחה, בצירוף מלל משפיל ומבזה, פורסמו על ידי וייס באינטרנט וברשתות החברתיות. פרסומים אלה, גרמו, לטענת התובעים, לפגיעה בשמם הטוב ולנזקים שונים שבגינם הם דורשים מוייס פיצוי.
  7. וייס, בכתב ההגנה שהגיש, הכחיש את טענות התובעים וטען כי יש לדחות את התביעה.
  8. לטענתו, את המזון לחתולים, הוא היה משאיר בקרבת פחי האשפה הנמצאים מחוץ לשטח הבניין ואילו את המים הוא הותיר בחצר האחורית של הבניין, בהתאם להסכמת הדיירים.
  9. לטענתו, התובעים ונתן התנהגו באופן אכזרי כלפי החתולים שהגיעו לשטח הבניין, ופעלו כדי לפגוע בהם. לטענתו, התנהגות זו היא שגרמה לו להתקין את המצלמות בבניין.
  10. באשר לפרסומים הנטענים, טען וייס, כי הוא אמנם פרסם אותם, אך רק במסגרת דף הפייסבוק של " קבוצת חתולים ונהנים" שחבריה אוהבים בעלי חיים בכלל וחתולים בפרט ( להלן – הקבוצה), ומטרת הפרסום היתה להגן על החתולים שנפגעו מהתנהגותם של התובעים.
  11. עוד הוסיף, כי הוא לא העביר צילומים או פרטים אישיים של התובעים לאתרים השונים באינטרנט או ברשתות החברתיות, מלבד בדף הפייסבוק האמור וכי בכל מקרה, חלות על פרסומים אלה ההגנות הקבועות בחוק.
  12. באשר לנזקים שנטענו על ידי התובעים, טען וייס כי מדובר בטענות סתמיות שלא הוכחו.
  13. בדיון מיום 25.11.18 נשמעו הראיות. מטעם התובעים, העידו הם בעצמם ועדה נוספת, אנה חנצין, שהיתה דיירת בבניין. וייס העיד לבדו.

המסגרת המשפטית
14. כבוד השופט י' עמית, התווה בפסק הדין בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ( פורסם בנבו, מיום 08.02.2012), תרשים זרימה לשם בחינת תביעה המוגשת בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע:
"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות ( פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".
15. אציין כי ' תרשים הזרימה' הנ"ל יוצא מנקודת הנחה כי אכן קיים ' ביטוי' שיש לבחון האם הוא מהווה לשון הרע. אולם, ברור כי עוד טרם ייבחן הביטוי תחת מבחן זה, יש אכן להוכיח קיומו של הביטוי.
בהתאם למתווה שנקבע בפסיקה, אבחן את הפרסומים הנטענים ואת טענות הצדדים בנוגע אליהם.
הפרסומים
16. הפרסומים, שאותם מייחסים התובעים לוייס, הם רשומות ( להלן – פוסטים), שאותם פרסם וייס ברשת החברתית פייסבוק, ואשר כוללים מלבד המלל, גם תמונות וסרטונים. הפרסומים צורפו לכתב התביעה ( נספחים ת/1-ת/5) ולתצהירי התובעים, והם בחלקם הודעות עצמאיות של הנתבע וחלקם האחר נכתב במסגרת דיון עם חברים נוספים וכתגובה לדברים שהעלו.
17. אלה הפרסומים המיוחסים לוייס ( כל הטעויות נכתבו במקור):
א. בתאריך 20 לנובמבר, צורפה תמונה של משאית הנושאת עליה לוגו של מכללת עמית שבו צוין גם שמו של התובע כמורה נהיגה וכן פרטים ליצירת קשר עמו. וייס כתב בפוסט: "מכללת ידע עמית – מכללת שערי חדרה".

כאשר אחד המגיבים שאל: "האם זה לא הסרטון בו רואים גם אישה בועטת או שאני טועה?", כתב וייס: "אכן כן. זוהי פילגשו לריסה לרמן. זהו דוד קליין מורה נהיגה בחדרה".

וייס גם כתב לאחת המגיבות ששאלה האם " זה עדיין ממשיך? לא נמאס להם?" כך: "ראי התאריך. זה מעכשיו. יקבל פתרון יצירתי ומהיר. יש היודע לתת מענה לאיש זה. אעדכנך".

ב. בתאריך 21.11.17, בתגובה לאחד המגיבים שכתב: "הגיע הזמן שילמד איך לנהוג באמת" ולמגיבה אחרת ששאלה: "מי ילמד אותו?, ענה וייס: "מי היודע את שפתו וזה בקרוב מאד. יקלל את היום בו נולד הרע הזה".

ג. ביום 23.11.17 כתב וייס ביחס לתובע : "אדם רע מאד מאד פנימית וחיצונית. דוד קליין מורה נהיגה – מכללת ידע עמית חדרה. חרפה – פח אשפה של נפש ואדם".

ד. ביום 27.11.17 ,כתב: "זה האיש המלמד נהיגה בחדרה". צורפה תמונה של חצר הבניין, שבו נראה התובע ולצידה תמונתו האישית של התובע. כמו כן נכתב:
"שלום לך. תתבונן היטב במצלמות האבטחה המגינות על החתולים והחצר מפניו ותבין הכל. יש תאריך שעה דקה צד ימין מעלה. אחכ תחליט את שתחליט. תבורך".
"אין לי דבר וחצי דבר עימו. האיש זמני שם בדירה השכורה ומלא שנאה לחתולים שהיו לפניו וישארו אחריו. החוק לא פנוי לכסיל שכמותו אלא גורמים אחרים שיטפלו וישימו סוף להתעללות שלו בהם. מעולם לא היה דבר כזה אצלינו עם אף אדם. תשאל..." ( המשך ההודעה לא צולם).

ה. פרסום תמונה, כנראה מתוך מצלמת האבטחה, שלא ברור ממנה מה תוכנה, כאשר בצירוף לה כתב וייס: "זה האיש דוד קליין ששופך המים וזורק אבנים על החתולים". מצורף להודעה זו גם סרטון.

ו. "השלכת מים של החתולים מיד כאשר חוזרת מעבודה – לריסה לרמן". מצורפת תמונה שבה נראית התובעת בחצר הבניין.

ז. "זו הנשמה מלאת הרוע" – מצורפת תמונתה האישית של התובעת.

ח. לאחר שאחת המגיבות כתבה קללה כנגד התובעת, כתב וייס: "רק הביוב זה מקומה וביתה המתאים. צואה מהלכת על שתיים בינתיים".

ט. בהודעה אחרת כתב: "הללו אנשים מאוסים מגעילים ולמעשה צואה מהלכת. אנשים ריקים חסרי כל. אפסים גמורים. מבט בתמונתו תסביר הכל". להודעה זו צירף שוב את תמונתו האישית של התובע.

י. לאחר שאחד המגיבים ציין מילת גנאי באשר לתובע, כתב וייס: "לא טעיתם. זו מילה טובה וברכה עבורו. יקבל את עונשו ולא ידע כמה כואב זה יהיה".

י"א. ביום 2 9.11.17, לאחר שאחד המגיבים כתב קללה כנגד התובעת, כתב וייס: "זו מילה טובה מדיי עבורה. אין בין הבריות למצוא תוצרת כזו אפילו לא אצל הגויים למיניהם. המכה שלה ממתינה לה ותהיה תואמת את מעשיה".

י"ב. בהודעה אחרת כתב: "מיכל בביוב מדדה על רגליה. עובדת בבטיחות בעבודה אחראית לכאורה לשלומם של פועלים – בושה למדינה חרפה של אשה שטן – עפי הקבלה – ממתין לה על דרכה עונש כבד בלתי הפיך. אז היא תזכר במעשיה הרעים אך מאחר מדיי".

18. לכתב התביעה צורפו גם פרסומים של וייס כנגד הבן נתן, ואלה הם:
"זה המתעלל נתן לרמן הלומד בתיכון חדרה בכיתה יא או יב. התלמידים ילמדוהו לקח אכזרי ומהיר". צורפה גם תמונתו האישית של נתן.
19. מעבר לפרסומים הנ"ל, התובעים טענו גם שוייס הגיש נגדם תלונות שווא במשטרה. תלונות אלה לא צורפו, לא לכתב התביעה ולא לתצהירי התובעים, שהגישו רק עותק מהתלונות שהגישו בעצמם כנגד וייס.
20. לא הוצגו בפני גם הפרסומים שלגביהם טענה התובעת בתצהירה כי היא: "סבורה שהנתבע הוא שפרסם תמונה שלי ופרטי מכשיר נייד שלי וגרם לכך שהטרידו אותי בשיטתיות על רקע של מין וגם מעמד אישי" (סעיף 5). מדובר לכן בטענה שלא נתמכה בראיה כלשהי.
האם מדובר בלשון הרע?
21. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו " לשון הרע":
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
22. המבחן לקיומו של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון איזו משמעות היה מייחס אדם סביר לפרסום שנעשה. מכאן, שאין צורך כי האדם יושפל או יבוזה בפועל, אלא די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו. יחד עם זאת, מישור הפגיעה הסובייקטיבי יכול להוות אינדיקציה של ממש לקביעת פגיעה במישור האובייקטיבי, (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר ( פורסם בנבו, 12.11.2016).
23. במקרה שבפני, לאחר שבחנתי את הפרסומים שהובאו לעיל, שוכנעתי כי יש בהם לשון הרע כנגד התובעים. אפרט.
24. הביטויים, שבהם נקט וייס כלפי התובעים הם קשים. הלשון גסה, ו שמם של התובעים ותמונתם צורפו לפרסומים.
באשר לתובע, כתב הנתבע, כי הוא: כסיל, אדם רע מאד פנימית וחיצונית, פח אשפה של נפש ואדם, ובאשר לתובעת כתב: נשמה מלאת רוע, צואה מהלכת על שתיים, חרפה של אישה שטן.
ביחס לשני התובעים כתב הנתבע : אנשים מאוסים ומגעילים, צואה מהלכת, אנשים ריקים חסרי כל, אפסים גמורים.
25. אמנם, לא תמיד דברי קללה וגידוף ייחשבו כלשון הרע, אך אין בכך משום קביעה לפיה לעולם יהיו דברים כאלה פטורים:
"לא אמרתי - ואינני אומר - כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע... סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד מאד, ועל כן להוות משום " לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתן לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסויימים בנסיבות מסויימות לא תגרום עוד למניע ממשית".
(רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (פורסם בנבו, מיום 12.11.06)).
26. בענייננו, אני סבורה כי הגידופים שכתב וייס כלפי התובעים ושאותם ציינתי לעיל, אינם "סתם" גידופים וקללות , אלא מדובר באמירות שיטתיות ומכוונות , שנכתבו בשפה גסה ובוטה, והם עולים כדי לשון הרע כהגדרתה בחוק. מדובר בביטויים קשים , שהשימוש בהם נועד כדי להכפיש את התובעים וכדי להשניא אותם בעיני ציבור הקוראים, תוך ייחוס תכונות שליליות לתובעים . לכן, לטעמי, בביטויים אלה, יש כדי לפגוע בשמם הטוב של התובעים.
27. גם יתר הדברים שייחס הנתבע לתובעים הם לשון הרע. כך, למשל, ביחס לתובע, כתב וייס כי הוא: מלא שנאה לחתולים, מתעלל בחתולים, שופך את המים של החתולים וזורק לעברם אבנים. באשר לתובעת כתב כי היא פילגשו של התובע.
28. מאחר שהתעללות בבעלי חיים אסורה על פי חוק, ממילא יש בייחוס התנהגות כזו כדי להשפיל אדם ולבזותו ואף לפגוע בעיסוקו. לא בכדי דאג וייס לכלול בפרסומים גם פרטים הקשורים לעיסוקם של התובעים, ולטיב הקשר הזוגי בינהם.
29. אני דוחה את טענתו של וייס, לפיה הפרסום בקבוצה אין בו כדי לבזות את התובעים מאחר ומדובר בקבוצה המפרסמת דרך קבע סרטונים אודות אנשים המתעללים בבעלי חיים לצורך מיגור התופעה. מדובר בטענה סתמית שאין לה כל משמעות לצורך בחינת יסודות העילה על פי החוק.
30. אשר על כן, פרסומי הנתבע, כאמור, מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק.
יסוד הפרסום
31. בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק, "פרסום" יכול שיעשה בעל פה או בכתב, בדפוס או בכל אמצעי אחר, אשר היה מיועד לידי מי שאינו הנפגע. במקרה זה, אין חולק כי פרסומים בפייסבוק מהווים " פרסום".
32. נקבע בפסיקה כי פרסום ברשת חברתית באינטרנט מהווה " פרסום", לאור ההגדרה של מונח זה בסעיף 2 לחוק ( ראו בר"ע ( מחוזי חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט, פסקה 24).
33. במספר פסקי דין נקבע כי אין מניעה להחיל את דיני לשון הרע על פרסומים משמיצים באינטרנט " בשינויים המחויבים". ראו, למשל, סקירתו המאלפת של כבוד השופט גולדקורן בתא"מ 54888-01-12 וקנין נ' מועלם, פורסם בנבו, מיום 16.12.12).
34. הנתבע אינו מכחיש שכתב ופרסם את הדברים האמורים על גבי הפייסבוק ובכך מתקיים יסוד הפרסום.
35. אציין בהקשר זה, כי פרסום בכתב ייחשב כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע, אפילו אם רק היה עשוי, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע ( ר' אורי שנהר, 'דיני לשון הרע', עמודים 92- 85). קל וחומר במקרה שלפניי, כאשר הנתבע אינו חולק על כך שפרסם את הפוסטים.
36. לסיכום עד כה, מצאתי כי בפוסטים של וייס יש פרסום של לשון הרע.
יש לבחון לכן אם עומדות לוייס ההגנות הקבועות בחוק.
ההגנות
37. וייס טען שהדברים שפרסם בפייסבוק ביחס לתובעים הם אמת, ולכן חלה עליו ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק. לטענתו, דבריו, לפיהם התובעים מתעללים בחתולים בכך שהם שופכים את המים שהותיר עבורם ובכך שהם משליכים אבנים לעברם, צולמו במצלמות האבטחה שהתקין בשטחי הבניין ולכן מדובר בפרסומים שהם אמת.
38. טענת אמת הפרסום מעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, בזו הלשון:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
39. מלשון הסעיף עולה, כי שני תנאים מצטברים נדרשים לתחולת ההגנה: אמיתות הפרסום ועניין ציבורי. באשר לתנאים אלה נקבע בפסיקה:
"שני יסודות מצטברים נדרשים אם כן להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי ( אורי שנהר דיני לשון הרע ( תשנ"ז) 216. להלן: שנהר). שני היסודות המכוננים את ההגנה יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן כאמור בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס ציבורי בפרסומם. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום, על בסיס עובדות נכונות ( עניין קראוס, עמ' 39)." כבוד השופטת ע' ארבל בע"א 10281/03 ‏ אריה ( אריק) קורן נ' עמינדב ( עמי) ארגוב, פסקה 11 ( פורסם בנבו, מיום 12.12.06).
40. התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא "שהדבר שפורסם היה אמת". מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט ( ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995).
41. בנוסף נקבע, כי הפרסום נדרש לשקף אמת " שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים ( ראו: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס פ"ד נב(3) 1, 35 (1998) (עמדת השופט ת' אור), ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פסקה 12 ( פורסם בנבו, מיום 12.12.2006).
42. יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של " פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." (דנ"א 2121/12, פלוני נ' אילנה דיין, (פורסם בנבו, מיום 18.06.14), פסקה 28 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס). די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות ( ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 564 (1992)].
43. נקבע עוד, כי נטל הוכחת ההגנה של " אמת הפרסום" מוטל על המפרסם ( ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23, 25 (1969); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762, 771 (1990)).
44. אשר למידת ההוכחה, הובהר כי:
"בהתאם להלכה שנקבעה בבית-משפט זה, ככל שחמור יותר לשון הרע הגלום בפרסום, יהא נטל הוכחת אמיתותן של הטענות חמור יותר. משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות".
ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן ( פורסם בנבו, מיום 19.07.2006).
45. יש לבחון אפוא, האם הדברים שפרסם וייס בפייסבוק בעניינם של התובעים, היו אמת.
46. בחנתי היטב את העדויות והמסמכים שהוצגו בפני, והגעתי לכלל מסקנה לפיה לא עומדת לוייס הגנת אמת בפרסום.
47. באשר לאמירה כלפי התובעת, לפיה היא " פילגש" של התובע, הרי שוייס לא התייחס אליה כלל במסגרת טענותיו ולא טען כי עומדת לו הגנה באשר אליה. משכך, אני קובעת כי לא חלה על ביטוי זה ההגנה של " אמת הפרסום".
48. אעבור לבחון את האמירות באשר להתנהלות התובעים כלפי החתולים.
49. ביחס לתובע טען וייס, כי הוא " מלא שנאה לחתולים". עוד הוסיף, לגבי כל התובעים, כי הם מתעללים בחתולים, שופכים את המים של החתולים ומשליכים לעברם אבנים. וייס טען בקשר לפרסומים אלה, כי מדובר בפרסומים שהם אמת, מאחר והמעשים המיוחסים לתובעים עולים ממצלמות האבטחה שהתקין בשטחי הבניין.
אני דוחה טענה זו.
50. כזכור, הנטל להוכיח כי הפרסום הוא אמת, מוטל על וייס, הנתבע. אמנם, במקרה שבפני, התובעים ויתרו על חקירתו של וייס, אך אין בכך כדי לשנות מן העובדה שהסרטונים, שבהם לטענתו של וייס נראים התובעים מתעללים בחתולים, לא הוצגו בפני וכלל לא צורפו לתצהירו של הנתבע. אמנם, וייס ציין שיבקש להגיש אותם במהלך שמיעת הראיות, ואולם משוויתר על הצגתם במסגרת התצהיר, שהוא עדותו הראשית, אין לו להלין אלא על עצמו , אם לא ניתנה לו האפשרות לעשות כן כאשר ויתרו התובעים על חקירתו הנגדית. בסופו של דבר, בפועל, אין בפני אף ראיה שהיא להוכחת טענתו של וייס, לפיה התובעים נראים בסרטונים כמי שמתעללים בחתולים או נוקטים כלפיהם בהתנהגות שאינה ראויה.
51. אשר לשפיכת המים – התובעים מודים, אמנם, כי נהגו לשפוך את המים שהיו מיועדים לחתולים ואשר פוזרו על ידי וייס בשטח הבניין, אך אין בכך כדי להועיל לוייס.
52. זאת, משום ששפיכת המים, הגם שהיא אולי מכבידה על החתולים, אינה יכולה להיחשב כהתעללות בחתולים, במיוחד משום שאני מאמינה לעדות התובעים לפיה החלו לשפוך את המים רק לאחר שהתברר שהמים, שלא הוחלפו לעיתים תדירות מספיק, היוו סכנה תברואתית לדיירי הבניין:
ש. איך הבעיות התחילו?
ת. הבעיות התחילו לא כמו שהנתבע מציג את זה, הבעיות התחילו מאז שהיה לנו התקפת יתושים בחורף אחד, שזה לא הגיוני שיש יתושים בחורף מזה שהמים שלו היו עומדים, ירוקים, הוא לא היה מחליף אותם, אנחנו שפכנו אותם. הזמנו מדביר. לא אנחנו הזמנו. הזמינה דיירת שהיתה אז וועד בית, מירי, היא הזמינה מדביר פרטי כדי לבדוק מה קורה והוא אמר ברגע שתתפטרו מהמים ומהאוכל שבשטח הבית יעלמו היתושים ולכן שפכו את המים. למחרת מצאנו ביצים על המדרגות וזה חזר על עצמו כמה פעמים ואחרי זה היה שמן על המדרגות ואף דייר לא יכול לעשות זאת חוץ מהנתבע ( עמ' 16, ש' 20-27).
53. גם עדות התובעת, לפיה לא מן הנמנע, שמצבם של המים היווה סכנה לא רק לדיירי הבניין, אלא גם לחתולים, לא נסתרה:
ש. אז כפי שהבנתי כל העניין של שפיכות המים בגלל היתושים.
ת. כן.
ש. רק בגלל התביעה הפסקתם לשפוך מים?
ת. הפסקנו כדי לראות מה קורה בשטח וראינו שאדון וייס לא מחליף מים לחתולים אלא רק שופך מלמעלה מים חדשים וזה לא פותר את בעיית הירוקת במים.
ש. מה זה שופך מים חדשים?
ת. שיש קופסא של מים והיא עומדת שם וכל יום הוא שופך מים נוספים.
ש. אז מחליף מים.
ת. זה לא נקרא מחליף מים, להחליף נקרא לשפוך, לשטוף את הכלי ולשים מים חדשים. אם אדון וייס מטפל בחתולים ומאכיל אותם הוא צריך לרסס אותם, אם יש מחלות הוא צריך לטפל בזה, צריך לאסור עליו להאכיל חתולים כי הוא מביא מחלות לחתולים עם המים הירוקים, הוא מזיק לחתולים ולסביבה. (עמ' 17, ש' 34-36, עמ' 18, ש' 1-9).
54. עדות זו נתמכה גם בעדותה של השכנה אנה, שהעידה כי היא בעצמה שפכה את המים פעם אחת משום שהם היו "נורא ירוקים" (עמ' 9, ש' 34-36).
אנה הוסיפה בעניין זה, כי "המים זה מביא יתושים, שנה שעברה היו ים יתושים, זה המון יתושים שאוכלים בלי סוף וזה מים ירוקים שזה לא סטרילי, לא הגייני, זה מפוזר בכל האזור" (עמ' 10, ש' 4-5).
55. עדותה של אנה, הותירה רושם מהיימן, בפרט לאור טענתה, שלא נסתרה, לפיה יחסיה עם וייס תקינים (עמ' 6, ש' 21-22).
56. גם העובדה שוייס לא טען, וכל שכן לא הוכיח, שהתובעים נהגו לשפוך גם את האוכל המיועד לחתולים, מחזקת את המסקנה שאיכות המים והכלי שהיו בו, הם הסיבה לכך שהתובעים נהגו לשפוך את המים, ולא הרצון לפגוע בחתולים.
57. טענה נוספת שהעלה וייס כלפי התובעים היתה, כי אלה נהגו להשליך אבנים לעבר החתולים. טענה זו לא הוכחה ובפרט כאשר הסרטונים, שלטענת וייס מוכיחים זאת, לא הוצגו. גם לא הוגשו תצהירים מטעם עדים או שכנים אחרים, אף שאלה יכולים היו, לכאורה, לתמוך בגרסתו של וייס אם אכן היה בה ממש.
58. לאור כל האמור, אינני סבורה כי השימוש במונח " התעללות" שבו נקט הנתבע בהתייחסו למעשה שפיכת המים, הינו אמת.
59. זאת ועוד, אני סבורה כי המרחק שבין הדרך שבה הציג וייס את הדברים בפרסומים, שם טען שמדובר בהתעללות, או בשנאה של התובעים כלפי החתולים, לבין המציאות, כפי שהוכחה לעיל, הינו רב. מקריאת הדברים שכתב וייס, ומהקשרם, מצטיירת תמונה מוטה, מגמתית ומוגזמת, לפיה מדובר במעשי התעללות קשים של התובעים כלפי החתולים. דבר כזה לא הוכח.
60. אציין, כי אף אם היה מקום לקבוע כי ניתן לומר ששפיכת מים היא אכן התעללות, וכאמור אינני סבורה כך, הרי שהדרך שבה הציג וייס את הדברים מאיינת את ההגנה של אמת הפרסום.
61. כאמור, נקבע בפסיקה כי על מנת שתחל ההגנה, נדרש שהאמת תהיה " שלמה" ושלא ייעדרו ממנה פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים.
62. עוד נקבע כי ישנה חשיבות לדרך שבה מוצגים הפרסומים:
"הקדימון אינו עונה על ההגנות המנויות בחוק; לעניין הגנת אמת הפרסום – בעניין שיש לו חשיבות ציבורית, הרי שהעניין הציבורי בקיומם של פרסומים מסוגו של הקדימון הזה מעורב בתכלית מסחרית. אין בכוחו – כשלעצמו – להעלות באופן ממשי שאלות ערכיות למודעות הציבורית; הקדימון אינו מתמקד בשאלות אלה כלל כי אם בסרן ר' וב"סיפור ההריגה". הקדימון אינו מתיימר להציג את ההקשר הרחב יותר של האירוע, או את הדילמות האתיות והמעשיות שהוא מעורר. וחשוב יותר: הפרומו אף אינו מציג נאמנה את הכתבה העתידית, שבה עיקר הדגש היה בשאלות הערכיות הרחבות העולות מן הפרסום. בכך לבד אין כמובן פגם – שכן גם המטרה המסחרית שבפרסום היא מטרה לגיטימית; אלא שנדרשת כאן בחינה נוספת של הפרסום.
התמונה העולה מהקדימון היא מוטה והחלטית: סרן ר' יצא לוודא את הריגתה של המנוחה בנפש חפצה: "קדימה לוודא את ההריגה". סימני השאלה שבכתבה אינם ניכרים בו, גרסתו של סרן ר' אינה מובאת. הדרך שבה מוצג סרן ר' חוצה את גבול השוליים ההגיוניים השמורים לעריכה עיתונאית. דבריו של סרן ר' נחתכו במודע ובמכוון באמצע המשפט. בפרומו הוצג קטע וידאו שבו מדגים סרן ר' בחקירתו במשטרה הצבאית כיצד ירה או לא ירה במנוחה, אך לא ניתן להבין ממנו כי למעשה סרן ר' מנסה להראות כי לא ירה בה בזווית זו ולא ניתן להבין כי השאלה מצויה במחלוקת. כל אלה חוטאים במודע לאמת. אמנם, אין לצפות מתשדיר פרסומת באורך של כשלושים שניות שיציג את תמונת המציאות המלאה. אך אין באילוץ זה כדי להכשיר כל אמירה וכל מצג. דווקא בשל שה"פרומו" קצר ומוגבל ואינו יכול לכלול מידע משמעותי – היה על טלעד להיזהר בבואה לבחור את מה שנכלל בו. הקדימון סוטה אל מעבר לשוליים שקיומם מתחייב כתנאי להגנה על חופש הביטוי. הקדימון אינו מציע תמצית אמיתית של הכתבה. הוא עושה לה עוול. הוא סוטה מן האיזון הראוי שהיה בכתבה. הוא אינו מצייר לצופה תמונה על מה שצפוי הוא לראות ולשמוע בכתבה. בבחירה שעשתה טלעד הוצגה בפרומו תמונה בוטה ופוגענית. ההצגה החלקית של דבריו של סרן ר' סטתה מן האמת המהותית עד שיצאה מגבולות ההגנה על פרסום האמת". (הדגש שלי, ה.א.)
ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין, (פורסם בנבו, מיום 08.02.12).
63. גם במקרה שבפני, הוצגו הדברים באופן חלקי, בוטה ופוגעני. חיזוק, למסקנה לפיה הדרך שבה פרסם וייס את הדברים, מוגזמת, ואינה מתארת את המציאות לאשורה, ניתן למצוא גם בחלק מהתגובות שפרסמו חברים אחרים, לפוסטים. כך ניתן לראות לדוגמא את התגובה של אחד הגולשים בשם יאיר גלבך, שציין את הדברים הבאים ( הטעויות נכתבו במקור):
"וואו לא קצת הגזמתם? חתולים יכולים להיות מפגע לא קטן ולא כל אחד רוצה אותם בשטח שלו. לא מכיר אותו אל בסרטון זה לא נראה שהוא מחפש לפגוע בחתול אלא רק לגרש אותו. התעללות בחיות זה פשע רציני מתועב ושכיח מאוד שצריך להילחם בו בכל הכח אל איך יקחו אותנו ברצינות אם נעשה הר מכל עכבר?!?".
64. לאור כל האמור, אני דוחה את טענתו של וייס, כאילו הוא רק תיאר את העובדות באשר להתנהגות התובעים כלפי החתולים כפי שתועדה במצלמות שהתקין. וייס, במכוון, יצר דרמטיזציה בפרסומים ונקט בהם במילים בוטות ומעליבות, באופן לא סביר ולא מידתי, אשר חרג מהצגת העובדות גרידא. על דברים אלה לטעמי לא יכול לחול חופש הביטוי וגם לא ניתן לומר עליהם שהם " אמת שלמה".
65. למעלה מן הדרוש, ולצד מסקנתי לפיה אין מדובר בפרסומים שהם אמת, אני סבורה כי גם התנאי הנוסף הקבוע בסעיף, באשר ל"עניין ציבורי", אינו מתקיים.
ל"ענין ציבורי", ייחשב עניין, שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. לא פעם " העניין הציבורי" שבפרסום, עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית, אם כי לא תמיד די בכך. לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו " עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו.
(ראה ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו (2) 607, 621)).
66. ספק אם שפיכת המים יש בה עניין לציבור. יחד עם זאת, וגם אם היה מקום לקבוע שיש בכך עניין לציבור, הרי שוייס לא הוכיח כי קיים אינטרס ציבורי בחשיפת זהות התובעים או של הבן נתן, על ידי פרסום תמונות אישיות ופרטי משלח ידם של התובעים או של בית הספר שבו לומד הקטין. טענתו של וייס, לפיה יש בפרסום עניין לציבור אוהבי בעלי חיים וחתולים, וכי האינטרס שלהם הוא ההגנה על בעלי החיים, לא הוכחה, והיא נותרה בגדר טענה סתמית שלא הובאו לה תימוכין.
67. לכל האמור עד כה יש להוסיף, ש אף אם קיים עניין ציבורי בפרסום הדברים, הרי אין בכך משום מתן אישור להתיר את הרסן, ולהתיר את השתלחותו של וייס בתובעים.
68. לאור כל זאת, לא מצאתי שהפרסום חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק.
69. בכתב התביעה טען הנתבע רק להגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק. בסיכומיו, לראשונה, טען שחלה עליו גם הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק. טענה זו נטענה בסתמיות והיא איננה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק.
בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, על מנת שתחול הגנת תום הלב, על הנתבע להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים, האחד, כי הפרסום נעשה בתום לב והשני, כי חל אחד המקרים המנויים בחלופות הסעיף.
הנתבע כאמור אינו מציין מהו הסעיף הרלוונטי בסעיף 15, שעליו הוא מסתמך לצורך הוכחת ההגנה, ולכן די בכך כדי לקבוע כי לא עומדת לו הגנת תום הלב הקבועה בסעיף. מעבר לכך, הלשון הבוטה , תוך ציון פרטי עבודתו של התובע ומתן פרטים מזהים על הבן הקטין, מעידים על חוסר תום ליבו של וייס, וגם מטעם זה אין הוא זכאי להגנה מכוח סעיף 15 לחוק.
הפיצוי
70. לאחר שהגעתי למסקנה לפיה הנתבע פרסם לשון הרע וכי לא עומדת לו כל חסינות או הגנה, יש להידרש לפיצוי המגיע לתובעים.
71. התובעים עותרים לפיצוי בסך 450,000 ₪, כאשר לטענתם מגיע פיצוי בסך 150,000 ₪ לכל אחד מהם. מאחר והבן נתן, אינו אחד מהתובעים, הרי שאני דוחה את התביעה לפיצוי עבורו. בהקשר זה אציין כי טענת התובעים, לפיה הנתבע התכוון לפגוע בהם בפרסום הפוסטים, הוכחה, בהתאם לקביעותיי לעיל.
72. סעיף 7 א(ב) לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו " פיצוי ללא הוכחת נזק", קובע, כי במשפט בשל עוולה אזרחית, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי, שלא יעלה על 50,000 ללא הוכחת נזק.
לפי הוראת סעיף 7 א(ג) לחוק, במשפט בשל עוולה אזרחית, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום שבסעיף ( ב) לעיל, ללא הוכחת נזק.
73. מאחר שמדובר בפיצוי שהמחוקק קבע לגביו רף מקסימלי, לבית המשפט שיקול הדעת לקבוע את הפיצוי עד לרף שקבע המחוקק, ועל פי נסיבות העניין. במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין סכום הפיצוי נקבע כי:
"הלכה פסוקה היא כי בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים"
ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז(2), 225.
74. עוד נקבע, כי כאשר מדובר בפיצוי שעה שלא הוכח נזק ממון, יש לתת משקל גם להיקף הפרסום, התנהגות הצדדים לפני הפרסום ולאחריו, ולנתונים נוספים:
"הנזק בו מדובר בענייננו הוא נזק טהור לשמו הטוב של המערער, שכן לא ניתן בפנינו כי הפרסום גרם נזק ממון. כיצד יקבע בית המשפט את שיעור הפיצויים במקרה זה? "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע " תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני הפרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו".
רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר ( פורסם בנבו, מיום 12.11.06).
75. בענייננו אני סבורה כי ישנן יותר נסיבות לחומרא מאשר לקולא, בקביעת הפיצוי.
76. במסגרת הנסיבות לחומרא, יש להביא בחשבון כי מדובר במספר רב של פרסומים פוגעניים ובוטים. מדובר הן בפוסטים שכתב הנתבע בפייסבוק והן בתגובות שכתב לגולשים אחרים. אציין בהקשר זה כי הפרסום יועד לאנשים רבים, וכלל פרטים מזהים של התובעים, פרטים אודות מקום עבודתם ופרטים אודות לימודי הבן הקטין. אמנם, וייס טען בעניין זה כי פרסם את הפוסטים רק בקבוצה אחת ששמה לה מטרה למגר את תופעת ההתעללות בבעלי חיים, ולכן אין מדובר בפרסום נרחב, אך אני דוחה טענה זו. בא כוחו של וייס עצמו ציין, בשאלה ששאל את התובע, כי בקבוצה, שבה פורסמו הפוסטים היו חברים כ- 38,000 אנשים (ראו שאלת ב"כ הנתבע במהלך חקירתו הנגדית של התובע, בעמ' 23, ש' 1-3).
77. אציין, כי בכתב התביעה, טען הנתבע להקלה מכח סעיף 19 לחוק. מאחר והנתבע זנח טענה זו ולא חזר עליה במסגרת הסיכומים, לא מצאתי להידרש אליה.
78. התובע טען, כי כתוצאה מהפרסומים נגרמו לו נזקים ובין היתר, בעיסוקו כמורה נהיגה. התובע טען בעדותו, כי קיבל תגובות מאנשים שונים ביחס לסרטונים שפרסם הנתבע (עמ' 22, ש' 10-13), ואף טען, כי מאחר והוא "מתעסק עם המון גופים ממשלתיים, הן ביטחוניים והן מוסדיים, פנו אלי ואמרו " המורה נהיגה הזה עם החתולים" (עמ' 22, ש' 32-35). מדובר בטענות שלא הוכחו, אף שהתובע יכול היה להעיד את אחד מהאנשים שנחשפו לפרסומים, לטענתו. הפיצוי נפסק לכן ללא הוכחת נזק.
79. התובעת גם היא, טענה כי נגרמו לה נזקים כאלה ואחרים מהפרסומים. לטענתה, כתוצאה מהפרסומים ומהתגובות הנלוות להם, נגרמו לה פחדים וחרדות והיא חששה לשלומה ולשלום בנה. עוד טענה כי כתוצאה מפרסום פרטיה, היא הוטרדה על ידי אנשים שונים. מדובר בטענות שלא הוכחו, וגם כאן יהיה הפיצוי ללא הוכחת נזק.
אמנם, אנה, שהעידה מטעם התובעים, טענה בעדותה כי וייס שוחח איתה ואמר לה כי "דוד ולריסה צריכים להיזהר, שהוא מהעולם התחתון, שהוא מכיר אותם מא' עד ת', אני לא יודעת מאיפה הוא מביא את הידע שלו..." (עמ' 6, ש' 4-6). והוסיפה שגם היא הרגישה " פחד קטן" מהתנהגותו של וייס כלפיה ( עמ' 8, ש' 5-9). אך לא מצאתי שניתן לקבוע כי הפרסומים הם אלה שגרמו לתובעת לתחושת הפחד, ולא התנהגותו הכללית של וייס, שאינה עילה לתביעה שבפני.
80. לאור כל האמור, לאחר ששקלתי את טיב הפרסומים, חומרתם, הפגיעה שעלולה הייתה להיגרם לתובעים, כמו גם את כלל הנסיבות שציינתי לעיל, לרבות הכוונה לפגוע, וכן לאחר שהבאתי בחשבון מקרים דומים והפיצוי שנפסק בהם, אני מעמידה את סכום הפיצוי לכל אחד מהתובעים על סך של 20,000 ₪.
סיכום
81. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 20,000 ₪.
הנתבע יישא גם בהוצאות התובעים יחד ולחוד בגין התביעה ( אגרות, מסירות ושכר עדים אם נפסק), ועל כל אלה בשכ"ט עו"ד בסכום של 8,775 ₪.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ט, 02 מאי 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ע"י ב"כ עו"ד יהודה יניב
נתבע: רביב וייס
שופט :
עורכי דין: