ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ענת עליזי נגד זאב מרדכי הלבר :

לפני כבוד השופטת דלית ורד

התובעת:

ענת עליזי

נגד

הנתבע:

זאב מרדכי הלבר

פסק דין

לפני תביעה כספית לתשלום דמי תיווך בגין שכירת נכס המצוי ברחוב רמות ים 75, הרצליה (להלן- הנכס), על ידי שגרירות דרום סודן לצורך משכנה של השגרירות.
רקע:
התובעת, מתווכת במקרקעין, הגישה תביעה על סכום קצוב, אשר במקור הוגשה כנגד הנתבע וכן שגרירות דרום סודן בישראל. התביעה כנגד השגרירות נמחקה ביוזמת התובעת, והתביעה כנגד הנתבע בלבד נותרה על כנה.
התובעת התבססה על הזמנת תיווך מס' 1095 מיום 20.11.2014 (להלן : "הזמנת התיווך") שנרשמה בשפה האנגלית. על הזמנת התיווך חתם הנתבע, תוך רישום שמו בצירוף מס' תעודת הזהות שלו, כאשר ליד שמו הוסיף את הרישום "south sudan embasy [כך במקור] (להלן- השגרירות).
התובעת טענה כי על פי הזמנת התיווך התחייבו הנתבע והשגרירות לשלם לה דמי תיווך. לטענתה, נודע לה כי השגרירות שכרה את הנכס בדמי שכירות חודשיים בסכום של 56,000 ₪. ל כן, היא זכאית לתשלום דמי תיווך בסכום האמור. התובעת ציינה כי פנתה לנתבע על מנת שישלם את שכרה. הנתבע אישר כי השגרירות שכרה את הנכס, אולם הפנה אותה לשגרירות.

לכתב התביעה צורפו שני מכתבי התראה שנשלחו מטעם בא כוח התובעת אל הנתבע ואל השגרירות.
התובעת נמנעה מלצרף לראיותיה את מכתב התשובה שקיבלה מהשגרירות. יצוין כי מתצהיר גילוי המסמכים מטעם התובעת עולה כי ברשותה התכתבות עם שגריר דרום סודן (נספח ז' לתצהיר הנתבע). לא ידועה אפוא הסיבה שבשלה סירב, ככל הנראה, השגריר לשלם את דמי התיווך.

הנתבע הוא מנכ"ל של חברה הפועלת בתחום התשתיות במדינות שונות, לרבות בדרום סודן (להלן- החברה). לטענתו, בעת ביקורו במדינת דרום סודן בשנת 2014, נמסר לו על ידי השגריר המיועד, כי בחודש נובמבר 2014, מתוכננת להגיע לישראל משלחת של מספר דיפלומטים על מנת להכין את התשתית לצורך פתיחת שגרירות בישראל. הנתבע הציע את עזרתו בשלבי ההתאקלמות הראשונים של המשלחת, על בסיס ידידותי, בלא שהחברה הייתה אמורה לקבל תמורה כלשהי עבור כך.

בהתאם לכך, הנתבע סייע למשלחת בימיה הראשונים בישראל. בכלל כך, יצר קשר עם התובעת, ותיאם עמה פגישה ליום 20.11.2014, אליה הגיע עם הדיפלומטים. המטרה הראשונית הייתה איתור בית מתאים למגורי השגריר והדיפלומטים.
אין חולק כי הזמנת התיווך נחתמה ביום 20.11.2014 בסמוך לאחד הנכסים שהוצגו על ידי התובעת. על פי מוצג נ/1 (תרשומת שנערכה על ידי בעלה של התובעת) באותו יום הציגה התובעת לאנשי השגרירות שני נכסים, אשר לא נשכרו בפועל.

הנתבע טען בתצהירו כי בעת שהגיעו לנכס הראשון שהוצג באותו יום, בעלה של התובעת, אורי עליזי, (שגם הוא מתווך) (להלן- בעלה של התובעת או אורי), ניגש אליו וביקש ממנו לחתום על הזמנת התיווך. לטענתו, הבהיר לאורי כי אינו נציג של השגרירות ואינו יכול להתחייב בשמה, אך לבקשתו של אורי, הסכים לחתום על הטופס אך ורק כראיה לכך שהתובעת ובעלה הראו את הנכסים לדיפלומטים. הנתבע הוסיף כי בעת חתימתו כללה הזמנת התיווך אך ארבעה נכסים. ואולם משקיבל את מכתב ההתראה מטעם התובעת, נוכח לראשונה כי להזמנת התיווך הוספו ארבעה נכסים נוספים, לרבות הנכס הנדון.
עוד טען הנתבע כי התובעת אינה זכאית לדמי תיווך היות ובהזמנת התיווך לא נכללו פרטים מהותיים, ואין בה כדי לקיים את הוראת סעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן- חוק המתווכים במקרקעין) ותקנה 1 לתקנות המתווכים במקרקעין, (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז- 1997.

ביום 24.11.14 שלח אורי הודעת דוא"ל לסגן השגריר מר פרנסיס (להלן- מר פרנסיס) בנוגע לנכס הנדון. בהודעה צוינו דמי השכירות המבוקשים (56,000 ₪) ופרטים נוספים אודות הנכס (נספח 4 לתצהיר התובעת). למחרת, ביום 25.11.14, התקיים סיור בנוכחות מר פרנסיס, במסגרתו הוצג לו הנכס הנדון. מחוץ לנכס היה תלוי שלט של סאן נכסים, שהוא המתווך שנשכר על ידי בעל הנכס. בתרשומת שערך בעלה של התובעת (נ/1) נאמר כי מר פרנסיס לא רצה להיכנס לנכס, בנימוק שיש לשפץ את הנכס ולכן הוא אינו מתאים למגורי השגריר. אין חולק כי אותה עת השגריר לא שהה בארץ, והנתבע לא השתתף בסיור האמור .
השגריר הגיע לארץ בחודש דצמבר 2014, והנתבע התלווה אליו לסיור בנכסים מסוימים. בתחילת שנת 2015 חזר השגריר לדרום סודן. הנתבע טען כי מאותו מועד לא התלווה יותר לשגריר באיתור נכסים ולא עסק בכך. השגריר שב לארץ לאחר מספר שבועות. ביום 12.3.2015 בעת שהנתבע שהה בדרום סודן, הוא קיבל מכתב מבעלה של התובעת , בו נאמר כי לתובעת נודע שהשגרירות שכרה את הנכס. לכן הנתבע התבקש לטפל בתשלום דמי התיווך על ידי השגרירות. הנתבע השיב כי הוא מצוי בדרום סודן, ואין לו כל מידע על כך, אך כשיגיע לארץ יוכל לדעת יותר. בתגובה ביקש בעלה של התובעת כי הנתבע יודיע לשגריר שלא לשלם דמי תיווך למתווך אחר. נספח 7 לתצהיר התובעת. בחודש אפריל 2015 שוב פנתה התובעת לנתבע, על מנת שידאג לסדר את העמלה המגיעה לה. הנתבע שהה עדיין בדרום סודן, והשיב כי אינו יכול לטפל בעניין בהיותו בחו"ל, אך הוא משתדל שהעניין יטופל כראוי על ידי השגרירות (נספח 8 לתצהיר התובעת).
אין מחלוקת כי השגרירות שכרה את הנכס עבור משרדיה.

הנתבע טען, כי כלל לא התחייב לשלם דמי תיווך, לא באופן אישי ולא באופן אחר. לטענתו, אין כל יריבות בינו לבין התובעת, אלא רק בין התובעת לבין השגרירות – שהרי הנכס הושכר על-ידה ולא על-ידו באופן אישי.
לטענתו, התובעת ידעה כי הלקוחה היא "שגרירות דרום סודן", וכי ההחלטה אם לשכור נכס מסוים נתונה לדיפלומטים בעצמם, ולא לו. עוד טען הנתבע כי לא הובאה ולו ראשית ראיה כי התכוון להתקשר בהתחייבות אישית להזמנת שירותי תיווך. התובעת ובעלה העלו גרסאות סותרות בדבר מהות ההתחייבות (כגון כך, שהנתבע חתם בשם עצמו, בשם השגרירות, כשליח או כערב באופן אישי), ומכאן שלא הייתה גמירות דעת בין התובעת לבין הנתבע. אין בנמצא כל נימוק אובייקטיבי לרצון כביכול של הנתבע לשלם באופן אישי דמי תיווך ביחס לעסקאות של דיפלומטים שהוא אינו מכיר, ובפרט להתחייב לשלם דמי תיווך בהיקף בלתי ידוע . בחינה אובייקטיבית של אומד דעת הצדדים, מלמדת כי לא סביר להניח כי הנתבע נטל על עצמו באופן אישי לשלם דמי תיווך עבור מספר נכסים שיישכרו הדיפלומטים והשגרירות. עובדה היא שמר פרנסיס, הוא ששילם לתובעת דמי תיווך עבור הנכס ששכר למגוריו ברחוב המגינים 49, בהרצליה.

התובעת טענה כי הנתבע פנה אליה ואל בעלה ביום 20.11.14 והציג את עצמו כנציג שגרירות דרום סודן בישראל וביקש לקבל שירותי תיווך עבור השגרירות. במקביל, חתם הנתבע בשמו ובשם השגרירות על כתב התחייבות להזמנת שירותי תיווך, על פיו התחייב באופן אישי לשלם דמי תיווך, במידה ואחד או יותר מהנכסים שפורטו בהזמנת התיווך ישכרו על ידי השגרירות ו/או מי מטעמה.
התובעת טענה כי הן הנתבע והן עובדי השגרירות נטלו חלק בסיורים רבים שערכה עבורם בנכסים שונים, לרבות הנכסים שפורטו בהזמנת התיווך. לטענתה, בחודש מרץ 2015, נודע לה כי השגריר עקף אותה ופנה ישירות למתווך סאן נכסים או לבעלי הנכס הנדון, וניהל משא ומתן להשכרת הנכס עבור משכנה של השגרירות. התובעת הוסיפה כי נודע לה שהנכס הושכר עבור דמי שכירות בסכום של 56,000 ₪ לחודש. לטענתה, ב התכתבות שנערכה בין הצדדים, התחייב הנתבע כי ידאג לנושא תשלום דמי התיווך המגיעים לה (נספח 8 לתצהיר התובעת).
באשר להזמנת התיווך, התובעת אישרה כי בהתייחס לחלק מהנכסים לא פורטו בהזמנה שם היישוב בו הם מצויים, אולם שם היישוב נרשם בתרשומת שערך בעלה, אורי (נ/1).
התובעת הוסיפה כי כל הנכסים שנכללו בהזמנת התיווך נרשמו על ידי בעלה בפני הנתבע ובהסכמתו, והנתבע אישר זאת בחתימתו על הזמנת התיווך. גם אורי טען בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי הנכסים בהזמנת התיווך נרשמו בפני הנתבע ובהסכמתו.

בתצהיר עדות ראשית מטעמה הוסיפה התובעת כי הנתבע טען בפניה שאין לה מה לדאוג לתשלום דמי התיווך כיון שהוא ערב לתשלומם. טענה זו הייתה בגדר הרחבת חזית אסורה, משלא הועלתה בכתב התביעה, ואף לא במכתב ההתראה שנשלח לנתבע. לכן לבקשת הנתבע, הוחלט כי לא ניתן להעלותה.

התובעת טענה כי היא זכאית לדמי תיווך על פי הוראות סעיף 14(א) לחוק המתווכים במקרקעין. לטענתה, די בכך שהציגה את הנכס בפני מר פרנסיס על מנת שתיחשב כגורם היעיל שהביא להתקשרות בין הצדדים. מנגד, טען הנתבע כי התובעת אישרה שלא הייתה מעורבת בכל אופן שהוא בעסקה לשכירת הנכס, ואין היא יודעת את נסיבות ההתקשרות בין הצדדים. אין לראות בתובעת את הגורם היעיל שהביא להתקשרות עקב ניתוק בזמן וכן במהות העסקה בין המועד בו הוצג הנכס על ידי התובעת לבין המועד בו נשכר לשם משרדי השגרירות. לא הובאה כל ראיה לפיה השגריר למד על קיומו של הנכס כתוצאה מפעילות כלשהי של התובעת. התובעת ובעלה אישרו כי טענתם לפיה פעלו מאחורי גבם, נסמכת על עדות שמיעה בלבד . הסכם השכירות לא צורף, ומשכך אין כל ראיה בנוגע לתנאי השכירות, לרבות דמי השכירות, שסוכמו בין הצדדים. היה באפשרות התובעת להוכיח את טענותיה על ידי זימונם לעדות של בעל הנכס ושל המתווך מטעמו -"סאן נכסים", אך היא נמנעה מכך.

דיון והכרעה:
חוק המתווכים במקרקעין, קובע בסעיף 14(א) לחוק כי:
14 (א) מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה :
(1) הוא היה בעל רישיון בתוקף לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20.
(2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9.
(3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.
במקרה דנן, הוכח כי השגרירות היא בגדר הלקוח. וכך, כאשר נשאל בעלה של התובעת, מדוע הזמנת התיווך נרשמה על ידו בשפה האנגלית, השיב כדלקמן: "שאלה טרוויאלית, אנשים שגרים בחו"ל, הלקוח היה השגרירות" (פרוטוקול הדיון, עמ' 11, שורה 17). התובעת אישרה גם היא כי הלקוחות היו אנשי השגרירות, וכי הנתבע היה רק נציג שלהם (פרוטוקול הדיון, עמ' 18, שורות 21 – 22). למעשה, די בכך כדי לדחות את התביעה כנגד הנתבע, שכן על פי החוק הגורם שעליו מוטל לשלם דמי תיווך, הוא הלקוח.

בחינת כלל הראיות מלמדת כי בעת החתימה על הזמנת התיווך, ואף חודשים לאחר מכן, התובעת ובעלה לא ראו בנתבע כמי שהתחייב באופן אישי לשלם את דמי התיווך. וכך בתרשומת שערך בעלה של התובעת (נ/1), אשר ניתן להבין כי נערכה בזמן אמת, נכתב : "זאב הלבר בשמו של סגן השגריר פרנסיס חותם על הזמנת התיווך". משכך, אין אלא להסיק, כי לשיטת בעלה של התובעת, אשר פעל בשמה בעת שהחתים את הנתבע על הזמנת התיווך, הנתבע לא נטל על עצמו כל התחייבות אישית אלא חתם בחזקת נציג.
בהודעת דוא"ל מיום 12.3.2015 ששלח בעלה של התובעת לנתבע, נאמר כי הנכס הנדון נכלל ברשימת הנכסים שהוצגו לשגרירות (היינו, ללקוח), והנתבע התבקש לדאוג לכך שהשגרירות תשלם לתובעת את דמי התיווך. משהשיב הנתבע כי הוא מצוי בחו"ל, ביקש בעלה של התובעת, כי הנתבע ימסור לשגריר שלא לשלם דמי תיווך למתווך אחר (נספח 7 לתצהיר התובעת). אין בתכתובת האמורה כל זכר להתחייבות אישית כלשהי של הנתבע, ועולה ממנה שהתובעת ובעלה ידעו היטב כי החיוב לשלם דמי תיווך מוטל על השגרירות. גם בהמשך, התבקש הנתבע לדאוג לכך שהשגרירות תשלם את דמי התיווך, ולא יותר. (נספח 8 לתצהיר התובעת). על כך יש להוסיף כי במכתב ההתראה ששלח בא כוח התובעת לשגרירות, נאמר במפורש כי הנתבע חתם על הזמנת התיווך בשם השגרירות (נספח 3 לכתב התביעה).
אני סבורה כי לנתבע לא הייתה גמירות דעת להתחייב באופן אישי בתשלום דמי תיווך. הזמנת התיווך התייחסה למתן שירות על ידי התובעת בהתייחס לנכסים שאנשי השגרירות ביקשו לשכור לצרכים, ולא לנכסים שהנתבע אמור להפיק מהם הנאה או תועלת כלשהי. בחינה אובייקטיבית מלמדת כי לא סביר להניח שהנתבע נטל על עצמו התחייבות אישית בהיקף בלתי ידוע, על פיה יידרש לשלם דמי תיווך עבור כל הנכסים שאנשי השגרירות יישכרו לצרכיהם ולצרכי השגרירות. הנתבע ועובדים נוספים של החברה סייעו לאנשי השגרירות בצעדיהם הראשונים בישראל, והשקיעו את זמנם בכך. ואולם קיים מרחק רב בין רצון להושיט עזרה בהתארגנות ראשונית בישראל לבין התחייבות אישית של הנתבע לשאת בתשלומים החלים על גורמים שאינם בגדר קרובי משפחתו, אלא זר ים לו. זאת בפרט, נוכח העובדה שאותם תשלומים עשויים להסתכם בסכומים ניכרים, בנסיבות בהן לנתבע עצמו אין כל שליטה על היקפם, שכן ההחלטה אם לשכור נכס מסוים לא הייתה נתונה לו.

על כך יש להוסיף כי בעלה של התובעת, כמי שפעל בשמה בעת חתימתה של הזמנת התיווך, לא ראה בנתבע בעת ההתקשרות כמי שנטל על עצמו התחייבות אישית, אלא על פי רישומיו הנתבע חתם בשם פרנסיס.
המסקנה כי היא בחינת נסיבות ההתקשרות בראי אובייקטיבי מלמדת כי על פי דעת שני הצדדים, לא נכללה בחוזה כל התחייבות אישית של התובע לתשלום דמי תיווך לתובעת.

בהקשר זה אוסיף, כי מקובלת עלי גרסת הנתבע, לפיה בעלה של התובעת הוא שניגש אליו בעת שעמדו מחוץ לנכס הראשון שהתובעת הציגה לאנשי השגרירות, וביקש ממנו לחתום על הזמנת התיווך. אני סבורה כי היה קל ונוח יותר לבעלה של התובעת לפנות אל הנתבע במקום אל פרנסיס. אינני מקבלת את גרסתו של בעלה של התובעת, שהועלתה לראשונה בעת חקירתו החוזרת, לפיה הנתבע טען בפניו שאין לפנות בשום אופן לאנשי השגרירות ולהחתים אותם כיון שזה לא מכבודם. (פרוטוקול הדיון, עמ' 18, שורות 3 -5 ). עסקינן בעדות כבושה שלא מצאתי לנכון לאמצה. מכל מקום, בעלה של התובעת אישר בדבריו אלה כי הנתבע חתם בשם השגרירות.

אתייחס כעת בקצרה לטענה שהועלתה בתצהיר עדות ראשית של התובעת לפיה הנתבע התחייב בפנייה כי יהיה ערב אישית לתשלום דמי התיווך (סעיף 8 לתצהיר התובעת). כתב התביעה התבסס אך על התחייבות של הנתבע לתשלום דמי תיווך על פי הזמנת התיווך, ומשכך טענה זו הייתה בגדר הרחבת חזית אסורה, שלא הותר לתובעת להעלותה. מכל מקום, מתצהיר התובעת עולה כי עסקינן בהתחייבות בעל פה, כשלא פורט מהו המועד ובאילו נסיבות ניתנה אותה התחייבות נטענת. בשולי הדברים אציין כי קיימת שאלה אם ניתן לערוב בעל פה לתשלום דמי תיווך, זאת בניגוד להוראות חוק המתווכים במקרקעין. בשאלה זו אין צורך להכריע בנסיבות דנן, כפי שהובהר לעיל.

האם היה הנתבע הינו בגדר שליח של השגרירות?

סעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ח קובע את הדרכים שבהם נוצרת שליחות, וכך נאמר בו:

"השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה מאת השולח לצד שלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם".

מסעיף זה עולה כי ישנן שתי דרכים ליצירת השליחות:

(א)הרשאה פנימית- שעניינה מערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח. הרשאה הנוצרת ב הבעת רצון של השולח כלפי השלוח. הבעת הרצון יכולה להיות בכתב, בעל-פה או בכל דרך התנהגות אחרת, לרבות, תשלום או שיפוי הוצאות, אמירה כלפי אדם אחר, וכן הסכמה שבשתיקה.
(ב) הרשאה חיצונית- הרשאה הנוצרת בעקבות מצג של השולח כלפי הצד השלישי, אם בהודעה ואם על-ידי התנהגות. בכלל זה ניתן למנות גם הרשאה מכללא, כגון הרשאה מכוח מעמד.
ראה, איל זמיר, מרדכי א. רבילו, גבריאלה שלו – עורכים, הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי (1996), עמוד 796. וכן, רע"א 5762/02 אל על נתיבי ישראל בע"מ נ עיטל זילברשלג, עמ' 1 6 (להלן- ענין אל על).

לעניין ההרשאה הפנימית, אני סבורה כי העובדה שמר פרנסיס שילם דמי תיווך בגין אחד הנכסים שהוצג על ידי התובעת, יש בה כדי להעיד על הרשאה, ולו גם על אישור בדיעבד על פי הוראת סעיף 6(א) לחוק השליחות. היינו, פעולותיו של הנתבע בחתימתו של הזמנת התיווך, חייבו וזיכו בפועל את השולחת. השולחת נהנתה מהזכויות על פי הסכם התיווך, והיא או מי מטעמה קיבלו על עצמם את התחייבות הכרוכה בהזמנת התיווך מששילמו דמי תיווך על פיה. ייתכן גם כי ניתן ללמוד על הסכמה, ולו בשתיקה, מטעם פרנסיס, אשר כאמור נכח בסיור בו נחתמה הזמנת התיווך.

השליחות החיצונית נוצרת בעקבות מצג של השולח כלפי צד שלישי ממנו ניתן ללמוד באופן סביר על הרשאה. הרשאה חיצונית עשויה ליצור יחסי שליחות במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי, במנותק מהשאלה אם התגבשה הרשאה פנימית ביחסים שבין השולח לבין השלוח (ראה, ענין אל על, פיסקה 20, וכן ע"א 1796/10 שרה כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ , פיסקה 40 (להלן- ענין כתבן)
התובעת ובעלה טענו כי הסיקו שהנתבע מוסמך לחתום על הזמנת התיווך בהסתמך על מצגי הנתבע לפיהם הוא נציג השגרירות. ואולם השלוח אינו יכול ליצור שליחות בהתנהגותו, שכן המצג צריך להיות של השולח. התובעת ובעלה לא היו רשאים להסתמך על מצגי הנתבע לבדו . פעולה סבירה ומתבקשת בנסיבות אלה, הייתה לאמת עם אנשי השגרירות אם הנתבע מוסמך לחתום על הזמנת התיווך בשם השגרירות.

בסיכומי התובעת נטען לראשונה כי הנתבע פעל ללא הרשאה בעת שחתם על הזמנת התיווך. נטען כי בנסיבות אלה, התובעת רשאית לראות את הנתבע כמי שהתקשר עמה באופן אישי, זאת בהסתמך על הוראת סעיף 6(ב) לחוק השליחות. אין צורך לומר כי עסקינן בטענה שלא הועלתה בכתב התביעה, והיא בגדר הרחבת חזית אסורה (ראו גם סעיף 38.14 לסיכומי הנתבע).
מעבר לנדרש אציין, כי התובעת לא גילתה מדוע השגרירות דחתה את דרישתה לתשלום דמי תיווך. ככל שהשגרירות הייתה מתנערת מהשליחות, סביר להניח כי הטענה בדבר חריגה מהרשאה הייתה עולה עוד בכתב התביעה.
מכל מקום, בנסיבות דנן, השגרירות או מי מטעמה אישרו בדיעבד את פעולת השליחות שעניינה חתימה על הזמנת התיווך. זאת מששולמו לתובעת דמי תיווך בגין נכס אחר, אשר לפי גרסתה של התובעת, נכלל מלכתחילה בהזמנת התיווך עליה חתם הנתבע. נזכיר את הוראת סעיף 6(א) לחוק השליחות הקובעת כי אישור בדיעבד כמוהו כהרשאה מלכתחילה.

לסיום סוגיה זו, אציין כי בגרסת התביעה התגלתה סתירה מהותית בנוגע לנסיבות עריכת הזמנת התיווך. בעלה של התובעת טען כי הזמנת התיווך הכוללת שמונה נכסים הוכנה מראש עוד בטרם המפגש עם אנשי השגרירות (פרוטוקול הדיון, עמ' 9 שורות 30-31). בתצהירי עדות ראשית הייתה לתובעת ובעלה גרסה אחרת, לפיה כל הנכסים נרשמו במעמד הנתבע ועל פי הסכמתו ואישורו.

מכל האמור לעיל, עולה המסקנה כי הנתבע אינו בגדר "הלקוח", ועל כן לא מוטלת עליו החובה לשלם דמי תיווך על פי הוראות חוק המתווכים במקרקעין. הנתבע לא התחייב לשלם דמי תיווך באופן אישי. אף אם הנתבע לא הוסמך מלכתחילה על ידי השגרירות לחתום על הזמנת התיווך, הרי השגרירות אישרה בדיעבד את פעולת השליחות שעניינה התקשרות בהזמנת תיווך. בנסיבות אלה, לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום דמי תיווך מכוח חתימתו על הזמנת התיווך.

הנני סבורה כי בכל אלה יש בכדי להביא לדחיית התביעה כנגד הנתבע. לשם השלמת התמונה, אתייחס בקצרה לשאלה האם הוכח כי התובעת היא בגדר הגורם היעיל שהביא להתקשרות בהסכם השכירות בקשר לנכס הנ דון.
אין חולק כי הנתבעת הציגה את הנכס בפני מר פרנסיס בחודש נובמבר 2014. הנכס היה מיועד למגורי השגריר, אך מר פרנסיס טען כי הנכס נזקק לשיפוץ, ולכן אינו מתאים למגורי השגריר. בנסיבות אלה, לא נערך ביקור בתוך הנכס. אין חולק, כי מעבר לכך, לא בוצעו על ידי התובעת כל פעולות תיווך נוספות בהתייחס לנכס הנדון. בחודש מרץ 2015 השגרירות שכרה את הנכס כמשכנה.

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי :"על-מנת לזכות בתשלום דמי תיווך, לא די בכך שהמתווך יוכיח כי קיימת סיבתיות עובדתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין, בין פעולותיו ובין ההסכם שנכרת; עליו להוכיח כי פעולותיו היו אלה אשר היוו את הגורם היעיל לכריתתו של ההסכם בסופו של דבר. ...השאלה עולה לדיון כאשר קיים פער מסוים בין פעולות התיווך ובין ההסכם שנכרת – אם בשל פער זמנים, אם בשל פער בין תוכן החוזה שנכרת לזה שלשמו תיווך המתווך, ואם בשל מעורבותם של גורמים נוספים". (ראה, ע"א 2708/14 ‏ יוסי ישראלי נ' משה אהרוני).

במקרה דנן, אין חולק כי התובעת לא הפגישה בין הצדדים, לא נטלה כל חלק במשא ומתן לשכירת הנכס, ולא סייעה בהשגת החוזה.
ככל שהתובעת הייתה מוכיחה כי השגריר או מי מטעמו פעלו בחוסר תום לב, תוך כדי שמנעו ממנה לבצע פעולות תיווך ולשמש כגורם היעיל שהביא לעסקה, הייתה התובעת זכאית לתשלום דמי תיווך. ואולם, במקרה דנן, התמונה העובדתית היא חלקית ביותר. לא הובאו כל ראיות שהן בנוגע לנסיבות השכרת הנכס. לא הובאו ראיות כלשהן על פיהן ניתן לקבוע כי השגריר פעל בחוסר תום לב, מאחורי גבה של התובעת, מתוך מטרה להתחמק מתשלום דמי תיווך. כך למשל, לא הוברר כיצד בפועל נודע לשגריר אודות הנכס, האם השגריר ידע כי הנכס הוצג בעבר על ידי התובעת וכדומה.

מעבר לכך, לא הובאה כל ראיה בדבר תנאי חוזה השכירות, לרבות דמי השכירות החודשים שסוכמו בין הצדדים.
התובעת העלתה טענות שהן בגדר עדות שמיעה מובהקת. כל זאת שעה שהיה באפשרותה לזמן לעדות את המתווך "סאן נכסים" וכן את בעל הנכס, אשר שניהם מוכרים לה. הימנעותה של התובעת מלזמן עדים אלה, מן הדין כי תפעל לחובתה.
אשר על כן, אינני סבורה כי התובעת הוכיחה את תביעתה לתשלום דמי תיווך מכוח היותה הגורם היעיל שהביא להתקשרות בעסקה.

סוף דבר:

אני דוחה את התביעה.
אני מחייבת את התובעת בתשלום הוצאות הנתבע על סך של 7500 ₪.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אדר ב' תשע"ט, 05 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ענת עליזי
נתבע: זאב מרדכי הלבר
שופט :
עורכי דין: