ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלמה תחבורה בע"מ נגד ישיר חברה לביטוח :

לפני כבוד השופט אילן צור

התובעת:

שלמה תחבורה (2007) בע"מ

נגד

הנתבעת:

ישיר חברה לביטוח

פסק דין

פתח דבר
לפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעילתן נזיקית ועניינן בתאונת דרכים שאירעה ביום 30.10.2017 (להלן: " התאונה"). על פי כתב התביעה, התובעת (והנתבעת שכנגד) היא הבעלים של רכב נושא מ.ר. 84-267-85 (להלן: "רכב התובעת") והנתבעת היא חברת הביטוח אשר ביטחה במועד הרלבנטי לתאונה את רכב הנתבעת מ.ר. 82-230-51 (להלן: "רכב הנתבעת"). אציין כי בתביעה שכנגד, תבע בעל הרכב מטעם הנתבעת את התובעת דכאן. לצורך הדיון שלפניי, תיקרא התובעת והנתבעת שכנגד – "התובעת". יצוין כי ה"תובע שכנגד" - הוא בעלה של נהגת הנתבעת. בגדרה של תובענה זו, נתבעו נזקי רכב התובעת אשר נגרמו לטענתה במהלך תאונה אשר התרחשה בחניון של "הגראנד קניון" בחיפה. תובענות אלה, מגלמות את מכלול הנזקים של הצדדים כתוצאה מהאירוע התאונתי - הן לאור התיקון שבוצע והן בגין ירידת הערך של רכב התובעת והן ביחס לתביעה שכנגד, בה נטען כי האחריות מוטלת על כתפי נהג רכב התובעת. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 10/1/19 התקיים דיון בתביעה קטנה אשר הוגשה ע"י בעלה של נהגת הנתבעת נגד התובעת דכאן וכן העד מטעמה בת"ק 36261-0518 (להלן – "התביעה הקטנה") לפני כבוד השופט שלמה בנג'ו בבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה. עדי הצדדים לתובענה הקטנה - העידו גם לפניי במסגרת ההוכחות בתיק זה. בהסכמת הצדדים, נמחקה התביעה הקטנה ולפיכך קבעתי במועד ההוכחות, כי מחמת שזו נמחקה ולא נדחתה – הרי שאין בכך כדי להוות משום מעשה בי-דין. לצד האמור, עדות זו אשר נגבתה במסגרת התביעה הקטנה תחת אזהרה וכדין, יכולה לשמש במסגרת תובענה זו שלפניי לצורך קביעת מהימנות.

טענות הצדדים
הצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשות התאונה והאחריות לה, כמו גם לעניין הנזק. לטענת התובעת, בעת שרכבה היה בעצירה מוחלטת בנתיב הימני בחניון הקניון ובזמן שהנהג מטעמה התכונן לבצע חנייה בנסיעה לאחור, הגיח לפתע רכבה של הנהגת מטעם הנתבעת מצדו השמאלי, תוך כדי עקיפה וסטייה ימינה לתוך נתיב הנסיעה של נהג רכב התובעת וזאת, בחוסר זהירות. כתוצאה, פגע רכב הנתבעת ברכב התובעת וגרם לו לנזק בדופן הקדמית שמאלית. מנגד, טענה הנתבעת - כי טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם העובדות כהווייתן, שכן, נהגת רכב הנתבעת – הבחינה בנהג רכב התובעת מתחיל את נסיעתו לאחור, לכן, סטתה מעט לנתיב הנגדי. ואולם, בשבריר שנייה זה - נהג רכב התובעת הפסיק את נסיעתו לאחור, והחל את נסיעתו קדימה, על מנת להתיישר בחנייה. לטענת הנתבעת, דבר זה הוביל לפגיעה ברכבה.

עדויות הצדדים וראיותיהם
פרשת התביעה
בתיק העידו נהג רכב התובעת וכן נהגת רכב הנתבעת. כמו כן, הוגשו בפתח הדיון בהסכמת הצדדים - טופס ההודעה של נהגת רכב הנתבעת, אשר סומן כמפורט בפרוטוקול הדיון נ/1 ותמונות הנזק מהתאונה, אשר סומנו ת/1 ו – נ/2 אליהם עוד אדרש בהמשך פסק-הדין.

מטעם התובעת, העיד נהג הרכב, כי באותה העת, רכבו היה בעצירה מוחלטת, בנתיב הימני, טרם כניסתו לחניה וזאת כדי להתחיל בנסיעה לאחור. לפתע וללא כל אזהרה מוקדמת, הגיח רכב הנתבעת מצד שמאל לרכב התובעת ועקף אותו תוך שהוא סוטה ימינה. מוסיף נהג רכב התובעת בעדותו, כי פרק הזמן של התאונה הוא שניות בודדות וכי זו התרחשה טרם שילוב הילוך הנסיעה לאחור בעודו עומד בעצירה מוחלטת בנתיב הימני. התפרצותה של נהגת רכב הנתבעת לנתיבו, היא זאת אשר הובילה לפגיעה ברכב הנתבעת - בחלקו הימני הקדמי עם חלקו הקדמי השמאלי של רכב התובעת. את האמור מציין העד הן בחקירתו הראשית בזו הלשון: "עצרתי כדי לעשות רוורס ולהיכנס לאחור לחניה, שניות אחרי זה הגיע רכב מצד שמאל שלי ועקף אותי וסטה ימינה ופגע לי בכנף הקדמית שמאלית עם הדופן הימנית קדמית שלו" (פרוטוקול הדיון מיום 24/3/19 עמ' 3 ש' 4-6) והן בהודעתו לחברת הביטוח, מיום 31/10/17 בתארו את מוקד הנזק של הנתבעת, כדלקמן: "פגוש קדמי צד ימין". ואולם, בחקירתו הנגדית, שינה נהג רכב התובעת את גרסתו באשר למוקד הנזק של הנתבעת תוך שהוא מעיד: "אמרתי שהנזק שלי מקדימה ושלה לכל אורך הדופן הימנית" (פרוטוקול הדיון מיום 24/3/19 עמ' 4 שורה 5). דומה, כי עדותו הראשית של נהג רכב התובעת בצירוף הודעתו לחברת הביטוח, עומדות בסתירה לחקירתו הנגדית ואינן תואמת את נסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק הן של רכבו והן של רכב הנתבעת ואף אינן עולות בקנה אחד עם העובדות כהווייתן והשכל הישר. שכן, מתמונות הנזק שהגישה נהגת רכב הנתבעת נ/2, נראה באופן ברור, כי מוקד הנזק של הנתבעת הוא בדופן הימנית האחורית ולא הקדמית כפי שטען בתחילה נהג רכב התובעת, טרם ש"תיקן" את עדותו. באשר לאותנטיות תמונות הנזק של רכב הנתבעת, הרי שהתמונות תואמות את חוות דעת השמאי שהגישה הנתבעת - במסגרת תביעתה שכנגד. אוסיף, בדיון שנערך בתביעה הקטנה, באשר לנסיבות קרות התאונה עולות סתירות או "השלמות" נוספות לעדותו לפניי. וכך העיד שם נהג רכב התובעת: " היא לא עקפה אותי לגמרי, ואז היא נכנסה בי. היא הגיעה מאחורנית, אני לא יכול להגיד מזיכרון אם היא הגיעה ועקפה אותי, אני יודע שהיא הגיעה מאחורנית" (פרוטוקול הדיון בתביעה הקטנה - מיום 10/1/19 עמ' 2 ש' 10-12). אמירה זאת נסתרת למול אמירתו, כי הנזק מקרות התאונה התרחש דווקא כתוצאה מעקיפת נהגת רכב הנתבעת.

פרשת ההגנה
מנגד, העידה נהגת רכב הנתבעת, כי נסיבות התאונה היו שונות. לטענתה, כמו בכל יום שגרתי, עשתה את דרכה למקום עבודתה בגראנד קניון בחיפה. בהגיעה לחניון כדי לחנות את רכבה בחניה ובמהלך נסיעתה בנתיב הימני, הבחינה בברור בנהג רכב התובעת – שהיה מצוי בנסיעה לאחור על מנת לחנות בחניה פנויה המקבילה לנתיב נסיעתה. לכן, החליטה לסטות מעט לנתיב השמאלי כדי לעקוף אותו ולהמשיך בנסיעתה. אלא שבעת שהחלה את הסטייה לנתיב השמאלי, החל נהג התובעת בנסיעה קדימה וזאת כדי ליישר את רכבו בתוך החנייה. כתוצאה מכך, נפגע רכב הנתבעת בחלקו האחורי הימני. וכך העידה נהגת רכב הנתבעת: "ראיתי אותו בנסיעה לאחור וחלפתי על פניו והרגשתי בום בצד ימין. יש שני נתיבים, אני סטיתי טיפה שמאלה כדי לקחת את הקשת לפנות ימינה, כי הפנסים עדיין היו דלוקים של הרכב שלו, פנסי הרוורס. לא עקפתי אותו, טיפה סטיתי, לא עקפתי לחלוטין" (פרוטוקול הדיון מיום 24/3/19 עמ' 4-5 ש' 29-3). עוד מוסיפה ומחדדת נהגת רכב הנתבעת בעדותה, כי: "הוא היה עם הפנים שלו קדימה. הוא פגע בי תוך כדי נסיעה. הוא נכנס ויצא בתוך החניה" (פרוטוקול הדיון מיום 24/3/19 עמ' 5 ש' 4-5). מעדותה לא ברור כיצד יכולה היתה להבחין נהגת רכב הנתבעת - הן בפנסי הרוורס והן בפנסים הקדמיים של רכב התובעת – ובאותה העת. במסגרת התביעה הקטנה העידה נהגת רכב הנתבעת כי: "לא ראיתי אותו מתכוון לחניה...הוא היה בחניה, כנראה התכונן לחניה" (פרוטוקול הדיון מיום 10/1/19 עמ' 1 ש' 19-20). בחקירתה הנגדית, נשאלה נהגת רכב הנתבעת לעניין סתירה זו דאז, והשיבה: "בפירוש ראיתי התכווננות" (פרוטוקול הדיון מיום 24/3/19 עמ' 6 שורה 3). עוד נשאלה עדת הנתבעת בחקירתה הנגדית, כי בחקירתה הראשית, העידה שראתה את אור הרוורס של רכב התובעת דולק. על כך השיבה: " לא אור רוורס. אני ראיתי את הפנסים הקדמיים שלו דולקים" (פרוטוקול הדיון מיום 24/3/19 עמ' 6 שורה 3). אבהיר כבר עתה, כי נוכח עדויותיה של נהגת רכב הנתבעת בצירוף הודעתה לחברת הביטוח נ/1, איני יכול שלא להבחין בסתירות, אשר אינן תואמות את נסיבות קרות התאונה ושאינן עולות בקנה אחד עם העובדות לאשורן. שהרי, אם נהג רכב התובעת אכן היה פוגע ברכבה כתוצאה מנסיעתו קדימה לאחר שכבר היה בתוך החנייה - תוך שהוא מתמרן את רכבו לפנים, הרי שמוקד הנזק ברכב התובעת היה אמור להיות בפגוש הקדמי של רכב התובעת ולא בדופן הקדמית שמאלית שלו. יתרה מכך, לו נכונה היתה עדותה של עדת הנתבעת, הרי שאופי הפגיעה ברכב הנתבעת - היה אמור להיות מסוג מעיכה ולא שפשוף. יובהר, כי גם כבוד השופט שלמה בנג'ו היה עד לעובדה זו והדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון בתביעה הקטנה בזו הלשון:
"אם בית המשפט מאמת (צ"ל מעמת – א'צ') אותי עם הממצאים בתמונות שמציג הנתבע, ושואל אותי כיצד מתיישבת תמונת הנזקים הזו עם הטענה שלי, לפיה הוא יצא מהחנייה ופגע עם חזית הרכב, בדלת האחורית, אני אומרת שיש רק נתיב אחד. אני לקחתי טיפה כדי לעבור, ואז אני שמעתי בום." (ההדגשות לא במקור – א' צ')

דומה, כי מעדותה ובגרסתה של נהגת רכב הנתבעת, לא ניתן ליתן אמון נוכח קיומן של מוקדי הנזק והתמונות המהוות בבחינת ראייה אובייקטיבית שאינה יכולה לעלות בקנה אחד עם עדותה קרי, הסותרות אותה.

כאמור, במסגרת הדיון הגישו הצדדים לבית המשפט את תמונות נזק הרכבים מטעמם ת/1 ו – נ/2. נהגת רכב הנתבעת הגישה גם את הודעתה - נ/1 אשר ניתנה בתאריך 27/11/17 כחודש לאחר התרחשות התאונה בתאריך 30/10/17. לאור תמונות הנזק של רכבי הצדדים, עולה, כי הטענות של כל אחד מהצדדים אינן מדויקות, זאת מחמת מיקומם של מוקדי הנזקים ברכב התובעת וברכב הנתבעת. לצד האמור יצוין, כי גרסתה של נהגת הנתבעת עומדת בסתירה חזיתית לעדותה לפיה הרכב בו נהגה – נפגע כתוצאה מהתנגשות של החזית הקדמית ברכב התובעת.

לסיום חלק זה יצוין, כי הלכה למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא שהצדדים חלוקים לעניין הנסיבות אשר קדמו להתרחשותה ואשר לטענת הנתבעת יש בהן כדי לאיין את האשם המופנה כלפיה בתובענה זו, וכי דין התביעה שכנגד להתקבל.

בסיכומיהם, שבו הצדדים והציגו את עמדותיהם וכל צד טען לסתירה ושינוי העדות של האחר.

המסגרת הנורמטיבית
כתב התביעה מייחס לנהגת רכב הנתבעת, נהיגה רשלנית - אשר גרמה לנזק.
שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות. האחד – קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). קיומה של חובת הזהירות המושגית, נקבע על פי מבחן הצפיות קרי, האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. נקודת המוצא היא, כי מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני - קיימת חובת זהירות מושגית. גם קיומה של חובת זהירות קונקרטית נבחנת במבחן הצפיות ואולם, הבדיקה נעשית בין המזיק הספציפי והניזוק הספציפי ונסיבות המקרה. השני – הפרת החובה. והשלישי – נזק שהתרחש וקשר סיבתי בין ההפרה של חובת הזהירות לנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)).

במקרה שלפניי, אין ולא היתה מחלוקת באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. חובה זו, היא חובה על פי חיקוק ובדין לא נטען להיעדרה של חובה זו. יובהר, כי הנטל החל על התובעת בהקשר זה, הוא הוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעה – דהיינו את האירוע הספציפי, את האחריות הנובעת מאותן עובדות האירוע, את הנזק אשר אירע כפועל יוצא מכך וכך את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין האירוע הספציפי.

עוד אציין, כי במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות, לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן. בפסה"ד בעניין ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 – שם נקבע, בכל הנוגע למאזן ההסתברויות כדלקמן:
"...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%..."
ודוק : נטל זה קיים ביחס לכל אחד מיסודות הרשלנות.

לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות במקרים בהם, בתום הערכת מכלול הראיות כפות המאזניים מעוינות. במקרה זה, כאמור מכריע נטל השכנוע - כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. בהקשר זה ראוי גם לציין, את הוראת ס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971, לפיו, בעניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה, אך ורק אם ינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. הלכה למעשה, קיים צורך בקיומו של טעם ממשי למתן הכרעה על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה, זאת לאור העובדה שבעל דין הוא באופן ברור בגדר "עד מעוניין", לו עניין אישי בתוצאה. לפיכך, יש לנהוג בזהירות רבה בהכרעה על סמך עדות שכזאת.

כאמור, דרושה רמת נטל הוכחה אך כדי למעלה מ-50% ולפיכך, די לו לנושא בנטל השכנוע כי גרסתו בתמיכת ראיותיו, תשכנע ב -51% לפחות, כדי שזה יצא ידי חובתו. כפי שציינתי לעיל, רובצת לפתחה של התובעת (והתובע שכנגד בתביעה שכנגד), גם חובת השכנוע (הסופית). (ראו: ת"א (מחוזי - ת"א) 3056/86 עופר לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י,(לא פורסם, ניתן ע"י כבוד השופט ח. אדר ביום 11/11/1994).

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בעדויות הצדדים לרבות בעדותם בתביעה הקטנה ובסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתח ם של שני הצדדים. לצד האמור וכפי שאפרט להלן, מצאתי כי לנהג התובעת אשם באורח משמעותי יותר - באשר לקרות התאונה, כך שיש לחלק את האחריות בין הצדדים כפי שיפורט להלן . אבהיר, כי התרשמתי מהצגת התאונה לפניי, במסגרת עדות הצדדים בבית המשפט וכן ממוקדי הנזק כפי שאלה פורטו לעיל בעדויות מטעם הצדדים, כי התאונה התרחשה במהלך הנסיעה לאחור של רכב התובעת, תוך כדי ובזמן עקיפתו ע"י רכב הנתבעת. כל תוצאה אחרת, אינה יכולה להסביר את מוקדי הנזק ואופיים כשפשוף בשתי המכוניות (ולא כמעיכה).

כעולה מהתמונות נ/2, מוקד הנזק העיקרי בתובענה שלפניי קרי - הפגיעה ברכב הנתבעת, אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של נהג רכב התובעת הגורס כי עצר עצירה מוחלטת וכי רכב הנתבעת הוא זה שפגע ברכבו. שהרי, במצב כזה, מוקד הנזק ברכב הנתבעת היה אמור להיות בחלקו הקדמי ימני ולא האחורי ימני כפי שהתרחש בפועל. יוער, כי הסבריו של נהג רכב התובעת באשר למוקד הנזק, נסתרו בחקירתו הנגדית ובעדותו בתובענה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה והלכה למעשה אף אינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר ועם האפשרות לקרות התוצאה בדרך בה היא הוצגה ולאור התמונות נ/2. נוכח דברים אלה, למרות שלא מצאתי כי גרסת נהג רכב התובעת או גרסת נהגת הנתבעת תאמה את נסיבות התאונה, לרבות נ/1, מצאתי כי משקל האחריות נוטה יותר לכיוון נהג התובעת אשר נסע לאחור או החל בנסיעה לאחור במטרה להיכנס לחנייה. אוסיף, כי עדותו של נהג רכב התובעת לא הצליחה לבסס את גרסתו כפי שפורט לעיל. להשלמת התמונה מצאתי לציין את תקנה 71 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 הקובעת:

"71. חניה, עמידה ועצירה
לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן-
(1) שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה;
(2) ..."

אשר על כן ולאחר בחינת מכלול הראיות שלפניי - אני קובע, כי נהג רכב התובעת אחראי בשיעור העולה כדי 70% ואילו אחריותה של נהגת הנתבעת עולה כדי 30% לקרות התאונה.

יובהר, כי גם נהגת רכב הנתבעת לא נהגה בהתאם לחובת הזהירות ובמקום לאפשר לנהג רכב התובעת להשלים את מהלך החנייה ללא הפרעה, החליטה נהגת הנתבעת, בחיפזון, לסטות מנתיב נסיעתה תוך ביצוע עקיפה בלתי מוצלחת וזאת על מנת להמשיך את נסיעתה ולהגיע למקום עבודתה, מהר ככל האפשר.

באשר לשיעור הנזק אציין, כי לא הוכח אב הנזק בתביעה שכנגד אשר הוגשה ע"י בעלה של נהגת הנתבעת דכאן - שעניינו בהוצאות שנגרמו לו. יצוין לעניין זה, כי לא הוצגה לבית המשפט אף לא בדל של ראייה בעניין זה. לעניין הטענה שבכתב ההגנה כי לא הוצגה חשבונית בגין התיקון בפועל, הרי שטענה זו נזנחה במסגרת סיכומי התובעת והשמאי מטעם התובע שכנגד אף לא הוזמן לחקירה. משכך, מצאתי לקבל את חוו"ד השמאי מטעם התובע שכנגד, בניכוי ההוצאות אשר כאמור לא הוכחו לפניי.

סוף דבר
נוכח האמור, מצאתי לפסוק כי האחריות לקרות התאונה וגרימת הנזק מוטלת על הצדדים לפי החלוקה הבאה:
א. על נהג התובעת - מוטלת אחריות בשיעור של 70%.
ב. על נהגת הנתבעת - מוטלת אחריות בשיעור של 30%.

אשר על כן, אני פוסק כדלקמן:
בתביעה העיקרית - תשלם הנתבעת לתובעת, סך של – 1,743 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד פסיקתם, שכ"ט עו"ד בסך של – 1,800 ₪, שכר העד כפי שנפסק וכן אגרת בית משפט כפי ששולמה.
בתביעה שכנגד - תשלם הנתבעת שכנגד לתובע שכנגד, סך של – 5,996 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד פסיקתם, שכ"ט עו"ד בסך של – 1,800 ₪, שכר העדה כפי שנפסק וכן אגרת בית משפט כפי ששולמה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, בתוך 45 יום.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, 31 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שלמה תחבורה בע"מ
נתבע: ישיר חברה לביטוח
שופט :
עורכי דין: