ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב עזרי נגד ע"י ב"כ עוה"ד י' אפק :

לפני כבוד הרכב השופטים:
רון סוקול, סגן נשיא
מנחם רניאל,
איל באומגרט

המערער

יעקב עזרי
ע"י ב"כ עוה"ד א' הכהן ואח'

נגד

המשיבים
.1 מנורה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד י' אפק ואח'
.2 זיו זבולון כהן
.3 הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ו' אבו-חאטום ואח'

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט אחסאן כנעאן), מיום 10/4/2018 בת"א 9638-04-16.

בית המשפט קמא קבע כי הוראה זו לא חלה הואיל ולא היה כל מגע בין המשאית לבין המערער בזמן התאונה. זו קביעה עובדתית שאין להתערב בה והיא מעוגנת היט ב בעדויות המערער והנהג הפוגע . זאת ועוד, כפי שפורט גם לעיל, לא הוכחה "מעורבות" אקטיבית כלשהי של המשאית בתאונה. אפילו הנהג הפוגע העיד כי המשאית לא הייתה מעורבת בתאונה (עמ' 27) . בין הרכב הפוגע למשאית לא היה כל מגע, ובין המערער למשאית לא היה כל מגע בזמן האירוע. די בכך להביא לדחיית הטענה בדבר תחולת החזקה המרבה.

פסק דין

השופט רון סוקול
1. ביום 30/11/2015 יצא המערער מביתו וביקש לצאת לעבודתו כנהג משאית להובלת ביצים. המערער נכנס לתא הנהג, הניע את המשאית ,ירד מתא הנהג וניגש לארגז המשאית על מנת להפעיל את יחידת הקירור המותקנת בו. או אז, הגיע רכב נוסף נהוג על ידי זיו זבולון כהן, פגע במערער וגרם לו לנזק גוף.

2. בבית משפט קמא נדונה תביעת המערער לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה האמורה. התביעה הוגשה כנגד מבטחת המשאית, מנורה חברה לביטוח בע"מ, וכנגד נהג הרכב הפוגע ומבטחת הרכב, הראל חברה לביטוח בע"מ.

3. בית משפט קמא קבע, בפסק דינו החלקי מיום 10/4/2018, כי בעת האירוע לא עשה המערער שימוש במשאית ועל-כן קבע כי נהג הרכב הפוגע ומבטחת הרכב הם שנושאים בחבות לפיצויו של המערער בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.

על קביעה זו של בית משפט קמא נסב הערעור המונח להכרעתנו כעת. עיקר המחלוקת נעוצה בשאלה האם בעת שנפגע עשה המערער שימוש במשאית, כמובנו של הביטוי "שימוש" על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, אם לא ו.

רקע
4. המערער, יליד 1982 , תושב מושב שפר עסק במועדים הרלבנטיים כנהג משאית להובלת ביצים. ביום 30/11/2015 בשעות הצהריים יצא המערער מביתו על מנת לנסוע במשאית למושב אביבים ולאסוף ביצים להובלה. מדובר במשאית ולה נגרר עם תא קירור. הפעלת מערכת הקירור בתא הקירור נעשית בעזרת מתג הפעלה המצוי בצדו של הארגז.

5. על פי העדויות המערער יצא מביתו, ניגש למשאית עלה לתא הנהג והתניע את המנוע. לאחר מכן ירד מתא הנהג, סגר את הדלת ניגש לארגז הקירור וביקש להפעיל את מערכת הקירור. המערער הבהיר בעדותו בבית משפט קמא (עמ' 13) כי המשאית הייתה ריקה והפעלת מערכת הקירור נדרשה על מנת שהטמפרטורה בתא הקירור תתאים להובלת הביצים.

בעת שהמערער היה מחוץ לתא הנהג, הגיע רכב פרטי , נהוג על ידי זיו כהן (המשיב מס' 2) ופגע בו. כתוצאה מהפגיעה נפל המערער ואיבד הכרתו. המערער פונה לבית החולים שם אובחן כי הוא סובל מפגיעות שונות ובעיקר מפגיעות בגפיים. המערער לא ידע להעיד אם טרם הפגיעה הספיק להפעיל את מערכת הקירור אם לאו (עמ' 10) .

6. עוד נציין כי המשאית חנתה בצמוד לביתו של המערער. המדובר בכביש צר כאשר המשאית חנתה בשוליו. גלגלי הנגרר חרגו משולי הכביש. ביום האירוע מזג האוויר היה גשום וערפילי ונהג הרכב הפוגע העיד כי עד לפגיעה לא ראה את המערער (עמ' 27, 30).

התביעה
7. לבית משפט קמא הוגשה תביעת המערער. בתביעתו טען המערער כי האירוע בו נפגע מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים). התביעה הוגשה כנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את השימוש במשאית במועד האירוע (להלן: מנורה), כנגד זיו כהן, נהג הרכב הפוגע (להלן: הנהג הפוגע) והראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הראל), אשר ביטחה את השימוש ברכב הפוגע. בכתב התביעה לא הביע המערער את עמדתו מי מהנתבעים חייב לפצותו בגין נזקיו.

8. מנורה טענה בכתב הגנתה כי במועד התאונה לא עשה המערער שימוש במשאית ועל-כן מי שחייבים לפצותו בגין נזקיו הם הנהג הפוגע והראל. לעומתה טענו הנהג הפוגע והראל כי בעת האירוע עשה המערער שימוש במשאית. לטענתם השימוש במשאית החל עת עלה המערער לתא הנהג על מנת להתניע את המשאית. השימוש לא פסק כאשר ירד להפעיל את מערכת הקירור. נטען גם כי יעודה של המשאית היה הובלה בקירור ועל-כן הפעלת מערכת הקירור מהווה פעולת לוואי הנדרשת לשימוש במשאית. עוד נטען כי המשאית חנתה במקום אסור באופן שיצר סיכון תחבורתי ועל-כן חלה "החזקה המרבה" שבהגדרת תאונת דרכים בחוק הפיצויים ולפיה יראו בתאונת דרכים גם "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו [...]".
לחילופין נטען כי באירוע בו נפגע המערער היו מעורבים שני הרכבים, המשאית והרכב הפרטי, ועל-כן יש להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים ולהטיל על הצדדים לשאת בנזק בחלקים שווים.

פסק דינו החלקי של בית משפט קמא
9. בית משפט קמא הורה על חלוקת הדיון כך שתחילה נדונה שאלת החבות לשאת בנזקי התובע (ראו פרוטוקול מיום 7/6/2017). לאחר שנשמעו עדויות הצדדים ניתן פסק דינו של בית משפט קמא בשאלת החבות בלבד.

בפסק הדין מיום 10/4/2018 קבע בית משפט קמא כי בעת האירוע לא עשה המערער שימוש במשאית. נקבע כי שלב הירידה מהמשאית הסתיים עת ניתק עצמו המערער והחל ללכת לכיוון ארגז הקירור. עוד נקבע כי הפעלת מערכת הקירור אינה בגדר פעולת הכנה לנסיעה. הפעלת תא הקירור, כך נקבע, אינה חיונית לנסיעת המשאית.

10. בית המשפט דחה גם את הטענה כי מדובר בתאונה שבה מעורבים שני כלי רכב. בית המשפט הדגיש כי לא הוכח בפניו כי המשאית הייתה מעורבת בפגיעה במערער. בהיעדר מגע פיסי של המערער במשאית במועד האירוע, כך נקבע, לא מדובר בתאונה מעורבת.

לבסוף דחה בית המשפט את הטענה בדבר תחולת "החזקה המרבה" בשל חניה שלא כדין. בית המשפט הדגיש כי האופן בו חנתה המשאית לא יצר כל סיכון תחבורתי, ומכל מקום הואיל ולא הוכח מגע פיסי במשאית, אין להחיל את החזקה.

11. בשים לב לקביעות אלו הורה בית המשפט לדחות את תביעת התובע כנגד מנורה, וקבע המשך דיון בתביעה כנגד הנהג הפוגע והראל בטענות בעניין הנזק.

ההליכים הקודמים
12. פסק דינו החלקי של בית משפט קמא סיים את הדיון בתביעה כנגד מנורה, אך לא היה בו לסיים את הדיון כנגד הנהג הפוגע והראל, ועל-כן לא היווה פסק דין כנגדם. במצב זה הגישו הנהג הפוגע והראל בקשת רשות ערעור לבית משפט זה בה עתרו לבטל את פסק הדין החלקי ולהורות כי מנורה היא שנושאת בחבות לפיצוי המערער (בר"ע 13627-05-18).

הבקשה הובאה לדיון לפני כבוד השופטת ב' טאובר. לאחר שניסיונות למצוא מתווה דיוני מוסכם להכרעה לא צלחו, ניתן ביום 22/5/2018 פסק דין הדוחה את בקשת רשות הערעור, מבלי שיוכרעו טענות הצדדים לגופן. בפסק הדין בבקשת רשות לערעור ציינה השופטת טאובר כי אין מקום לדון בטענות לעניין אחריות או חבות לשאת בפיצוי טרם סיום ההליכים בתביעת הפיצויים. הואיל וההליך כנגד הנהג הפוגע והראל לא הסתיים בפסק דין, כך נקבע, יש להותיר את הדיון בעניין החבות להכרעה רק לאחר השלמת הדיון ופסיקת הפיצויים (להלן: פסק הדין בבקשת הרשות לערעור).

13. פסק הדין בבקשה הרשות לערעור הותיר את המערער במצב בעייתי שכן המערער חושש שמא בסופו של יום, אם יוגש ערעור לאחר פסק דין סופי בתביעתו כנגד הנהג הפוגע והראל, בית המשפט עשוי לקבוע כי הם אינם חייבים לפצותו. פסק דין שכזה יותיר אותו בפני שוקת שבורה שכן המועד להגשת הערעור על דחיית התביעה כנגד מנורה יחלוף ולא יהיה לו ממי להיפרע.

14. על-כן הגיש המערער את הערעור המונח להכרעה בפנינו. בערעורו עותר המערער כי בית המשפט יכריע מיהו הגורם החייב בפיצויים על נזקיו. רק הכרעה סופית בעניין החבות, כך לטענתו, תבטיח כי בסופו של יום יוכל לזכות בפיצויים. עם זאת, בהודעת הערעור הדגיש המערער כי לגופן של טענות הוא סבור כי הכרעת בית משפט קמא נכונה ויש להותירה.

15. מבלי להלאות בכל ההליכים נציין כי בסופו של יום , בדיון שנערך בפנינו , הושגה הסכמה של כל הצדדים, לרבות של הנהג הפוגע והראל, כי שאלת החבות של הצדדים תוכרע בהליך הנוכחי וכי ככל שפסק דינו של בית משפט קמא לעניין החבות יישאר על כנו, לא יוכלו הנהג הפוגע והראל לערער על ההכרעה בעניין החבות בגדרו של ערעור על פסק הדין הסופי שיינתן לאחר פסיקת הפיצוי ים.

הטענות בערעור
16. הצדדים חוזרים בערעור על הטענות שנטענו בפני בית משפט קמא ועל-כן אין צורך לשוב לפרטן. מנורה שבה וטוענת כי המערער סיים את השימוש במשאית עת השלים את הירידה וכי במועד האירוע לא עשה שימוש במשאית. הראל והנהג הפוגע שבים וטוענים כי השימוש במשאית לא פסק וכי גם הפעלת מערכת הקירור מהווה שימוש במשאית. לחילופין טוענים הם כי היה מקום לקבוע שמדובר בתאונה בה מעורבים שני הרכבים.

17. בא כוחם של הנהג הפוגע והראל הדגיש כי לשאלת החבות יש רלבנטיות גם לסוגיית פסיקת הפיצויים. הפגיעה במערער ארעה במהלך עבודתו של ה מערער ועל-כן הוא זכאי לתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי. הואיל ויש הבדל בין ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בתביעה כנגד מבטחת המשאית, שהייתה בבעלות המעביד, לבין ניכוי התגמולים בתביעה כנגד צד ג' שגרם לתאונה יש להכרעה בעניין החבות גם השפעה על שיעור הפיצויים .

דיון והכרעה
18. כפי שיפורט להלן הגעתי למסקנה כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי החבות לפיצוי המערער על פי חוק הפיצויים מוטלת על הנהג הפוגע והראל ולא על מנורה, וכל-כן אציע לחבריי לדחות את הערעור. את הדיון אפתח בהערה דיונית ולאחר מכן אתייחס לטענות בעניין החבות לגופן.

19. בית משפט קמא החליט לפצל את הדיון ולהפריד בין הדיון בעניין החבות לדיון בעניין הנזק. הטעם בדבר ברור שכן התביעות כנגד מנורה מחד וכנגד הנהג הפוגע והראל מאידך הוגשו כתביעות חלופיות ועל-כן סבר בית המשפט כי ראוי לקבוע תחילה מי יישא בחבות לפיצוי המערער. יתרה מזו, כפי שנטען לעיל גם ההכרעה בעניין הפיצויים עשויה להיות מושפעת מזהות החייב בפיצוי בשל ההבדלים בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בתביעה כנגד מבטח של רכב מעביד, לעומת תביעה כנגד רכבו של צד ג'.

20. ככלל, שיקול הדעת כיצד לנהל את ההליך מסור לערכאה הדיונית ובית המשפט לערעור ימנע מלהתערב בהחלטתה (ראו רע"א 3576/9 4 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ. רום (23/10/1994); רע"א 1494/16 חברה ישראלית למובילים בע"מ נ. טרקס יונייטד קינגדום לימיטד (5/5/2016)).

עם זאת, יש לזכור כי להחלטה בדבר פיצול דיון בין אחריות או חבות, לנזק עלולה לגרור קשיים ואולי אף לתקלות דיוניות. כך כאשר מתעוררות מחלוקות בשאלה האם אירוע בו נפגע תובע ה וא "תאונת דרכים" במובן החוק, או בשאלה מי מבין המשתמשים ברכבים המעורבים נושא בחבות לפיצוי, תהא להכרעה בדבר אופן הדיון השפעה גם על הליכי ההשגה והערעור.

21. החלטת בית המשפט הקובעת על מי מהנתבעים יש להטיל אחריות, מסיימת את הדיון כלפי אחד מבעלי הדין – כנגדו נדחתה התביעה, ומותיר ה את הדיון כלפי בעל הדין האחר. להחלטה שכזו נפקות שונה כלפי כל אחד מ"השחקנים". מנקודת ראות התובע ההחלטה המסיימת את ההליך כלפי אחד מבעלי הדין מהווה פסק דין בעניינו ומקימה לו זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. לעומת זאת, מנקודת ראותו של בעל הדין שההליך בעניינו ממשיך, מהווה ההחלטה "החלטה אחרת" שהערעור עליה מותנה בקבלת רשות .

22. בעל הדין שנותר בהליך אינו יכול לערער בזכות על ההחלטה הדוחה את הערעור כנגד הנתבע האחר, שהרי אין ביניהם יריבות ישירה (רע"א 3724/98 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. קרנות קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (26/6/1998). לנתבע זה ישנה כמובן אפשרות לערעור על פסק הדין הסופי שינתן לאחר פסיקת הפיצויים.

23. ההחלטה בעניין החבות מותירה את התובע – הניזוק בפני דילמה לא קלה. אם ימנע מהגשת ערעור בזכות על דחיית התביעה כנגד אחד מהנתבעים, הוא עלול למצוא עצמו בסופו של יום בפני "שוקת שבורה". פסק הדין הדוחה את התביעה יהפוך לפסק דין חלוט שאינו ניתן לערעור עוד. באם יתקבל ערעור של הנתבע האחר, שיוגש רק בסוף ההליך, לא יוכל לקבל פיצוי מאף אחד מהנתבעים (ראו דיון נרחב בע"א 7997/08 עזבון המנוח שלמה קפון ז"ל נ. ענתר, החלטת הרשמת ג. לוין מיום 25/1/2009) (החלטה זו נהפכה בערעור אולם תיאור הקשיים נותר בעינו).

24. יוצא שמתן החלטה בעניין החבות או האחריות עלולה לגרור למספר הליכים; ערעור ברשות של הנתבע שנותר בהליך אליו יצורף גם הנתבע שהתביעה כנגדו נדחתה; ערעור בזכות של התובע שמעוניין להבטיח עצמו מפני מצב שבו יוותר ללא פיצוי. ריבוי הליכים שכזה עלול להביא לתקלות, כגון בשל הכרעות סותרות ועלול להביא לה ימשכות מיותרת של הדיונים שכן תידרש הכרעה מפורשת של ערכאות הערעור.

לפיכך, מצווה בית המשפט הדן בשאלת פיצול הדיון לשוות לנגד עיניו גם את השפעת ההחלטה על ההליכים המרובים שצפויים, ולשקול האם המחיר של החלטת הפיצול (ריבוי ההליכים בפני ערכאות נוספות), מצדיק את הרווח שיתקבל מייעול בקיצור ההליכים בפניו. לעיתים כאשר הסוגיות אינן מורכבות יש לב כר דיון בכל המחלוקות כנגד כל הנתבעים ולהכריע בהם בפסק דין אחד ממצה. כך ימנעו דיונים מיותרים ומורכבים בפני ערכאת הערעור.

25. דומני כי במקרה הנוכחי ראוי היה להימנע מפיצול הדיון. כל הנתבעים נתבעו לפיצוי על פי חוק הפיצויים. כל האירוע התרחש במהלך עבודתו של התובע ולאור הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים. הנכויות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי מהוות נכות על פי דין גם לצורך תביעת הפיצויים. שאלת ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי אינה אלא סוגיה חישובית שאינה מצריכה ראיות נפרדות. כתוצאה מניסיון הייעול של ההליך, הדיונים רק התמשכו עוד ועוד.

26. על מנת להקל עם הצדדים, ולמנוע את הקשים האמורים, הצענו לצדדים להסכים כי הדיון בשאלת החבות יוכרע כעת במסגרת ערעור של המערער בלי להמתין להכרעה סופית בבית משפט קמא ולפסיקת הפיצויים. כאמור, כל הצדדים הסכימו להצעה ועל כן, אף שטרם ניתן פסק דין סופי בתביעה כנגד משיבים 2 – 3, נ כריע בטענות בעניין החבות לגופן.

החבות
27. חוק הפיצויים מגדיר תאונת דרכים כדלקמן (סעיף 1):

מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;
"נזק גוף" - מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים;

הוראה זו כוללת הגדרה בסיסית ולפיה תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", וכן מספר "חזקות מרבות" המרחיבות את ההגדרה גם לנסיבות שאינן בגדר ההגדרה הבסיסית. בסיפא להגדרה נכללת גם "חזקה ממעטת" המוציאה מגדר ההגדרה נסיבות שאחרת היו נכללות בהגדרה הבסיסית (ראו באופן כללי א. ריבלין תאונות הדרכים – סדרי דין וחישוב פיצויים עמ' 113 ( 1999)).

28. השאלה הראשונה בהליך הנוכחי היא האם נסיבות הפגיעה במערער כלולות בהגדרה הבסיסית. למעשה המחלוקת עוסקת רק ברכיב אחד מההגדרה- "שימוש". שימוש ברכב מנועי מוגדר אף הוא בחוק הפיצויים (סעיף 1):

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד.

פרשנות ההגדרה וקביעת גבולות השימוש נדונו אין סוף פעמים בבית המשפט בערכאות השונות ודומה שהמציאות מזמנת לנו מקרים חדשים שוב ושוב המחייבים בחינה מחודשת של ההגדרות.

29. המשיבים סבורים כי המערער נפגע במהלך "נסיעה" שכן הנסיעה החלה עת עלה למשאית והתניע את המנוע. היציאה לשם הפעלת מערכת הקירור, כך נטען, מהווה חלק מפעולות הלוואי לנסיעה והייתה חיונית לנסיעה.

30. דין הטענה להידחות. ברע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ. ינטל (29/10/2007) הבהיר בית המשפט העליון כי יש לצמצם את המושג נסיעה לפרשנות "הטבעית" של המושג. נפסק באותו מקרה כי סריקה ביטחונית של הרכב לפני העלאת נוסעים אינה חלק מ"הנסיעה". בית המשפט הוסיף כי גם פעילות לוואי כמו פתיחתו של שער מוסך, או הסרת מחסום, אינה בגדר ה"נסיעה". לגבי המבחן ל קבוע מהי פעולה הנכללת בהגדרת נסיעה נאמר " יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי".

ברע"א 5099/09 חסן נביל נ. הדר חברה לביטוח בע"מ (4/2/2009), חזר בית המשפט והדגיש כי אין להרחיב את המושג נסיעה. באותו מקרה נקבע שקשירת מטען למשאית אינה כלולה בנסיעה.

31. בתי משפט בחנו מצבים רבים בהם אדם יצא מרכבו ונפגע מרכב חולף ופסקו כי כאשר הפגיעה אירעה בזמן שהניזוק אינו עסוק בפעולה אקטיבית לקידום התחלת הנסיעה, לא יראו בו כמשתמש ברכב (ראו למשל רע"א 3479/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. נור אלדין (19/7/2009); רע"א 6904/11 שרביט נ. מטרודן בע"מ (14/2/2012); רע"א 9136/17 פלוני נ. פלוני (4/3/2018) ).

32. ולענייננו. המערער ירד מתא הנהג על מנת להפעיל את מערכת הקירור. בית משפט קמא קבע, על פי הראיות שנשמעו כי המערער השלים את פעולת הירידה וצעד אל עבר הארגז מספר צעדים. המערער ביקש להפעיל את מערכת הקירור. הפעלת מערכת הקירור אינה פעולה חיונית להתחלת או להמשך הנסיעה. אמנם מדובר בפעולה הדרושה לשם שימוש בייעודו של ארגז הקירור, אולם זוהי אינה פעולת לוואי החיונית לנסיעה.

אוסיף גם כי מבחן מתחם הסיכון התחבורתי מחזק את המסקנה האמורה. להפעלת מערכת הקירור אין כל זיקה לסיכון התעבורתי הנשקף מהשימוש במשאית.

תאונה מעורבת
34. סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים עוסק באירוע שבו היו מעורבים שני רכבים, וכך נאמר בו:

נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

בית המשפט קמא קבע כי הוראה זו לא חלה הואיל ולא היה כל מגע בין המשאית לבין המערער בזמן התאונה. זו קביעה עובדתית שאין להתערב בה והיא מעוגנת היט ב בעדויות המערער והנהג הפוגע . זאת ועוד, כפי שפורט גם לעיל, לא הוכחה "מעורבות" אקטיבית כלשהי של המשאית בתאונה. אפילו הנהג הפוגע העיד כי המשאית לא הייתה מעורבת בתאונה (עמ' 27) . בין הרכב הפוגע למשאית לא היה כל מגע, ובין המערער למשאית לא היה כל מגע בזמן האירוע. די בכך להביא לדחיית הטענה בדבר תחולת החזקה המרבה.

סוף דבר
35. בשים לב לכל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולקבוע כי המשיבים 2, 3 הם שחייבים בפיצוי המערער.

בנסיבות העניין, אציע כי המשיבים 2, 3 הם שיישאו בהוצאות המשיבה 1 – מנורה – בסך כולל של 10,000 ₪.

ר. סוקול, שופט

השופט מנחם רניאל
אני מסכים.

מ. רניאל, שופט
השופט איל באומגרט
אני מסכים.

א. באומגרט, שופט

אשר על כן הוחלט כאמור בפסקה 35 לפסק דינו של השופט רון סוקול.

העירבון שהופקד על ידי המערער יוחזר לו באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, כ"א אדר ב' תשע"ט, 28 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.

ר. סוקול, שופט

מ. רניאל, שופט

א. באומגרט, שופט


מעורבים
תובע: יעקב עזרי
נתבע: ע"י ב"כ עוה"ד י' אפק
שופט :
עורכי דין: