ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד נזי כורבאג' :


בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה

פ 005150/06

בפני:

כבוד השופט עודד גרשון

תאריך:

06/02/2008

בעניין:

מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז חיפה

ע"י עו"ד גב' ענבל ברנסון

המאשימה

נ ג ד

1. נזיה כורבאג' ת.ז. 027672393

2. הלאל בן סרחאן כורבאג' ת.ז. 026467159

הנאשמים

ע"י ב"כ עו"ד ענאן עליאן

הכרעת דין

1. הנאשמים הועמדו לדין בבית משפט זה ובכתב האישום ייחסה המאשימה לנאשם מס' 1 עבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – "החוק"), שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג לחוק, נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן – "הפקודה") ונהיגה ללא רשיון נהיגה לפי הסעיפים 10(א) +38(1) לפקודה.

לנאשם מס' 2 ייחסה המאשימה עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי הסעיפים 333 ו- 335 לחוק.

בכתב האישום נטען כי הנאשם 1 (להלן – "נזיה") הכיר את ראשיד נחאס יליד 1976 (להלן – "המנוח") והיה חייב לו כסף. הנאשם מס' 2 (להלן – "הילאל") הינו אחיו של נזיה.

המאשימה טענה כי ביום 5.7.06 סיכמו נזיה והמנוח להיפגש במטע זיתים בשפרעם ובסמוך לשעה 15:30 הם נפגשו כמוסכם. נזיה הגיע למטע הזיתים ברכב שבו נהג סלים זאקוט (להלן – "סלים") ואחריו הגיע למקום גם ברכב שהיה נהוג בידי אדם אחר.

המנוח הגיע למטע הזיתים יחד עם אחיו מאלכ ברכב מסוג שברולט שמספרו 5150808 (להלן – "השברולט").

בהיותם במטע הזיתים, כך נטען, פרץ ויכוח בין המנוח לבין נזיה, על רקע חובו של נזיה למנוח, כשבמהלך הויכוח דקר המנוח את נזיה ואת סלים.

בשלב מסויים, כך טענה המאשימה בכתב האישום, עזבו כל הנוכחים את מטע הזיתים ועובר לכך תקף את מאלכ בכתפו באמצעות קרש וגרם לו המטומה.

לטענת המאשימה עזב נזיה את מטע הזיתים כשהוא נוהג בשברולט, ללא רשות הבעלים ומבלי שהיה בעל רשיון נהיגה תקף והכל ביודעו כי הוא פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה.

לטענת המאשימה הבחין נזיה, בדרכו, במנוח כשהוא עומד ליד חנות קרמיקה וחומרי בנין השייכת לעזאת חניפס (להלן – "החנות") כשבידו האחת אבן ובשניה סכין. נזיה עצר את השברולט בסמוך לחנות ויצא מהרכב. מיד לאחר מכן, כך נטען, הגיע למקום גם אשר במהלך הנסיעה במטע הזיתים הבחין בנזיה ובמנוח ליד החנות.

עוד נטען בכתב האישום כי נזיה ניגש אל המנוח ואז זרק המנוח את האבן לעבר נזיה ורץ, כשהסכין בידו, אל החנות והנאשמים בעקבותיו.

לטענת המאשימה –

"7. בתוך החנות התפתחה תגרה בין הנאשמים למנוח כשבמהלכה היכה הנאשם מס' 2 את המנוח באמצעות קרש בראשו ובפלג גופו העליון וגרם לו לחבלות בחלקי גופו ולפצע קרע בקרקפת, בעוד הנאשם מס' 1 מוציא מידי המנוח את הסכין ודוקר אותו בבית החזה משמאל, דקירה שחדרה ללב ולריאה השמאלית (להלן: "הדקירה").

8. עקב הדקירה נגרם מותו של המנוח וזאת כתוצאה מנזק חמור ללב ולריאה השמאלית עם דימום פנימי".

2. שני הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. בתגובה הכתובה שהגישו הנאשמים באמצעות בא כוחם, עורך דין ענאן עליאן, טען נזיה כי הוא אמנם הכיר את המנוח היכרות טובה אך לא היה חייב לו כסף.

לטענת הנאשמים:

"2. (...) המנוח התקשר לנאשם מס' 1 עשרות פעמים באותו יום ועשק אותו (כך במקור! ע.ג.) להגיע לנקודת המפגש (להלן מטע הזיתים), הנאשם הגיע למטע הזיתים ביחד עם מר סלים זאקוט ברכבו של האחרון, הנאשם מס' 2 הגיע לקרבת מקום לקנות חומר לשיפוץ הבית בחנות לחומרי בנין הסמוכה למטע הזיתים שכן באותו יום עסק בשיפוץ בית אחיו, הנאשם מס' 2, לא ידע על המפגש בין אחיו למנוח.

3. המנוח הגיע למטע הזיתים ביחד עם אחיו, גיסו ועוד 3 אנשים אחרים שהיו ברכב אחר כשהם מצויידים באמל"ח קרים כגון סכינים, שרשראות ועוד.

4. (...) המנוח ביחד עם האחרים יזמו את המפגש בהיותם מצוידים בנשק קר והתכוונו לפגוע בנאשם מס' 1 במתכוון עוד קודם לכן ואכן במהלך השיחה המנוח דקר את מר סלים זאקוט יותר מדקירה אחת ואף דקר את הנאשם בפניו.

5. (...) מיד לאחר שהמנוח ואחרים דקרו את מר סלים ואת הנאשם מס' 1 ניסו להימלט מהמקום, מר סלים ברח לכיוון (כך במקור! ע.ג.) ואילו הנאשם מס' 1 הצליח לעלות על הרכב הקרוב שהיה בבעלותו של המנוח וניסה לברוח מהמקום, המנוח ואחרים אף הם נסו מהמקום כששמעו את צעקותיו של הנאשם מס' 2 שצעק משטרה, משטרה... .

6. (...) הנאשם מס' 1 נהג ברכבו של המנוח בהיותו מנסה להימלט מהמקום לאחר שכבר נדקר וניסה להתרחק מהמנוח ומהכנופיה שהתלוותה אליו, דרך המילוט היחידה שהיתה בפניו היה רכבו של המנוח בשים לב לעובדה שהדבר נעשה מיד לאחר שנדקר בפניו ודימם באופן משמעותי, מטרת נהיגתו היתה לברוח מהמקום ותו לא.

7. המנוח, כעבור כ 100 מטר חסם את דרכו של הנאשם מס' 1 ליד החנות, כשהוא מחזיק בידו האחת אבן גדולה וביד השניה החזיק את הסכין. המנוח זרק את האבן על הרכב ופגע בשמשה הקדמית בכוונה לחבול בנאשם מס' 1 ולגרום לו נזק בלתי הפיך. משנופצה השמשה הקדמית של הרכב ומתוך הגנה על נפשו הנאשם מס' 1 זרק את עצמו מהרכב, הרכב החל להידרדר עד שנעצר בכיכר.

8. בכל הזמן הזה המנוח המשיך לעמוד במקום כשהוא מחזיק את הסכין שלופה. מיד לאחר שהנאשם מס' 1 ירד מהרכב לאחר ניפוץ השמשה הקדמית מאבן שידה המנוח, המנוח תקף את הנאשם מס' 1 עם הסכין וניסה לדוקרו.

9. (...).

10. (...) כאמור המנוח תקף את הנאשם מס' 1 מיד לאחר שהנ"ל חילץ את עצמו מהרכב וניסה לדוקרו שוב. הנאשם מס' 1 הצליח לתפוס את ידו של המנוח שהחזיקה את הסכין ואז הגיע הנאשם מס' 2 למקום וניסה לגונן על אחיו מאימתו של המנוח.

11. הנאשם מס' 2, לאחר שהבין שלא ניתן לחלץ את אחיו מאימתו של המנוח שהחזיק בסכין, חבט בו במקל שאסף ממטע הזיתים על גבו ו/או על פלג גופו העליון במטרה להוציא את הסכין מידו, האירוע היה מחוץ לחנות.

12. מיד לאחר שהנאשם מס' 2 חבט במנוח נכנסו שני הניצים לתוך החנות והמשיכו את המאבק ביניהם. בשלב הזה הנאשם מס' 2 כלל וכלל לא נכנס לחנות והמתין בחוץ.

13. תוך כדי המאבק שהתפתח בין הנאשם מס' 1 למנוח בתוך החנות, ולאחר ששני הניצים נפלו על הקרקע במהלך המאבק, הסכין חדרה לליבו של המנוח וגרמה למותו.

14. (...) הנאשם מס' 1 גונן על עצמו והסכין פגעה במנוח במהלך המאבק כאשר הנאשם מס' 1 מנסה לגונן על עצמו מאימת המנוח והסכין שכבר שימשה את המנוח לדקירתו ולדקירת אחר.

15. הנאשם מס' 2 היכה את המנוח מתוך הגנה על אחיו ועל מנת לנסות ולהוציא את הסכין מידו של המנוח, והיכה את אחיו של המנוח מר מאלכ נחאס תוך הגנה על עצמו".

3 . מבוא למהלך האירועים

למעשה מתחלקים אירועי 5.7.06 לשני חלקים:

האירוע הראשון הוא האירוע שהתרחש במטע הזיתים. נזיה והמנוח נפגשו, לאחר תיאום טלפוני מוקדם, במטע הזיתים שנמצא בסמוך לאולם אירועים בשפרעם. אין מחלוקת על כך שבמהלך מפגש זה דקר המנוח את נזיה בשפתו.

האירוע השני הוא האירוע שהתרחש בחנות הקרמיקה וחומרי הבנין של עזאת חניפס. אירוע זה התרחש כאשר נזיה הגיע לכביש הסמוך לחנות והבחין במנוח שאחז, לטענת נזיה, באבן ובסכין. סמוך לאחר מכן הגיע גם למקום כשהוא עדיין מצוייד במקל. בין הצדדים התפתח עימות שפרטיו שנויים במחלוקת בין הצדדים, אך לאור תגובת הנאשמים לאישום, אין מחלוקת על כך שבמהלך העימות חדרה סכין ללבו של המנוח וגרמה למותו. כך גם אין מחלוקת על כך שהלאל הכה את המנוח באמצעות המקל שאחז.

סניגורם המלומד של הנאשמים, עו"ד ענאן עליאן, הצהיר בעמ' 60 לפרוטוקול כי הנאשמים אינם כופרים בקשר הסיבתי שבין הדקירה בלבו של המנוח לבין מותו של המנוח.

4. ראיות כנגד נזיה (הנאשם מספר 1) באירוע הראשון

א. עדותו של מאלכ נחאס, אחיו של המנוח: (ישיבה מיום 8.2.07 בעמ' 30 ואילך):

עד זה סיפר על חילופי טלפונים בין נזיה למנוח. לדבריו, המנוח סיפר לו שנזיה חייב לו 500 ₪ אותם הוא צריך לתת לו וכי הוא מחכה לו ליד אולם החתונות. הוא סיפר כי הסיע את המנוח ברכבו מסוג שברולט. כשהגיעו למקום הוא ראה רכב מסוג סקודה לבן. כשנכנסו יותר פנימה הוא ראה רכב סוזוקי לבן כשלידו עומדים נזיה וסלים זקוט. העד סיפר על חילופי צעקות ודחיפות בין המעורבים. הוא הבחין שמפניו של נזיה יורד דם. בשלב זה, כך סיפר, נזיה קרא לאנשים שהיו בין העצים, אלה יצאו ואז הוא, העד והמנוח נמלטו מן המקום רגלית לכיוון מטה. העד סיפר כי בין האנשים שיצאו מהעצים היה הלאל. כן מסר העד שמות של אנשים נוספים ממשפחת הנאשמים שהיו, לטענתו, במקום.

העד סיפר כי ברח דרך היער ולא ראה מה קרה לאחיו, המנוח. בדרך הוא ראה את רכבו, רכב השברולט, נהוג בידי נזיה, במהירות רבה. הוא סיפר שבעת בריחתו, דרך היער, כשנזיה רדף אחריו ברכב, "היתה עליה של איזה מטר וחצי אז אני קפצתי מלמעלה למטה" (ישיבה מיום 8.2.07 עמ' 32 למטה). תיאור זה של מאלכ נחאס תואם לתיאור שתיאר העד עבדל רחמן עטאריה (בעמ' 56 לפרוטוקול).

מאלכ נחאס סיפר שברח דרך היער ולא הגיע לאיזור החנות. הוא פגש בדרך את גיסתו ונסע עמה ל"חיאת" (מרכז רפואי, בדומה למגן דוד אדום).

ב. שני הנאשמים טענו בעדויותיהם בבית המשפט כי מאלכ נחאס הגיע עד לחנות וכי היה מעורב באירוע השני. לטענת הלאל - מאלכ התקרב עם מקל והוא, הלאל, הניס אותו מהמקום. איני מקבל את גרסתם זו של הנאשמים בהיותה לא הגיונית: אין זה סביר בעיני שמאלכ היה בקרבת החנות ולא ניסה לעזור למנוח ולא הגיע אליו, לפחות מיד לאחר שנפגע. עובדה שלא כך היה.

כאן המקום לציין כי ההגנה לא הציגה למאלכ, במהלך חקירתו הנגדית, את הטענה שניסה לפגוע בהלאל עם הסכין, במהלך האירוע הראשון; לא הוצגה לו את הטענה שניסה לפגוע בנזיה ובהלאל ליד חנות הקרמיקה; לא הוצגה לו הטענה שגרם, כביכול, להתדרדרות רכב השברולט, כפי שעלה מעדויות הנאשמים בבית המשפט; כך אף לא הוצגה בפני העד טענתו של הלאל במשטרה כי מאלכ הגיע ליד חנות הקרמיקה עם מקל, ניסה להתערב בקטטה בין המנוח לנזיה מחוץ לחנות והלאל רדף אחריו והבריח אותו.

הלכה פסוקה היא שהימנעות מהעדת עד רלבנטי פועלת לחיזוק הגרסה שמנגד: ע"פ 522/84 סביחאת נגד מדינת ישראל, פד"י מא' (1) עמ' 55. גם הימנעות מחקירתו של עד על דוכן העדים פועלת לחובת הצד השני:

"הכלל הוא שיש לחקור את עדי היריב על הגרסה שמתכוון להציג בעל הדין ובמישור הפלילי: הנאשם חייב לחקור את עדי התביעה על גרסתו שלו – ולהימנעות מכך יש משקל ראייתי לחובת גרסת לו של הנמנע, לאמור: משקלה הראייתי יגרע.

ולא למיותר יהיה לציין כי אין המדובר אך ורק בעובדות "ידועות" ליריב, אלא גם בעובדות שבעל הדין מתכוון "לחושפן" לראשונה בעדותו שלו, וכך הם פני הדברים כאשר מדובר בנאשם המציג גרסה שניתן היה לחקור עליה את עדי התביעה".

(ספרו של השופט יעקב קדמי, "על הראיות – הדין בראי הפסיקה", מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, חלק שלישי, בעמ' 1664).

ג. עדותו של הלאל (הנאשם מספר 2): (ישיבה מיום 5.11.07 עמ' 149 ואילך):

למרות שבהודעותיו במשטרה (ת/9 עמ' 15, ת/13 עמ' 2) טען הלאל כי הגיע לזירת האירוע הראשון ברכבו של אחיינו, מופלח קורבאג', בחר הלאל לטעון בעדותו בבית המשפט כי הגיע לזירת האירוע הראשון ברגל (עמ' 152, עמ' 169).

בהודעתו ת/13 סיפר הלאל כי ראה את נזיה וסלים מגיעים ורק אחר כך ראה את השברולט והרכב הנוסף של משפחת נחאס מגיעים. הדבר תואם את עדותו של מאלכ.

הלאל לא ראה את האירועים שהתרחשו בזירת האירוע הראשון: לא את אירוע דקירתו של נזיה ולא את דקירתו של סלים.

ד. עדותו של עבדלרחמאן עטאריה: (ישיבה מיום 28.2.07 עמ' 51 ואילך):

לעד זה רפת הנמצאת בסמוך לאיזור האירוע הראשון. העד סיפר כי בסביבות שעה 15:30 שמע צעקות, הסתכל החוצה וראה אבק. הוא חשב שמדובר בעשן ועל כן עלה למעלה. הוא ראה 2-3 אנשים רצים זה אחר זה. אח"כ הוא חזר לרפת וראה אדם אחד רץ כלפי מטה ורכב יורד על הכביש. העד סיפר כי ראה את הבחור רץ לכיוון הרכב אך הרכב היה יותר מהיר ואז הבחור ירד דרך העצים. העד לא תיאר מפגש בין הרכב לאדם שרץ.

ה. עדותו של סלים זקוט: (ישיבה מיום 12.11.07 עמ' 222 ואילך):

עד זה הוא חברו של נזיה והוא שהסיעו ברכבו לזירת האירוע הראשון. עד זה עזב את המקום לאחר האירוע הראשון. הוא לא היה באירוע השני. למעשה עדותו של עד זה אינה רלבנטית לעניינים שבמחלוקת בין הצדדים. עם זאת, בנושא אחד יש לעדותו חשיבות: בהודעתו במשטרה ת/56ב' בעמ' 6-7 סיפר העד כי ראה את נזיה רודף אחרי המנוח ואחיו מאלכ. בעדותו בבית המשפט הכחיש כי ראה את נזיה רודף אחרי המנוח ואחיו. אך בהמשך חקירתו הנגדית הוא אישר את הדבר (עמ' 238).

למותר לציין כי עובדה זו מחזקת את טענות המאשימה על כך שנזיה רדף אחרי המנוח ולא ניסה לעזוב את הזירה לתומו. מרדף זה הוביל לאירוע השני.

ו. עדותו של נעים אסעד לאווי (ישיבה מיום 27.11.07 מעמ' 251 ואילך): (פרוטוקול הישיבה הוקלט. בטעות נרשם בתמלול הפרוטוקול כי שמו של העד הוא נעים אסעד לאווין. השם הנכון הוא לאווי):

עד זה הוא גיסו של המנוח והוא הוזמן להעיד כעד הגנה. הנאשמים וסלים זקוט טענו כי העד היה נוכח באירוע הראשון. העד הכחיש. מכל מקום, גם לגירסת הנאשמים, חלקו של עד זה התבטא בכך שניסה להפריד בין הניצים. בסופו של דבר לשאלה אם העד נכח בזירת האירוע אם לאו אין, בנסיבות הענין, חשיבות לעניין השאלות שבמחלוקת.

5. סיכום ביניים: העבירות של שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רשיון נהיגה

מן החומר שלפני עולה כי אין מחלוקת על כך שנזיה נהג ברכב השברולט של המנוח ואחיו, ללא רשות הבעלים, וכאשר אין מחלוקת על כך שלא היה לנזיה רשיון נהיגה בר תוקף: דברי נזיה בעמ' 88 ובעמ' 113.

הסניגור טען בתגובתו לאישום כי נזיה עשה שימוש ברכב האמור בנסיבות שבהן ניסה להימלט מהמקום לאחר שנדקר. לטענתו השימוש ברכב היה דרך המילוט היחידה שעמדה בפניו ומטרת נהיגתו היתה לברוח מהמקום ותו לא.

אני דוחה טיעון זה. מן החומר שלפני עולה כי המנוח ואחיו ברחו מהמקום ואילו נזיה רדף אחריהם. לפיכך אין הנאשם יכול ליהנות מהגנה כלשהי שתפטור אותו מאחריות פלילית בגין העבירות האמורות.

על שום כך אני עומד להרשיע את הנאשם בעבירות האמורות.

6. האירוע השני

א. עיון בכתב האישום מלמד כי המאשימה ייחסה לנזיה דקירה אחת בבית החזה של המנוח, משמאל, דקירה שחדרה ללבו ולריאתו השמאלית של המנוח.

במהלך שמיעת הראיות הוברר הן מפי הפרמדיק וואסף עאסי (עמ' 58) והן על סמך התצלומים ת/32 כי המנוח נדקר דקירות נוספות הן בישבנו והן ברגלו.

אמנם כתב האישום לא תוקן אך ההגנה היתה מודעת היטב לקיום הדקירות הנוספות. הנאשם עצמו סיפר, כבר במשטרה, על דקירה בישבנו של המנוח ובפועל נחקר על הדקירות הנוספות בבית המשפט כך שהיתה לו אפשרות סבירה להתגונן.

אני קובע כממצא כי בגופו של המנוח נמצאו הן הדקירה הקטלנית בלבו והן דקירות נוספות בישבנו וברגלו.

כמו באת כוח המאשימה, עו"ד גב' ענבל ברנסון, אף אני סבור בנסיבות הענין רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 ולהרשיע את הנאשם גם בגין הדקירות הנוספות שזיכרם לא בא בכתב האישום.

ב. עדותו של נזיה (הנאשם מס' 1) (ישיבה מיום 8.10.07 עמ' 86 ואילך)

נזיה סיפר בעדותו כי נכנס לרכב השברולט שבו הגיע המנוח לזירת האירוע הראשון, ונסע עימו לכיוון הצומת, ששם מצוייה חנות הקרמיקה. (עמ' 93) לדבריו, במהלך נסיעתו, כשירד עם הרכב האמריקאי, אמר לעצמו להעמיד את הרכב בצד ולרדת בצומת. ואז ראה לדבריו את המנוח עומד מול חנות הקרמיקה, באמצע הכביש, עם אבן בידו האחת וסכין בידו השניה (עמ' 93). לטענתו, כשהוא ראה את המנוח הוא החליט להעמיד את הרכב בצד כדי לא לפגוע במנוח. הוא עצר את הרכב בצד ורצה לרדת מהדלת כשהמנוח זרק עליו אבן ואז הוא ירד מהדלת השניה שליד הנהג. (עמ' 94). לטענתו, הוא ראה לפתע את מאלכ מגיע למקום עם מקל ביד ו"לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי איפה לברוח" (עמ' 94).

באותו זמן, כך נזיה, הוא ראה את אחיו מגיע למקום. הזהיר אותו מפני המנוח ואמר לו כי בידי המנוח עדיין נותרה סכין. לדבריו, המנוח ראה שאין בידו כלום והתקרב אליו עם הסכין. והשניים החלו לריב מחוץ לחנות. "בא נתן לו מכה בקרש בגב כדי לשחרר את הסכין" (עמ' 94).

נזיה טען כי ראה את מאלכ מגיע ממטע הזיתים עם קרש בידו והוא פחד ואמר לעצמו להיכנס לחנות הקרמיקה (עמ' 95). לדבריו, הוא והמנוח נכנסו לחנות תוך כדי ריב.

בהודעתו ת/15, מיום 9.7.06, סיפר נזיה כדלקמן:

"(...) אחרי שרדפתי אחרי רשיד נחאס המנוח ואני שואל אותו בזמן שאני רודף אחריו ואומר לו תוריד את הסכין מהיד ואפילו שפגעת בי ופגעת בחבר שלי סלים זקוט, רשיד אמר לי אחרי שנכנס פנימה פנימה בחנות הקרמיקה ופתח לי את הסכין ועם הסכין שלו החזיק אותה ככה ואמר לי אם תתקרב אני אדקור אותך ואכניס לך אותה לתוך הלב ויש שם דלת של החדר, זה חדר קטן כזה שיש בו קרמיקות וזה, אז סגרתי קצת את הדלת ועל המקום תפסתי לו את היד עם הסכין והכיוון של הסכין היתה לכיוון שלי אז סובבתי לו את היד, בעטתי לו ברגל, נפל ברצפה, וסובבתי את הסכין לכיוון שלו שאני לא אקבל את המכה בטעות וגם אני שלא אקבל את המכה בטעות התחלנו במאבק שמה, איזה 5 דקות, רשיד שכב ברצפה, אני הייתי מעליו, סובבתי לו את היד לכיוון שלו, שלא תהיה לי פגיעה ממנו כי כבר נפגעתי ממנו בזיתים למעלה וגם סלים זקוט נפגע מאותו סכין למעלה בזיתים והתחלנו במאבק בפנים אחד מתהפך על השני. לקחתי לו את הסכין מהיד. רשיד ישב בצד, אני הייתי עומד ודפקתי לו דקירה אחת או שתיים פה ברגל באיזור הישבן כי אני לא רציתי להרוג אותו, את האמת לא רציתי להרוג אותו ובזמן שלקחתי לו את הסכין מהיד, רשיד רצה לתת לי מכה עם חצי או שלושת רבעי בלטה ורצה כמעט לפגוע לי בראש אם לא הייתי דוקר אותו הוא היה פוגע בי בראש. אני זוכר שאני נתתי לו שתי דקירות בתחת, אני לא יודע אולי תוך כדי מאבק אולי הסכין נכנסה בו, אבל אני לא מאמין כי אחרי שקמתי ויצאתי מהחנות והלכתי לכיוון הצומת קרוב לחנות, ראיתי את רשיד יושב על המדרגות ונשען על העמוד שמה איפה שהיה דם. אני רציתי להזמין אמבולנס אבל פחדתי מהאנשים שהיו איתו.

שאלה: מה עשית עם הסכין?

תשובה: אחרי שיצאתי מהחנות של הקרמיקה וראיתי את רשיד יושב על המדרגות, רשיד הסתכל לכיוון שלי ואמרתי לו הנה הסכין שלך וזרקתי אותה ליד האוטו של רשיד שעמד שם ליד הכיכר, הרכב האמריקאי".

עיון בהודעותיו של נזיה במשטרה ובעדותו בבית המשפט מלמד על סתירות בגירסאותיו בשני המקומות האמורים.

נזיה טען כי ראה את מאלכ מגיע מכיוון חנות הקרמיקה עם מקל בידו. בעוד שבמשטרה טען שמאלכ נתן לו מכה עם מקל ברגל ונכנס אחריהם לחנות. (ת/1ב' בעמ' 26-25). בעדותו בבית המשפט לא חזר נזיה על טענתו שמאלכ נתן לו מכה. הוא טען כי היה לבדו עם המנוח בחנות.

בעוד שבבית המשפט תיאר נזיה שהמנוח התקרב אליו עם הסכין והם התחילו לריב מחוץ לחנות והמשיכו בכך אל תוך החנות (עמ' 94 לפרוטוקול), הנה בהודעתו במשטרה טען כי יצא מהרכב ורדף אחרי המנוח שרץ לתוך החנות (ת/1א' עמ' 12, ת/16א' עמ' 3, ת'/5א' עמ' 22, ת/15 עמ' 9).

את הקטטה בתוך החנות תיאר נזיה, בעמ' 96 לפרוטוקול, באופן שונה מכפי שתיאר את הקטטה בהודעתו במשטרה. במשטרה טען נזיה כי סגר על המנוח את דלת המשרד ופתח אותה כדי להפתיע את המנוח (ת/16א' עמ' 4) בעוד שבבית המשפט טען שסגר את הדלת "שלא יפגע בי".

נזיה טען בעדותו בבית המשפט כי בזמן שסגר את הדלת על המנוח הוא ניסה לקרוא לעזרה של מישהו מבעלי החנות (עמ' 125 לפרוטוקול). בעדותו של העד, ענאן חניפס לא נמצא זכר לטענה זו.

נזיה טען בבית המשפט, בעמ' 96 כי הוא והמנוח רבו תחילה בעמידה אבל המנוח נתן לנזיה בעיטה, וזה האחרון נפל על הרצפה, "נפלתי מעליו התהפכנו אחד על השני". בהודעתו במשטרה, ת/1ב' עמ' 12, סיפר נזיה כי רדף אחרי המנוח ואמר לו שיזרוק את הסכין כדי שיוכלו לדבר אך המנוח לא רצה בכך, ואז נזיה בעט בו, המנוח נפל והם החלו במכות על הרצפה ואז הצליח להוציא ממנו את הסכין. המנוח ניסה לתפוס במשהו, והוא, נזיה, דקר אותו עם הסכין ברגל.

גם בהודעתו ת/16א' בעמ' 4 סיפר נזיה כי הפיל את המנוח ארצה והמאבק ביניהם היה על הרצפה כשהמנוח למטה והוא, נזיה, מעליו.

נזיה טען במשטרה שלתוך החנות נכנסו אנשים נוספים וכי אחד מהם נתן לו מכה בראש (ת/16ב' עמ' 15). בעדותו בבית המשפט הדגיש נזיה כי הוא והמנוח היו לבדם בחנות.

בהודעתו במשטרה טען נזיה כי דקר את המנוח בישבן, בכוונה, במקום שאיננו מסוכן "כי אני לא רציתי להרוג אותו" (ת/15 עמ' 2 שורות 24-21). בבית המשפט שינה נזיה את טעמו ואמר שאיננו זוכר שפגע במנוח כלל (עמ' 96).

נזיה תיאר בעדותו בבית המשפט כי לקח מהמנוח את הסכין, יצא מהמשרד של החנות וזרק את הסכין (עמ' 96). בהודעתו במשטרה, ת/15 עמ' 3-2, סיפר נזיה כי קודם דקר את המנוח בישבנו ואז עזב את המשרד של החנות.

ג. עדותו של ענאן חניפס (ישיבה מיום 8.2.07 בעמ' 17 ואילך)

עד זה עובד בחנות הקרמיקה שבבעלות אביו. ביום האירוע עבד העד בחדר הפנימי של החנות, שהוא אולם תצוגה. הוא עבד שם בסידור סחורה. העד העיד כי שמע צעקות "ולא כל כך התייחסתי לזה". לאחר מכן, כשהצעקות התחזקו וזה נשמע בתוך הבנין עצמו, הוא הלך לחדר הפנימי משום שפחד מהצעקות. העד סיפר כי ראה בתוך החנות הן את נזיה והן את (וזאת בניגוד לטענתו של כי לא נכנס לחנות) וכן ראה את המנוח פצוע. העד זיהה מתוך תמונות שהוצגו לו, המוצג ת/7, את שני הנאשמים וחזר על כך גם בעדותו בבית המשפט, בעמ' 20. העד סיפר כי ראה את שני הנאשמים יוצאים מהמשרד בריצה (עמ' 18).

העד סיפר כי ראה את נזיה אוחז בידו סכין. הוא סייע למנוח הפצוע והזעיק עזרה. לדבריו, בשלב זה (היינו, לאחר ששני הנאשמים עזבו את המקום), הוא היה לבדו עם המנוח. כן היה במקום אחיו של ענאן, סאלח חניפס שהגיע למקום.

כאן המקום לציין כי איני מקבל את דברי נזיה על כך שהיו אנשים נוספים מעורבים באירוע בחנות. אילו היו מעורבים נוספים, אחיו של המנוח או אנשים אחרים הקשורים אליו, כי אז יש להניח שאלה היו מגיעים לעזור למנוח לאחר שזה נפצע. עובדה היא שלא כך היה.

ד. עדותו של סאלח חניפס (ישיבה מיום 8.2.07, עמ' 25 ואילך)

עד זה סיפר שהגיע עם רכבו לכיכר הסמוכה לחנות הקרמיקה וראה רכב אמריקאי שעדיין לא פגע בעץ, כשהרכב מתקרב לכיוון העץ ופוגע בו (עמ' 25). במקביל הוא ראה את אחיו צועק ורץ לכיוון הכביש "כמו בן אדם לא נורמלי" וכן ראה רכב לבן אפור יוצא במהירות מהמקום (עמ' 26). (תיאור הרכב מתאים לרכבו של מופלח קורבאג' שעימו עזבו הנאשמים את הזירה).

מעדותו של עד זה ניתן ללמוד כי האירוע בתוך החנות היה קצר מאוד. זאת, משום שהאירוע הסתיים עוד בטרם הספיק רכבו של המנוח (שהגיע למקום כשהוא נהוג בידי נזיה) הספיק להתדרדר ולהיכנס בעץ, כפי שנמצא בסופו של דבר.

מעדותו של עד זה עולה שכאשר הגיע למקום היו המנוח וענאן חניפס היחידים בזירה (עמ' 28). לאחר מכן הגיעו אחיו של המנוח (אחרי שהגיע אמבולנס) והתחילו לשאול שאלות (עמ' 29). עובדה זו מלמדת שאחיו של המנוח לא ידעו מה אירע.

מופלח קורבאג' טען במשטרה כי שוחח עם העד. העד טוען שלא שוחח עם איש.

ה. עדותו של מאלכ קורבאג', אחיהם של הנאשמים (ישיבה מיום 28.2.07 בעמ' 63 ואילך)

עד זה מסר בהודעתו במשטרה (המוצג ת/34), בעמ' 1 שורה 15, כי ביום האירוע, לאחר האירוע, אמר לו אחיו, נזיה, "שהוא הסתבך ברצח, לדבריו רצו לדקור אותו והוא וסלים נדקרו והוא דקר את הבן אדם שדקר אותו. נזיה לא אמר לי מי זה הבן אדם. (...)".

בעדותו בבית המשפט התכחש העד לנוסח הנ"ל של הדברים. לדבריו כשחזר נזיה הביתה הוא ראה את חולצתו מלאה דם ושאל אותו מה קרה ונזיה אמר לו "כלום אחי, רבתי עם אנשים (...)". (עמ' 64).

משעומת העד עם הדברים שאמר בהודעתו ת/34 טען כי בעת שנחקר במשטרה היה תחת השפעת קלונקס. לדבריו "אני הייתי בתוכנית גמילה מסמים, לקחו אותי רדום למשטרת שפרעם. מה דיברתי ומה לא אני לא יודע (...)".

ו. עדותו של (הנאשם מס' 2) (ישיבה מיום 5.11.07 עמ' 149 ואילך)

סיפר בהודעתו במשטרה דברים המנוגדים לדברי נזיה והמסבכים אותו. בבית המשפט חזר בו מכל אותם דברים שסיבכו את נזיה וטען כי דבריו במשטרה נאמרו תחת לחץ והפחדה מצד השוטרים.

עיון באימרותיו במשטרה של מעלה את העובדות שלהלן:

נזיה רדף ברכב האמריקאי אחר האחים נחאס (היינו, המנוח ואחיו מאלכ), במטרה לתפוס אותם. (ת/9 עמ' 8, עמ' 23).

ראה מישהו זורק אבן על הרכב האמריקאי שבו נהג נזיה וראה את נזיה קופץ מהאוטו והאוטו התחיל להתדרדר (ת/13 עמ' 3 שורה 12-11).

טען בבית המשפט כי לא נכנס לחנות ולא עזר לאחיו, נזיה, שכן מאלכ נחאס, הגיע למקום עם מקל והוא פחד שיכה בו. לעומת זאת, בהודעתו ת/2 עמ' 2, שורות 31 עד 34, סיפר כי ראה אדם שבא מכיוון מטע הזיתים לכיוון החנות עם סכין והוא פחד ממנו ואותו אדם ברח מהמקום.

טען בעדותו בבית המשפט שלא נכנס כלל לחנות ולא ראה מה קרה בין נזיה לבין המנוח בתוך החנות (עמ' 164). כך גם לא ראה את הדקירה בחזהו של המנוח, למרות שמעדותו במשטרה, ת/9ב' עמ' 13, עולה כי ראה את שלב הדקירה.

נימק את השוני בגירסאותיו בכך שהופעלו עליו לחצים ע"י השוטרים. לטענתו היה בהלם מעצם מעצרו. את דבריו בשיחזור הסביר בכך שהשוטרים אמרו לו שיעזור לאחיו בכך שיראה להם מה היה. (עמ' 186).

לא נתן הסבר כיצד ידע לעשות את השחזור שבמהלכו תיאר מה עשה ומה ראה ואף לא סיפק תשובות רציניות לסתירות שבדבריו. נראה כי דווקא התכחשותו של לאימרותיו במשטרה מלמדת על הבנתו כי הדברים שאמר במשטרה מסבכים אותו ואת אחיו, נזיה.

כאן יש לציין כי ההגנה לא טענה טענות זוטא ולא הוצגה טענה כלשהי כלפי מי מהמשוטרים שהיו מעורבים בחקירה. השוטרים הגיעו לעדות ולא נטען בפניהם כי הופעל לחץ כלשהו על בעת חקירתו. חקירותיו של במשטרה צולמו ברובן וניתן לראות ולהתרשם שהדברים נמסרו מרצונו החופשי של וכי לא היה נתון ללחץ כלשהו.

כאמור לעיל, טענתו של על כך שלא נכנס לחנות נסתרת בעדותו של ענאן חניפס שראה אותו בחנות.

טענתו של על כך שנזיה והמנוח התקוטטו מחוץ לחנות וכי המנוח רדף אחרי נזיה, נסתרת הן בדבריו של נזיה במשטרה לפיהם רדף אחרי המנוח לתוך החנות והן בדבריו של מופלח קורבאג' שאף הוא ראה את נזיה רץ לתוך החנות ולא ראה כל התקוטטות בחנות.

טען שהבחין במופלח מגיע לזירה עם רכבו לאחר שרדף אחרי מאלכ נחאס והרחיקו מהמקום. (עמ' 163). ברם, מהודעתו של מופלח קורבאג' במשטרה (המוצג ת/36) עולה כי הוא היה במקום עוד קודם לכן, עוד כשנזיה נהג בשברולט.

ז. עדותו של סלים זקוט (ישיבה מיום 12.11.07, בעמ' 223 ואילך)

עד זה מסר בהודעתו במשטרה (ת/56א' בעמ' 50) כי נזיה אמר לו "הוא רצה לתקוף אותי, להיפך אני תקפתי אותו ושמתי אותו ב (...) (מילה לא ברורה), אתה יודע, מילים של דפוקים". ובהמשך, בעמ' 51, משנשאל מה היו המילים המדוייקות שבהן השתמש נזיה, אמר זקוט "(...) תשמע עשיתי אותה בסמרטוט, ברחו ודברים כאלה".

בעדותו בבית המשפט הכחיש זקוט שאמר את הדברים. סבורני כי מנוסח הדברים עולה כי פגיעתו של נזיה במנוח היתה מכוונת בניגוד לדבריו בבית המשפט.

7. דיון: הפן המשפטי

א. סעיף 298 לחוק קובע לאמור:

"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה ודינו – מאסר עשרים שנה".

ב. היסוד העובדתי בעבירה הוא מעשה או מחדל אסורים.

סבורני כי על פי מכלול הראיות שבאו בפני אין כל ספק כי נזיה דקר את המנוח דקירה שהביאה למותו. בהמשך הדברים אתייחס לטענתו של נזיה בדבר הגנה עצמית.

דומה כי אין צורך להכביר מילים על כך שמעשה של דקירה מסכן את חיי הזולת. כך גם ברור מנסיבות הענין (כפי שעוד אפרט להלן) כי דקירתו של המנוח נעשתה מתוך מחשבה פלילית וזו אכן גרמה לתוצאה הקטלנית (ע.פ. 1100/93 יוסף סובאח נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ז (3) עמ' 635, בפסקה 9 של פסק הדין).

בשלב זה אני קובע כי הדקירה שדקר נזיה את המנוח, דקירה שנעשתה מתוך מחשבה פלילית, גרמה למותו של המנוח. בכך מתקיים יסוד המעשה האסור שעליו מדבר סעיף 298 לחוק.

ג. לגבי היסוד הנפשי: עבירת ההריגה היא עבירה תוצאתית וזו דורשת מחשבה פלילית כאמור בסעיף 20 לחוק העונשין. מחשבה פלילית פירושה, עפ"י האמור בסעיף 20 לחוק "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה".

עבירת ההריגה דורשת מחשבה פלילית: מודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובפרט לאפשרות של גרימת התוצאה, וכן כוונה או פזיזות באשר לתוצאה זו. הפזיזות באה לידי ביטוי בחזות מראש של התרחשות התוצאה האסורה, כשלצידה אדישות לאפשרות גרימת התוצאה, או למצער קלות דעת ביחס אליה, לאמור: מודעות לאפשרות של גרימת התוצאה מתוך תקווה שהיא לא תגרם: ע.פ. 4230/99 סברי אבו ג'נאם ואח' נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ו (1) עמ' 34.

מחומר הראיות שהובא בפני עולה בבירור כי נזיה היה מודע היטב לטיב המעשה (הדקירה). נזיה אף אמר במפורש כי דקר את המנוח ברגלו ובישבנו משום שלא רצה להורגו. ברור לחלוטין כי נזיה היה מודע לטיב מעשה הדקירה.

נזיה גם היה מודע לקיום הנסיבות, היינו לעובדה שדקירתו מכוונת כנגד אדם.

כאמור לעיל, בענייננו אין מחלוקת באשר לקשר הסיבתי שבין דקירת המנוח לבין מותו. דומה כי אין צורך להרחיב מילים על כך שבנסיבות הענין היה נזיה מודע לאפשרות גרימתה של התוצאה האמורה. הוא עצמו אמר בהודעתו במשטרה כי דקר את המנוח בישבנו משום שלא רצה להורגו. דקירתו של המנוח בלבו, היתה קטלנית ונזיה, ללא ספק, צפה תוצאה זו: והשוו לע.פ. 4351/00 מדינת ישראל נגד ג'מאל אבו אלהווא, פד"י נ"ה (3) עמ' 327.

ד. לפיכך אני קובע כי הוכחו בענייננו הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי לקיומה של עבירת ההריגה.

ה. נזיה טען להגנה עצמית.

סעיף 34י' לחוק קובע לאמור:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

על יסודותיה של ההגנה העצמית עמד בית המשפט העליון בפרשה שנדונה בע"פ 20/04 אבי קליינר נגד מדינת ישראל, פד"י נח' (6) עמ' 80 בעמ' 88-89, לאמור:

"הכרעה בדבר קיומה של הגנה עצמית, הכרעה קשה היא. בבואו להחליט אם עומדת לנאשם הגנה זו, נדרש בית המשפט לאזן בין הרצון להגן על קורבנה של תקיפה, מחד, לבין אינטרס הציבור להשליט חוק וסדר, ולמנוע "חיסול חשבונות" בדרך אלימה (ע"פ 61/83ע"פ 61/83 סמי שוקרון נ' מדינת ישראל פ"ד לח(2), 617, 621). ובאשר ליסודותיה של ההגנה העצמית, אנו מונים את אלה:

א) תקיפה - מטרתה של ההגנה העצמית היא להדוף תקיפה שלא כדין, שהעמידה את המותקף או זולתו בסכנת פגיעה מוחשית. בהקשר זה, יש לדרוש כי הסתברות התממשותה של הסכנה לא תהיה ערטילאית, שאם לא כן עלולה תגובתו של המותקף לגלוש מתחום ההתנהגות עמה מוכן החוק להשלים, לתחום של התנהגות אסורה.

ב) נחיצות - כדי שפעולותיו של המותקף יחסו בצלה של הגנה זו, עליו להראות כי הן היו נחוצות לשם הדיפת התוקף, שכן זוהי תכליתה של ההגנה. ד"ר בועז סנג'רו מבחין בין נחיצות איכותית לנחיצות כמותית (ראו ספרו הגנה עצמית במשפט הפלילי, הוצאת נבו, תש"ס – 2000, בעמוד 178). הנחיצות הכמותית קשורה למידת הכח שיש להפעיל נגד התוקף, והיא תידון במסגרת דרישת הסבירות. הנחיצות האיכותית עניינה בקיומן של אלטרנטיבות אחרות להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח כלפיו. אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא לתקוף אותו, ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל כן עליו להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא ניתן היה להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פחות פוגעניות, כגון פנייה לרשויות השלטון או נסיגה. עם זאת, ראוי להדגיש, כי יש לתת את הדעת למצוקה בה שרוי המתגונן במהלך התקיפה, ועל כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישת הנחיצות האיכותית, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן.

ג) מיידיות - עניינה של דרישה זו בעיתוי התממשותה של הסכנה. ההגנה העצמית תהא מופעלת רק כאשר הסכנה ממשמשת ובאה ולא לפני כן. עם זאת, אין לדרוש מהמותקף שימתין לתקיפתו ורק אז יפעל כנגד התוקף, ויש להכיר בנסיבות שבהן המותקף יבצע פעולת הגנה מוקדמת, בבחינת 'הבא להרגך השכם להורגו'.

ד) דרישת הסבירות - דרישה זו מעוגנת בסעיף 34טז לחוק העונשיןחוק העונשין 34IG, ובמסגרתה יש לשקול את חומרת הסכנה שיוצר התוקף, מול מידת הכוח שהפעיל המותקף. רק משהוכח כי התקיים מתאם סביר בדרכי הפעולה של השניים, יזכה המותקף להגנת החוק. [91]פ"ד נח (6) 91 מדרישה זו נגזרת חובתו של המותקף להפסיק את השימוש בכח לאחר שנטרל את יריבו והסכנה חלפה. זהו גם קו הגבול שבין שימוש בכוח כהגנה, לבין שימוש בכוח ממניעי נקמה. דרישה זו היא אובייקטיבית במהותה, ומביאה בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים של המותקף להגנה על חייו, גופו ורכושו (ב' סנג'רו, שם, בעמוד 205), ובלשונה של השופטת ד' דורנר בע"פ 485/90ע"פ 485/90 ג'ברין נ' מדינת ישראל פ"ד מט(5), 221, 228:

"הוראת סעיף 22ב שוללת איפוא הגנה עצמית כאשר המעשה שעשה הנתקף לא היה סביר לשם מניעת הפגיעה. בגדר הסבירות נכללת גם נחיצות המעשה. כלומר, מעשה החורג מן המידה הדרושה להגנה על החיים איננו עומד בדרישת הסבירות, שכן, הוא מאבד את אופיו ההגנתי המקנה לו פטור מאחריות פלילית והופך לתקיפה שמטרתה להעניש את התוקף. מעשה "ענישה" בתגובה לתקיפה איננו סביר".

ובהמשך -

"הסבירות במהותה נקבעת על סמך מבחן אובייקטיבי. אף מי שמבחינתו הסובייקטיבית סבר כי הוא מגן על עצמו ובמצב הפחד שבו היה שרוי המשיך לתקוף את מי שביקש ליטול את חייו והרג אותו לאחר שהסכנה חלפה, נושא באחריות למות התוקף. יחד עם זאת, מובן כי סבירות ההתנהגות נקבעת על סמך הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, שבגדרן נותנים את הדעת למצב הלחץ והמצוקה שבו נתון הנתקף" (וראו גם ע"פ 1520/97ע"פ 1520/97 חדד מוריס נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2), 337, 352 ואילך).

ה) תנאי נוסף לקיומה של הגנה עצמית הוא כי המותקף לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. מדובר בתנאי משולש, הדורש יסוד של התנהגות פסולה מצד המותקף, קשר סיבתי עובדתי בינה לבין תקיפתו, ויסוד סובייקטיבי של צפייה מראש של התפתחות הדברים. בעוד שבחינתם של יתר התנאים להגנה עצמית נעשית במועד התקיפה ממש, בחינתו של רכיב זה תעשה במבט לאחור אל הדרך שבה נקלע המתגונן למצב בו התאפשרה תקיפתו. הלכה היא כי דרישה זו מעוררת את הצורך לבחון את רצף האירועים שהתרחשו עובר לאירוע, ובלשונו של השופט לנדוי ב"פרשת הורוביץ" אותה כבר הזכרנו (שם, בעמוד 629):

פ"ד נח (6) 92

"אין להעלות על הדעת שטענת התגוננות חייבת להידון תמיד במנותק מן האירועים אשר קדמו למעמד שבו נאלץ הנאשם לפעול לשם התגוננות ... התעלמות גמורה מהתנהגות הנאשם עצמו עובר לעצם ההתנגשות בינו לבין תוקפו היתה נוגדת את הטעם שעליו מיוסדת כל טענה של התגוננות מותרת" (וראו לעניין זה גם ע"פ 8554/00ע"פ 8554/00 טלמן זרביאלוב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(4), 913)".

ו. ניתוח הראיות שבאו בפני במהלך הדיון בתיק זה מלמד כי אין שחר לטענת ההגנה העצמית שנטענה על ידי נזיה.

נזיה רדף אחרי המנוח לתוך החנות, תוך חיפוש הזדמנות לנקום בו על שדקר אותו בזירת האירוע הראשונה בפניו, ודקר את חברו סלים זקוט. דקירתו של המנוח נעשתה במודע, לאחר שדקר את המנוח דקירות אחדות בישבנו, ברגלו ולבסוף בחזהו. התנהגותו של נזיה לא נעשתה בלית ברירה, ואף לא מתוך רצון להמלט מן המנוח. דקירת המנוח נעשתה לאחר שהעימות ביניהם בתוך החנות נעשה בשל התנהגותו של נזיה ורדיפתו אחר המנוח.

כל התנהגותו של נזיה מצביעה על כך שהוא שש אלי קרב. אחת הדוגמאות לכך היתה כאשר נזיה סגר את המנוח באחד מחדרי החנות. באותו שלב יכול היה נזיה לברוח מן המקום משום שלא נשקפה לו עוד סכנה. ברם, תחת לעשות כן, משמשך המנוח בידית הדלת, נכנס נזיה פנימה לחדר, המשיך במאבקו במנוח וסופו שדקר אותו וגרם למותו (עמ' 125 לפרוטוקול).

הבה ונבדוק כל אחד מן הטעמים שביסוד ההגנה העצמית:

יסוד ה"תקיפה": בבסיס ההגנה העצמית עומד יסוד התקיפה, שהרי מטרתה היא להדוף תקיפה שלא כדין, שהעמידה את המותקף או זולתו בסכנת פגיעה מוחשית. בענייננו, לא הוכח כלל כי בשלב האירוע השני, המנוח התכוון לפגוע בנזיה. אדרבא, מתיאור האירועים, כפי שנזיה עצמו תיאר בהודעתו במשטרה, הרי שהמנוח ניסה לברוח ממנו, תוך שהוא מזהיר אותו לבל יתקרב אליו. נזיה עצמו אמר, בקטע שצוטט לעיל, בסעיף 6(ב) להכרעת דין זו "(...) ופתח לי את הסכין ועם הסכין שלו החזיק אותה ככה ואמר לי אם תתקרב אני אדקור אותך ואכניס לך אותה לתוך הלב (...)". מחומר הראיות שהובא בפני עלה כי המנוח ברח עד לקצה החנות, לחדר האחרון בתוך החנות, בנסיון להמלט מן הנאשם מס' 1, אולם זה דלק אחריו וסופו שדקר אותו וגרם למותו.

דרישת "הנחיצות": הלכה פסוקה היא כי מקום שלאדם היה חלק ניכר בהווצרות מצב שהוביל לצורך בהפעלת כוח, מוטלת עליו חובת נסיגה אף מביתו: ע"פ 5266/05 בוריס זלנצקי נגד מדינת ישראל, דינים עליון, כרך פ"א, 870.

בענייננו, היו לנזיה הזדמנויות רבות לסגת ולא להגיע כלל למצב של עימות עם המנוח בתוך אותו משרד. למרות הזדמנויות אלה, המשיך נזיה בשאיפתו ליצירת מגע עם המנוח ובהמשך המאבק בו עד שהביא למותו. המסקנה הברורה מכך היא כי פעולותיו של נזיה לא היו נחוצות כלל להדיפתו של המנוח.

דרישת "הסבירות": אכן, נזיה תיאר מאבק ממושך בתוך המשרד עד אשר לקח מהמנוח את הסכין. בתיאור שמסר נזיה באשר להשתלשלות המאבק עם המנוח נפלו סתירות בין הדברים שאמר בהודעותיו במשטרה לבין הדברים שאמר בבית המשפט. מכל מקום, מאבק זה היה, על פי הראיות שבאו בפני, מאבק קצר מבחינת הזמן. זמן קצר זה משמיט את הקרקע תחת הטענה שהיה מאבק ממושך בין הצדדים בתוך החנות.

לנזיה לא היה כל הסבר כיצד נדקר המנוח, בסופו של דבר, בחזהו, דקירה עמוקה של לפחות 8-6 ס"מ (ראו את חוות דעתו של פרופ' היס, המוצג ת/31). הואיל ומדובר בדקירה עמוקה כזו, הרי שלא יתכן שנזיה לא הבחין בה. התכחשותו של נזיה לדקירה מלמדת על כך שהיתה זו דקירה מכוונת שאלמלא כן היה מספר עליה ונותן הסבר להתרחשותה. הטענה כי לא הבחין בדקירה איננה מתקבלת על הדעת בנסיבות הענין.

הילאל טען במשטרה כי ראה את נזיה ואת המנוח רבים בעמידה ואת הסכין בידו של המנוח, מסובבת כלפיו וחודרת לחזה (ת/13 עמ' 3 שורות 20-22; ת/48א' עמ' 20). הילאל לא תיאר מאבק מעבר לכך. יתרה מכך, קיימת סתירה בין דבריו לבין דברי נזיה בענין זה. ואולם, אם נכונים דבריו של הילאל הרי שזה איננו יכול להסתדר עם טענתו של נזיה על כך שהוא המשיך לריב עם המנוח על הרצפה, על השליטה בסכין, לאחר שהמנוח כבר נדקר בחזהו. אפילו אם נניח שהמנוח היה נדקר תוך כדי המאבק על הסכין בעודם עומדים, לא סביר שלאחר דקירה זו ימשיכו לריב ובטח שלא ימשיכו לריב על הסכין שנעוצה בגופו של המנוח.

כאן המקום לציין כי אין זה סביר שהסכין היתה בידו של המנוח בעת שנדקר. שהרי נזיה עצמו טוען כי בשלב מסוים היתה הסכין בידו והוא דקר את המנוח בישבנו וברגלו. אילו היתה הסכין ננעצת בליבו של המנוח לפני שנזיה השתלט על הסכין, הרי שלא היה עוד הגיון בדקירתו של המנוח בישבנו וברגלו. שורת ההגיון והשכל הישר מובילים למסקנה שנזיה השתלט על הסכין, דקר את המנוח בישבנו וברגלו ולבסוף דקר אותו בלבו ובכך "סיים" את המלאכה.

זאת ואף זאת: נזיה אמר בהודעתו במשטרה ת/1ב' בעמ' 12 ו- 14 וכן בת/15 עמ' 2 שורה 22 שהוא השתלט על הסכין וזו היתה בידו. משכך הרי שלא היה מקום לעשות בה שימוש ולא היתה סיבה לדקור את המנוח כפי שדקר נזיה.

סך כל הדקירות, בישבנו של המנוח, ברגלו ובחזהו מלמדים שהדקירות לא נעשו לשם הגנה עצמית. נזיה טען בבית המשפט שלא ידע שהמנוח נפצע ואף לא שהמנוח מת. ברם, עובדה היא שנזיה פחד לגשת לבית החולים משום שחשש ממשפחתו של המנוח. אם המנוח לא נפגע, מדוע צריך היה נזיה לחשוש שמשפחתו של המנוח תהיה בבית חולים? טענתו של נזיה כי חשב שאולי יבואו לחפש אותו שם, איננה הגיונית. העובדה שעל פי דברי הילאל נזיה אמר לאחיו כי הסתבך ברצח, תומכת בכך שחששו של נזיה לגשת לבית החולים לא היה חשש בעלמא אלא משום שידע שגרם לתוצאה קטלנית למנוח.

לסיכום: סבורני כי בנסיבות הענין שלפני לא התקיים אף אחד מיסודות ההגנה העצמית. על שום כך אני דוחה את טענתו של הנאשם מס' 1 לפטור מאחריות פלילית בשל הגנה עצמית.

8. הראיות כנגד הנאשם מס' 2

א. להילאל מייחסת המאשימה שני מקרי אלימות:

(1) הכאתו של מאלכ נחאס במטע הזיתים באמצעות מקל בכתפו, במהלך האירוע הראשון וגרימת הימטומה. בגין מעשה זה מיוחסת להילאל עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

(2) הכאתו של המנוח באמצעות מקל במהלך האירוע השני, בראשו ובפלג גופו העליון, תוך גרימת חבלות בגופו ופצע קרע בקרקפתו. בגין מעשה זה מיוחסת להילאל עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

ב. הלכה למעשה הילאל אינו מכחיש כי היכה את המנוח ואת מאלכ. ברם טענתו היא כי עשה כן תוך הגנה עצמית ותוך הגנה על אחיו, נזיה, על מנת לנסות ולהוציא מידו את הסכין. לפיכך, לאור יריעת מחלוקת זו, אבדוק אם עומדת להילאל טענת ההגנה העצמית.

ג. בעדותו בבית המשפט תיאר מאלכ נחאס, בעמ' 32 לפרוטוקול הישיבה מיום 8.2.07, כי הילאל רדף אחריו ונתן לו מכה בכתף וזרק עליו סכין. מאלכ זיהה את הילאל כמי שתקף אותו למרות שטעה בשמו וקרא לו "בילאל". כאמור לעיל, הילאל אינו מכחיש את העובדה שתקף את מאלכ. במוצג ת/21, לוח תצלומים, נראות החבלות על גופו של מאלכ.

האמנם עומדת להילאל טענת ההגנה עצמית?

בהודעתו במשטרה, ת/13, בעמ' 2 שורה 24 ואילך, תיאר הילא את הנסיבות שבהן חבט במאלכ, כדלקמן:

"(...) ואיזה אחד ברח לכיוון איפה שעמדתי, לכיוון איפה שחניתי את האוטו, לכיוון למעלה, וביד שלו החזיק סכין. אני רצתי ומצאתי איזה קרש, מקל. אז לקחתי את המקל והתחלתי לרוץ אחריו. אז נתתי לו איזה בעיטה עם המקל בראש או בגב לא יודע איפה בדיוק, המקל דפק אותו. אז הוא הסתובב ונתן לי מכה עם הסכין שלו והוא נפל על הרצפה והוא חתך לי את היד פה (...)".

סבורני כי די בתיאורו זה של הילאל כדי לדחות כל טענה בדבר הגנה עצמית. מתיאורו של הילאל עולה כי הוא רץ לחפש כלי נשק (קרש, מקל) והתחיל לדלוק אחרי מאלכ. ברור לחלוטין שהנסיבות המתוארות כאן אינן נסיבות של הגנה עצמית. מי שכך נוהג, איננו מצוי בסכנה שאותה הוא רוצה להדוף, אלא הוא רודף כדי לתקוף בעצמו.

ד. באשר להכאת המנוח על ידי הילאל:

בעדויותיהם בבית המשפט טענו שני הנאשמים כי את המכה שנתן הילאל למנוח מחוץ לחנות, הוא נתן בזמן שהמנוח התקוטט עם נזיה, וזאת בנסיון להפריד בין המנוח לבין נזיה.

ברם, כאמור לעיל, קבעתי כבר ממצא כי נזיה רדף אחרי המנוח מיד לאחר שיצא מן השברולט, כשהילאל מאחוריו (ת/1 עמ' 12). המסקנה העולה מכך היא שנזיה והילאל רדפו אחרי המנוח אל תוך החנות והילאל לא עשה כן כדי להפריד בין המנוח לבין אחיו נזיה...

אני קובע כי הילאל לא הניח תשתית ראייתית מספקת לשכנע את בית המשפט כי הוא זכאי לפטור מאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34י' לחוק העונשין, בענין המכה שנתן למנוח מחוץ לחנות.

ובאשר למכה שנתן הילאל למנוח בתוך החנות: אמנם הילאל הכחיש מכה זו. ברם, בשחזור ת/48 מיקם עצמו הילאל בתוך החנות וסיפר כי נתן למנוח מכה עם המקל בעת שהמנוח ונזיה רבו על הסכין (ת/48א' עמ' 18).

עם זאת, הואיל ואין לי בטחון מלא באשר לשלב שבו נתן הילאל את המכה למנוח בתוך החנות, אם לפני שנזיה נטל לידו את הסכין או לאחר מכן, נראה לי כי לא נכון יהיה להרשיע את הנאשם בגין המכה שנתן למנוח בתוך החנות ועל כן אזכה את הילאל מענין זה מחמת הספק.

9. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

א. אני מרשיע את נזיה (הנאשם מס' 1) בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, לפי סעיף 10(א)+38(1) לפקודת התעבורה;

ב. אני מרשיע את נזיה בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413(ג) לחוק העונשין;

ג. לענין העבירה של נהיגה בזמן פסילה: כאמור לעיל, קבעתי כי נזיה נהג בעת האירוע ברכבם של המנוח ואחיו. קבעתי אף שהוא עשה כן ללא רשיון נהיגה וללא רשותם של האחים נחאס. ברם, המאשימה זנחה את טיעוניה בענין זה ולא אמרה מילה ולא הצביעה בסיכומיה על ראיה על כך שהנהיגה האמורה היתה בזמן פסילה. על שום כך אני מזכה את נזיה מעבירה זו.

ד. אני מרשיע את נזיה (הנאשם מס' 1) בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין;

ה. אני מרשיע את הילאל (הנאשם מס' 2) בגין הכאתו של מאלכ נחאס במהלך האירוע הראשון, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (הנאשם ביצע עבירה זו באמצעות נשק קר), עבירה לפי סעיף 333+335 לחוק העונשין.

ו. אני מרשיע את הילאל, בגין הכאתו של המנוח מחוץ לחנות בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין (ולא בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, משום שלא היתה בפני ראיה המייחדת את הנזק שנגרם למנוח כתוצאה מהמכה שקיבל מהילאל מחוץ לחנות).

ז. אני מזכה את הילאל, מחמת הספק, מהעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בגין המכה שנתן למנוח בתוך החנות, משום שכאמור לעיל אין לי בטחון מלא באשר לעיתוי המכה האמורה, אם ניתנה בטרם נטל נזיה את הסכין מידו של המנוח או אם לאחר מכן.

פיסקה 9 של הכרעת דין זו הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד גב' לילך תמיר ב"כ המאשימה, הסניגור עו"ד ענאן עליאן ב"כ הנאשמים והנאשמים בעצמם.

ניתנה היום ל' בשבט, תשס"ח (6 בפברואר 2008) במעמד הצדדים.

עודד גרשון, שופט

סניגורם של הנאשמים:

נבקש דחיה לטיעונים לעונש. וכמו כן אבקש להזמין תסקיר של שירות המבחן בעניינו של נאשם.

ב"כ המאשימה:

אין לי התנגדות לשתי הבקשות.

החלטה

בנסיבות הענין אני מורה כדלקמן:

1. אני מזמין בזה תסקיר של שירות המבחן למבוגרים בעניינו של נאשם מס' 2.

2. אני דוחה את המשך הדיון, לשמיעת טענות לענין העונש, ליום 12.3.08 שעה 09:00.

ניתנה היום ל' בשבט, תשס"ח (6 בפברואר 2008) במעמד הצדדים.

עודד גרשון, שופט

סוזי א.