ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מיכאל טבע נגד מדינת ישראל :


בתי המשפט

בית משפט המחוזי באר שבע

בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים

עפ 004203/07

בפני:

כב' הנשיא י. פלפל – אב"ד

כב' השופט נ. הנדל - ס. נשיא

כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

מהות הערעור: ערעור על פס"ד של בימ"ש השלום באילת (כב' השופטת ד. בלטמן-קדראי, ס. נשיא) בת.פ. 1753/05 מיום 10.04.07.

פסק דין

הנשיא י. פלפל:

1. המערער הורשע בביצוע עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ונידון לחמישה חודשי מאסר על תנאי, תשלום קנס בסך 500 ₪ ופיצויים למתלוננת בסך 1,000 ₪.

בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם, נכתב כי "בתאריך 19.02.04 סמוך לשעה 10:00 במשרדי קופת החולים המאוחדת באילת, איים הנאשם על אהובה מלכה (להלן: "המתלוננת"), מנהלת הקופה, בפגיעה בגופה שלא כדין ומתוך כוונה להפחידה בכך שאמר לה כי פתחה איתו משהו אישי והוא יתנקם בה ובילדיה ושיפגוש אותה בחוץ".

2. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, בטענה, כי המשיבה לא הוכיחה את ביצוע העבירה מעל לכל ספק סביר וכי בית משפט קמא לא יכול היה להרשיע את המערער על סמך הקביעה, כי היה "מסר מאיים" בדבריו, כאשר לא ניתן היה לקבוע מה היה תוכנו של אותו איום, במילים אחרות המערער טוען כי היסוד העובדתי של העבירה, לא הוכח.

3. הרקע לעבירה הוא כי המערער דרש מהמתלוננת, מנהלת סניף קופת חולים שבו היה חבר, במפגיע שהמתלוננת תאפשר לאישתו ההרה לבצע בדיקה מסויימת בבית חולים ולא בסניף קופת חולים כפי שהציעה המתלוננת. במהלך הויכוח איים המערער על המתלוננת כפי שמתואר בכתב האישום – המצוטט בסעיף 1 לעיל.

4. בית המשפט קמא (כב' ס. הנשיא, השופטת בלטמן-קדראי) צטטה בפסק דינה את המתלוננת שהעידה, כי –

"הוא צעק והתעקש ואיים שאנו מסכנים את העוברים ואנו כן ניתן לו ההתחייבות, ניסיתי להסביר שאי אפשר. הוא לא הסכים לקבל את ההסבר ואז אמר שפתחתי איתו חשבון אישי והוא מכיר את הילדים והוא יתנקם בהם כמו שאני מסכנת את הילדים שלו ושהוא יטפל בילדים בהתאם, הוא מכיר ויודע ונפגש בחוץ. שאלתי אותו: 'אתה מאיים?' והוא אמר לי: 'כן, תפני למשטרה'..."

"כשאמרתי לו שאין, אי אפשר, הוא התחיל לאיים כבר, פנה לפסים יותר אישיים. הוא יודע את הילדים, הוא מכיר, הוא איים שהוא יפגע בהם. זה היה ממש איום. שאלתי אותו אם הוא מאיים והוא אמר לי כן תפני למשטרה.

בהמשך ציינה כי קשה לה לדייק, שכן עברו הרבה שנים, אך זה היה איום מפורש במילים שלו בצורת הדיבור ובהתנהגות, היה זה איום מפורש במילים שלו, בצורת הדיבור ובהתנהגות, היה זה איום מפורש ובחקירה הנגדית בהמשך חזרה ואמרה:

'הוא אמר שפתחתי איתו חשבון אישי ושהוא מכיר את הילדים שלי... אני זוכרת שהוא איים... הדיבור היה מאיים מאוד'."

5. אחות שהיתה נוכחת בזמן הארוע, העידה מטעם המשיבה (ע.ת. 3), כי –

"... הוא קילל את הבת של המנהלת והוא אמר 'אני מכיר את הילדים ומה שמגיע לה'.

ואחר כך ציינה כי איננה זוכרת בדיוק את המשפטים שאמר.

וכן העידה:

הוא אמר על הבת של המנהלת שהיא נכה ומגיע לה כבר כי אנו מסכנים פה עוברים.

ועוד העידה כי איננה זוכרת בדיוק מה נאמר והוסיפה:

הוא צעק כל הזמן... יש פחד מהבן אדם הזה."

6. המערער טען בעדותו בבית המשפט כי המתלוננת רצתה להרוג את העוברים שלו ולכן אמר לה-

"שהיא ממש פושעת... שהיא נותנת לבן אדם שלא מוסמך לעשות בדיקה שיכול להיות מוות לילדים קטנים ושתחשוב רגע אם זה היו הילדים שלה מה היתה עושה".

בית משפט קמא ציין כי –

"בחקירתו הנגדית אישר כי היה כעוס ביותר, שכן חש שילדיו עומדים למות בשל הלק על ציפורניה של המתלוננת, כן טען כי אינו זוכר בדיוק מה אמר גם בגלל סערת הרגשות וגם בשל חלוף הזמן, אך הינו יודע שדיבר על כך:

'שהציפורניים מעכבות בדיקה חשובה ושתחשוב שניה אם זה ילדים שלה או של מישהו אחר שהולכים למות פה...'"

המערער גם טען בעדותו, כי הוא זוכר שלא איים על המתלוננת (עמ' 19-18 להכרעת הדין).

7. בית המשפט קבע כי –

"השוני בין תיאור דברי הנאשם על ידי עדת תביעה 3 לבין תיאוריה של המתלוננת קשור בראש ובראשונה למועד שמיעת הדברים.

על פי העדויות חילופי הדברים בין הנאשם למתלוננת ארכו זמן מה. הנאשם אמר במשך זמן זה אמרות שונות למתלוננת, ועדת התביעה יצאה מחדרה רק בעקבות הצעקות ובאיחור מה, אפילו קל, ושמעה את חילופי הדברים רק מאותה עת. לכן סברתי כי אין סתירה של ממש בין הדברים עליה העידה עדת התביעה לבין דברי המתלוננת.

עדות הנאשם מנגד, לא היתה ראוייה לאמון. העדות היתה מתוחכמת ומתפתלת, בעיקר כאשר ניסה להתמודד עם הודעתו במשטרה, וגם נשמעה מגמתית, מנופחת ובלתי ראויה לאמון, שעה שהוסיף פרטים מוגזמים ביותר שלא נמסרו על ידו בהודעתו בתיאור האירוע."

8. לצערי נפלו פגמים בקבלת האימרה כראיה על ידי בית משפט קמא.

בישיבה מיום 8.1.07 (עמ' 19 לפרוטוקול) העיד השוטר איזמרלי שגבה את אמרתו של המערער ב-18.3.04 חודש לאחר שהתרחשו האירועים המתוארים בכתב האישום. בישיבה זו של בית המשפט – הנאשם לא נכח, אם כי היה מיוצג על ידי עורך דינו.

משביקש התובע להגיש את אימרתו של המערער הסניגור לא הביע התנגדות, למעשה שתק ובפרוטוקול לא נרשמה מצד בית המשפט השאלה, שיש לשאול באופן רוטיני במקרים כאלה "האם אתה מסכים להגשת האימרה"?

9. על פי הוראת סעיף 11 לפקודת הראיות [נוסח חדש] כאשר מבקש תובע להגיש אימרה של נאשם מיוצג וסניגורו הסכים להגשת האמרה מותר להגישה. בענייננו, לא ברור אם ב"כ המערער הסכים להגשת האימרה, אך הליקוי הזה נרפא מאחר ובמהלך כל המשפט, לרבות בשלב סיכומים, המערער ובא כוחו לא טענו כי האימרה נמסרה על ידי המערער שלא מרצון חופשי.

10. אם מתייחסים אל הכתוב בת/1 כאל הודייה ולא כאל אימרה סתם (שכן כיום המערער טוען שאין בת/1 משום הודיה) הרי חל על העניין סעיף 12 לפקודה הנ"ל - שעל פיו האימרה מתקבלת כראיה רק אם התובע הביא עדות בדבר הנסיבות שבהן נתנה ההודיה. עדות כזאת ניתנה על ידי גובה ההודיה או האימרה (ראו להלן) שכן הוא אישר שהאמור בה נאמר מרצון המערער.

לדעתי ניתן להרשיע את המערער על סמך הודייתו ב-ת/1, שבה אמר-

"אמרתי לאהובה (המתלוננת – י.פ.) שאם בגללה ימות לי ילד... אני אהרוג אותה לא איימתי והתכוונתי לכל מילה" (ההדגשה אינ במקור – י.פ.).

לכאורה, במשפט הנ"ל סתר המערער את עצמו מניה וביה, שכן אמר שהוא יהרוג את המתלוננת ומיד לאחר מכן אמר לא איימתי – אך בסוף אמר שהתכוון לכל מילה.

הפירוש שאני נותן למשפט זה הוא כי המערער הודה באופן מפורש שאמר למתלוננת שיהרוג אותה, אך לדעתו זה לא איום, לא ניתן לקבל את פרשנותו של המערער שהוא אמר שביטוי זה אינו איום מה גם שהוא הוסיף שהתכוון לכל מילה. ואם צריך דבר נוסף להודייתו של המערער בת/1 הרי ניתן למצוא אותו בדברי המתלוננת שאמרה בעדותה מיום 6.7.06 כי היא פתחה איתו חשבון אישי והוא מכיר את הילדים שלה ויתנקם בהם. ובתאריך 8.1.0 (בעמ' 23) בין השורות 16 ל-20.

11. אגב, עיון בסיכומים הארוכים שנשא ב"כ המערער בבית המשפט קמא, אינו מגלה שהאמרה ת/1 נמסרה ע"י המערער שלא מרצון טוב וחופשי, נהפוך הוא, בעדותו בבית המשפט אמר המערער שהאמרה שמסר במשטרה היא אמת לאמיתה.

12. הרשעתו של המערער מבוססת על שתי אושיות, הראשונה הודייתו באימרה ת/1 והשניה עדות המתלוננת בבית המשפט. בית המשפט לא האמין להכחשתו של המערער את האימרה בעדותו בבית המשפט ונתן את המשקל הראוי לאמרתו ולעדות המתלוננת לאחר שקבע שהיא דברה אמת.

בית המשפט שלערעור לא יתערב בקביעות אלו ולפיכך דין הערעור על ההרשעה להידחות.

בית המשפט קמא קבע, בעמ' 52 להכרעת הדין כי-

"כרגיל, על מנת להרשיע בעבירת האיומים יש להוכיח את ההתנהגות במלואה, לרבות מלל האיומים. בענייננו, העדות והנאשם הסבירו כי אינם זוכרים באופן מדוייק את המלל. בגדר הראיות וקביעותיי לעיל הוכח רק המסר שבאיום ולא תוכנו המדוייק. סברתי כי די בכך להוכחת יסודות העבירה, זאת לאחר ששוכנעתי, כאמור, כי היה איום מפורש בפגיעה בשלום

המתלוננת ובילדיה של המתלוננת, וסברתי כי כאשר מחד הוכח האיום ומאידך נשמע הסבר לאי הדיוק המילולי, כאשר הוכח מסר האיום והוכחו ההתנהגותיות המאיימות שלוו לו, יצאה המאשימה ידי חובת הוכחת היסוד העובדתי של העבירה".

אני סבור שבמסקנה זו כב' השופטת טעתה שכן כפי שצוטט לעיל, המערער הודה באמרתו ת/1 באופן מפורש במילים שאמר למתלוננת שהן מהוות איום. לפיכך, נראה לי שלא היה מקום להסתייגות של כב' השופטת בקטע שצוטט לעיל. מהצד האחר, ישנו בסיס כנדרש בפלילים להרשיע את המערער בעבירת איומים באומרו למתלוננת שהוא יהרוג אותה. יצויין שבית משפט קמא התייחס אף לאפשרות זו בהכרעת הדין.

הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור.

_____________

י. פלפל – נשיא


נ. הנדל – ס. נשיא

אני מסכים.

__________­­____

נ. הנדל – ס. נשיא

ר. יפה-כ"ץ – שופטת

אני מסכימה.

_______________

ר. יפה- כ"ץ – שופטת

לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של הנשיא.

ניתן היום ל' בשבט, תשס"ח (06 בפברואר 2008) במעמד ב"כ המערער, עו"ד אמויאל, המערער וב"כ המשיבה, עו"ד מגד.

י. פלפל - אב"ד

נ. הנדל – ס. נשיא

ר. יפה-כ"ץ - שופטת