ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין Berhe Twolod נגד מאיר מחבש :

לפני:

כבוד השופטת מיכל נעים דיבנר
נציגת ציבור (עובדים) – גב' חנה קפלניקוב

התובע
Berhe Twolod
דרכון אריתראה 4628/139169
ע"י ב"כ עוה"ד יריב בן חיים

-

הנתבע
מאיר מחבש, ת.ז XXXXXX390
ע"י ב"כ עו"ד יצחק איתן (פרנדלס)

פסק דין

בפנינו תביעת התובע לתשלום עבור זכויות הנובעות מיחסי עבודה וסיומם.
תמצית התביעה
התובע הינו אזרח אריתראה המתגורר בישראל. הנתבע הינו בעל חנות "עולם הממתקים" הנמצאת בשוק ברמלה (להלן- החנות).
במהלך תקופה שאינה ידועה, עובר לחודש אוגוסט 2014, הועסק התובע אצל הנתבע בתיווכו של בן דודו, ASGDIM JOSAF (להלן- ג'וזף). לטענת הנתבע התובע עזר לו על בסיס "חברי", ללא תמורה, לפרקי זמן קצרים בשעות הבוקר על מנת לעזור בדחיפת עגלות סחורה עם פתיחת החנות.
הנתבע מאשר העסקתו של התובע בחודש אוגוסט 2014 בלבד, למשך 10 ימים, עבורם בלבד הונפק לתובע תלוש שכר.
לטענת התובע תקופת עבודתו החלה זמן רב קודם לכן, החל מיום 26.9.12, ותלוש השכר היחיד הונפק לו לצורך הארכת ויזת שהייה בארץ.
להוכחת תקופת עבודתו, הגיש התובע בקשה לפירוט שיחות ממכשיר הטלפון שלו: 054-XXXX853 לזה של הנתבע (050-XXXX868. להלן – מספר הנתבע (עמ' 1, ש' 17)). בקדם המשפט טען התובע כי מספר הטלפון שלו שונה מזה שפורט בבקשה וטען כי הוא 054-XXXX825 (להלן – המספר השני). בהתאם ניתן צו לגילוי פלט שיחות בין שני מספרים אלו. מהפלט שהוצג עולה קיומן של שיחות רבות בין שני מספרי הטלפון בין התאריכים 18.12.2013- 21.9.2014.
התובע פיטר את הנתבע ללא התראה או הליך מקדים. לעמדת הנתבע, עשה כך לאחר שגילה שהתובע גנב מחנותו.
ההליך שהתקיים בפנינו
לאחר שבקדם המשפט ניתן כאמור צו לחברת הסלולר לפירוט שיחות בין המספר השני למספר הנתבע, הגיש התובע בקשה נוספת להורות על גילוי פלט שיחות. בבקשה ציין התובע כי חברת הסלולר הודיעה לו שהמספר השני רשום רק מסוף חודש 12/2013 ומ"בירור מעמיק" שעשה מול חבריו שיחזר כי מספרו הקודם היה 054-XXXX537 (להלן – המספר הראשון). לכן ביקש צו להמצאת פלט שיחות ביחס למספר הראשון. בית הדין קבע כי הבקשה תידון במועד דיון ההוכחות (השופטת רות, החלטה מיום 6.9.16) . התובע לא חזר על הבקשה בדיון ההוכחות.
בדיון מיום 14.2.18, למרות שלא ניתן צו ביחס למספר הראשון, טען ב"כ התובע כי יש בידיו פלט שיחות. לאחר דין ודברים בעניין אותו פלט שיחות שלא הוצג עד אותו שלב, הודיע ב"כ התובע שהוא חוזר בו מבקשתו לצרפו (עמ' 8, ש' 30).
יצוין עוד כי דיון הוכחות ראשון נדחה לאחר שג'וזף, בן דודו של התובע והעד מטעמו, לא התייצב לדיון. לאחר שניתן צו הבאה לעד, התקיים דיון ההוכחות ביום 12.2.2018, כאשר חרף העובדה שהתובע ציין שיעידו מטעמו 4 עדים (עמ' 2, ש' 23), העיד מטעמו בן דודו ג'וזף בלבד ומטעם ההגנה העידו מר אחמד חלילי (להלן- מר חלילי) והנתבע.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ונתייחס לטענותיהם ביחס לכל סעד שיבחן להלן. ראשית נכריע במחלוקת ביחס לתקופת העסקתו של התובע וכנובע ממנה יבחנו הסעדים הנתבעים.
תקופת העסקתו של התובע
טענות התובע
התובע הצהיר והעיד כי החל לעבוד בחנות החל מיום 26.9.2012 ועד ליום 20.9.2014 – סך הכול 24 חודשים.
גרסה זו נתמכה בתצהירו של ג'וזף לפיו במהלך חודש ספטמבר 2012 שמע שהנתבע מחפש עובד, הציע לו את התובע והנתבע קיבל את התובע לעבודה והועסק שם כשנתיים. בחקירתו העיד ג'וזף כי החל לעבוד בשוק בתחילת שנת 2012 והכיר את התובע לנתבע כשנה לאחר מכן. הנתבע אישר בעדותו כי ג'וזף הוא זה שהביא את התובע לעבודה. ג'וזף פחד להתייצב לדיוני ההוכחות (ואף לא התייצב לדיון ביום 14.3.2017) מאחר וחש מאוים ומבוהל בעקבות איומים שקיבל מהנתבע. לבסוף הגיע להעיד רק לאחר שהוצא לו צו הבאה. בנסיבות אלו עדותו של ג'וזף היתה לקויה עקב האיומים, תחתיהם העיד. הנתבע העדיף שלא לחקור את ג'וזף על תצהירו ועל עדותו הראשית לאחר שהוכרז כעד עוין, ושאל את ג'וזף שאלה יחידה. אי חקירת ג'וזף בחקירה נגדית פירושה קבלת גרסת העד בתצהיר ובעדות הראשית.
פירוט השיחות הטלפוניות מעיד על שיחות יומיומיות בין התובע לנתבע החל מחודש 12/2013 ועד מועד סיום העסקתו. כשהתבקש הנתבע לבדוק במכשיר הסלולרי שלו תחת איזה שם שמור המספר השני השיב כי תחת השם "ברכה", הדומה לשמו המקורי של התובע – "BERHE". התובע העיד על בעלות ושימוש במספר זה ולא נסתר.
התובע הגיש בקשה לפירוט שיחות גם ביחס למספר הראשון אך הנתבע התנגד, למרות שהנטל ביחס למשך תקופת ההעסקה מוטל על המעסיק. ג'וזף הצהיר כי זהו אכן המספר הקודם של התובע.
לא הוגשה הודעה על תנאי העסקה המפריכה את מועד תחילת העבודה הנטען על ידי התובע, אשר בהיעדרה נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח תקופת העסקה אחרת, וזאת על פי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן- חוק הודעה לעובד).
על הנתבע חלה החובה לערוך חוזה אישי עם התובע בהיותו עובד זר בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן –חוק עובדים זרים) ושאף היא לא קוימה בשום שלב. הנתבע הודה בכך בחקירתו.
במהלך חקירתו וכן בתצהירו, הנתבע לא הכחיש את העסקת התובע בחנות משנת 2012 אלא הסתייג וציין כי העבודה בוצעה באופן חברי. כאשר נשאל לפשר טענתו לביצוע עבודה ללא תמורה, התחמק ולא סיפק תשובה עניינית. עד הנתבע, מר חלילי, לא תמך בטענה להעסקה ללא תמורה.
התובע ומר ג'וזף הצהירו על העסקת התובע במתכונת של שעות נוספות רבות. מתכונת זו נתמכה בפירוט השיחות הטלפוני המצוי בתיק. הנתבע נמנע מהגשת דו"חות נוכחות של התובע, למרות הנטל המוטל עליו מכוח תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן- חוק הגנת השכר) ולמרות שידע כי מחובתו לנהל את דו"חות הנוכחות ולשומרם ברשותו.
התובע הצהיר כי עבד בימים א-ה משעה 7:00 עד השעה 19:00 וביום ו' בין השעות 7:00-17:00, סך הכול 280 שעות בחודש. התובע לא נחקר לגבי מתכונת שעות עבודתו בימים א', ב', ד', ה' וגרסתו לא נסתרה. התובע העיד לגבי ימי ג' כי החנות נסגרת בשעה 18:00, ולאחר שהוצג לו תדפיס מאתר העירייה כי השוק נסגר בימי ג' בצהריים התובע חזר והעיד כי חנותו של הנתבע המשיכה לעבוד עד 16:00, 17:00, 18:00. לגבי ימי ו', התובע העיד כי עד שהגיעו שוטרים ודרשו לסגור, החנות המשיכה לעבוד והיתה האחרונה מבין החנויות במתחם השוק שנסגרה, דהיינו 17:00-18:00. למרות שבחודשי החורף השבת נכנסה בשעה 16:30 התובע והנתבע סגרו את החנות כשעתיים לאחר שהשוק נסגר. גרסה זו נתמכה בתצהירו של ג'וזף שהצהיר כי התובע עבד באופן קבוע מהבוקר עד שעה 19:00.
ביחס לטענה כי התאריך בו התובע החל לעבוד (26.9.2012) הינו יום הכיפורים, הרי שהתובע העיד כי ביום זה הראו לו את מקום העבודה והעבודה בפועל החלה יום למחרת.

טענות הנתבע
על התובע הנטל להוכיח את העסקתו אצל הנתבע והוא נכשל בכך. מועד תחילת ההעסקה הנטען יוצא על יום כיפור, ומשכך לא יכול להיות חולק שהמועד הומצא לצורך התביעה.
התובע ניסה להסתמך על תדפיס פירוט שיחות מהמספר השני אל הנתבע, אולם התובע לא הציג אסמכתא כי מספר הטלפון הזה היה בשימושו. בתצהירי התובע והעד לא נרשם כי זה היה מספר הטלפון של התובע. התובע נמנע מלהציג ראיה שבהישג ידו - קבלה המצויה בביתו או היכולה ללמד על נכונות טענתו. הנתבע הוכיח כי המספר השני היה שייך לאדם אחר שעבד בשוק וכונה "ברכה".
בתצהיר העד ג'וזף אין כדי להועיל לתובע ביחס להוכחת תקופת העסקה, מה גם שמשקל תצהירו אפסי שעה שהעיד שכלל לא ידע על מה חתם. במהלך חקירתו של ג'וזף, קרוב משפחתו של התובע, ולשאלת בית הדין, ענה ג'וזף כי לא חתם על תצהירו, וכי התצהיר לא הוקרא ולא תורגם לו, והוא אינו יודע מה כתוב בתצהיר. כדי לכסות על מחדלו בדה התובע טענה כי הנתבע איים על ג'וזף לבל יופיע בדיון ההוכחות. לשם כך הציג התובע שני מסמכים: תלונה במשטרה – שהוגשה על ידי ב"כ התובע ולא על ידי ג'וזף; ותמליל שיחה- אשר לא צורף לתצהיר התובע, לא הוגשה בקשה להוספתו כראיה, הקלטתו לא הוצגה ולא הועברה לנתבע וג'וזף לא נשאל לגבי ההקלטה. הימנעות ב"כ התובע מלחקור את ג'וזף בקשר להקלטה, ולו את השאלה המתבקשת האם אכן הוא הדובר בהקלטה, מעלה תמיהה. מכל האמור ניתן להסיק כי לא העד הוא הדובר בתמליל ולמצער לא ניתן לקבוע ממצא כי העד הוא הדובר בתמליל.
כן העיד ג'וזף כי הימנעותו מלהגיע לדיון הקודם שהיה קבוע ליום 14.3.2017 לא נבעה מאיומים אלא בגלל שלא שוחרר מעבודתו. משקל תצהירו של העד ג'וזף אפסי שעה שהוא כלל לא ידע על מה חתם.
לבסוף ג'וזף העיד כי לא זכר מתי הביא את התובע לעבוד אצל הנתבע ולא ידע אם התובע עבד אצל הנתבע תקופה קצרה או ממושכת.
קיימת סתירה בין גרסת ג'וזף לבין גרסת התובע לגבי מתי נערכה ההיכרות בין התובע לבין הנתבע. ג'וזף העיד כי זה היה שנה לאחר שהתחיל לעבוד, דהיינו בשנת 2013, ואילו התובע טוען שהחל לעבוד אצל הנתבע כבר בשנת 2012.
כן טען ג'וזף כי שבוע בלבד לאחר שהביא את התובע לעבוד אצל הנתבע עבר לעבוד בקצה השני של השוק, לכן ג'וזף לא ידע וגם לא יכול היה לדעת אם התובע הועסק בפועל אצל הנתבע אם לאו. ג'וזף סתר עצמו כשהשיב כי חזר לעבוד באותו מקום עבודה שנה אחרי (תחילת 2014) ואחר כך שינה גרסתו לסוף שנת 2016.
חוק הודעה לעובד קובע כי על מעסיק למסור הודעה לעובד תוך 30 ימים מתחילת תקופת ההעסקה. הנתבע טוען כי התובע הועסק אצלו 10 ימים בלבד, כאשר התובע לא עמד בנטל להוכיח אחרת, ומשכך לא קמה לנתבע החובה למסור לתובע הודעה לעובד.
צירוף כישלון התובע לעמוד בנטל הוכחת משך העסקתו יחד עם העדר אמינותו מביא לכדי מסקנה כי לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי התומך בטענת התובע לתאריכי העסקתו.
בתצהירו ובחקירתו הנגדית הבהיר הנתבע כי התובע היה מסייע לו באופן חברי מדי פעם בדחיפת עגלות סחורה בבקרים, למשך מספר דקות. טענה זו לא נסתרה. עזרה לפרקים משך 5-10 דקות ביום אין בה כדי לבסס יחסי העסקה בין הצדדים. ככל ובית הדין יקבע כי סיוע זה היה בגדר העסקה, הרי שהיה על התובע לערוך חישוב מתאים של רכיבי תביעתו, וברור כי מדובר בסכומים פעוטים אשר אינם מתקרבים לסכומים אותם דורש התובע.
התובע טען כי עבד תמיד 26 ימים מדי חודש אולם טענה זו התבררה כלא נכונה. תדפיס מאתר עיריית רמלה לימד כי בימי ג' השוק נסגר בצהריים וג'וזף אישר זאת בחקירתו. התובע הודה כי בימי ג' עובדים בשוק כ-3 שעות פחות. לעניין ימי ו', בחקירתו הודה התובע כי בימי שישי וערבי חג השוק נסגר שעות לפני כניסת השבת או החג, ולאחר מכן העלה גרסה חדשה כי חנותו של הנתבע נסגרת כשעתיים לאחר סגירת השוק. טענה זו הופרכה על ידי הנתבע.
ככל והתובע עומד על טענתו כי השוק עבד בחגים, טענה העומדת בסתירה לנהוג במדינת ישראל (בגדר ידיעה שיפוטית), היה עליו לתמוך אותה בראיה חיצונית. התובע לא עשה כן. ולבסוף העיד כי השוק לפעמים לא עובד בחגים.

דיון והכרעה
אין מחלוקת כי התובע הועסק אצל הנתבע. השאלה הינה באשר למשך תקופת העסקתו, מועד תחילתה וסופה.
התובע שב וחזר על כך שהתחיל את עבודתו ביום 26.9.2012. אלא שיום זה, כפי שטען הנתבע, היה יום כיפור שהינו יום שבתון במדינת ישראל. בהינתן העובדה כי מדובר בשוק עירוני (כפי שמוצג בנת/1), ניתן לקבוע כי השוק היה סגור באותו יום ובשים לב למהותו של היום אף אין בידינו לקבל את הטענה כי הנתבע הראה לתובע את העבודה באותו יום. כשעומת התובע עם נתון זה, אמר כי הלך לראות את המקום ביום כיפור והתחיל לעבוד יום למחרת (עמ' 9 ש' 22-25, עמ' 10 ש' 2-3), אולם לא הציג ראיה המוכיחה זאת. לפיכך – אנו דוחות את הטענה כי התובע החל לעבוד ביום 26.9.12.
התובע טען כי מספר הטלפון הראשון והשני היו שלו, כאשר במספר הראשון השתמש בשנים 2013-2012 ובמספר השני השתמש בשנים 2013 ואילך. העד ג'וזף אמנם הצהיר בתצהירו על המספר הראשון של התובע, אך מעדותו הסתבר כי לא ידע על מה חתם וכי הכיר רק את מספר הטלפון הנוכחי של התובע שאינו רלוונטי להליך (עמ' 14 ש' 21-23; עמ' 15, ש' 1).
בבקשה שהוגשה ביום 24.4.16 טען התובע כי מספר הטלפון שלו הוא 054-XXXX853. זהו לא המספר הראשון ולא המספר השני ומאחר שג'וזף ציין את המספר הזה כמספר השמור אצלו כמספרו של התובע אנו מניחות כי זהו מספר הטלפון של התובע נכון למועד העדות.
בקדם המשפט מיום 7.6.16 ציין ב"כ התובע כי מספרו של התובע הוא המספר השני, ועל יסוד זה ניתן הצו לגילוי פלט שיחות. הנתבע הודיע כי הוא מכחיש שזהו מספרו של התובע, אך לא ציין מספר אחר שיש ברשותו.
בשום שלב של ההליך לא ניתנה הצהרה של התובע כי המספר השני הוא מספר הטלפון שלו, או שהיה שלו בשלב כלשהו. אף בבקשה שהוגשה ביום 19.6.16 ביחס למספר הטלפון הראשון, לא ציין התובע את בעלותו במספר השני. בתצהיר עדותו הראשית בתיק שב התובע והתייחס למספר הטלפון הראשון, אך לא טען דבר ביחס למספר הטלפון השני, למרות שצירף לתצהירו פלט שיחות הנוגע למספר השני.
מנגד, טען הנתבע בתצהירו כי המספר השני היה שייך לעובד בשם "ברכה" ש"נעלם מהשוק...בתחילת 2015" (סע' 17).
הנה כי כן, אין בפנינו כל ראיה, אפילו לא עדות גרידא, התומכת בטענת התובע כי המספר השני היה בבעלותו או בשימושו בתקופה כלשהי, בכדי שנוכל להסתמך על פלט שיחות הטלפון לבדו כראיה תומכת בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.
פירוט השיחות בין המספר השני למספר הנתבע (נספח לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע) מעלה כי החל מיום 18.12.2013 התקשר הנתבע למספר השני על בסיס יומיומי, פעמים רבות בשעות הבוקר (6:30-8:00), ככל הנראה בשעת פתיחת החנות.
בהתאם לתצהירו של ג'וזף, הוא הכיר את התובע לנתבע בחודש ספטמבר 2012 ומאז החלו יחסי העבודה בין הצדדים. אולם בעדותו בפנינו טען ג'וזף כי אינו יודע מה כתוב בתצהיר וכי הוא לא תורגם לו לשפתו בטרם חתם עליו. לאור דבריו אלו אפשרנו לב"כ התובע לחקור אותו בחקירה הראשית ומחקירתו עלו הדברים הבאים:
ג'וזף עובד בשוק מתחילת שנת 2012 ואת התובע הביא לעבודה אצל הנתבע כשנה לאחר תחילת עבודתו. ג'וזף לא ידע לומר כמה זמן עבד התובע אצל הנתבע, האם חצי שנה או שנתיים. יחד עם זאת במהלך כ"שנה ומשהו" לאחר שהתובע החל לעבוד אצל הנתבע לא עבד ג'וזף בשוק וכאשר חזר לעבודה, כבר לא עבד התובע אצל הנתבע.
נציין, כי ג'וזף בעדותו לא אמר דבר על איומים שחווה ביחס לעדותו בתיק.
הנתבע נמנע מלחקור את ג'וזף על עדותו ביחס לתקופת העבודה.
מנגד, על פי עדות הנתבע, עוד קודם לחודש 8/2014 היה התובע "מכרכר" סביבו ולעיתים עוזר לו "באופן חברי" בדחיפת עגלות סחורה (סעיף 3 לתצהירו). בעדותו חזר על כך שהעסיק את התובע מבלי ששילם לו על כך. נביא חלק מדבריו (עמ' 18 ש' 10-30, ההדגשות אינן במקור):
"...מה שהוא עשה זה במסגרת טובה, ככה זה התחיל. אחר כך הוא עבד אצלי כמה ימים..."
ובהמשך הוסיף -
"זה היה בקטע של עזרה, בקטע של טובה, לפעמים הוא ולפעמים מישהו אחר. הכניסה הראשית שלי היא לשתי עגלות גדולות, ורק לשלב הזה אני צריך עזרה. כל השאר אני לא צריך"
כאשר עד ההגנה, מר חלילי, נשאל ביחס לגרסה של עזרה ללא תמורה השיב "אין דבר כזה בלי תשלום" (עמ' 24, ש' 19).
על יסוד האמור לעיל, אנו מקבלים את הטענה לפיה התובע עבד אצל הנתבע החל מ-12/13 ועד 9/14. בראש ובראשונה הקביעה מבוססת על אישור הנתבע כי התובע עבד אצלו עוד קודם ל-8/14 ועל עדות העד מטעמו לפיה כנגד כל עבודה מסוג זה ניתן תשלום. משכך, גרסת הנתבע להעסקה של ימים ספורים בחודש 8/14 נדחית והיה על הנתבע להציג בפנינו גרסה סדורה של מועדי העסקתו של התובע. זאת ועוד, הנתבע לא הציג בפנינו כל נימוק מדוע לפתע החל להעסיק את התובע באופן סדיר למשך 10 ימים והדבר תומך בעדות התובע כי כך נעשה עוד קודם לכן.
משלא ניתנה בפנינו גרסה סדורה מטעם המעסיק בדבר תקופת העבודה, ולאחר שדחינו את טענת התובע בדבר מועד תחילת העסקה, אין לנו להסתמך אלא על גרסתו של ג'וזף, גם אם היא מעורפלת, אך לאחר שלא נחקר עליה ועל פלט השיחות שהציג התובע, גם אם אין בפנינו הוכחה ברורה לבעלות במספר השני, אלא רק טענה משתמעת מעצם צירופו לתצהיר התובע.
לפיכך, בהסתמך על פלט השיחות, אנו קובעות כי מועד תחילת העסקתו של התובע אצל הנתבע הינו ביום 18.12.2013. מפלט השיחות ניתן לראות כי השיחה האחרונה בין הצדדים התקיימה ביום 21.9.2014, אולם התובע טען כי עבד עד ליום 20.9.2014 ותבע זכויותיו עד ליום זה.
משכך נקבע בזאת כי התובע עבד אצל הנתבע החל מיום 18.12.2013 ועד ליום 20.9.2014. מכאן נעבור לדון בזכויות הנגזרות מתקופת העסקה זו.
גמול עבור עבודה בשעות נוספות
טענות הצדדים
לטענת התובע, הוכח כי הועסק בשעות נוספות וכי לא שולמו לו תוספות בגין השעות הנוספות בימי חול (החל מהשעה התשיעית ואילך) ובימי ו' החל מהשעה הרביעית, ואף לא נטען כי שולמו לו אי פעם. לפי החישוב שהוצג בכתב התביעה, זכאי התובע לסך של 29,744 ₪. לחלופין, מבוקש לפסוק שעות נוספות על פי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, בשיעור של 60 שעות נוספות מדי חודש ובסך הכול 11,856 ₪ (44 שעות נוספות 125% * 26 לשעה * 0.25 + 16 ש"נ 150%* 26 שעות * 0.50= 494 ₪ לחודש * 24 חודשי העסקה).
לטענת הנתבע, גרסת התובע לגבי שעות עבודתו התבררה כבלתי אמינה בעליל, ולמעט 10 ימים כל פעולתו התמצתה בעזרה חברית לנתבע בדחיפת עגלות סחורה משך 5-10 דקות בבקרים.
הכרעה
ראשית נעמוד על שכרו של התובע – לטענתו השתכר שכר שעתי בסך 26 ₪. הנתבע טען כי שולם לתובע שכר מינימום. אלא שהתלוש היחידי שהנפיק הנתבע לתובע אינו מציג, כפי שהיה צריך, את השכר השעתי, אלא סכום כללי של 2,301 ₪ ברוטו, המגלם 2,000 ₪ נטו. משכך בהעדר ראיה לתמוך בגרסת הנתבע, במסגרת הודעה לעובד או בתלוש השכר שהנפיק, אנו מקבלות את גרסת התובע כי שכרו השעתי היה 26 ₪.
תיקון 24 לחוק הגנת השכר קובע סעיף 26ב(א) כי (ההדגשות אינן במקור) -
"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; ".
הנתבע לא הציג כל תיעוד לפנקס שעות עבודתו של התובע ממנו ניתן ללמוד מה הי ו שעות עבודתו של התובע, ולו בימים שאין מחלוקת שבהם עבד והיה זכאי לשכר. יחד עם זאת, התובע מאשר כי קיבל את שכרו הרגיל עבור כל שעות עבודתו ותובע את גמול השעות הנוספות בלבד. להלן נעמוד על מסגרת השעות שהוכחה בפנינו.
התובע טען כי החל את עבודתו מדי בוקר בשעה 7:00 וסיים לעבוד בשעה 19:00, וביום שישי בין השעות 7:00-17:00. הנתבע לא זכר כמה שעות במדויק ביום עבד התובע (עמ' 20 ש' 6-7). בתצהירו העיד על שעות פתיחת החנות בין 08:30 עד 17:00-18:00, למעט יום שלישי אז נסגרה החנות בשעה 14:00 וביום שישי בין השעות 07:00 עד 14:00.
פלט השיחות מעיד על שיחות רבות מהנתבע לתובע בשעות הבוקר המוקדמות (לפני 07:00). מר חלילי, העיד כי "כולם פותחים בשעה 6:30, 07:00" (עמ' 24 ש' 25-26). אנו מקבלות אפוא את טענת התובע לפיה שעת תחילת העבודה הייתה 07:00. משדחינו את גרסת הנתבע ביחס לשעת תחילת העבודה, אנו מטילות ספק בשעת סיומה כפי שנטענה על ידו. משכך, בהעדר ראיה התומכת בטענתו זו ובשים לב לנטל המוטל עליו להוכחת שעות העבודה, אנו מקבלות את טענת התובע כי שעת סיום העבודה היתה 19:00.
האמור לעיל נכון לימים א', ב', ד', ה', ולגביהם אנו קובעות כי התובע עבד בין השעות 07:00 ל-19:00, 12 שעות ביום. הצדדים לא טענו דבר בדבר הפסקה. בשים לב למסגרת עבודה של 6 ימים בשבוע, זכאי התובע לגמול שעות נוספות לאחר השעה השמינית. משכך, התובע זכאי לגמול עבור שעות נוספות על פי החישוב הבא:
שעתיים ראשונות 0.25%*26*2= 13 ₪.
שעתיים נוספות 0.50%* 26*2 = 26 ₪.
סה"כ ליום 13+26= 39 ₪
סה"כ ל-4 ימי עבודה בני 12 שעות 4*39= 156 ₪.
אשר לימים האחרים, הנתבע הציג תדפיס מאתר עיריית רמלה (נת/1) בו נכתב כי "ביום ג' השוק נסגר בצהריים" (ההדגשות אינן במקור). כשנשאל על כך התובע, הציג טווח רחב של שעות בהן השוק נסגר (16:00-18:00). ג'וזף העיד כי בימי ג' נסגר השוק בשעה 15:00 (עמ' 16 ש' 2-3). לאור מכלול הדברים השתכנענו כי השוק נסגר בימי שלישי בשעה 15:00 בצהריים. משכך התובע עבד ביום זה בין השעות 7:00-15:00, והוא אינו זכאי לגמול שעות נוספות עבור יום זה.
ביחס ליום שישי, התובע חזר על עמדתו כי עבד עד השעה 17:00. התובע העיד כי גם לאחר כניסת שבת הוא המשיך לעבוד, והחנות נסגרה שעתיים אחרי שהשוק נסגר (עמ' 11 ש' 4-11). הנתבע טען כי הוא איש דתי אשר פוקד את בית הכנסת בכניסת השבת (עמ' 21 ש' 29 ועמ' 22 ש' 1-2) וממילא שבשים לב להיותו של השוק עירוני, אין בידינו לקבל את הטענה כי שעתיים לאחר שעות הסגירה של השוק החנות נותרה פתוחה. התובע העיד כי לא המשיך לעבוד לאחר שעת הסגירה של החנות (עמ' 13, ש' 3), כך ששעת הסגירה של החנות היא שעת סיום העבודה.
לאור זאת אנו מקבלות את טענת הנתבע כי בימי שישי העבודה נמשכה בין השעות 07:00 ל-14:00.
היות והתובע השלים את מלוא השעות הרגילות בשבוע (עבד למעלה מ-43 שעות), הרי שהוא זכאי לגמול שעות נוספות בעד עבודה ביום שישי על בסיס חישוב שבועי [וראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 233/06 א.נ. נתניה בע"מ – לב טרנרידר, (16.12.07), סע' 36]. משכך חישוב השעות הינו כלדהלן:
עבור 3 השעות הראשונות – זכאי התובע לשכר רגיל.
עבור 2 שעות נוספות ראשונות -0.25%*26*2= 13 ₪.
עבור 2 שעות נוספות הבאות - 0.50%* 26*2= 26 ₪.
בסך הכל תשלום עבור שעות נוספות ביום שישי- 39 ₪.
סיכום ביניים: עבור שבוע עבודה זכאי התובע לגמול שעות נוספות שבועי בסך 195 ₪ (156+39).
קבענו כי תקופת העבודה הינה מיום 18.12.2013 ועד ליום 20.9.2014, 39.5 שבועות. תקופה זו במכפלת 195 ₪ לשבוע מקימה לתובע זכות לתשלום גמול שעות נוספות בסך 7,703 ₪.
הוצאות נסיעה
התובע טוען בסיכומיו כי שילם מכיסו את עלות הנסיעה מביתו (רח' הרצל 124 ברמלה) למקום עבודתו (מתחם השוק ברמלה), אשר מרוחקים אחד מהשני למעלה מ-500 מטרים ולכן זכאי לסך של 6,000 ₪ (250 עלות חופשי חודשי * 24 חודשים). מנגד טוען הנתבע כי התובע לא הכחיש כי הוא מתגורר פחות מ-500 מטר מחנות הנתבע ולא סיפק גרסה חלופית למקום מגוריו והמרחק מחנותו, ולכן אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה.
התובע לא הציג בפנינו כל ראיה הנדרשת לקביעת זכאותו להוצאות נסיעה. הטענה בדבר כתובת מגוריו עלתה לראשונה בסיכומיו ואין לה אזכור בתצהירו של התובע. התובע אף לא העיד ביחס למרחק ממקום העבודה, לאופן ההגעה לעבודה או לעלות.
לפיכך התביעה להוצאות נסיעה נדחית.
דמי הבראה
התובע טוען כי לא שולמו לו דמי הבראה ולא נטען כי שולמו אי פעם, לכן זכאי התובע לסך 4,114 ₪ (374 ₪ ליום * 11 ימי הבראה בגין 11 חודשים). מנגד טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח משך העסקתו ולא הוכיח כי השלים שנת עבודה ועל כן אינו זכאי לדמי הבראה.
לאור קביעתנו לעיל כי התובע עבד כ-9 חודשים, אין הוא זכאי לתשלום דמי הבראה, וזאת בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש 1998, המתנה את הזכאות לדמי הבראה בהשלמת שנה במקום העבודה.
חופשה שנתית
התובע טוען כי לא ניצל חופשה שנתית בתשלום, וכראייה אף לא נטען כי ימי חופש נוצלו ושולמו אי פעם. לכן התובע זכאי לסך 4,160 ₪ (12/ 24 חודשים * 10 ימי חופשה בשנה * 208 ₪ ליום). מנגד טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח משך העסקתו ולא הוכיח כי הועסק מעל 10 ימים ועל כן אינו זכאי לדמי חופשה.
בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן- חוק חופשה שנתית) המטיל על המעסיק את החובה לנהל פנקס חופשה, נקבע בפסיקה כי על המעסיק מוטל הנטל להוכיח כי העובד קיבל חופשה שנתית-
"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים"
דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פ"ד ג(1) 215 (1972).
הנתבע לא הציג פנקס חופשה ולא הצביע על ימים בהם התובע נטל חופשה וקיבל על כך שכר.
ערך שכר ליום קלנדרי של התובע היה 161.2 ₪ (26 ₪ *186 חלקי 30). בהתאם לסעיף 3(ג)(2) לחוק חופשה שנתית, חישוב ימי הזכאות הינו כלדקמן:
עבור שנת 2013- 12 ימי עבודה* 14 / 240= 0.7 עבור שנת 2014- 225 ימי עבודה * 14/ 240= 13.125 משכך, ימי החופשה המגיעים לתובע הינם 13 (חלק של יום חופשה אינו בא במנין), אשר עבורם זכאי התובע לתשלום בסך 2,096 ₪.
הפקדות לקרן הפנסיה
אין מחלוקת כי לתובע לא הופרשו כספים לקרן הפנסיה, שכן לעמדת הנתבע התובע כלל לא היה זכאי להפרשה בשל תקופת העסקה קצרה בת 10 ימים.
כבר קבענו לעיל כי התובע עבד כתשעה חודשים. צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957 (להלן- צו ההרחבה), מחיל את חובת הביטוח על כל עובד שאין לו הסדר פנסיוני (סעיף 3), לאחר 6 חודשים מתחילת עבודתו. לאור העובדה כי התובע הועסק כ-9 חודשים בלבד, הרי שהיה זכאי להפרשות פנסיוניות עבור 3.66 חודשים בשנת 2014.
חישוב משכורתו החודשית של התובע הינו: 26 ₪ (שכרו השעתי של התובע) * 186(שעות משרה מלאה)= 4,836 ₪. על פי צו ההרחבה, החל מיום 1.1.2014 על המעסיק להפריש 6% עבור קרן הפנסיה של העובד, מכאן שההפרשה החודשית שהיה על הנתבע להפריש הינה 290.16 ₪.
בהינתן הקביעה כי התובע החל עבודתו ביום 18.12.2013, זכאותו של התובע להפרשות פנסיה מטעם המעסיק קמה בחודש יוני 2014. התובע אינו מועסק כבר אצל הנתבע ולפיכך זכאי לפיצוי חלף ההפרשה. משכך, עבור רכיב זה זכאי התובע לפיצוי בסך של 1,062 ₪ (290.16* 3.66).
סיום יחסי העבודה בין הצדדים
טענות התובע
בתחילת חודש ספטמבר 2014 ביקש התובע תלושי שכר מהנתבע לצורך הצגתם לרשויות ההגירה על מנת להאריך את ויזת השהייה שברשותו. הנתבע נתן לתובע תלוש אחד עבור 10 ימי עבודה בלבד בשכר נמוך ממה שסוכם וממה ששולם לתובע.
התובע פנה מספר פעמים לנתבע על מנת לקבל את תלושי השכר שלו, אך הנתבע פיטר אותו ביום 20.9.2014, ללא הודעה מראש וללא סיבה. לתובע לא נערך שימוע ולא ניתנה לו הזדמנות להביע עמדתו לעניין הפיטורים.
גרסת הנתבע כי התובע התפטר לאחר שנתפס גונב, קרסה במעמד חקירתו הנגדית, כאשר הנתבע הודה כי פיטר את התובע לאלתר וללא שימוע. כן העיד כי לא היה גורם שראה או תפס את התובע במעשה המיוחס לו, והוא עצמו לא ראה את התובע לוקח דברים לעצמו.
התובע הוכיח את גרסתו כי פוטר לאלתר, ללא שימוע או זימון לשימוע וללא מתן אפשרות אמיתית להיוועץ בעורך דין ולהיות מיוצג במעמד השימוע, לערוך פרוטוקול המשקף את דברי הצדדים, להתייחס ולשקול את טיעוניו בלב נקי ובנפש חפצה. כן ניסה הנתבע לייחס לתובע בדיעבד גניבה ממנו כעילת פיטורים, וברור כי יש בכך כדי להלבין את פני התובע לשווא ולפגוע בעיסוקו. בגין כך מבוקש פיצוי המשקף 5 משכורות בסך 24,180 ₪.
טענות הנתבע
התובע לא הכחיש בתצהירו כי נטש לאחר שנתפס גונב סחורה מחנותו, ולא סיפק גרסה חלופית, רק הסתפק באמירה כללית כי לא נערך לו שימוע. בנסיבות אלו, ומאחר שמדובר בהעסקה של 10 ימים בלבד, הרי אין מדובר בנסיבות המקימות חובת שימוע ואין מדובר בפיטורים שלא כדין.
לחלופין, אין בנסיבות העניין שתוארו כדי להקים חובת פיצוי כלשהי.
דיון והכרעה
כבר בראשית הדברים נאמר כי שוכנענו כי התובע פוטר מעבודתו. בעוד שבתצהירו טען הנתבע כי התובע נטש את עבודתו לאחר שהנתבע הטיח בפניו כי נצפה נוטל לעצמו קופסאות עם סחורה מהחנות. בחקירתו הנגדית אמר פעמיים שהוא זה שהורה לתובע להפסיק את עבודתו. פעם אחת ציין "שלחתי אותו לדרכו ובזה זה נגמר" (עמ' 21, ש' 9) ובפעם אחרת ציין "אני הבנתי שהוא הוציא את זה בדרך לא דרך, אז אמרתי לו שילך" (שם, ש' 16).
הנתבע אישר אפוא בעדותו שהוא זה שפיטר את התובע ולפיכך אנו מקבלות את טענת התובע כי פוטר מעבודתו.
באשר לטענה כי פוטר על רקע גניבה מהחנות – הרי שלזו לא הוצגה ראיה, למעט, לכל היותר, חשד של הנתבע.
בתצהירו העיד הנתבע כי מר חלילי פנה אליו ומסר לו כי (ההדגשה אינה במקור) "ראה במו עיניו את התובע משליך אל האשפה קופסאות שכביכול מכילות זבל של החנות, אלא שבתוכן שקיות המלאות בסחורה ודברי ממתק בשווי של מאות שקלים, והתובע אוסף אותם לעצמו, בתום יום העבודה" (סעיף 5 לתצהיר הנתבע). בתצהירו של מר חלילי מפורטת גרסה דומה: "ראיתי במו עיני את התובע משלך אל האשפה קופסאות... ואז אוסף אותם לעצמו בתום יום העבודה" (סעיף 5 לתצהירו של מר חלילי).
אלא שבעדותו של מר חלילי התגלו סתירות. בתחילה טען כי ראה ממתקים זרוקים ולא ציין כי ראה את התובע מניח אותם (עמ' 23 ש' 15-17)-
"...בפעם הראשונה שידעתי שהוא עובד אצלו, זה היה כשקרה המקרה של הזבל, כשראיתי ממתקים זרוקים, שאל אותי הפקח של מי הסחורה, ואני פניתי למאיר והוא היה מופתע שהסחורה זרוקה שם, ואז הוא קרא לתובע, והבנתי שהוא עובד אצלו"
כלומר, לפי גרסה זו מר חלילי לא ראה אותו ישירות מוציא ממתקים מחנות הנתבע ומניח אותם באזור הזבל. גרסה זו אף סותרת את הטענה שהתובע אסף לעצמו את הקופסאות בסוף יום העבודה.
כאשר עומת עם הסתירה בדבריו לא מסר מר חלילי עדות המיישבת את הסתירות (עמ' 23 ש' 25-27 ההדגשות אינן במקור):
"ש. מה שאתה אומר לא מסתדר עם התצהיר שלך, שבו אמרת שראית אותו משליך את הסחורה, ובערב בא לאסוף אותה?
ת. זה היה בשעות הערב, זו נקודה שזורקים שם זבל, אני ראיתי שהתובע זורק שם, אבל חשבתי שזה זבל, גם אני זורק שם את הזבל. אני ראיתי שהוא מרים משם דברים, וראיתי שזה דברים של מאיר, התובע בזמן הזה היה בחנות .
ובהמשך נשאל שוב (עמ' 24 ש' 1-3, ההדגשות אינן במקור)-
ש. איפה כל הגרסה שלך עם הפקח והארגזים?
ת. שם אסור לזרוק, וכשהוא בא, גם חלק מהסחורה שלי היה שם, הפקח אמר שאסור לזרוק, ואני הרמתי את שלי, וקראתי למאיר שירים את שלו. הכוונה הייתה שלא נקבל דו"ח."
אף הנתבע הציג גרסאות סותרת ביחס לסוגיה זו: מחד גיסא חזר על הטענה כי מר חלילי ראה את התובע מוציא סחורה (עמ' 20 ש' 29-30) וזורק את הפסולת (עמ' 18 ש' 1), אולם מאידך גיסא העיד כי מר חלילי ראה רק את הסחורה בחוץ ואילו הנתבע הסיק שזו הסחורה שהתובע הוציא (עמ' 20 ש' 21-23, ההדגשות אינן במקור) -
"ש. הבנתי שחלילי סיפר לך שהוא ראה את התובע גונב מהחנות שלך?
ת. הוא אמר לי שהוא ראה סחורה שלי בחוץ שהיא לא פסולת ואז הוא שאל אותי מה זה, ואני ראיתי שזה הסחורה שהתובע הוציא אותה ושם אותה שם"
ראוי לציין כי מר חלילי העיד כי לא ראה את התובע לוקח את הקופסאות שלכאורה הוציא מהחנות לעצמו (עמ' 23 ש' 19-23)-
"ש. אתה אומר שראית בסוף יום העבודה, שהתובע לוקח את הדברים לעצמו?
ת. אני לא ראיתי שהוא לוקח את הדברים והולך, החנות הייתה פתוחה. אני לא ראיתי אותו לוקח את הדברים לעצמו. הוא כנראה החביא את זה כדי לקחת אחר כך."
הרי כי כן, גרסאות הנתבע ומר חלילי אינן קוהרנטיות ולא ניתן ללמוד מהן האם התובע הוציא קופסאות ממתקים מהחנות. התובע לא נחקר על עניין זה בחקירתו הנגדית ויש לזקוף זאת לחובת הנתבע.
באשר לקיומה של חובת השימוע. הנתבע נשאל מה עשה לאחר שגילה כי התובע ניסה לגנוב ממנו, והעיד באופן נחרץ (עמ' 21 ש' 5-9, ההדגשות אינן במקור)-
"ש. האם עשית לו שימוע?
ת. לא. זה היה שלום וביי ביי. אני לא זוכר אם באותו יום הוא עזב.
ש. גילית שהתובע גנב ממך, מה עשית?
ת. שלחתי אותו לדרכו ובכך זה נגמר"
לאחר מכן הציג גרסה סותרת כי התובע הוא זה שעזב את החנות ולא עקב הוראת הנתבע לעזוב (עמ' 21 ש' 27-28). בין כך ובין כך, ברור כי זכות השימוע על כל רכיביה לא קוימה במקרה זה.
מקורה של זכות השימוע הינו בכללי הצדק הטבעי, והיא מבוססת על הכלל שאין לפגוע במעמדו של אדם בטרם תינתן לו הזדמנות להשמיע עמדתו ביחס לפגיעה הצפויה. מטרתה של הזכות היא לאפשר לעובד הזדמנות הוגנת וראויה להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יחליט ביחס לפגיעה במעמדו, ויש לקיימה באופן שבו לעובד תינתן ההזדמנות האמורה והמעסיק יהא פתוח לשמיעת טענותיו ולשקילתן בטרם יקבל ההחלטה [וליתר פירוט ראה ע"ע (ארצי) 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל (7.1.2003)]
במקרה דנן, נוכחנו לגלות כי התובע פוטר בבת אחת, ללא כל התראה מסיבה שלא הוכחה. דווקא מחמת הסיבה שפוטר התובע ראוי היה לאפשר לו להתגונן בטרם תתקבל החלטה בעניינו. יודגש, כי זכות השימוע לבדה אינה מונעת מהמעסיק לפטר את העובד ככל שלאחר ששמע ושקל בחפץ לב את טענות התובע, יחליט שזהו הדבר הנכון לעשותו ואולם יש בה משום שמירה על זכויותיו ועל האינטרסים של העובד, דווקא בנקודת זמן מכרעת זו, בה נשקלת הפסקת עבודתו.
משלא ניתנה לתובע הזדמנות להישמע בטרם החליט הנתבע לפטרו, מחד גיסא ובשים לב לתקופת העבודה הקצרה של התובע מאידך גיסא, אנו פוסקות לתובע פיצוי בסך 7,000 ₪.
פיצויי פיטורים
תקופת עבודתו של התובע קצרה משנה ועל כן הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. התובע לא עתר לפיצוי חלף הפרשה לפנסיה ולפיכך אינו זכאי לתשלום ברכיב זה.

דמי הודעה מוקדמת
כפי שקבענו לעיל, התובע פוטר מעבודתו. הנתבע אינו טוען כי נתן לתובע הודעה מוקדמת לפיטוריו.
בהתאם לסע' 4(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, זכאי התובע, בשנת עבודתו הראשונה, להודעה מוקדמת של יום אחד עבור כל חודש עבודה, וסעיף 7(א) מקנה את האפשרות לקבל תקופה זו כפיצוי במידה והמעסיק לא נתן לעובד הודעה מוקדמת.
לאור זאת, זכאי התובע לפיצוי בגין אי הודעה מוקדמת בסך 1,557 ₪ (9.66*26 ₪ *186 חלקי 30).
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד
אין חולק כי לא נמסרה לתובע הודעה לעובד, המפרטת כדין את תנאי העסקתו ושכרו, בהתאם לחוק הודעה לעובד.
אשר להסכם עבודה, חוק עובדים זרים קובע את התנאים והדרישות המוטלות על מעסיק המעוניין להעסיק עובד זר, המוגדר כ"כל עובד שאינו אזרח ישראל או תושב בה". בין היתר נאסר על מעסיק להעסיק עובד זר אלא אם מילא אחר הוראות חוק מסוימות, בהן מצוי סעיף 1ג, המחייב חוזה עבודה בכתב בשפתו של העובד.
לאור זאת, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, לפיהן אף לא הומצאו לתובע תלושי שכר עובר לחודש 8/14 ולא נערכו דו"חות נוכחות, או כל מסמך מהותי אחר הנדרש במסגרת יחסי עבודה, אנו מחייבים את הנתבע לפצות את התובע בסך 2,500 ₪ בגין העדר הודעה לעובד.
פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר ותלוש שכר שאינו תקין לעמדת התובע, בגין אי הנפקת/ מסירת תלושי שכר עבור 24 חודשי עבודה הוא זכאי לפיצוי בסך 20,000 ₪ לפי סעיף 26א(3) לחוק הגנת השכר. בגין תלוש שכר בודד עבור חודש אוגוסט 2014 שנמסר לתובע לצורך הארכת ויזת השהייה ואשר אינו עומד בדרישות סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר, לרבות אי ניהול פנקס חופשה, ימי מחלה, אי ציון גובה השכר, כמות שעות העבודה ועוד, זכאי התובע לפיצוי לדוגמא בסך של 4,000 ₪.
הנתבע טוען מנגד כי מסר לתובע תלוש שכר בגין 10 ימי עבודתו. גם אם תלוש השכר היה לקוי, מדובר בטעות בתום לב אשר אין מטרתה להטעות את העובד ו/או להקנות לנתבע יתרון פסול כלשהו.
הנתבע לא המציא תלושי שכר מלבד תלוש השכר של חודש אוגוסט, אשר גם הוא לוקה בחסר וזאת בניגוד לסעיפים 24(א),(ב) ו-(ג) לחוק הגנת השכר. סעיף 26 לחוק הגנת השכר מקנה את האפשרות לבית הדין לפסוק פיצויים לדוגמא בשל הפרת סעיפים 24(א)-(ג), שאינם תלויים בהוכחת נזק.
כבר קבענו לעיל כי התובע הועסק אצל הנתבע כתשעה חודשים. התובע העיד כי ביקש תלושי שכר מהנתבע (עמ' 11 ש' 20-22) אולם התובע המציא לו רק את תלוש השכר של חודש אוגוסט.
הפיצוי לפי סעיף 26א ל חוק הגנת השכר הינו פיצוי לדוגמה, שאינו תלוי בהוכחת נזק, ומטרתו העיקרית היא הרתעת מעסיקים ( ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד - דהן (28.7.05); ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ - זואילי (16.11.11)).
לנוכח העובדה כי הנתבע לא המציא תלושי שכר לתובע במשך מרבית חודשי עבודתו ולנוכח העובדה כי התלוש היחיד שהומצא לתובע הנו לקוי ואינו עומד בדרישות הדין (בכללן ובעיקר – פירוט שעות העבודה של התובע וערך השעה) אנו מחייבים את הנתבע לפצות את התובע בסך 3,000 ₪ ברכיב זה.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל, אנו מחייבות את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
גמול עבודה בשעות נוספות בסך 7,703 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.
פדיון חופשה שנתית בסך 2,906, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.
פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 1,062, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.
דמי הודעה מוקדמת בסך 1,557 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 7,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 21.6.15 (יום הגשת התביעה) ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 2,500 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 21.6.15 ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר בסך 3,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 21.6.15 ועד התשלום בפועל.
כל הסכומים האמורים לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מהיום, בצירוף הוצאות ההליך בסך 6,000 ₪.
יתר התביעות נדחות.
זכות ערעור בתוך 30 ימים לבית הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, (04 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מיכל נעים דיבנר
שופטת

גב' חנה קפלניקוב
נציגת ציבור עובדים


מעורבים
תובע: Berhe Twolod
נתבע: מאיר מחבש
שופט :
עורכי דין: