ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חסאם ריאן נגד פומרנץ מיצים בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציגת ציבור (עובדים) גב' צילה גרא
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון אמיר
התובע
חסאם ריאן

ע"י ב"כ: עו"ד משה אזולאי ויפעת מנצור
-
הנתבעים
פומרנץ מיצים בע"מ

פנחס בלבין

ע"י ב"כ: עו"ד עודד הכהן

פסק דין

התובע טוען בשתי תביעותיו שיוכרעו להלן לזכאות לדמי הבראה (נתבע במסגרת התביעה הראשונה כרונולוגית), חופשה, פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה, הפרש פיצויי פיטורין, החזר ניכוים שעיקרו בוצע מסכום הפיצויים שכן שולם, וכן פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר.

רקע נדרש
הנתבעת 1 מפעילה מפעל ליצור מיצי פירות טריים הממוקם במבוא חורון.
הנתבע בעליה ומנהלה של הנתבעת 1.
התובע, תושב בית לקיה שבשטחים ,יליד 1988, הועסק בנתבעת כמנהל העבודה במשרה מלאה.
התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בגיל צעיר (הצדדים חלוקים בשאלה האם היה זה מאז ראשית 2006 או שמא מאז ראשית 2008.) וסיימה לאחר שפוטר ביום 8.3.15, בהתאם להודעת פיטורין (נספח 7 לתצהיר התובע) מיום 8.2.15.
אין חולק כי במסגרת עבודתו היה התובע אחראי על הפועלים במפעל והוא זה שהיה מחלק להם את שכרם, וכן על תיקון הציוד. תיקוני ציוד בוצעו לעתים מזומנות באופן שהתובע היה לוקח ציוד מקולקל לתיקון בשטחים והנתבעת היתה מחזירה לו את עלויות ההוצאות. התובע ביצע מעת לעת גם עבודות תחזוקה בביתו של הנתבע לבקשתו או לבקשת אשתו דאז, יהודית. אין חולק כי בין הצדדים שררו יחסים קרובים וכן שרר אמון רב.
עוד אין חולק כי לעתים, כספים ששולמו לתובע עצמו וכן ששולמו לו עבור תשלומים לעובדים וכן גם כספים ששולמו לשם תקון ציוד, שולמו במזומן וככל הנראה לא תועדו באופן פורמלי.
בשנת 2013 ביקש התובע מהנתבע הלוואה. הנתבע מסר לו 3 המחאות ע"ס כולל של 150 אש"ח , 50 אש"ח כ"א לתאריכים 31.5.13,30.6.13,10.8.13- נספחים לכתב ההגנה, (כאשר התובע טוען כי נועדו למטרות שונות ולא רק כהלוואה).
אליבא דתובע שכרו האחרון אצל הנתבעת עמד על 15,000 ₪ נטו. הנתבעת לא מסרה כל גרסה אחרת בענין זה. יצוין כי הוצגו כחלק מנספח 12 לתצהיר התובע ספחי שיקים חודשיים על הסך האמור וכן, בטופס 161 שהנפיקה הנתבעת (חלק מנספח 9 לתצהיר זה) צוין שכר ברוטו של 17,590 ₪, התואם את גרסת התובע בענין השעור ברוטו של שכרו.-17,590 ש"ח.
החל מחודש 4/14 הוחל בבצוע הפרשות פנסיוניות לתובע לקופת הראל.
באמצע 2014 פנה התובע לנתבעים וביקש לקבל תלושי שכר ואלה נמסרו לו בחודש 8/14. (התובע טוען שלפני כן לא הומצאו לו תלושים)
בין הצדדים התנהל מו"מ ביחס לתנאי שכרו של התובע בהמשך העסקתו אצל הנתבעת בראשית שנת 2015. המו"מ לא צלח.זמן קצר לאחר מכן פוטר התובע.
במסגרת תלוש חודש 5/15 (נספח 9 לתצהירו) שולמו לתובע פיצויי פיטורין בסך 150,111 ₪, החזר גמל בסך 24076 ₪ וכן הפרש דמי הבראה בסך 5681 ₪. מתוך סכומים אלה קוזזה "מקדמה" בסך 50,000 ₪ (להלן: הקיזוז). סה"כ קיבל התובע 117,546 ₪ נטו (אותם ייחסו הצדדים לפיצויי פיטורין (כטענת התובע וכעולה מהתלוש שהוצא לטובתו (נספח 10 לתצהירו)).
מעבר לעבודתו אצל הנתבעת, הוברר כי התובע עסק גם בפעילויות אחרות. כך התובע עבד בחליבה בישוב מבוא חורון עצמו (לטענתו בשעות החליבה שהן לפני ולאחר עבודתו בנתבעת) וכן בלול שם. והוא אף בעל משחטה בכפרו ומוכר עגלים (עדותו בעמ' 12 ש' 25).

המחלוקות
הצדדים חלוקים כאמור בשאלה מתי החל התובע בעבודתו. להכרעה בשאלה זו השלכה על תחשיבי זכויותיו הנתבעות השונות של התובע ובכלל זה בדבר הפרשי פיצויי פיטורין. לענין פיצויי הפיטורין טוען התובע כי שלא כדין בוצע הקיזוז שכן כלל לא ניתנה לו מקדמה. כן טוען ביחס לזכות זו לפיצויי הלנה של הסכומים שכן שולמו בשעתו, לטעמו, באיחור.
עוד חלוקים הצדדים בשאלת זכאותו של התובע להפרשים בגין אי הפרשה לפנסיה ושיעורם, הפרשי פדיון חופשה , הפרשי הבראה וכן פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין.
התובע מבקש גם להטיל אחריות אישית על הנתבע 2 לכל הסכומים שלהם זכאי.

דיון והכרעה
בטרם נעמוד על פרטי רכיבי התביעה , נפתח ונדון בנושאים מקיפים שיש להם השלכה על אופן בחינת אותם רכיבים וכן בסוגיית העבודות שבוצעו בבית הנתבע.
מועד תחילת עבודת התובע
התובע טען לכתחילה כי החל לעבוד אצל הנתבעת בראשית 2006, אך בדיעבד טען שהתברר לו שאף מוקדם יותר, בחודש 4/05. מאידך הנתבעים טענו כי התובע החל עבודתו רק בראשית 2008.
בעדותה של יהודית נעשה נסיון לזהות באמצעות "ציוני דרך" (מועד פטירתו של השותף דאז של הנתבע, מועד כניסתה של יהודית לעבודה בנתבעת וכיו"ב) את המועד שבו החל התובע לעבוד.
לא מצאנו ממש בנסיונות אלה. כך למשל יהודית, טענה כי היא זוכרת שהכינה לתובע טופס 101 מיד כשנכנסה לעבוד, וזאת ב2005, אך מאידך ציינה כי היא זוכרת שמלאה עבורו טפסים לראשונה כשהוא בן 19, (היינו, בהתחשב בתאריך לידתו, ב2007) . שינויי הגרסה של התובע מחד גיסא, (הוא אף העיד בח"נבדיעבד שאת התאריך אפריל 2005 רשם על גב כף ידו- וכך זכר אותו, אך כאמור לא זכר זאת קודם לכן), ואילו הקשיים שעלו מגרסת הנתבעים מאידך גיסא- בטופס 161 צוין כי תחילת עבודה ב2006, כך גם בחלק המאוחר יותר של התלושים (לדעת הנתבע בשל הטעיה ע”י התובע) ואף ב"פליטת פה" של הנתבע כשיחס 12 שנים לעבודת התובע אצלו) הביאונו לכלל מסקנה כי אין להסתמך על אף אחת מן הגרסאות
מכל מקום מוצאים אנו שישנה ראיה אובייקטיבית באשר לשאלה מתי החל התובע לעבוד , בדמות אישור המינהל האזרחי שהוגש במסגרת תע"צ ביום 14.5.2017 ממנו עלה כי התובע קיבל היתרי עבודה לעבודה אצל הנתבעת רק מה-1 במאי 2007.(גרסה התואמת את גילו לפי דברי יהודית, וגם את אותו חודש מאי שזכר התובע). מצאנו איפוא מקום לקבוע כי זהו מועד תחילת העסקתו.
אם כן , התובע עבד 7 שנים ו10.3 חודשים שהם 94.3 חודשים.

התחשבנויות בין הצדדים
בסכומיו עסק התובע רבות בהתנהלות העסקית של הנתבעת ושל הנתבע מטעמה בכל הנוגע לעניינים חשבונאיים – ובפנים המיסוייות שלה . ואכן, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתנהלות היחסים בין הצדדים היתה כזו שחלקה היה פורמלי ביחסי עובד ומעסיק וחלקה בלתי פורמלי - "על בסיס אישי"- גם כעובד וגם שלא כעובד (ר' כדוגמא עדות מנהח"ש מר הירש בעמ' 22 ש'21ובעמ' 23 ש' 7 " היה סעיף בהנהלת החשבונות מחוץ למשכורת שלו". הוברר לנו כי התנהלה מערכת חשבונות נפרדת בין התובע לבין הנתבעים ,וכפי הנראה גם מעבר למופיע בחשבונאות המדווחת לרשויות .לטעמנו , התנהלות חמורה זו היתה נוחה לצדדים שניהם גם יחד , והיא אפשרה גם לתובע הן לקבל כספים לא מדווחים ו"פטורים" ממס ( ר' למשל ש"נ בסעיף 4 פסקה 3לתצהירו) והן להתנהל בנוחות בעסקיו השונים גם מול גורמים שמחוץ לישראל. דומה כי שני הצדדים עשו לעתים שמוש בתלושי השכר באופן שיועיל להתקשרויות האחרות ביניהם ולא דווקא לצרכי זכויות עובד בלבד (ר' לענין זה עדות מר הירש בעמ' 25 ש' 19). לא זו אף זו, אנו סבורים כי התובע היה מודע היטב לחשיפתה של הנתבעת לסכונים שנובעים מהתנהלות זו, והוא זה שהחליט במועד מסוים משיקוליו לעשות שמוש באותם ליקויים שבהתנהלות הנתבעים לטובתו שלו. העובדה שהתובע ביקש "לפתע" כביכול "לבדוק אם מגיעים לו החזרי מס" (ר' למשל ס' 4 לכתב התביעה) , כאשר הובהר בסופו של דבר כי כל בדיקה שכזו לא נעשתה (ר' רישת עדותו), אך יצר הבסיס להגשת תביעה זו,מצביעה על כך.
התובע אמנם טען כי הנתבע ניהל התחשבנות זו שבין הצדדים במסמכים משל עצמו שהוא, התובע , לא יכול היה לראות (ס' 3פסקה 3 לתצהירו), אלא שלא האמנו לטענה זו . התובע עצמו ציין בקדם המשפט: "הוא היה מתחשבן איתי הייתי קונה דברים מהשטחים ומביא למפעל, למשל טיפולים למלגזות, חלקים למכונות שנשברו, ובא לאיו ואומר לי סוף החודש ודוחה עוד ועוד. הוא היה רושם את הכל אצלו, גם אני רשמתי את כל מה שהייתי קונה, אין לי את הרשימה. כל חודש הייתי רושם אצל המנהל חשבונות שלו כמה הוא חייב לי. את הסכומים עבור החזרים לרכישת ציוד או תשלום לפועלים קיבלתי 150,000 ₪ שקיבלתי..."(ההדגשה הוספה וכן להלן אא"כ יצוין אחרת) ובעדותו בעמ' 9 ש' 20 "היו ביני לבין פיני המון חשבונות", ועמ' 10 ש17 " היה חשבונות ביני לבינו שסגרנו..". לטעמנו מדובר בהתחשבנות הדדית מודעת היטב מטעם שני הצדדים. זהו גם המקום לומר כי בניגוד לרושם שמבקש התובע לטעת בלבנו, מצאנו כי הוא רב פעלים, בעל הבנה וגם הנתבע ראה בו ככזה ועל כן למרות גילו הצעיר יחסית, מינה אותו למנהל המפעל ואף לאחראי על כח האדם, והפקיד בידיו גם ענינים שרק אמון ביכולותיו מחד גיסא, ובאמינותו כלפי הנתבע מאידך גיסא, אפשר זאת.

העבודות בביתו של התובע
מקובלות עלינו טענות הנתבעים כי עבודות שבצע התובע בביתם של הנתבע ויהודית ,נעשו על יסוד יחסים חבריים שהתפתחו בין הזוג לבין התובע (כפי שהובהר ויובהר להלן התובע קיבל הלוואות בסכומים של עשרות אלפי ₪- ובכך ביטוי ליחסים שהם מעבר ליחסי העבודה) . אף יהודית עצמה העידה כי במסגרת היחסים האלה פנתה בעצמה וישירות אל התובע מעת לעת (ר' למשל עמ' 17 ש'23). על העובדה כי עסקינן ביחסים אישיים ניתן ללמוד גם מכך שאותם שניים שעימות להם עם הנתבע- התובע ויהודית, מצויים עד היום ביחסי קרבה עד כדי כך שיהודית מספקת לתובע שירות של החזקת קו טלפון על שמה עבורו ועבור משפחתו , חיובה בתשלומים כלפי חברת הסלולר כשהתובע משיב לה ואף נכונותה להעיד לטובתו. (ר עדותה בעמ'20 ש' 6-9). עוד האמנו לטענתו של הנתבע (ס'9) שעבודה מסוימת (ככל הנראה גדולה יותר בהיקפה) שבוצעה בבית הנתבע, בוצעה ע"ח שעות העבודה.

על רקע האמור תבחנה טענות הצדדים לגוף רכיבי התביעה

השלמת פיצויי פטורין והלנת סכום הפיצויים ששולם מתוך הנתונים שקבענו לעיל עולה כי התובע זכאי היה לקבל פיצויי פיטורין בסך 138,228 ש"ח (לפי 94.3/12 * 17,590 ₪ ).
בניגוד לאופן שבו צוין הדבר בשיק ששולם לתובע ש-"פיצויי פיטורין”, הרי מדובר בסכום נטו של 117,546 ₪ שה"ברוטו" שלו מורכב מ3 מרכיבים כמפורט לעיל. כעולה מהתלוש לחודש 5/15 סכום הפיצויים כשלעצמו עמד על 150,111 ₪ (ר' גם טופס 161) . כמו כן הובהר כי בקופת הראל מצוי סך של 11596 ₪ ברכיב פיצויי פיטורין(ר' הודעת הראל הסמוכה למועד הפיטורין, מחודש מאי 2015- כלולה בנספח 10 לתצהיר התובע). אם כן שולמו לתובע מעל 160 אש"ח.
התובע טען כי בשל אי התאמות בין נתוני הקופה לבין הטופס שמלאה הנתבעת לשחרור כספי הפיצויים (להבדיל מהתגמולים) לא שוחררו. ככל שאכן עדיין כך הוא , יש לערוך תיקון של הטופס וזאת בהתאם לקביעותינו בפסק דין זה ולהמציא הטופס המתוקן לקופת הראל ולב"כ התובע בתוך 30 יום.
בנסיבות אלה לא נותרה לזכות התובע כל יתרת פיצויי פיטורין. בנסיבות אלה גם ברור כי שולם לו ביתר ועל כן אין גם מקום לפסוק פיצויי הלנה בגין האיחור בתשלום פיצויי הפיטורין במאי 2015.

החזר ניכויים- האמנם?
כאמור, התובע טען כי נוכו משכרו סכומים שלא כדין:942 ₪ שקוזזו משכר חודש 3/15 בגין "שיחות טלפון" וכן הקיזוז דלעיל.
שיחות הטלפון
הנתבעת אינה חולקת על הקיזוז ומבהירה כי הוא בוצע לשם השבת הוצאות הטלפון שממנה עבור התובע שכן נמנע ממנו, כמי שנושא ת.ז. פלסטינית, לרכוש שרותי חברת הסלולר. בתצהירו התעלם התובע לחלוטין מגרסה זו של הנתבעת ולא טען כנגדה דבר. לא זו אף זו, מתכונת זו של תשלום חשבון טלפון הובהרה כאמור, מתוך עדותה של יהודית, כמתכונת המקובלת בין הצדדים. על כן לא מצאנו מקום לקבוע כי הקיזוז בוצע שלא כדין.
הקיזוז-כדין?
כאמור, בוצע הקיזוז משכרו האחרון של התובע. הנתבעת טוענת שכך נעשה לשם החזר הלוואה שקיבל התובע לרכישת רכב.
אף שבכתב התביעה אין אזכור לקבלת 50 אש'ח הרי שנוכח הנטען בכתב ההגנה, בתצירו מודה התובע למעשה בקבלת תשלום של 50,000 ₪ הנטענים אלא שלדבריו הסכום שולם לו בקיץ 2011 בגין עבודה שבוצעה בלילות ועל חשבון זמנו הפנוי לשם העברת מפעל "בונפידה" אל הנתבעת בחודש 2/2011. לדבריו לשם ההעברה עבד בלילות ובשעות נוספות ותמורת כך ותמורת העבודה שעשה בפירוק והקמת המפעל בתוך חצרי הנתבעת קיבל את הסך האמור (סיפת ס' 4 לתצהירו).
לא נתנו אמון בגרסתו של התובע. הנתבע העיד כי העברת המפעל שנרכש לחצריה של הנתבעת דרשה יומיים- ע' 9 ש'16. כשנשאל (בהמשך) על סבירות התשלום הסביר כי מדובר גם על ההתקנה במפעל שגזרה שעות נוספות, אלא שאח"כ מעיד ששעות נוספות עבד בלאו הכי אצל הנתבעת וכי עסקינן ב-3 ש"נ ביום למשך אותו חודש (ש' 28 ואילך). אין זה מתקבל על הדעת שהתובע יקבל בונוס בסך כאמור בגין עבודה נוספת בשני ימי עבודה בלבד או גם בגין ש”נ שלא היו דבר חריג וכשהוא עצמו מציין שקיבל תשלומים במזומן בגין ש”נ בלאו הכי. אין גם סבירות לטענה כי סך זה שולם חודשים לאחר ביצוע ההעברה עצמה (ודוק, התובע לא טען לענין זה , כפי שטען לענין משכורתו, שחלק הימנה נדחה לעת הקיץ).
מאידך גיסא, טענת הנתבעת עליה העיד גם הנתבע , נתמכה גם בעדותו של מר דוד הירש ששמש מנהל החשבונות בנתבעת בשנים 2011 עד 2015 לערך. בסעיף 6 לתצהירו פרט את ההלוואות שנתן הנתבע לתובע (של 50 אש"ח לרכישת רכב ושל 150 אש"ח נוספים). בחקירתו הנגדית נשאל בנושא זה והעיד מפורשות כי ידיעתו על דבר מטרת ההלוואה של ה-50 אש"ח (רכישת רכב ע"י התובע) היתה מכח מה שספרו לו הן התובע והן הנתבע. (ע' 22 ש' 26).
בסכומיו מבקש התובע כי נלמד מאופן עדותו ו"התבלבלותו" של מר הירש על כי אין ולא היתה הלוואה. אין דעתנו כדעתו. כבר מראשית עדותו של מר הירש היה ברור שהוא מעיד כמי שכפאו שד. אלא שהלחץ בו היה נתון העד, ולכך גם כוונה חקירתו, היה הלחץ של איש מקצוע שברור לו שהדין מחייבו , ואשר נאלץ להסביר כיצד פעל שלא בהתאם להוראות הדין אלא בהוראת "המעסיק". אלא שלכך אין כל קשר לעדות העובדתית באשר לקיומה של הלוואה לרכישת רכב. על כך עמד איתן בעדותו (להבדיל מהבלבול בשאלה איזו מן ההלוואות ניסו הנתבעים וכנראה גם התובע להכניס לתוך רישומי המשכורות וכיצד). כאמור מעלה, סבורנו כי התובע ביקש מראש לעשות שמוש באותם ליקויים שבהתנהלות הנתבעת לטובת עניינו.
אם כן, שוכנענו כי אכן קיבל התובע הלוואה בסך 50,000 ש"ח לרכישת רכבו, וסך זה הוא שקוזז מתשלום הסכום האחרון שקיבל. נוכח האמור אנו קובעים כי הקיזוז מהתשלומים ששולמו לתובע בחודשים מרץ ומאי 2015 בוצעו כדין ואין התובע זכאי להחזר כלשהו מהם. התביעה ברכיב זה נדחית.

פנסיה
התובע טוען כי הוא זכאי להפרשות פנסיוניות כפי החל בהסכם הקיבוצי בענף המיצים הריבות והשימורים וכך אף מכח ההסכם שבינו לבין הנתבעת. לטענתו, בסיס החישוב לשם כך הוא 15,000 ₪ נטו שעל כן צריכה הנתבעת לגלם ולשאת בעלויות הפרשות עובד והפרשות מעסיק גם יחד, בשעור 6% כ"א. תחשיבי הנתבעת התבססו על משכורתו האחרונה של התובע לכל תקופת העבודה, ולחלופין, בסכומי התובע בלבד, נערך תחשיב על בסיס הפרשות בשעור של 6% חלק עובד ו5.5.%חלק מעסיק בהתאם לשכר כעולה מן התלושים. יוער כי התובע הוסיף שעל אף הציון בחלק מתלושיו בשנים 2012-3 כי קוזזו סכומים עבור הפרשות פנסיוניות, בפועל לא הועבר דבר לקופה . בהודעה מיום 29.5.18, לאחר ישיבת ההוכחות, מסר התובע כי בפועל נצברה בקופת הראל יתרת תגמולים לפדיון בסך 20,181 ₪ ואותה הוא מבקש לקזז מתביעתו. אלא שאין מקום להפחית ערך הפדיון כאשר עסקינן בחישוב ההפרשות הבסיסי כפי שיעשה להלן , ועל כן לצרכי תחשיבנו להלן נביא בחשבון סך הצבירה ברכיב תגמולים, על פי אישור הראל, סך של 11,878 ₪ בלבד.
הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי לא הוברר כלל מהו אותו הסכם קיבוצי לו טוען התובע וכן הכחישו תחולתו של ההסכם הקיבוצי האמור על יחסי הצדדים. לטענתם חבות הנתבעת להפרשות פנסיוניות היא בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק, במגבלת ההתישנות וכן בהתחשב בכך שמשכורתו של התובע השתנתה במהלך השנים. עוד טוענים כי סכומי הפנסיה שולמו כתשלום חוב ההלוואות. הנתבעים הוסיפו וטענו שבמשך תקופה ארוכה לא ניתן היה להפריש עבור התובע לקופה כלשהי בהיותו תושב השטחים ועל כן ניתנו לו הסכומים ישירות. החל משנת 2014 הוחל בביצוע הפרשות להראל.
ולעמדתנו:
לא מצאנו מקום לקבל הטענה כי על הצדדים חל הסכם קיבוצי בענף המיצים השימורים והרבות. לא רק שכלל לא צוין איזה הסכם זה ומתי נחתם, אלא שהתובע לא טען ואף לא הוכיח (אל מול הכחשת הנתבעים דבר חלות ההסכם) כי הנתבעת חברה בארגון המעסיקים שחתם על אותו הסכם. (ודוק – לא נטען לחלות צו הרחבה, וגם לענין זה איתר בית הדין צו משנת 1973 שאינו עוסק בשעורי הפרשות לפנסיה)
כמו כן לא הוצגה ולא הוכחה כל הסכמה שבין הצדדים לתשלום פנסיה בשעור זה או אחר. בשנת 2014, כשהוחל בתשלום, חלו כבר השיעורים המקסימליים להפרשה בהתאם לצו דאז.
בנסיבות אלה , חלה ברירת המחדל והיא צו ההרחבה הכללי בענף הפנסיה על עדכוניו וזאת במגבלות ההתישנות (מחודש 9/2008 ועד 3/2015) .
אשר להטלת חבות על הנתבעת בהפרשות חלק העובד. יתכן שהיה מקום לקבל טענה המתבססת על משכורת הנטו עליה סוכם, וזאת ככל שהיתה בידי התובע גרסה ברורה באשר לגובה שכרו כפי שהשתנה מעת לעת. התובע טען בתצהירו כי שכרו הועלה ל 15,000 ₪ לחודש בשנת 2010 ואולם בחקירתו הנגדית עומת עם כך שבכתב התביעה לא ננקב מועד שמאז החל לקבל שכר בשעור זה והשיב כי למעשה אינו יודע מתי היה הסיכום על העלאת השכר לסך זה(ע' 11 ש' 14 ואילך). התובע גם לא ידע להשיב מדוע ישנו פער גדול מאד בין הסכומים המצוינים בתלושי השכר מאותן שנים לבין הטענה לכך שהרויח 15,000 ₪. טענתו לפיה הנתבעת רצתה לחסוך במס לא התיישבה ולא הוסברה עם כך שתשלומים ב"שחור" אינם ניתנים לקיזוז מול רשויות המס. הנתבעים הודו בסכומים כי החל מספטמבר 2013 הוסכם על שכר נטו של 15 אש"ח. עיון בתלושי השכר מעלה כי סכומי הנטו מאז9/13 ועד 2/14 (-7חדשים) אינם עומדים על 15,000 ₪. אלא רק מחודש 3/14 . (בתלושים שלאחר מכן הנטו כבר מגלם את חובתו של המעסיק לשלם גם חלק העובד).
בהעדר כל תשתית עובדתית נדרשת למעט מה שעלה כדלעיל מגרסת הנתבעת (שאף דומה יותר לעולה מן התלושים), ומשאף התובע עצמו מצא מקום לערוך תחשיב בהתאם לתלושי השכר (באופן חלופי- אך בצדק נוכח האמור- מאידך) . מוצאים אנו שלא לחייב את הנתבעת בתשלום חלק העובד בהפרשות הפנסיוניות אלא לתקופת 7 החדשים האמורים. סך חלק העובד לאותם חודשים עומד על 6667 ₪..
נוכח הבלבול הרב והסתירות שנתגלו בעדויות הנתבע ומר הירש באשר לאופני קיזוזי ההלוואות, לא מצאנו מקום לאמץ את גרסת הנתבעים ולקבוע כי תשלומי פנסיה שולמו בדרך קיזוז מחובות הלוואה. מעבר לכך, אף שמודעים אנו לכך שבתקופות קודמות היה קושי לבצע הפרשות פנסיוניות לקופות פנסיה עבור עובדים פלסטינאים, הרי שלא הוכח לנו כי הוסכם שהתובע יקבל במזומן את שווי ההפרשות ו/או כי קבל שווי זה. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע את יתרות החוב בגין הפרשות פנסיוניות.
כמו כן, מצאנו כי בתלושים מסוימים בשנת 2013 ועד לתחילת ההפרשות ל"הראל", בוצעו ניכויים בגין "חלק עובד" משכרו על פי התלוש . כעולה מדוח קופת הראל (נספח 10 לתצהיר התובע), לא בוצעו הפרשות עבור העובד אלא החל מחודש 4/14. על כן על הנתבעת להשיב לתובע הסכומים שקוזזו משכרו, בסך כולל של 11,528 ₪. (יוער כי אף שהתקופה הנוגעת לכאן כוללת את תקופת 7 החודשים שצוינה לעיל מצאנו מקום לפסוק סך זה וכן הסך של 6667 ₪ שכן למעשה בפועל , כעולה מן התלושים נוכו "פעמיים" חלקי הפרשות לפנסיה מהעובדה, הן כיון שהנטו לא עמד על המוסכם והן כיון שהנטו שכן שולם כלל הפחתה עבור חלק העובד לפנסיה)
ההפרשים בהם חבה הנתבעת בגין פנסיה לפי צו פנסית החובה על מדרגותיו המשתנות עם השנים ובהתאם לתלושי השכר שצורפו, עומדים על סך של 37,950 ₪ לפי תחשיב בית הדין. כאמור, בקופת הראל ישנם 11,878 ₪. כמו כן בתלוש 5/15 כאמור , בוצע תשלום "החזר גמל" בסך של 24,076 ₪ (שבפועל קוזז כדין כאמור) ועל כן זכאי התובע להפרשים( 37,950-11878-24,076) בסך של 1996 ₪.
הפרשים בגין הפרשות מעסיק בצירוף השבת סכומי הפרשי עובד שלא הועברו להראל אך קוזזו משכרו בתלושים מביאים לסך כולל של 13,524 ₪ . לכך יוסף סך של 6667 ₪ בגין חלק הפרשות עובד לתקופת 7 חודשים ובסה"כ 20,191 ש"ח שעל הנתבעת לשלם לתובע.

פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר ו/או אי מסירת תלושים התובע טען כי לא קיבל במשך כל שנות עבודתו, ועד לפנייתו אל הנתבעת באמצע 2014, תלושי שכר. עוד טען כי בדיקת ב"כ העלתה כי התלושים אינם תקינים.
הנתבעת טענה כי לא זו בלבד שהתובע קיבל מדי חודש תלושי שכר, אלא שהוא גם, כאחראי על יתר העובדים, היה זה שמקבל התלושים שלהם ומחלק להם.
התובע היה כדבריו הוא האחראי על העובדים ובעל תפקיד בכיר ועיקרי אצל הנתבעת. התובע קיבל מהנתבע ו/או מהנתבעת הלווואות ואף שכר גבוה ואין זה מתקבל על הדעת כי דברים פשוטים הרבה יותר כגון תלושים לא קיבל. ויודגש- אף התובע אינו חולק על אמינות האמור בתלושים שהונפקו לו ונמסרו באוגוסט 2014 כמשקפים את מה ששולם (ובחר להתבסס עליהם אף כי טען שהוא נאלץ לכך- ודוק, בפי התובע אין גרסה ברורה אחרת מאשר כמופיע בתלושים). אף טפסי 106 (צורפו לתצהירי התובע כחלק מנספח 12) שהם דווחים לרשויות המס מצביעים על הנפקת תלושים. אם כן, בהכרח הונפקו תלושים התואמים הדווחים שבטפסים אלה. אם הונפקו תלושים אין כל סבירות לטענה שלא נמסרו לתובע, ודאי לא כאשר הובהר לנו שעסקינן במנהל עבודה, בעל ראיה רחבה ויכולות רבות. והעיקר: התובע עצמו (רישת עמ' 12) מאשר למעשה כי אמנם בתחילת העסקתו לא היו תלושים אלא שבהמשך היו והוא אף חילק תלושים לעובדים. התובע אף מעיד שהמליץ לנתבעת אל מי לפנות כדי לדעת איך להוציא תלושים. גם מר הירש העיד שהתובע קיבל ממנו תלושים עבורו ועבור העובדים האחרים, וכי לאחר שהיה מעיין בתלוש שלו היה מבקש ממנו (ממר הירש) לגרוס את התלוש. גם אם בתקופה מסוימת בתחילת תקופת העבודה של התובע לא היו תלושים, איננו מוצאים מקום לפסוק דבר בענין זה שכן הנתבעת תיקנה דרכיה במובן זה.
אשר לטענות בדבר אי התאמת התלושים לתשלומים בפועל, הנתבע עצמו מודה בכך (עמ' 34 ש' 8). כן עלה הן מעדותו והן מעדות מר הרש שרישום החופשות שנוהל, היה פיקטיבי . גם הטענה שבפי הנתבע (ס'21 לתצהירו) כי חשבון החופשה נועד לבטא באופן כלשהו אמצעי להחזר חלק מההלוואה ע"ס 150 אש"ח-, לא התיישבה עם כך שבח"נ לא היה ביכלתו להסביר כיצד זה התובע גם נהנה מימי חופשה בפועל (בחגים יהודיים ובחופשות שנסע בהן לחו"ל) וגם יש בכך משום החזר של הלוואה (עמ' 31-32). כמו כן לא הצליח להסביר איך כיסו ימי החופשה שקיבל התובע לפתע בתלוש 1/13 הלוואות שטרם נמסרו לתובע ואף לא את ההתאמות בין סכומי החופשות (90 יום=45,000 ₪ ) לבין רישומי יתרות החופשות בתלושים בפועל ( שווין של יתרות החופשה דאז הוא כ72,000 ₪ ). כאמור מעלה, מצאנו כי התלושים שמשו גם אמצעי ל"הסדרת" התנהלות נפרדת בין הצדדים אשק לא תועדה כראוי, ואף בכך פגם.
עם זאת, כאמור לעיל , סבורים אנו כי הנסיונות להסדיר ענינים אחרים בתוך התלושים נעשו משיקולים שהיו נוחים לשני הצדדים. גם לכך יש ליתן הדעת בקביעת שיעור הפיצוי בגין הפרת החובה להנפקת תלושים הכוללים פירוט כדין.
בנסיבות אלה אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגין פגמים בתלושים בסך של 7500 ש"ח.
חופשה
התובע טען בתצהירו לזכות ל140 ימי חופשה שלא קיבל , וזאת לאחר הפחתת 6 ימי חופשה שלזכרונו נטל וכן תשלום בגין 14.47 ימים ששולם בתלוש חודש 3/15. התובע הוסיף כי התביעה עצמה ברכיב זה כמצוין בכתב התביעה הועמדה על 93.5 ימי חופשה בלבד – וזאת בטעות. לדבריו רישומי תשלומי החופשה בתלושים- כגון 91.52 יום, אין בהם דבר.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע ניצל ימי חופשה במלואם ואף ביתר (שיש לקזז), וכי זכאותו היא במסגרת ההתישנות.
כאמור לעיל, הנתבע לא הצליח להסביר באופן קוהרנטי את רישומי יתרות החופשה . מר הירש הסכים בח"נ כי לא יתכן לצבור כ90 יום חופשה בחודש אחד.
בנסיבות אלה לא מצאנו מקום להסתמך על תלושי השכר כחלופה לפנקס חופשה, ואף אין אנו סבורים כי הוכח שהחופשה בפועל שולמה באמצעות החזר ההלוואה של 150 אש"ח.
משכך זכאי התובע לפדיון חופשה כדלקמן:
בתלוש השכר של חודש 3/15 חושב שווי יום עבודה לפי 799 ₪. כך נחשב אף אנו. הזכות לפדיון חופשה מתיישנת לאחר 3 שנים + השנה השוטפת. בשנים אלה , בהתחשב בוותקו, היה התובע זכאי ל57 ימי חופשה.
התובע הודה בחקירתו בכך שנסע לחו"ל בתקופות חגים יהודיים (חול המועד- שלרוב כדבריו לא היה תקופת עבודה) . איננו מקבלים טענת התובע שיש להתעלם ממה שעלה בחקירה זו שכן הנתבעים אכן גרסו כבר בכתב ההגנה שהתובע ניצל ימי חופשה ולמעלה מכך. לא מצאנו מקום להביא בחשבון ימי חג יהודיים (להבדיל מחול המועד- שאינו יום חג) שכן טענות ספציפיות בענין זה לא נטענו בכתב ההנה ולא ברור מהם ימי החג שניצל התובע (של יהודים או מוסלמים, טענות בנדון הועלו רק בסכומי הנתבע). התובע אף אישר כי נסע לשבועיים לתורכיה אך לא הובאה כל ראיה באשר למועדה של אותה נסיעה, כך שאין מקום לזקוף אותה ע"ח זכאותו דווקא בשנים שלא התיישנו. אם כן, התובע קיבל חופשות בלפחות 9 ימי חול המועד בשנה ובסה"כ בתקופה הרלבנטית 36 ימים. על כן נותרה לזכותו יתרת פדיון חופשה של 21 יום .סה"כ זכאי איפוא התובע לסך של 16779 ₪.

הבראה
התובע הגיש תביעתו לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו , ועל כן זכאי לימי הבראה ביחס לכל התקופה במגבלת ההתישנות.
טענות הנתבעים בענין זה נוגעות לקיזוז הסכומים כנגד הלוואות. לא מצאנו מקום לכך כפי שנדון לעיל. כמו כן לא מצאנו ממש בטענה שבסכומי הנתבעים לפיה נוכח המנעות מהעדת עובד אחר, מר סרבי, שיכול היה להעיד בענין הבראה, הרי שיש לדחות טענת התובע.
לטענת התובע שולם לו עבור 11 ימי הבראה בלבד. התובע מתעלם מהתשלום הכלול בתלוש 5/15 בסך של 5681 ₪ בגין הבראה שכאמור ,קבענו כי שיקף תשלום אמיתי. סך זה יופחת מסך תחשיב זכויותיו.
בסכומיו חוזר התובע על טענתו לפיה אין להפחית הסכום ששולם במשכורת 5/15 ואילו הנתבעים מפרטים הזכאות לימי הבראה לפי הוותק ובמגבלת ההתישנות ובניכוי כלל תשלומי ההבראה. (ללא שהתובע בסכומי התשובה חולק על התחשיב כשלעצמו). אנו מאמצים אם כן את חישוביהם וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי דמי הבראה בסך של 2192 ש"ח

חבות הנתבע באופן אישי
אין חולק כי הנתבע הוא בעלים ומנהל יחיד בנתבעת. התובע טוען לערבוב שנעשה בין הנתבע לבין הנתבעת בכל הקשור להתנהלות העסקית בכלל, וביחס לתובע בפרט. עוד טוען כי הנתבע ניצל את עבודתו בנתבעת לצרכיו הפרטיים.
לא מצאנו בנסיבות הענין טעם להטלת אחריות אישית על הנתבע בגין חובות הנתבעת כלפי התובע. לא זו בלבד ששוכנענו כי לא נעשה כל נסיון לשמוש לרעה במסך ההתאגדות על מנת לעשוק את התובע, הפך הדבר נכון, התובע קיבל במשך שנים משכורות גבוהות ואף הלוואות. העובדה שמחד קיבל הלוואות ומאידך גם עשה מעת לעת שירותים עבור משק ביתו של הנתבע (ולאו דווקא הנתבע) מצביעה אכן על עומק היחסים בין הצדדים, אך שתי הפעולת בסופו של דבר בוצעו ע"י החברה. כך, עיון בשיקים שנמסרו לתובע עבור ההלואות (צורפו לשני כתבי ההגנה בשתי התביעות), מעלה כי הם שיקים של החברה (היינו הנתבע כבעלים של החברה אך גם ידיד קרוב של התובע, הסכים שהחברה תיתן לו הלוואות לו היה ערבוב , היה התובע למשל מקבל שיקים פרטיים ומחזיר לחברה וכיו"ב ואילו התובע הודה שבוצעו התחשבנויות שלפחו תחלקן בא לידי ביטוי בקיזוז ממשכורותיו (לגבי היתר כאמור , נוכח חוסר הקוהרנטיות בגרסת הנתבעת לא ניתן היה לקבל ההתחשבנות).) העובדה שהיו התחשבנויות גם "בשחור" נבעה מאופי הפעילות שסיפק התובע כדלעיל, אך אין בה כדי להצביע על מעורבות אישית של הנתבע. באותו אופן, גם אם הנתבע כמנהל החליט לשלוח את עובדו ע"ח זמן העבודה או בתשלום ש"נ, לביתו אין בכך כדי ללמד על ערבוב. לא זו אף זו, היחסים עם יהודית, שכאמור אינם קשורים לעבודה, מלמדים על יחסי קרבה ולא מעבר לכך.
אם כן התביעה נגד נתבע 2 נדחית.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. הפרשים בגין הפרשות לפנסיה , בסך של 20,191 ש"ח. סך זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מיום 1.8.2011 (מחצית התקופה לתשלום פנסיה) ועד התשלום המלא בפועל
ב. פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר, בסך של 7,500 ש"ח.
ג. פדיון חופשה בסך של 16,779 ש"ח.
ד. הפרש דמי הבראה בסך של 2192 ש"ח. ה. הנתבעת תפעל בהתאם לאמור בסעיף 27 לפסק הדין ככל שהדבר טרם בוצע
הסכומים האמורים בסעיפים ג'+ד' ישאו הפרשי הצדמדה ורבית כדין החל מיום הגשת התביעה ביחס לכל אחד מהם ועד התשלום המלא בפועל.
יתר רכיבי התביעה נדחים.
התביעה נגד נתבע 2 נדחית.

נוכח הפער בין התוצאה אליה הגענו לבין סכום התביעה ונוכח מסקנותינו האחרות בהליך זה , מצאנו כי ראוי שכל צד ישא בהוצאותיו

ניתן היום, כ"ח אדר א' תשע"ט, (05 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

צילה גרא, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

אמנון אמיר, מעסיקים


מעורבים
תובע: חסאם ריאן
נתבע: פומרנץ מיצים בע"מ
שופט :
עורכי דין: