ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ש.ל. נגד רכבת ישראל בע"מ :

לפני כבוד השופט יובל גזית
התובעת
ש.ל. ס
ע"י ב"כ עו"ד שליט

נגד

הנתבעים

1.רכבת ישראל בע"מ
2.הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד בן אפרים

פסק דין

רקע עובדתי:
1. התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף ובהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק") בגין תאונת דרכים שהתרחשה לפי הנטען ביום 30.1.2014.

2. התובעת הינה ילידת 21/5/1994, כיום סטודנטית ומלצרית בעיסוקה. בעת התאונה הייתה התובעת חיילת בת 19, ועתה הינה בת 24 שנים.

3. הנתבעת 1 הינה רכבת ישראל. הנתבעת 2 היא מבטחת הנתבעת.

4. לטענת התובעת, ביום האירוע נסעה ברכבת, ועת החלה בירידה מן הרכבת נפלה עקב הצפיפות ונחבלה ברגלה.

5. כתוצאה מהפגיעה נפגעה התובעת לטענתה ברגלה. היא הובהלה לבית החולים "ביקור רופא" בכפר סבא שם אובחנה כסובלת מנקע בקרסול שמאל. התובעת טוענת כי מאז התאונה סבלה ועודנה סובלת מכאבים בקרסול, מה שמסב לה מגבלות תפקודיות בכל היבטי חייה.

6. המחלוקת נסובה הן לעניין עצם האירוע ונסיבותיו, והן לעניין גובה הנזק.

דיון והכרעה
שאלת האירוע ונסיבותיו
7. מחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת נחבלה ביום האירוע. בראש ובראשונה אם כן יש להכריע במחלוקת העובדתית הנוגעת לנסיבות המדויקות של החבלה, דהיינו, האם התובעת הייתה מעורבת בתאונה שמשמעה תאונת דרכים או שמא נפגעה עקב מעידה ללא קשר לרכב המנועי.

8. על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובעת. במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פ"ד כא ((2) 453, 47. 9.11.67.)

9. במקרה דנן התובעת העידה כי נפגעה במהלך ירידתה מן הרכבת בנסיבות המהוות תאונת דרכים. אמנם הנתבעת הכחישה את האירוע, וניסתה להטיל ספק באמינותה של התובעת, אך כשלעצמי, התרשמתי ממהימנות התובעת בנקודה זו ומצאתי את עדותה אמינה, סדורה ועולה בקנה אחד עם האמור בתצהירה. התובעת נחקרה בחקירה נגדית תוך שהיא מתבקשת להתייחס לפרטים הקטנים, אך תשובותיה נשארו חד משמעיות.

10. חיזוק לגרסתה של התובעת ניתן בדבריו של ידידה אמיר כהן, אשר אומנם לא היה עד לנפילה עצמה (פרוטוקול הדיון מיום 24.12.18 עמ' 7 ש' 1-2), שמסר כי כבר בזמן אמת ציינה בפניו התובעת כי נפלה מן הרכבת במהלך ירידתה במדרגות שהובילו מהרכבת החוצה, וזאת עקב צפיפות. אומנם העד והתובעת לא מסרו גרסה עקבית לחלוטין בנוגע לסוגיה האם שוחחה התובעת בטלפון במהלך הנפילה, אולם פרט זה היה עשוי להיות רלוונטי לסוגיית אשם תורם שאינו מעניינו של תיק זה עת עסקינן בתאונת דרכים, ובכל מקרה שוני זה אינו יורד לשורשה של מחלוקת ואינו משליך על הסוגיה האם התאונה אירעה בנסיבות המהוות תאונת דרכים. בכל מקרה ייתכן ששינוים אלו מקורם בחלוף הזמן ובמגבלות הזיכרון האנושי, ואין בהם לכרסם במהימנות גרסת התובעת.

11. ומכאן עת אירעה חבלתה של התובעת במהלך ירידה מרכב מנועי הרי מדובר בתאונת דרכים. ואציין כי לא עלה בידי לקבל את טענת הנתבעת כי הרכבת שימשה כזירה בלבד ללא קשר לשימושה התעבורתי שכן אין מחלוקת כי התאונה והיציאה מן הרכבת הייתה קשורה לשימוש התעבורתי ברכב, שכן התובעת נחבלה במהלך ירידתה מן הרכבת לצורך סיומה של הנסיעה והמשך דרכה.

12. משכך ולאור האמור טענת התובעת באשר לעצם האירוע לא נסתרה. גרסתה, אם כן, מתיישבת עם השכל הישר, אשר על כן אני מקבל את גרסתה העובדתית של התובעת באשר לקרות האירוע וקובע כי התובעת נפגעה במהלך תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

שאלת הנזק

הנכות הרפואית:

התובעת נבדקה ע"י אורטופד מומחה, ד"ר יחיאל אורן, אשר מצא בבדיקתה כי נותרה לה נכות צמיתה בתחום האורטופדיה בשיעור 10% עקב ארטריטיס פוסט טראומטית של הקרסול, עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי, זאת לפי סעיף 35(1) ב לתקנות הביטוח הלאומי )קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956.

כן קבע המומחה נכויות זמניות כדלקמן: 100% נכות זמנית למשך חודש מיום התאונה.

50% נכות זמנית למשך חודש נוסף.

25% נכות זמנית למשך חודש נוסף.

15. לחוות דעתוֹ של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קיים מעמד מיוחד. בעניין זה אבקש להפנות לדברים שכתב כבוד השופט ס. ג'ובראן בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ואח' (פורסם בנבו) (מיום 28.11.2007):

”בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת "אל נא תעזב אותנו... והיית לנו לעיניים" (במדבר, י, לא). המשנה אומרת "אין מודדין אלא מן המומחה" (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום.“

כמו כן, יפים לסוגיה זו דבריו של כבוד השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן בע"מ נ' רבי (פורסם בנבו) (מיום 23.4.1990, בפיסקה 4 של פסק-הדין):

”משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן.“

16. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה וקובע כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 10% בתחום האורטופדיה כתוצאה מן התאונה.

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

17. המונח "נכות תפקודית" מבטא הגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב (3) 589, (12/10/78) נפסק:
"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

18. בענייננו נטושה המחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה.

19. לטענת התובעת, אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות המגבילה אותה בחיי היום יום ומפחיתה את תפוקתה בכל היבטי חייה. בראש ובראשונה הדגישה התובעת בכתב תביעתה כי התאונה קטעה את חלומה לעסוק בתחום הריקוד. כן טוענת כי בעקבות התאונה נאלצה לצמצם בשנה האחרונה באופן דרסטי עבודתה כמלצרית, וזאת לאור קשייה בעמידה ממושכת ובשאר המטלות שמצריכה עבודה מעין זו.

20. לעומתה, הנתבעות סבורות מנגד כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הרפואית, ולמעשה התובעת מאדירה נזקיה לטענתן. לטענתן, פגיעתה של התובעת הינה זניחה ואינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית.

דיון:

21. הנכות שנקבעה לתובעת אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודה וכושר השתכרותה. אמנם הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) 25/07/10 פסקה 8), אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות.

22. עסקינן בתובעת אשר הינה ילידת שנת 1994, סטודנטית למשפטים בעיסוקה, וסביר להניח כי התובעת תעסוק בעתיד בתחום זה שלא כולל היבט פיזי בולט מטבע הדברים, כך שלנכותה לא צפויה להיות השפעה ניכרת על תפקודה באפיק זה של תעסוקה. מחומר הראיות אף עולה תמונה של ניסיונות חוזרים ונשנים מצד התובעת להעצמת נזקיה באופן שתוכר בעניינה פגיעה תפקודית גבוהה יותר, ואפרט.

23. ועוד אציין כי לא עלה בידי לקבל את טענתה של התובעת כי בשל התאונה נגדע חלומה לעסוק בקריירה בתחום הריקוד. התובעת לא הציגה בדל ראיה כי עסקה באופן מקצועי בריקוד לפני התאונה או כי עסקה בכך למצער באופן לא מקצועי, להוציא דבריה. טענתה כי נרשמה לסטודיו לריקוד עובר לתאונה (ס' 26 לתצהירה) אין בה להעיד כי הייתה בוחרת בקריירה בתחום זה, קריירה שנקטעה לכאורה עקב התאונה.

ואדגיש כי על מנת לשכנע את בית המשפט כי התאונה הביאה להסטת התובעת ממסלול הריקוד בו הייתה נתונה, נדרש מעבר לטענה בעלמא כי עסקה בלימוד ריקוד בילדותה או בנעוריה.

24. לא זו אף זו, התובעת ניסתה לצייר תמונה לפיה, היא מתקשה מפאת מגבלתה לעבוד כמלצרית, ולכן צמצמה משרתה בשנה האחרונה, אולם התובעת לא הביאה בדל ראיה להוכיח את אחוז משרתה בשנים שלאחר התאונה. לא הוצגו כל תלושי שכר, ולפיכך טענתה של התובעת כי עם תחילת עבודתה כמלצרית השתכרה כ-9,000-10,000 ₪, ואילו היום שכרה ירד דרסטית לכ-2,500 ₪ עקב צמצום משרתה וימי עבודתה נטענה בעלמא. טענתה כי בתלושי השכר לא היה לשקף ממילא את שכרה עקב העובדה שרובו משולם בטיפים, אין בה לסייע לתובעת שכן במצב זה היה מצופה כי התובעת תזמן לעדות מטעמה מי מנהליה או חבריה לעבודה אשר יעידו על שכרה במשך השנים לאחר התאונה, וכי התובעת הפחיתה משרתה משבעה ימים בשבוע לארבעה ימים וליומיים. ברי כי נתונים אודות היקף משרתה נשמרים על ידי המעסיק, ולכן אי הבאתם לעדות פועלת לרעתה של התובעת.

25. בכל מקרה אין מחלוקת כי התובעת החלה לעבוד כמלצרית גם לדבריה לאחר התאונה (ס' 13 לתצהירה). העובדה כי התובעת לאחר התאונה עבדה כמלצרית גם לשיטתה – 7 ימים בשבוע, הרבה מעבר משרת אדם רגיל אשר עובד לכל היותר 6 ימים בשבוע – מעידה כי תפקודה הבסיסי לא נפגע שכן אדם המסוגל לעבוד פרק זמן לא מבוטל במתכונת עבודה פיזית כמלצר ברי כי מצבו טוב למדי. התובעת אף לא הציגה כל עדות של חבריה לעבודה על קשייה בעבודתה כמלצרית בעטיים נאלצה לצמצם משרתה כביכול, ואף לא גיבתה בבדל ראיה את טענתה כי מעסיקיה מניחים לה ליטול הפסקות בישיבה במהלך העבודה (פרוטוקול הדיון מיום 24.12.18 עמ' 3 ש' 28-31). חרף דבריה של התובעת כי אימה הייתה עדה לקשייה עת שבה לעבודתה כמלצרית כואבת כולה, בחרה שלא להביא את אימה לעדות באופן המכרסם אף הוא במהימנותה הגם והאם היתה נוכחת בדיון ההוכחות. (עמ' 6 ש' 11-14).

מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו. כבר נקבע כי:

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ (פורסם בנבו) 30.5.02.

26. וראוי לציין כי המומחה מטעם בית המשפט קבע כי מצבה כיום סטטי ואין לצפות לשינוי במצב , עקב הזמן שחלף מהתאונה. המומחה לא קבע כי מצבה של התובעת הולך ומידרדר החל מהתקופה הסמוכה לתאונה , לפיכך לא עלה בידי התובעת להוכיח כי ככל שצמצמה משרתה במלצרות היה זה בעקבות התאונה.

להפך, הוכח כי התובעת הגדילה היקף לימודיה במכללה מיומיים בשבוע לארבעה ימים (עמ' 5 ש' 28-30). בהחלט סביר להניח, וזאת חרף הכחשות התובעת, כי להגדלת מסגרת לימודיה היה קשר למצער כלשהו בצמצום משרתה כמלצרית, כי אדם הלומד 4 פעמים בשבוע תכנית מלאה אינו יכול לעבוד בעבודה באותה מתכונת בה עבד עת למד כמחצית מהיקף זה .

27. עוד אציין כי אפילו נמנע מן התובעת לעסוק כמלצרית לא שוכנעתי כי התובעת עשתה די על מנת למצוא מקום עבודה המתאים למצבה בתחום אחר. מן המפורסמות היא כי בפני סטודנטים פתוחים אפיקים שונים של השתכרות, ולא רק עבודה בתחום המלצרות. התובעת לא הציגה כל ראיה לניסיון לשוב לשוק העבודה בתפקיד אחר, ולמעשה אישרה כי לא ניסתה לאתר עבודה אחרת המתאימה למצבה (עמ' 4 ש' 1-3).

לטענת התובעת, מלצרות הינה עבודה המניבה משכורת גבוהה יותר מאפיקים אחרים. אך ברי כי אדם, שמפאת מצבו נאלץ לצמצם היקף משרתו ליומיים בשבוע חרף העובדה כי טכנית פנוי לעבוד ימים רבים יותר בשבוע, ינסה למצוא עבודה מסוג אחר בימים בהם נמנע ממנו לעבוד כמלצר, אפילו הכנסתה של עבודה זו נמוכה יותר מעבודת המלצרות. במילים אחרות, העובדה כי התובעת מעדיפה לעבוד רק יומיים כמלצרית ולא מחפשת עבודה נוספת בתחום אחר לשאר ימות השבוע, וזאת חרף טענתה כי כסטודנטית זקוקה לכמה שיותר כסף (עמ' 4 ש' 2-3) מחזקת אף היא את המסקנה כי התובעת צמצמה היקף משרתה כמלצרית עקב לימודיה ולא עקב מצבה הרפואי. בכל מקרה עובדה זו מצביעה כי התובעת לא עשתה די על מנת להקטין נזקיה בהקשר זה.

28. מחומר ראיות אף ניכר כי התובעת יוצא לטיולים במדינות רחוקות ולא משנה משגרת יומה. התובעת אומנם טוענת כי אינה יוצאת רגלית ל"טרקים". אולם עת עומתה עם תמונות בהם נצפית משתתפת כביכול במסלולי הליכה, טענה כי נסעה בג'יפ או רכבה על חמור. עם זאת התובעת אישרה כי נועלת לטיולים אלו נעלי הליכה (עמ' 5 ש' 4-5), מה שמטיל ספק בגרסתה.

בכל מקרה אפילו טענתה כי לא צועדת אלא נישאת בידי רכב או ג'יפ או טרקטורון נכונה, הרי והדעת נותנת כי אפילו נסעה התובעת בגי'פ או על גבי חמור, הרי מצבה אינו כה רע כפי שמתארת, שכן אדם שמצבו התפקודי כה קשה לא יעלה על דעתו להשתתף בטיולי שטח מעין אלו (עמ' 5 ש' 12-26).

29. זאת ועוד, ניכר כי פגיעה תפקודית כה ניכרת הייתה באה לידי ביטוי בשימוש רב משככי כאבים עד היום ואף בניצול זכאות לטיפולי פיזיוטרפיה ו/או רפואה משלימה מדי שנה ושנה על מנת להקל על מצבה. התובעת לא הציגה ראיות על מימוש ממושך במשככי כאבים או קבלת טיפולים רפואיים בניסיון להקל על מצבה, וגם בכך יש להעיד כי הינו טוב למדי.

30. יתר על כן, הפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי "נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה" (קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בעמוד 191).

מנגד, כאמור, לא נשללו קביעת המומחה בנוגע לנכות הצמיתה ממנה סובלת ולא נשללו קביעותיו על אודות המגבלות מהן סובלת התובעת בעטיו של מצבה.

32. בהקשר זה אציין כי איני סבור כי התובעת מחויבת לעבור את הניתוח עליו המליץ המומחה על מנת לצמצם נכותה. אומנם התובעת טוענת כי בעתיד מתעתדת לעבור ניתוח זה, אך אין לדעת אם אכן כך יהיה (עמ' 6 ש' 6-8).

אין ספק שכל ניתוח כרוך בסיכונים, והתובעת העידה כי ניתוח כזה ישבית את תפקודה כליל לחודשים. (עמ' 6 ש' 1-6). מדובר בטיפול פולשני אשר מטבע הדברים מלווה בסבל, וכאשר עסקינן בהסכמה לטיפול פולשני, כגון ניתוח ובפגיעה בשלמות הגוף על כל סיכוניו, סירוב סביר של ניזוק לא ייחשב כהפרה של החובה להקטין נזקיו. אין לשכוח כי סבירות האמצעים שעל הנפגע לנקוט במסגרת חובתו להקטנת הנזק נבחנת באמות מידת ליברליות, כאשר רמת הסבירות הנדרשת במקרה כזה מהתובע אינה גבוהה במיוחד (ראה ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף תשס"ג, מהדורה חמישית כרך ב' עמ' 1658).

33. לאור האמור לעיל, אני סבור כי נגרמה לתובעת נכות תפקודית, אולם היא פחותה באופן ניכר משיעור נכותה הרפואית. בנסיבות אלו אני מוצא לנכון להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור 5% בלבד.

הפסד השתכרות לעבר:

34. מדובר בראש נזק מיוחד שיש להוכיחו ברחל בתך הקטנה.

35. לטענת התובעת, בזמן התאונה הייתה חיילת בשירותה הצבאי, לאחר התאונה החלה לעבוד כמלצרית, אך נאלצה לצמצם משרתה מ- 7 ימים בשבוע ליומיים בשבוע. התובעת עותרת לחשב הפסדיה על בסיס שכרה עובר לתאונה בסך 9,000 ₪, ואף תחילה בהסתמך על נכויותיה הזמניות, ולאחר מכן על בסיס נכותה הצמיתה בשיעור 10%.

36. לעומת זאת טוענת הנתבעת כי מדובר בראש נזק מיוחד. התובעת לא צירפה ולו בדל של ראיה להפסדי שכר, לא ניסתה מצאו עבודה אחרת המתאימה למצבה, והיא מתפקדת ללא דופי. הנתבעת מציעה לכל היותר פיצוי גלובאלי בסך 5,000 ₪.

37. ראשית אציין כי בתקופה הסמוכה לתאונה הייתה התובעת חיילת, כך שבתקופה זו אף לשיטתה לא ספגה הפסדי שכר. לאחר שחרורה של התובעת היא החלה לטענתה לעבוד כמלצרית. בהמשך למסקנותיי דלעיל לא הוכח כי התאונה היא שאילצה את התובעת להקטין אחוזי משרתה כמלצרית, ואף לא הוצגו כל נתוני שכרה של התובעת לאחר התאונה באמצעות תלושי שכר אן העדת חבריה לעבודה, כך ששכרה של התובעת בתחילת עבודתה לא הוכח, לא כל שכן הפער בין שכרה כיום לשכרה בראשית דרכה כמלצרית. למעשה טענת התובעת כי הועסקה כמלצרית, אף לא הוכחה ולא הוצג בדל ראיה כי הועסקה במקום כלשהו, להוציא דבריה. אולם אציין כי האמנתי לטענתה העקרונית של התובעת כי התובעת הועסקה כמלצרית.

בכל מקרה יש אף לזכור כאמור כי התאונה אירעה לפני שהתובעת החלה את דרכה במלצרות, ומשכך הוכח כי נכותה לא הגבילה אותה לעבוד 7 ימים בשבוע וכי סביר כי לימודיה הם שאילצו אותה לצמצם משרתה ככל שכך היה.
התובעת אף לא הקטינה נזקיה ולא ניסתה למצוא עבודה באפיק אחר, זאת למצער לצד העבודה במלצרות, אותה לשיטתה מסוגלת לבצע יומיים בשבוע בלבד.

38. מכאן שלא הוכח כי תפקודה נפגע באופן המצדיק פיצוי לפי אחוזי הנכות הזמניים שנפסקו לה, מה גם שבסיס שכרה לא הוכח למצער ע"י הצגת נתוני שכרם של מלצרים שביצעו תפקיד דומה לשל התובעת.

39. מנגד כאמור התובעת סבלה נכות זמנית בשיעור 100% לאחר התאונה וזאת למשך חודש, ולאחר מכן הוקנו לה משך חודשיים נכויות זמניות בשיעורים לא מבוטלים. גם לאחר מכן לא נסתרה כאמור חוות דעתו של המומחה, ואין מחלוקת כי סבלה מקשיים כלשהם שהשפיעו על עבודתה אפילו באופן שאינו ניכר.

40. לנוכח הנאמר אני מוצא לנכון לקבוע לתובעת פיצוי על דרך האומדן הגלובאלי בסך 40,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

. "פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, 800- 801 (08/06/95 ).

41. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

42. התובעת מציעה לחשב הפסדיה עד לסיום לימודיה על בסיס נכות רפואית בשיעור 10%, ושכרה עובר לתאונה בסך 9,000 ₪. לאחר מכן על בסיס שכר המינימום ונכותה, ולאחר ההתמחות למשך 5 שנים על בסיס נכותה ושכרם של עורכי דין בתחילת דרכם, כאשר החל מהשנה שלישית למקצוע יש לחשב לטענתה שכרה על בסיס כפל השכר הממוצע במשק ונכותה הרפואית.
הנתבעות מנגד טוענות כי התמונה אותה מבקשת התובעת לצייר לגבי יכולותיה ותפקודיה מגמתית ומוקצנת, ולא יגרם לתובעת הפסד השתכרות לעתיד בשיעור אותו היא מציגה. הנתבעות מציעות פיצוי גלובאלי בסך 70,000 ₪.

43. בהמשך לקביעותיי בנוגע לנכות התפקודית הרי מחד גיסא סביר להניח כי לאור תחום לימודיה של התובעת עבודתה תהיה תהייה משרדית ולא פיזית.

44. אך מאידך גיסא מאידך לא נסתרו ע"י הנתבעות קביעותיו של המומחה ביחס לשיעור נכותה הקבועה וכן קביעותיו בכל הנוגע לפגיעה אשר נגרמה לתובעת כתוצאה מתאונה זו.

45. לפיכך, לאור האמור לעיל, ולנוכח העובדה כי בנכויות נמוכות מעין אלו הנטייה היא לא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי הנכות, ונוכח העובדה כי לא הונחה תשתית להפוך את הנכות הרפואית לבסיס לחישוב הפסדיה בעתיד, לא ניתן לחשב את הפסדי השכר לעתיד באופן מדויק, ואין מנוס מהערכתם על דרך האומדן הגלובאלי. לפיכך אני מעריך את הפסדיה בסך 140,000 ₪.

46. אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שייגרמו לתובעת בעתיד ייגרמו לה גם הפסדים בעתיד של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש. יש לפסוק פיצוי בסך של 12.5% מהפסדי השכר ראה ת"א (חיפה) 16951-04-10 , ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13 ובסך כולל של 22,500 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה וניידות:

47. עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.
וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

48. התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, טיפולים פיזיותרפיים ומשככי כאבים. היא מפנה להעתק קבלוה במסגרת מוצגיה. כן טוענת התובעת כי בעקבות התאונה נאלצה לשאת בהוצאות ניידות מוגברות לנוכח טיב הפגיעה ותיזקק להוצאות אלו גם בעתיד.

49. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה נוכח נכותה המזערית. יתרה מכך הוצאות אלו כוסו ע"י צה"ל בהיותה של התובעת חיילת בעת התאונה.

50. אכן, התובעת נפגעה בהיותה חיילת, חלק גדול מהטיפולים ניתנו לה בתקופה זו, כך שהוצאותיה הרפואיות כוסו ע"י צה"ל. בנוסף בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובעת לאחר שחרורה נזקקה לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה. כן נזקקה לתרופות הכלולות בסל הבריאות, שמיום 1.1.2010 מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית, תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010 התשנ"ט 2009, לא נגבית השתתפות עצמית בעבורן, וניתן פטור אף מהוצאות הנסיעות לטיפולים רפואיים גם אם התאונה התרחשה עובר לתיקון. התובעת לא הוכיחה כי הטיפולים והתרופות להם נזקקה או תזדקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות .

על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי לאחר שחרורה מצה"ל התובעת נשאה דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה לטיפולים אלה לפחות עד שנת 2010. כמו כן סביר כי נשאה בהוצאות ניידות מוגברות, וכי תיאלץ אף בעתיד לשאת באופן כלשהו בהוצאות כאלו. לכן מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 8000 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

52. התובעת טוענת בסיכומיה כי לאחר התאונה התקשתה בתפקוד היומיומי ובמילוי משימות ולו הקלות ביותר ונזקקה לעזרה מאמה, וכן תזדקק לעזרת בני משפחה אף בעתיד.

"הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקידו הגופני של הנתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו לפני ביהמ"ש, והעזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו". (קציר פיצויים בשל נזקי גוף עמ' 792).

53. במקרה דנן נכות רפואית כלשהי עקב התאונה בשיעור 10% הינה כאמור בעלת משמעות נמוכה מבחינה תפקודית, ואין מדובר בעזרת בני המשפחה החורגת מהעזרה הרגילה הניתנת בין בני משפחה. (ראו ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח 3) 580, 588 25.9.84).

מעבר לכך התובעת לא השכילה לצרף ראיות לתמיכה בטענתה לגבי עזרת הזולת. היה מצופה כי התובעת תביא לעדות את אמה אשר הייתה עדה לקשייה וסייעה לה, וראוי לציין כי התובעת אף לא הזכירה עזרה זו בתצהירה להבדיל מסיכומיה.

54. עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקקה התובעת לסיוע מוגבר מסוים, כאשר חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בנכויות הזמניות הגבוהות שהוקנו לה למשך חודשים לאחר התאונה 100%, 50% וכן בנכות בשיעור 25% לחודש נוסף לאחר התאונה.

ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05).

אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי של 4000 ₪.

56. באשר לתקופת העתיד, בשל גילה הצעיר של התובעת ובאין דרך לצפות את השפעת הנכות על תפקוד התובעת באחזקת בית הכוללת גידול ילדים, הרי שיש לפצות את התובעת בסך גלובאלי וסביר של 12,000 ₪ בגין ראש נזק זה. יש אף לזכור כי המומחה קבע כי ניתוח עשוי למנוע החמרת מצב מפרק הקרסול בעתיד. כך שמצבה של התובעת בעתיד עלול להחמיר ככל שתבחר לא להינתח, ופיצוי שנפסק ברכיב זה משקף אף הוא חשש זה להחמרה.

כאב וסבל

57. בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון) התשל"ח 1976, ובהתאם ל10% נכות רפואית בגיל התובעת, ועל כך אין חולק, זכאית התובעת לפיצוי בסך 18,385₪.

סוף דבר

58. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 245,000 ₪. (244,885 לפני עיגול כלפי מעלה)

59. הנתבעות יישאו בתשלום האגרה ו בנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 37,250 ₪ .

60. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות יקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ש.ל.
נתבע: רכבת ישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: