ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גרשון שלס נגד משרד התחבורה :

בפני כבוד הרשמת הבכירה טלי מירום

התובע

גרשון שלס

נגד

הנתבעים

  1. משרד התחבורה
  2. רשות הרישוי

פסק דין

התובע הגיש תביעה נגד משרד התחבורה ונגד רשות הרישוי בטענה כי עקב מחדל מצדם, לא נרשם ברשיון רכבו של התובע מספר הבעלים הקודמים הנכון ; נרשמו 4 בעלים בעוד שלטענתו היו לרכב 8 בעלים קודמים. עוד טוען התובע, כי במקום המיועד ל"רישום מקורי" של הרכב ברשיון הרכב, לא נרשם דבר, על אף שבדיעבד התברר לו כי הרכב היה בבעלות חברת ליסינג.
לטענת התובע, בעקבות גניבת רכבו פיצתה אותו חברת הביטוח שביטחה את רכבו בביטוח מקיף, אולם היא העמידה את שיעור הפיצוי על שווי הרכב לפי מחירון "לוי יצחק", לאחר הפחתה בגין שמונה בעלים קודמים ו לאחר הפחתה נוספת בגין רכב שבמקורו היה רשום בבעלות חברת ליסינג. לטענת התובע, בשל גורמים אלו הפחיתה חברת הביטוח סך של 2,119 ₪ משוויו הבסיס י של הרכב לפי מחירון "לוי יצחק", ופיצתה אותו בגין השווי המופחת בלבד. התובע העמיד את סכום התביעה, איפוא, על שיעור ההפחתה בסך של 2,119 ₪.
לכתב התביעה צירף התובע צילום רשיון הרכב, לפיו הבעלות בו הינה על שמו של יוסף זכות, סוחר רכב, אליו עברה הבעלות ביום 4.12.16, ולפניו היו לרכב ארבעה בעלים קודמים.
כן צורף לכתב התביעה דו"ח מרכז הסליקה של חברות הביטוח מיום 28.6.18 , לפיו לפניו היו לרכב שבעה בעלים פרטיים ובעלות נוספת - הראשונה - של חברת אופרייט ליס בע"מ.
הנתבעים כפרו בטענות התובע בכתב התביעה. לטענתם, ועל פי מסמכים שצירפו, התובע הוא הבעלים התשיעי ברכב, וזאת החל מיום 14.9.17, כאשר הבעלות ברכב עברה מסוחר הרכב יוסף זכות אל בר מן, נכדו של התובע, ורק לאחר מכן לבעלות התובע עצמו, מה שלא צויין בכתב התביעה; נטען כי כאשר היה הרכב ברשותו של יוסף זכות סוחר הרכב אכן היו לפניו ארבעה בעלים, לא כולל זכות עצמו וכן סוחר רכב נוסף שהחזיק ברכב לפניו, ולא כולל הבעלים הפרטי של הרכב לפני שני סוחרי הרכב האמורים, ומכאן שרישום הבעלויות ברכב היה נכון ושיקף נכונה את מספר הבעלים הרשום; זאת בשים לב להוראות סעיף 284(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: תקנות התעבורה), בשילוב עם תקנה 290 לתקנות התעבורה, לפיהן העברת בעלות לידי סוחר רכב אינה מוסיפה בעלות ("יד") למניין הבעלויות ברכב (מה שקרוי "הפקדת סוחר").
באשר לרישום המקורי ברשיון הרכב טענו הנתבעים, כי בהתאם ל סעיף 44 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה - 1985 (להלן: צו הפיקוח), על חברת ליסינג או חברה להשכרת רכב להודיע למשרד התחבורה/אגף הרישוי אילו מכלי הרכב שלה ישמשו כרכבי השכרה, שאז יירשם ברשיון הרכב כי מדובר ברכב "השכרה", ואילו מכלי הרכב שלה ישמשו כרכבי השכרה/החכר ("ליסינג"), שאז יירשם ברשיון הרכב כי מדובר ברכב "השכרה/החכר". אולם לגבי כלי רכב שלא נתקבל ביחס אליהם דיווח כאמור, משרד התחבורה אינו רושם מאומה ברשיון הרכב.
במקרה דנא, נטען, חברת אופרייט ליס רכשה את הרכב לצורך מימכר ולא לצורך השכרה או ליסינג, ולא דיווחה, איפוא, למשרד התחבורה על שימושו של הרכב לצורך השכרה או החכר; בהתאם, לא נרשם דבר ברשיון הרכב.
בדיון הציג נציג הנתבעים את נוהל 1/2008 של משרד התחבורה/אגף הרישוי, המתייחס לחובת הדיווח של חברות ההשכרה והליסינג בהתאם לסעיף 44 לצו הפיקוח הנ"ל.
עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא הביא ראיות באשר לסכום שהופחת על ידי חברת הביטוח, לטענתו, וכי למעשה לא הוכיח את תביעתו ודינה להידחות.
בדיון נעתרתי לבקשת התובע (לה התנגד נציג הנתבעים) להמציא לתיק לאחר הדיון את מסמכי חברת הביטוח המצביעים על סכום ההפחתה ועל הסיבה להפחתה. בהמשך אכן המציא התובע את מכתבה של חברת הביטוח המבהיר כי שווי הרכב נקבע על פי מחירון "לוי יצחק" שצורף למכתב, ולפיו הופחת סך של 1,712 ₪ בגין בעלות חברת ליסינג; כן הופחת סך של 449 ₪ בגין 7 בעלים קודמים , סך הכל: 2,161 ₪.
במסגרת הודעתו זו הודה התובע, כי מספר הבעלים נכון ועל כן חזר בו מדרישתו לפצותו בגין ההפחתה בסך 449 ₪, וביקש להעמיד את סכום התביעה על 1,712 ₪ - סכום ההפחתה בגין בעלות חברת הליסינג בלבד.

בתשובה טענו הנתבעים כי הודעת התובע מחזקת את טענתם כי לא היה מקום להגשת התביעה מלכתחילה, שכן החובה למסור מידע על בעלויות קודמות של הרכב, לרבות חברת ליסינג, מוטלת על מוכר הרכב, מה גם שייתכן מאוד שהתובע ידע על הבעלות הקודמת הזו של הרכב בעת רכישת הרכב ובהתאם שילם עבורו מחיר מופחת; שהרי התובע לא מסר באיזה מחיר רכש את הרכב. מכל מקום, טענו הנתבעים, אם לא בדק את הבעלויות ברכב טרם רכישתו, אין לו להלין אלא על עצמו.
דיון והכרעה
משחזר בו התובע מטענתו בדבר ההפחתה בגין הבעלויות, לא ארחיב בעניין זה; עם זאת מצאתי לנכון להעיר, כי הצגת נתונים לא מדוייקים בפני בית המשפט לא היה לה מקום, שכן במהלך הדיון התברר כי רשיון הרכב שצורף לכתב התביעה, ואשר שיקף את מספר הבעלויות ברכב נכון למועד הוצאתו - 2.7.17, לא שיקף את מספר הבעלויות שהיו לרכב במועד הגשת התביעה לחברת הביטוח, שכן לאחר הרכישה על ידי הנכד, בר מן (שהוא ה"יד" הששית לאחר שני סוחרי הרכב), הועברה הבעלות ברכב פעם נוספת, לידי התובע (שהוא ה"יד" השביעית). במילים אחרות, רשיון הרכב שצורף לכתב התביעה לא היה זה הרלוונטי לתשלום הפיצוי על ידי חברת הביטוח. טוב עשה, אם כן, התובע כאשר חזר בו מטענתו זו במסגרת הודעתו לאחר הדיון.
נותר, איפוא, לדון בטענה בדבר אי רישום הבעלות המקורית ברכב. בעניין זה מקובלת עליי טענת הנתבעים, הנסמכת על סעיף 44 לצו הפיקוח ועל נוהל 1/2008 ש יצא מכוחו, ולפיה החובה להודיע למשרד התחבורה על יעודו של רכב, לרבות יעוד השכרה או החכר (ליסינג), מוטלת על חברת ההשכרה/ההחכר. אין למשרד התחבורה כל דרך לדעת לאיזו מטרה או יעוד ישמש הרכב אותו מבקשת חברת ההשכרה או הליסינג לרשום ברישומי המשרד, ובעניין זה חיים הנתבעים מפיה של חברת ההשכרה או הליסינג; ואם זו אינה מדווחת על הרכב כרכב השכרה או החכר, משרד התחבורה לא ירשום זאת ברשיון הרכב. משרד התחבורה התבסס על דיווח חברת אופרייט ליס, ואם זו דיווחה דיווח לא מדוייק (עניין שלא הוכח בפניי), לא הנתבעים הם הכתובת לכך.
בשולי הדברים אוסיף, כי בשלב מתן הצעת הביטוח מצד חברת הביטוח, היתה זו אמורה לציין בפני מבוטחה מהו המחירון ביום כריתת החוזה, המשמש לקביעת ערך הרכב לחישוב תגמולי הביטוח בקרות מקרה הביטוח, ולציין מחירון זה גם בדף פרטי הביטוח, זאת על פי הנחיות משרד האוצר לחברות הביטוח בחוזר ביטוח 2000/12 - " ביטוח רכב (רכוש) - תגמולי ביטוח במקרה של אובדן גמור ". מטרתן של הנחיות אלו ברורות - להבטיח ידיעה והבנה ברורה של היקף הכיסוי ומהותו, במקרה של אובדן גמור של הרכב המבוטח (הכולל מקרה של גניבת הרכב).
התובע לא הציג את טופס הצעת הביטוח ולא את פוליסת הביטוח עצמה, ומכאן שאין לדעת האם חברת הביטוח עמדה בחובתה זו. מכל מקום, אם לא עמדה זו בחובתה, שוב - לא הנתבעים הם הכתובת לכך.
לאור האמור לעיל, ומשקבעתי כי לא היתה מצד הנתבעים התרשלות או מחדל אחר כלשהו ברישום הבעלות המקורית של הרכב ברשיון הרכב, אין הם נושאים באחריות לנזק, ככל שזה אירע לתובע.
התוצאה היא, אם כן, שדין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ו אדר א' תשע"ט, 03 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: גרשון שלס
נתבע: משרד התחבורה
שופט :
עורכי דין: