ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהרון פוזנרזון נגד קרן יעקב הלפרין מוסדות צדקה :

לפני כבוד השופט רז נבון

המבקשים:

1.אהרון פוזנרזון
2.הדסה פוזנרזון
ע"י ב"כ עוה"ד מירב כהן ורפאל שטוב

נגד

המשיבה:

קרן יעקב הלפרין מוסדות צדקה
ע"י ב"כ עוה"ד דוד ביטון וישי ארקש

פסק דין

לפניי בקשתם של המבקשים לביטול פסק בוררות, העברת בורר מתפקידו ומינוי בורר חליף (להלן: "הבקשה").
א. הבקשה:
במסגרת הבקשה, עתרו המבקשים להורות על ביטול שתי החלטות, אשר ניתנו על ידי בית הדין לממונות של הרב קרליץ בבני ברק (להלן: "הבוררים"; "בי"ד קרליץ"; "ביה"ד").
המדובר במסמך אישור מיום י"ז באלול תשע"ח- 28.8.2018 (להלן: " ההחלטה הראשונה"), ובהחלטה מיום י"ג חשון תשע"ט- 22.10.18 (להלן: "ההחלטה השנייה") –ההחלטה הראשונה והשנייה יכונו להלן : "ההחלטות".
לטענת המבקשים, בהחלטות נפלו פגמים מהותיים, הכוללים קבלת החלטות בניגוד לדין, בניגוד להלכה אליה כפופים ומחויבים הצדדים, והכל תוך חריגה מסמכות.
ברקע הדברים מציינים המבקשים, בתמצית את הדברים הבאים:
בחודש מאי 2016 הזמינה המשיבה את המבקש 1 לדון בדין תורה בבי"ד קרליץ. המבקש 1 פנה לביה"ד וביקש לברר את זהות התובע שכן ע"ש המנוח הלפרן הוקמו מספר תאגידים. כפועל יוצא, ניתנה ביום 15 במאי 2016 החלטת בי"ד קרליץ, בדבר מתן היתר למשיבה לפנות לכל מקום שתמצא לנכון, על מנת לממש את זכויותיה (מתן היתר לפנייה לערכאות משפטיות אזרחיות ).
כפועל יוצא מקבלת ההיתר, ננקטו על ידי המשיבה שתי תביעות כספיות בבית משפט השלום בת"א (ת"א 16041-09-16 ו- 16193-09-16) שעניינן פינוי דירה ותביעה כספית בקשר לכך.
במקביל, המבקשים פנו לבית דין "קהילות" בבני ברק, שקבע בשורה של החלטות, כי ההיתר שניתן ע"י בי"ד קרליץ לפנייה לערכאות בטל. לטענת המבקשים, בי"ד קהילות נסמך על פסיקת בורר קודמת בין הצדדים שניתנה לפני כ- 15 שנה (הרב וואזנר ז"ל ) שקבע שאין לפנות את המבקש מדירתו.
ההחלטה הראשונה מחודש אוגוסט 2018, ניתנה לטענת המבקשים, במענה להחלטת בי"ד קהילות, בגדרה נקבע שההיתר שניתן למשיבה לנהל הליכים משפטיים "בערכאות" הינו תקף, וכי כל מחלוקת תתברר בפני בי"ד קרליץ.
ביום 3 בספטמבר 2018 נעתר המבקש 1 (להלן: "המבקש") והתייצב לזימון לפני בי"ד קרליץ . נטען, כי נציג המשיבה מר כהן התייצב לדיון אך ישב ליד דלת האולם והיה קשוב לנאמר. במהלך הדיון שמע בי"ד קרליץ את טענות המבקש בעניין ביטול הליכים בבית המשפט.
לטענת המבקשים בסוף הדיון ציינו הבוררים, כי כל התהליכים שבבתי המשפט יבוטלו וביקשו את הסכמת המבקשים להעביר את הסכסוך לגישור אצל הרב שמואל נדל.
בסמוך לאחר מכן ניתן בבית משפט השלום בת"א פס"ד לפינוי דירת המגורים מושא המחלוקת שבין הצדדים. בקשר לכך הוגש על ידי המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א שעדיין תלוי ועומד (ע"א 259323-10-18).
כחודשיים לאחר הדיון שהתקיים בבי"ד קרליץ, התקבלה בידי המבקשים ההחלטה השנייה. ההחלטה אינה משקפת את שנאמר בדיון.
המבקשים טוענים, כי מעת שהתייצבו לדיון, הרי שהבוררים פעלו באופן פסול, שעה ששמעו טענות במעמד צד אחד; כי ההחלטה הראשונה ניתנה בחוסר סמכות (שכן שני בוררים לא התמנו כדין). עוד טוענים המבקשים, כי הבוררים חרגו מסמכותם עת קבעו בהחלטתם השנייה חרם ונידוי חברתי כנגד המבקשים.
כאן המקום לציין, כי לצד ההליך העיקרי, הגישו המבקשים בקשה למתן ארכה להגשת בקשת ביטול. לטענתם ההליך הוגש במקור ביום 6 בדצמבר 2018 לבית המשפט המחוזי בת"א (ה"פ 14381-12-18), אך נמחק לנוכח פסק דינה של סגנית הנשיא, כבוד השופטת שבח, לנוכח תיקון מס' 4 לחוק הבוררות, אשר מסמיך את בית משפט השלום לדון במחלוקת.
ב. תגובת המשיבה:
לטענת המשיבה, אין ומעולם לא התקיימה בוררות בין הצדדים, לא נחתם הסכם בוררות, לא ניתנה הסכמה לקיים הליך בוררות, וממילא שהצדדים לא לקחו חלק בהליך בוררות.
לא רק שלא התקיים הליך בוררות בין הצדדים, אלא שעניינם של הצדדים נדון בבית משפט השלום בת"א שם ניתן לאחרונה פס"ד המורה על פינויים מדירה, עליו הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א. לא זו אף זו – בבית משפט השלום בת"א תלויה ועומדת תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים, ובבית הדין לעבודה תלויה ועומדת תביעתם של המבקשים כנגד המשיבה.
לטענת המשיבה, ההליך דכאן, הוא הלך טקטי, לאחר שהמשיבים הפסידו בתביעת הפינוי, והם מנסים להחזיר כיום את הגלגל אחרונית.
עוד טוענת המשיבה, כי החלטות בי"ד קרליץ שאותן מבוקש לבטל, אינן מהוות כלל פסק בוררות.
ברקע הדברים טוענת המשיבים בין היתר, את הטענות הבאות:
לפני כשנתיים ומחצה ביקשה המשיבה לפנות לדין תורה כנגד המבקש ואשתו המבקשת, בקשר עם אחיזה שלא כדין בדירה ברחוב סמטת האר"י 5 בבני ברק.
דא עקא, שהמבקשים סירבו להתדיין לפי דין תורה ומשכך התיר ביה"ד הרבני (קרליץ) היתר למשיבה לפנות לערכאות המשפטיות. המדובר בהליך הלכתי פורמאלי בו ניתן היתר לפנות לערכאות האזרחיות , עת הצד שכנגד מסרב להתדיין לפי דין תורה.
לנוכח ההיתר האמור, נקטה המשיבה בהליכים משפטים כנגד המבקשת בדרישה לפנות את המבקשים מדירת המחלוקת, כאשר בסופו של יום ניתן כנגד המבקשים פסק דין לפינוי. פסק דין זה תלוי ועומד כיום לדיון בערעור שאותו הגישו המבקשים.
במקביל, החלו המבקשים לפנות לבתי דין רבניים שונים, תוך הוצאת דיבתה של המשיבה ושל בי"ד קרליץ ועל רקע האמור ניתנה ההחלטה הראשונה- שמהווה חותמת הלכתית נוספת לכך שהיתר הפנייה לערכאות ניתן כדין. המבקשים כלל לא היו צד לכך.
אשר להחלטה השנייה- נטען, כי לנוכח טענות המבקשים כי בית הדין ישמע אותם, ולאור טענותיהם כי היתר הפנייה לערכאות ניתן ללא צידוק הלכתי, התכנס בית הדין, מבלי שנציגי המשיבה נכחו בדיון, והוציא את "ההחלטה שנייה".
לטענת המשיבה, ההחלטה השנייה, הייתה בסך הכל הצעת בי"ד קרליץ, לאחר שניתן פסק הדין בתביעת הפינוי, לפיה יחזרו הצדדים להתדיין בבית הדין לענייני ממונות, זאת מבלי לפגוע בפסק הדין לפינוי שניתן כנגד המבקשים לפינוי המושכר.
לטענת המשיבה, ההחלטה השנייה נותנת הוראות הלכתיות גרידא, ככל וירצו המבקשים והמשיבה בהסכמה, להמשיך ולנהל את המחלוקות הפתוחות ביניהם. בהחלטה השנייה נקבע במפורש, כי הצעת בית הדין אינה חלה על תביעת הפינוי.
עוד טוענת המשיבה, כי הבקשה לביטול החלטות הבורר הוגשה באיחור, שלא בהתאם לקבוע בחוק, ואין כל סיבה ליתן למבקשים ארכה.
ג. המסגרת הדיונית:
דיון במעמד הצדדים התקיים לפניי ביום 27 בפברואר 2019.
בדיון נחקר המבקש 1 על תצהירו, ומר בנימין סוקולובסקי מטעם המשיבה-על תצהירו שלו.
לאחר השלמת החקירות, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

ד. דיון והכרעה:
ד.1. התמונה העובדתית אשר התחוורה:
הצדדים להליך זה הם בני הקהילה החרדית. בשנת 2016 זומן המבקש ע"י בי"ד קרליץ לדיון לפי דין תורה, לאחר שהמשיבה פנתה וביקשה לברר שם את טענותיה.
אלא שהמבקש- מטעמיו שלו- פנה לביה"ד, ביקש לדעת "מה זה קרן יעקב הלפרין" וציין, כי: "בלי להבהיר מי התובע, אין כל חובה להתייחס להזמנה".
כפועל יוצא, ולנוכח עמדתו של המבקש הודיע בי"ד קרליץ למשיבה, ביום ז בסיון תשע"ו (13 ביוני 2016), כי: "הנכם רשאים לפנות כנגד הנ"ל [אהרון פוזנרזון- הח"מ] לכל מקום שתמצאו לנכון בכדי לממש את זכויתיכם המגיעות לכם כמגיע לכם". המדובר באישור פנייה לערכאות האזרחיות שניתן לאחר שהובהר שהצד השני אינו חפץ בהתדיינות מבחירה- ולענייננו – מעת שלא ניתנה הסכמה לקיים הליך בוררות בפני בי"ד קרליץ, אפשר ביה"ד למש יבה לפנות להליכים משפטיים בפני ערכאות אזרחיות.
מעת שניתן היתר פנייה לערכאות האזרחיות , ננקטו הליכים משפטיים שונים על ידי הצדדים בבתי המשפט השונים:
כך, במסגרת ת.א. 16041-09-16 הגישה המשיבה תביעת פינוי כנגד המבקשים, בקשר עם דירה ברחוב סמטת האר"י 5 בבני ברק (להלן: " תביעת הפינוי"). תביעה זו הסתיימה ביום 8 ביולי 2018, שעה שניתן פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כבוד השופט עמית יריב), אשר קיבל את התביעה, הורה על סילוק ידם של המבקשים וחייב אותם בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. על פסק דין זה הוגש על ידי המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א (ע"א 25923-10-18) שעודנו תלוי ועומד.
כך גם הוגשה תביעה על ידי המשיבה תביעה כספית כנגד המבקשים במסגרת ת.א. 16193-09-16. המדובר בתביעה לדמי שימוש ראויים, אשר עודנה תלויה ועומדת בבית משפט השלום בת"א.
הליך נוסף מתנהל בין הצדדים בבית הדין לעבודה, שם הוגשה על ידי המבקשים תביעה כנגד המשיבה במסגרת ס.ע. 67812-03-17.
במקביל להליכים המשפטיים אשר התנהלו בבתי המשפט, נעשו פניות מצד המבקשים, לבית דין צדק קהילות (להלן: בית דין קהילות"), שהוציא מלפניו החלטות שונות בדבר הצורך לעכב את ההליכים "בערכאות" לצורך קיום דיון לפניו. בענייננו, אין להחלטות אלה נפקות או תוקף מחייב, מעת שהמשיבה לא נתנה מעולם את הסכמתה לקיים הליך כלשהו לפני אותו בית דין ולא נחתם כל הסכם בוררות בין הצדדים בבית דין זה.
פסק הדין בתביעת הפינוי ניתן ע"י כבוד השופט עמית יריב בחודש יולי 2018 ואילו ההחלטות מושא הבקשה דנן ניתנו בחודשים שלאחר מכן.
ד.2. בניגוד לנטען על ידי המבקשים- לא התקיים בין הצדדים הליך בוררות וממילא שאין בין הצדדים הסכם בוררות תקף:
בניגוד לנטען על ידי המבקשים, אינני סבור, כי התנהל הליך בוררות כלשהו בין הצדדים ודומני, כי ההליך דכאן הינו נדבך נוסף בניסיונותיהם של המבקשים למנוע את יישום פסק הדין בתביעת הפינוי, שערעור עליו תלוי ועומד כיום בבית המשפט המחוזי בת"א.
מן התמונה העובדתית שהוצגה לפני בית המשפט עולה, כי כאשר באה בשנת 2016, פנייה מצדה של המשיבה לקיים הליך בוררות לפני בית דין רבני לענייני ממונות, המבקש לא היה נכון להיעתר לפנייה זו; הוא ביקש הבהרות (כך להבנתו ההלכתית) שלא התקבלו, ובית הדין הרבני פירש את הדברים כאי הסכמה לקיים הליך בוררות, דבר שהביא אותו להוציא בשנת 2016 היתר פנייה לערכאות.
אינני נכנס לשאלה אם מדובר בסירוב להתדיין, או אי הבנה כנה ואולם התוצאה לכך הייתה אחת- מעת שבשנת 2016 לא הייתה הסכמה לנהל הליך בוררות לפני בי"ד קרליץ, לא החל הליך בוררות.
לא רק שלא החל להתנהל בין הצדדים הליך בוררות, אלא שתחת זאת החלו להתנהל בין הצדדים הליכים משפטיים שונים. המשיבה נקטה בשני הליכים בבית משפט השלום בת"א (תביעה כספית ותביעת פינוי) והמבקשים פנו לבית הדין לעבודה בתביעה שעודנה תלויה ועומדת. היינו- לא התנהל הליך בוררות, אלא התנהלו ומתנהלים הליכים שונים בבתי המשפט השונים.
ממילא גם ש"בזמן אמת" גילה המבקש דעתו, כי הוא מבקש לקיים הליך בוררות בבית דין רבני אחר (לא בי"ד קרליץ אשר ביחס אליו נטען כיום על ידי המבקשים, כי התנהל בו הליך בוררות)- הדברים עולים בבירור מהפניות שצירפו המבקשים לבקשתם מהם עולה, כי המבקש פנה לבית דין קהילות, חתם שם על שטר בוררות וביקש את המשיבה להצטרף אליו לדיון שם (אלא שהמשיבה מעולם לא הסכימה לכך).
היינו, בעוד שכיום מנסים המבקשים לטעון לקיומו של הליך בוררות בבי"ד קרליץ, שאת החלטותיו הם מבקשים לבטל ואת בורריו הם מבקשים להעביר כביכול מתפקידם , הרי שהמסמכים שהם מציגים סותרים את הטענה הזו. הם לא רצו להתדיין בבי"ד קרליץ; נעשתה על ידי המבקש פנייה לבי"ד קהילות והמשמעות היא שלא היה כל הליך בוררות בין הצדדים.
האישור מושא ההחלטה הראשונה ( שכלל אינה החלטה למעשה), שיצא לפני בית דין קרליץ ביום 28 באוגוסט 2018 (י"ז אלול תשע"ח) , הוצא כפי הנראה לפי בקשת המשיבה לאחר שהסתבר לבי"ד קרליץ, כי המבקשים פנו לגופים אחרים (דוגמת בי"ד קהילות). או אז הוציא בי"ד קרליץ אישור הלכתי שמבהיר, כי ההיתר שניתן על ידו (בשנת 2016) לפנייה לערכאות האזרחיות, "ני תן כדין ותקף גם היום כפי שהיה", לאמור:

מסמך זה (שאותו מבוקש לבטל במסגרת ההליך דכאן כאילו היה פסק בוררות ) לא ניתן במסגרת הליך בוררות כלשהו, והוא מהווה אישרור מחודש שניתן בשנת 2018, למסמך אישור הפנייה לערכאות שניתן בשנת 2016, שלא כחלק מהליך בוררות.

אם הייתה נדרשת הוכחה נוספת לכך שלא התקיים כל הליך בוררות כפי שטוענים המבקשים, הרי שבאו דבריו של המבקש, ביחס לאישור שניתן (ההחלטה הראשונה), בדיון שהתקיים לפני ואיששו את הדברים (עמ' 3 ש' 29-31):
"האישור מיז' אלול, לא דיברו איתי ולא קראו לי, לא מכירים אותי, לא היה דיון על זה, כתוב הרב סילמן לא קרא מעולם ולא דיבר איתי, הרב רוזנברג אותו הדבר. לא ייתכן שאדם מוציא דבר כזה מבלי שידבר איתי ולא יקרא לי ובלי שום דיון".

מה לך דברים ברורים יותר מאלה מפיו של המבקש, המעידים, כי מדובר במסמך שניתן שלא על רקע הליך בוררות, אלא על רקע אשרור הלכתי של האישור שניתן בשנת 2016 לפנות לערכאות האזרחיות. המדובר במסמך שניתן כאמור על רקע סירוב לקיים הליכי בוררות.

הדברים האותנטיים הללו מלמדים גם נאמנה, כי לא היה כל הליך בוררות בין הצדדים, ואין למסמך אישור זה ולהליך בוררות תלוי ועומד דבר וחצי דבר. מי שטוען מחד גיסא, כי "לא דיברו איתי ולא קראו לי, לא מכירים אותי, לא היה דיון על זה..." לא יכול לטעון מאידך גיסא, כי התנהל הליך בוררות שיש לבטל את החלטותיו ולהעביר את הבוררים מתפקידם. זהו תרתי דסתרי.
מנספח "ח" לבקשה עולה, כי בחודש אוגוסט 2018 (בסמוך לאחר מתן האישור-ההחלטה הראשונה), פנה המבקש לבי"ד קרליץ וביקש לזמנו לדיון. המבקש הציג בהליך זה, הזמנה לדיון ליום 3 בספטמבר 2018.
בעקבות הגעת המבקש לבי"ד קרליץ בחודש ספטמבר 2018, ניתנה ההחלטה השנייה (לא הוצג פרוטוקול של תוכן המפגש עם נציגי ביה"ד ) בה נקבע כדלקמן:

בניגוד לטענת המבקשים, אינני סבור, כי החלטה זו משקפת קיומו של הליך בוררות בין הצדדים:
אין מדובר בהחלטה שהיא חלק מהליך בוררות, אלא בהחלטה שמתייחסת למצב דברים עתידי, בו יסכימו שני הצדדים לקיים הליך בוררות (בתביעה כספית ובתביעה שמתנהלת בביה"ד לעבודה) ועוסקת בשאלה מהי המסגרת שתברר את טענות הצדדים ככל שיפנו לדין תורה ביחס לאותם הליכים נוספים .
ניתן לראות בפנייה לבי"ד קרליץ ובהחלטה מחודש אוקטובר 2018, כמסגרת מוצעת לצדדים לקיים התדיינות ביחס להליכים שתלויים ועומדים בערכאות האזרחיות לאחר שניתן פסק הדין בתביעת הפינוי (ההצעה אינה כוללת את תביעת הפינוי שהוכרעה) , וזאת כפוף להסכמות (ביה"ד נוקב שם לא אחת במילה: "מוסכם" או "בהיעדר הסכמה"), אלא שהסכמות כאמור לא גובשו בין הצדדים, לא נחתם כל הסכם בוררות ולא התגבשו הסכמות לקיום הליך שכזה (יוער, כי גם לאחר ההחלטה השנייה הסכימה המשיבה לעכב את ההליכים התלויים למעט תביעת הפינוי שהוכרעה לטובת התדיינות בבית דין רבני, אך המבקשים לא הסכימו לכך).
גם מהרישא להחלטה עולה, כי לפני בי"ד קרליץ התייצבו המבקשים ובא כוחם וטענו כנגד ההחלטה הראשונה –ההחלטה ליתן היתר לפנייה לערכאות האזרחיות. אין מדובר בדיון במעמד הצדדים שהתקיים, וממילא שאין מדובר בהליך בוררות שהתקיים.
ודוק- עצם העובדה שלאחר שנתיים מיום שניתן היתר פנייה לערכאות האזרחיות (האישור הראשון ניתן בשנת 2016) ולאחר שניתן כנגד המבקשים פסק דין לפינוי, החליטו המבקשים לבקש להתייצב לפני בי"ד קרליץ, אין בה כדי ליצור "יש מאין" הליך בוררות. המדובר בהליך שהם לא רצו ליטול בו חלק "בזמן אמת"; מעת שכך התנהלו ומתנהלים הליכים בבית משפט – ואת שנעשה, אין להשיב.
לעניין זה חשוב לציין, כי בדיון שהתקיים לפני הוצג מב/2 (המסמך הוצג דווקא על ידי המבקשים ואולם מדובר במסמך מהותי שמסייע למשיבה). המדובר במכתב מיום 3 בספטמבר 2018 (כ"ג אלול תשע"ח)-היום שבו התייצב המבקש לפני בי"ד קרליץ.
במועד זה, פנתה המשיבה במכתב לביה"ד והבהירה, כי: " הננו להתנצל ע"כ שאין באפשרותינו להיות צד בדיון ונקוה שהטעמים שנכתוב לקמן יהיו מקובלים גם על ביה"ד...". במכתב מבהירה המשיבה כי היא מבקשת שלא להיות צד לדיון, שכן: " עפ"י יעוץ משפטי שקיבלנו מעוה"ד שלנו הרי שבהכירו את הנפשות הפועלות, ככל שנופיע בביה"ד ונהיה צד בדיון הרי שהצד שכנגד ישתמש בכך במניפולציות שונות בכדי לפגוע בזכויותינו". היינו, המשיבה הביעה את עמדתה המפורשת, כי היא אינה רוצה להיות חלק מהדיון שיתקיים, הגם שציינה, כי אם ביה"ד רוצה לשמוע את המבקש הוא רשאי, ובלבד שהדבר יהיה שלא בנוכחות המשיבה ומבלי שתהיה צד. בעשותה כן הבהירה המשיבה חד-משמעית, כי היא לא מעוניינת להיות חלק מהליך בוררות, לאחר שנקטה בהליך משפטי בבית משפט אזרחי, זכתה והיא מחזיקה בפסק דין לטובתה לפינוי המבקשים מהדירה.
היינו, לצד התייצבות המבקשים בביה"ד, ישנה עמדה ברורה של המשיבה לפיה היא לא רוצה ליטול חלק בדיון זה. בי"ד קרליץ קיבל עמדה זו ומעיון בהחלטה השנייה עולה כאמור, שזו לא ניתנה על רקע הליך בוררות תקף , ובוודאי שלא כחלק מדיון במעמד שני הצדדים.

גם העובדה שנציג המשיבה ישב בעת הדיון בסמוך לדלת (ס' 21 לבקשה- בדיון עלתה טענה נוספת וחדשה בדבר נציג שנוסף היה בתוך האולם, אך בהיותה הרחבת חזית לא אתייחס אליה) אינה מעלה ואינה מורידה לטעמי, שעה שמקובלת עליי המסקנה, כי המשיבה לא רצתה לנהל עם המבקשים הליך בוררות לאחר שניתן פס"ד לפינוי, והביעה את רצונה המפורש שלא להיות חלק מהדיון. מעת שהמשיבה הבהירה, כי היא לא צד להליך-וההחלטה אינה משקפת קביעה אחרת, הרי שהחלטה זו אינה חלק מהליך בוררות כלשהו.
מעת שכך, לא מצאתי גם ממש בטענות המבקשים לפיהן, מר כהן מטעמה של המשיבה לא מסר תצהיר ובכך נפל פגם שכן הוא זה שהיה בסמוך לדלת. כמתואר לעיל, גם אם נצא מנוקדת הנחה, כי מר כהן ישב בסמוך, הרי שבא מב/2 שמלמד על עמדתה של המשיבה, כפי שנמסרה לביה"ד.
גם אם נציגה של המשיבה ישב מחוץ לאולם/בסמוך לאולם/ליד הדלת (כדי למנוע "מחטפים")- הרי שלא התקיים דיון במסגרת הליך בוררות או במעמד שני הצדדים וממילא שלא ניתנה הסכמה של המשיבה לקיים הליך שכזה בשלהי שנת 2018, לאחר שכבר פנתה לערכאות האזרחיות. שהרי, מדוע תסכים המשיבה לזנוח את פסק הדין שהיא אוחזת לפינוי המבקשים, כאילו לא אירע דבר?!
בענייננו, מנסים המבקשים להפוך את האפשרות שניתנה להם על ידי בי"ד קרליץ (משיקוליו שלו) לבוא ולהתייצב לפניו ולשטוח (חד צדדית) את טענותיהם בדבר מתן אישור לפנייה לערכאות, כאינדיקציה לקיומו של הליך בוררות, ואת ההחלטה שניתנה בקשר לכך כהחלטה שניתנה במסגרת הבוררות. לא כך הם פני הדברים – לא מדובר בהליך בוררות, והדברים עולים כאמור לעיל מתוכן ההחלטה עצמה שמלמדת על כך, כי לא מתנהל כל הליך בוררות, וכי אין הסכמה לעת הזו להליך בוררות. ממילא גם שלאחר מתן ההחלטה השנייה לא התנהלו הליכי בוררות כלשהם, ו אף לא באה כל דרישה מצד המבקשים לקיים הליכים שכאלה לפני בי"ד קרליץ.
המסקנה הינה אם כן, כי ההחלטה השנייה אינה חלק מהליך בוררות.
בי"ד קרליץ אפשר (ייתכן לנוכח הפרקטיקה ההלכתית הנוהגת בקשר עם מתן אישורים לפנייה לערכאות לנוכח סירוב לקיים הליך) למבקשים לשטוח את טענותיהם בקשר עם אותו אישור, אלא שאין בין האמור לבין הליך בוררות דבר וחצי דבר.
נקודה נוספת שיש מקום להתעכב עליה בטרם חתימת פרק זה, מתייחסת להיעדר קיומו של הסכם בוררות, ולסוגיית הכתב.
גם לשיטת המבקשים לא נחתם בין הצדדים הסכם בוררות בכתב. ר' לעניין זה עדותו של המבקש (עמ' 5 ש' 18-19): "אני לא חתמתי על הסכם בוררות אבל הייתה הסכמה לבוא. הפרוטוקול עצמו הוא הסכמה לבוא. זה קרוב לשעתיים".
משמעות האמור הינה, כי המבקשים מנועים לעתור לבית המשפט בבקשה לפי חוק הבוררות בבקשה לביטול פסק בוררות (ככל שהיה כזה בענייננו) או להעברת בורר מתפקידו ואסביר:
סעיף 1 לחוק הבוררות מגדיר "הסכם בוררות" – כהאי לישנא: "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו".
פרופ' אוטולנגי, בספרה בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית, כרך א' עמ' 52 מציינת, כי הוראות חוק הבוררות תחולנה על בוררות שהוסכם עליה בכתב בלבד- "התוצאה היא, שכל ההסדרים המיוחדים שנכללו בחוק הבוררות- כמו אישור פסק הבורר או למתן צו לעיכוב הליכים-לא יוכלו להיות מופעלים לגבי בוררות כזו". בענייננו, אין הסכם בוררות בכתב, וגם בשל כך יש להורות ולקבוע, כי הוראות חוק הבוררות אשר מכוחו עותרים המבקשים ומבקשים את התערבותו של בית המשפט בסכסוך זה, אינן חלות.

במהלך הדיון אשר התקיים לפני ביום 27 בפברואר 2019, העלו המבקשים טענות חדשות שעיקרן שכלול הסכם בוררות שנלמד מהסכמות בעל פה, ולא דווקא מהכתב. לעניין זה אבהיר את הדברים הבאים:
ראשית, כפי שהובהר לעיל, יש צורך בכתב, על מנת להעלות טענות מכוח חוק הבוררות. היינו, בהיעדר כתב ובהיעדר זכות לטעון מכוח חוק הבוררות, אין לבית משפט זה סמכות לדון בטענות.
שנית, המדובר בטענות חדשות שאינן חלק מהתובענה העיקרית, ודי בכך כדי להביא לדחייתן.
שלישית, לגוף הדברים- גם אם נבקש לפנות להורות חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, וללמוד האם התגבש הסכם בוררות אם לאו, המסקנה לטעמי הינה, כי לא התגבש כל הסכם בוררות בין הצדדים.
"מתוך שמדובר בהסכמה לפי דיני החוזים, יש צורך במפגש רצונות מלא...של כל הצדדים, לעניין התדיינות בפני בורר" –אוטולנגי, כרך א', בעמ' 25.
בענייננו- לא ניתן לומר, כי היה מפגש רצונות הדדי. בשנת 2016 עת ביקשה המשיבה לנהל הליך בוררות כנגד המבקש, היה זה המבקש שלא נתן את הסכמתו והדבר הביא לכך שהצדדים פנו לנהל הליכים בבית המשפט.
לאחר שניתן פסק דין לפינוי כנגד המבקשים, פנה המבקש בשנת 2018 לבי"ד קרליץ וביקש לזמנו לדיון, אלא שאז הבהירה המשיבה, כי היא לא מעוניינת להיות צד לדיון שכזה ולא נתנה הסכמה לנהל הליך בוררות.
עוד חשוב לציין לעניין זה, כי המבקש לא היה מוכן להיות צד להליך בוררות במתכונת שהציע בי"ד קרליץ בהחלטה השנייה (קרי, שהצדדים ימשיכו לברר את יתרת המחלוקות לפי דין תורה, למעט ביחס לתביעת הפינוי), שכן הוא אינו מוכן להשלים עם תוצאות פסק הדין בתביעת הפינוי ומבקש לקיים הליכי בוררות גם ביחס אליה.
לא רק שלא התקיים הליך בוררות לפני בי"ד קרליץ, אלא שהיו אלה המבקשים שפנו לבי"ד קהילות – היינו בי"ד אחר, במטרה לקיים שם התדיינות, ללמדך, כי המבקשים כלל לא רצו לנהל הליך בוררות בבי"ד קרליץ.
כאן המקום לציין, כי אף לאחר מתן ההחלטה השנייה וכעולה מנספח "יב" לבקשה, נעשתה על ידי המבקש פנייה למשיבה בהצעה למנות בורר (את הרב ויסבקר). ללמדך, כי גם בחודש נובמבר 2018 לא סברו המשיבים, כי מתנהל בין הצדדים הליך בוררות כלשהו.
הנה כי כן- גם לפי דיני החוזים הכלליים, אין ולא הייתה הסכמה לקיים הליך בוררות, וממילא שהליך שכזה לא התקיים.
תוצאת הדברים הינה אם כן, כי לא התקיים כל הליך בוררות בפני בי"ד קרליץ. תחת זאת התנהלו הליכים משפטיים בערכאות האזרחיות – כעת משניתן פסק דין לפינוי מנסים המבקשים לשנות את "רוע הגזרה", הן בדרך של הגשת ערעור שתלוי ועומד בבית המשפט המחוזי, והן באמצעות ההליך דכאן שנועד ליצור "יש מאין" הליך בוררות שלא היה ולא התנהל.
ד.3. מבלי לגרוע מן האמור - גם אם היה הסכם בוררות תקף - דין הבקשה לביטול ההחלטות להידחות ו/או להיות מסולקת על הסף בשל אי עמידה במועדים הקבועים בדין:
מבלי להתייחס בשלב זה לשאלה, אם ההחלטות מושא הבקשה עולות כדי פסק בוררות או פסק בוררות חלקי , דין הבקשה להידחות בראש בראשונה, בשל אי עמידה במועדים הקבועים בדין.
ההחלטה הראשונה- ניתנה ביום 28 באוגוסט 2018. סעיף 27(א) לחוק הבוררות –תשכ"ח 1968 (לעיל ולהלן: "חוק הבוררות") קובע, כי המועד להגשת בקשת ביטול פסק הינו 45 יום מיום מתן הפסק. גם אם נצא מנקודת הנחה, כי הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי ביום 6 בדצמבר 2018, עולה כדי בקשת ביטול, הרי שהבקשה הוגשה באיחור, כשלטעמי לא הובאו טעמים מיוחדים, מדוע יש לאפשר למבקשים להאריך את מועד הגשת הביטול. די בכך כדי לקבוע, כי דין בקשת הביטול ביחס להחלטה זו – להיות מסולקת על הסף.
ההחלטה השנייה- ניתנה ביום 22 באוקטובר 2018. ביום 6 בדצמבר 2018, קרי בחלוף 45 יום ממועד מתן ההחלטה השנייה, הגישו המבקשים תובענה לבית המשפט המחוזי בת"א (הפ"ב 14381-12-18) לביטול ההחלטות. התובענה נמחקה ביום 26 בדצמבר 2018 בשל חוסר סמכות עניינית (פסק דינה של סגנית הנשיא, כבוד שופטת שבח). חרף המחיקה האמורה, המתינו המבקשים שבוע ימים, ורק ביום 2 בינואר 2019 הוגשה התובענה לבית משפט זה. משמעות האמור הינה אם כן, כי גם אם נתעלם מהשגגה אשר נפלה בקשר עם הגשת ההליך לבית המשפט המחוזי, הרי שעדיין חל עיכוב של שבוע ימים מעבר ל- 45 ימים הקבועים בדין ביחס להגשת בקשה לביטול ההחלטה השנייה. די גם באמור, כדי להביא לדחיית בקשת הבטלות ביחס להחלטה השנייה.
ד.4. גם אם היה מדובר בהליך בוררות- הרי שהמסמכים שאותם מבוקש לבטל אינם פסקי בוררות שניתן לבטל או לאשר:
נקודת המוצא היא, כי לפי סעיפים 23 ו- 24 לחוק הבוררות, לבית משפט הסמכות, לאשר, לבטל, להשלים ולתקן פסק בוררות.
"פסק בוררות" מוגדר לפי סעיף 1 לחוק הבוררות, כ"פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים". לעומת פסק בוררות, הרי שבית המשפט אינו נזקק ואינו מוסמך לאשר החלטה אחרת של בורר. ר' למשל רע"א 5526/18 זוהר יפה נ' דיאמנט, פורסם בנבו, 13.12.18.
ודוק – ההבחנה בין פסק ביניים בבוררות לבין החלטה אחרת שניתנה בבוררות, תיעשה על פי אותם מבחנים בהם נעשה שימוש על מנת להבחין בין פסק דין חלקי להחלטה אחרת של בית המשפט (רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה (4) 497, 509), כאשר במסגרת זו נבחן גם מבחן הסעד, קרי האם התובע קיבל את הסעד הסופי אשר ביקש אם לאו.
דא עקא (וגם אם אצא מנקודת הנחה, כי התנהל הליך בוררות בין הצדדים וכי יש בנמצא הסכם בוררות תקף) שההחלטות מושא הבקשות, אינן עולות כדי פסק בוררות, גם לא פסק בוררות חלקי ומשכך אין לבית המשפט כל סמכות להתערב.
אשר להחלטה הראשונה –
החלטה זו אינה עולה כדי פסק בוררות, ולטעמי היא אף אינה עולה כדי החלטת ביניים במסגרת הליך בוררות. המדובר במסמך שמנפק בית הדין הרבני, בדבר היתר הלכתי לפנייה לערכאות האזרחיות (לבתי המשפט של מדינת ישראל) , כאשר אין הסכמה של שני הצדדים להתדיין במסגרת הקהילתית.
על נסיבות מתן האישור האמור גם בשנת 2018 (לאחר שניתן בשנת 2016) עמדתי לעיל, ואולם זה כאמור לא ניתן במסגרת הליך בוררות, לבטח שאין בו סעד אופרטיבי כלשהו ביחס להליך הבוררות, וודאי לא סעד סופי שמסיים את המחלוקת ועולה כדי פסק בוררות.
אשר להחלטה השנייה –
גם ביחס להחלטה זו הרחבתי את היריעה לעיל. אין מדובר בפסק בוררות (מלא או חלקי) , וממילא שאין מדובר בהחלטה אשר ניתנה במסגרת הליך בוררות.
יש בה הצעה לצדדים להקפיא את ההליכים הנוספים (מעבר לתביעת הפינוי והערעור עליה) ולרכזם במסגרת התדיינות מוסכמת- ככל שתהיה הסכמה. אין מדובר בפסק בוררות שמסיים מחלוקת כלשהי, ומשכך אין מדובר בהחלטה שניתן לאשר או לבטלה לפי מבחן הסעד הסופי . האמור יפה ורלוונטי ביתר שאת שעה שאין בנמצא כלל הליך בוררות.

ד.5. אשר לבקשה להעברת הבוררים מתפקידם:
נקודת המוצא בענייננו היא, כי מעת שאין בנמצא הליך בוררות, ולא נחתם הסכם בוררות, הרי שלא ניתן להעביר בורר כלשהו מתפקידו.
הבקשה להעביר מתפקידו את בי"ד קרליץ, שאינו משמש כלל כבורר, שעה שלא ניתנה הסכמה לנהל שם הליך בוררות הינה מוקשית ומעת שאין כל הליך בוררות הרי שהיא גם בלתי אפשרית.
מקובלת עליי טענתה של המשיבה בעניין זה, לפיה באמצעות הליך זה, מנסים המבקשים לכפות את המשיבה לקיומו של הליך בוררות, במטרה לעצור את פסק הדין בתביעת הפינוי. לכך אין ליתן יד, לבטח שעה שלא מתנהל כל הליך בוררות בין הצדדים ואין הסכם בוררות ביניהם. ממילא וכמתואר לעיל, גילתה המשיבה את דעתה, כי אין כל הליך בוררות בבי"ד קרליץ, כך שלא ברור מכוח מה הם מבקשים כעת להעביר את הבוררים מתפקידם.
למעלה מן הצורך אציין, כי הטעם להעברת הבוררים מתפקידם הוא, כי הבוררים קיימו דיון במעמד צד אחד (ס' 31 לבקשה). דא עקא, שהיו אלה המבקשים אשר התייצבו במעמד צד אחד מול בי"ד קרליץ ובקשר לכך ניתנה ההחלטה השנייה (לטעמי שלא כחלק מהליך בוררות). משמע- המבקשים מלינים על התנהלותם שלהם. דא עקא, שהמבקשים לא טוענים כלל שהתריע ו על המחדל האמור "בזמן אמת" בפני ביה"ד (ודוק- לא היה כל מחדל, שכן כאמור הדיאלוג מול ביה"ד לא בא במסגרת הליך בוררות), והעלאת הטענות כעת, באה לצורכי הבקשה ותו לא.
ממילא גם שטענות המבקשים כנגד בי"ד קרליץ מעוררות אי נוחות מרובה- שהרי לאחר מתן פסק הדין בתביעת הפינוי ביקש המבקש להתייצב לפני בי"ד קרליץ. מבוקשו ניתן לו- הגם שלא במסגרת הליך בוררות ומבלי שנחתם כל הסכם בוררות ולאחר מכן הוצעה על ידי בית הדין הצעה לברר את ההליכים הנוספים שבין הצדדים, במסגרת התדיינות הלכתית בבי"ד רבני. את הסיטואציה הזו בחרו המבקשים להציג כהליך בוררות כאשר הליך שכזה מעולם לא היה ומשכך הטענות והטרוניות אינן מובנות.
בניגוד לנטען בס' 39 לבקשה, בי"ד קרליץ לא מעל באמונם של המבקשים, ולא גרם להם לעינוי דין-לא התקיים כל הליך בוררות, כך שהטענות אינן מובנות ולא נכונות. כאמור לעיל, התייצבותם של המבקשים לפני בית הדין בשלהי שנת 2018 לאחר שניתן פסק הדין בתביעת הפינוי, אינה מעלה ואינה מורידה, ואינה יוצרת "יש מאין" הליך בוררות.

ד.6. טענות נוספות שמצאתי לנכון להתייחס אליה ן:
למעלה מן הצורך, אתייחס להלן למספר טענות נוספות:
נטען, כי ההחלטה הראשונה ניתנה על ידי חמישה בוררים בחוסר סמכות, שכן הרבנים רוזנברג וסילמן לא התמנו כדין. מעבר לכך, כי לא היה כל הליך בוררות, הרי שההחלטה הראשונה אינה מהווה פסק בוררות, ומשכך לא ניתן לאשר אותה או לבטל אותה. ממילא בהיעדר הסכם בוררות אין כל אינדיקציה לשאלה מי הוסמך לשמש כבורר ומי לא.
נטען, כי הבוררים "התעלמו מראיות שהובאו בפניהם בעיקר מהחלטת הבורר הרב וואזנר ז"ל אשר קבע, באופן מפורש, כי למבקשים הזכות להתגורר בדירה". דין טענות אלה להידחות. ראשית, בענייננו לא התקיים כל הליך בוררות ולא ניתן כל פסק בוררות ואין כל אינדיקציה לכך, שטנה זו הובאה לפני ביה"ד כחלק מהליך בוררות . שנית, טענה זו נטענה על ידי כבוד השופט עמית יריב במסגרת פסק דינו בתביעת הפינוי ונדחתה, ל אמור:
"כלומר – אין בידי הנתבעים פסק בורר חתום, אלא רק מסמך רשום של הרב שמואל הלוי ואזנר ז"ל שמאשר לנתבע להתגורר בדירה. מבלי לפגע בסמכותו הרוחנית של כבוד הרב ואזנר ז"ל – ברי כי כאשר נדונה סוגיה בבית המשפט, אין במסמך שאינו פסק בורר כל משקל נורמטיבי.
אינני יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי, וממילא שעל פסק הדין תלוי ועומד ערעור בבית המשפט המחוזי בת"א.
כך או כך – טענת המבקשים בהליך דנן לפיה הבוררים פסקו בניגוד להחלטת הרב וואזנר ז"ל דינה להידחות, שכן לא התקיים הליך בוררות, וגם אם היה מתקיים הליך שכזה, הרי שיש בנמצא הכרעה שיפוטית סותרת, ועל כל אלה אוסיף, כי טעות משפטית אינה עילה לביטול פסק בוררות, גם אם היה מדובר בפסק בוררות.
טענות לפיהן פעלו הבוררים בניגוד להלכה, אינן עולות כדי עילת ביטול לפי חוק הבוררות, הקובע עילות ביטול מוגדרות. בענייננו, לא רק שלא התקיים הליך בוררות, אלא שהטענות עצמן נטענו בהקשר זה בסתמיות וללא פירוט.
גם יתר הטענות הנטענות בסעיף 42 לבקשה בקשר עם סעיפי המשנה של סעיף 24 לחוק הבוררות אינן רלוונטיות, מעת שלא התקיים הליך בוררות כלשהו בין הצדדים ומעת שגם אם היה מתקיים הליך שכזה, הרי שאין מדובר בפסקי בוררות שניתנים לביטול .

ה. סוף דבר:
הבקשה נדחית.
המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪ בצירוף שכ"ט עורכי דינה בסך של 23,400 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן הם יישאו הפרשי ריבית והצמדה על פי דין.

הוצאות ההליך משקפות את העובדה, כי ההליך נוהל עד תום; כי יש מקום לפסוק הוצאות משפט ריאליות לצד שזכה בהליך וכמו כן ובשים לב לרושם שנוצר, לפיו מדובר בהליך סרק, שנועד לצרכים אחרים.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אהרון פוזנרזון
נתבע: קרן יעקב הלפרין מוסדות צדקה
שופט :
עורכי דין: