ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נגד משה אושרי :

בפני כבוד ה רשמת הבכירה אביגיל פריי

תובעת

החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ

נגד

נתבע

משה אושרי

פסק דין

לפני תביעה שעניינה שטר חוב אשר נחתם ע"י הנתבע לטובת התובעת ואשר היא הגישה לביצוע.

אין חולק בין הצדדים כי הנתבע אכן חתם על שטר החוב וכי חתם עליו על חלק, כאשר תאריך ההתחייבות וסכום ההתחייבות מולא ע"י התובעת במועד המאוחר כ-3 שנים לחתימתו של הנתבע עליו.

בהחלטת ביהמ"ש מיום 22.5.18 ליתן לנתבע הרשות להתגונן, לאחר חקירת הנתבע על תצהירו, גדר ביהמ"ש את המחלוקת העובדתית והמשפטית העולה מטענותיו במסגרת הבקשה כמחלוקת לעניין הרשאת התובעת למלא השטר לאור טענות הנתבע בהתנגדותו. טענות אלה התמקדו בעובדה כי כבר ב-1.5.14, לטענתו, עזב הנתבע את החברה אשר היתה לקוח התובעת וזאת בידיעת התובעת ולכל הפחות- היה עליה לדעת עובדה זו, וכי לפיכך לא היתה התובעת רשאית למלא את השטר במועד מאוחר יותר ולהגישו לביצוע. הנתבע טען לפיכך כי פעולות התובעת בוצעו ללא הרשאה ובחוסר תום לב. למען הסדר הטוב יובהר כי הנתבע היה אחד מבעלי המניות בחברה בשם "סנדוויץ' בר סמי הגדול קריות בע"מ " (להלן: החברה) והחברה היתה לקוחה אצל התובעת .

לטענת התובעת הנתבע מאשר כי חתם על שטר החוב, היה מודע לתוכנו ולמחויבויותיו על פי השטר, חתם גם על הסכם הסחר והיה מודע למשמעויותיו ולא הצביע על כל הודעה מטעמו לתובעת כי אינו פעיל עוד בחברה או בעסק שאת עסקאות התובעת עימו בא השטר להבטיח. משלא עשה כן, רשאית היתה ה תובעת לפעול מולו בהתאם לשטר שמסר.

אלה בתמצית טענות הצדדים אולם למען הסדר הטוב, נשטח את התנהלות האירועים כפי שנחשפה בטיעוני הצדדים-

הנתבעיחד עם שלושה אחרים פעל בראשית 2014 לפתיחת עסק מזון במסגרת חברה שהנתבע היה אחד מארבע בעליה. עוד ידוע כי החברה פעלה מול התובעת ובמסגרת פעולתה זו חתמו החברה והנתבע על שטר החוב נשוא תביעה זו ביום 20.3.14 בפני מקדם מ טעם התובעת- מר חזות.
ע"פ מסמכים שהציג הנתבע, ב1.5.14 העביר את כל החזקותיו בחברה וחדל להיות פעיל בה; וכך בין החודשים מאי- יוני 2014 פעל להסדרת ורישום העברה זו. לדבריו אף ווידא מול עוה"ד ומנהל החשבונות שטיפלו בהעברת המניות כי הוא משוחרר מכל התחייבויותיו הקשורות לחברה.

התובעת טענה מאידך כי לא קיבלה לידיה כל פניה או הודעה ביחס לשינוי זה וכי עד למועד הפניה שנעשתה לנתבע טרם הגשת השטר לביצוע לא היה ידוע לה כי הנתבע אינו פעיל עוד בחברה. שטר החוב מולא בינואר 2017 והתייחס לפי טענות התובעת לחובות שנצברו בחשבוניות ינואר פברואר 2017, כאשר תצהירו של מר ארז דר מטעם התובעת מפרט את אופן ביצוע תחשיב החוב ובהתאמה- גובה סכום החוב כפי שמולא בשטר החוב.

כאמור לעיל, וגם ע"פ החלטת ביהמ"ש בעניין קבלת בקשת הרשות להגן, גדר המחלוקת הינו למעשה ביחס לזכאותה של התובעת לתבוע מאת הנתבע סכומים בגין שטר החוב שנחתם על ידו, לאור העובדה כי לא היה בעל מניות בחברה שהיתה לקוח התובעת במועד מילוי השטר. הנתבע טוען לעניין זה כי התובעת (או מי מטעמה) ידעה בפועל כי אינו עוד אורגן בחברה או כי היה עליה לדעת כי אינו אורגן בחברה.

בדיון ההוכחות העידו מטעם התובעת מר ארז דר, מנהל צוות הנהלת חשבונות אצל התובעת ומר קובי חזות שהיה מקדם המכירות במועד חתימת שטר החוב והסכם הסחר. מטעם הנתבע העידו מר דור שוורץ, מי שהחליף את מר חזות בתפקיד מקדם המכירות מטעם התובעת מול החברה והנתבע עצמו.

גם מר דר, גם מר חזות וגם מר שוורץ הכחישו כל ידיעה ביחס לשינויים שנערכו במצבת המניות והבעלים בחברה. שלושתם אף טענו כי במקרה של שינויים כאמור קיים בחברה נוהל פעולה אשר בסופו משוחרר הגורם העוזב חברה הקשורה עם התובעת בהסכם סחר מהתחייבויותיו העתידיות כלפיה.
עדי התובעת העידו כי הינם מכירים את הסכם הסחר עליו חתמה החברה והעידו שניהם כי התובעת אינה חותמת על הסכמים אלה. מר דר אף ציין בחקירתו החוזרת כי ניתן למצוא בכרטסת החשבונות של החברה, שצורפה למסמכים שהגישה התובעת, ראיות כי הצדדים פעלו ע"פ הסכם הסחר וכי הכרטסת כוללת הנחות הנובעות מהסכם זה.
עדי התובעת הסכימו שניהם כי מועד חתימת שטר החוב קדם למועד חתימת ההסכם והסבירו כי שטר החוב מהווה את הבסיס להתקשרות בין החברה לתובעת ועל בסיסו מסופקת לחברה סחורה. רק לאחר מכן נחתם הסכם הסחר בין הצדדים כאשר חרף האמור בהסכם בס' 10 לו, לא נחתם שטר חוב חדש בין הצדדים לאור קיומו של שטר חוב תקין.
מר חזות העיד כי שטר החוב והסכם הסחר נחתמו בפניו וכי יתכן ולא נחתמו כולם במקשה אחת ע"י בעלי החברה כולם. עוד העיד כי איש הקשר מטעם החברה היה סמי וכי למיטב זכרונו היו בחברה שלושה בעלי מניות- עדי, סמי ו אושרי. משהוצג לו הסכם הסחר השיב כי אכן היה קיים בעל מניות נוסף בשם מקסים.

מר שוורץ אישר בעדותו כי לא פגש בנתבע בעסק ולא קיים איתו כל קשר; בנשימה אחת הוסיף כי כך גם ביחס למחזיקי מניות נוספים עימם אין לו קשר. כאמור לעיל, גם מר שוורץ הכחיש כל ידיעה כי הנתבע אינו פעיל עוד בעסק. כשנטען בפניו כי התקיימו בחברה עוד שלושה מקרים של שינויים בהרכב הבעלים והמניות השיב כי לא היה מודע לכל שינוי וכי סגירת העסק ויצירת החוב היתה מבחינתו כרעם ביום בהיר וכי לא היתה לו, כמקדם במקום וכמי שנמצא בו באופן שוטף, כל סיבה לחשוד כי החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה.

הנתבע העיד כי בשל הכרות מוקדמת עם מר חזות, עד התובעת, עדכן אותו כי בכוונתו לעזוב את העסק עוד קודם שעשה כן. לטענתו פגש במר חזות במועד מאוחר יותר ובאותו מפגש ציין בפניו מר חזות כי טוב עשה כשעזב את החברה. הנתבע אף העיד כי עמד בקשר עם מר חזות ודאג לוודא כי חשבונות החברה משולמים על ידה באופן שוטף ורציף. הנתבע אישר את חתימתו על חוזה הסחר אולם העיד כי לא זכוי חתם עליו. הנתבע טען כי כשסיים עסקיו בחברה וידא מול עוה"ד ורוה"ח כי הוא אכן משוחרר מחובותיו ביחס לחברה.

ראשית, נבהיר מושכלות יסוד לפיהם נטל ההוכחה בתביעה שטרית מוטל על כתפי מושך השטר אשר הגיש התנגדות לביצועו- הוא הנתבע. חזקה על מושך שטר שהתכוון להתחייב בו- וראו לעניין זה דברי ביהמ"ש ברע"א 6553/97 חגאי ואח' נ' חברת עבודי חיים בע"מ (פד"י נב(2), 354) –
" לאוחז בשיקים עומדת החזקה לכאורה כי הוא אוחז כשורה (סעיף 29(ב) ל פקודת השטרות [נוסח חדש]), ובאופן רגיל על המושך לסתור חזקה זו. "
כך, נקודת המוצא בדיני השטרות היא, כי נטל ההוכחה יהיה מוטל על מושך השטר שיצטרך לסתור את החזקה, שהשטר שמסר לתובעת נמסר כדין כאמור בסעיף 20( ג) לפקודת השטרות [ נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות) שכותרתו " חזקה במסירה":
"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר".

על הנתבע שמסר שטר מוטלת החובה לסתור את שתי חזקות העומדות לזכותה של התובעת שאוחזת בשטר. וכך נאמר בע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 681, 693 (1989):
"הטוען כי מסירת השיק הייתה על-תנאי – כאמור בסעיף 20 הנ"ל חייב להתמודד עם שתי חזקות העומדות למי שתובע על-פי השטר: (א) חזקת המסירה כדין, העולה מהוראותיו של סעיף 20( ג) לפקודה, לפיו שטר שיצא מחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך חזקה שנמסר על-ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר …[ ]….(ב) החזקה כי התנאי למימוש השטר נתקיים. חזקה זו מעוגנת בפסיקה ונובעת מחזקת התמורה שיסודה בסעיף 29( א) לפקודה".

משאלה הם פני הדברים הרי שעל הנתבע להראות ולהוכיח מדוע על פי דין לא ה ייתה רשאית התובעת לממש את השטר אשר מסר בידה ומדוע אין לראותה כאוחזת כשורה ביחס לשטר.

כאמור לעיל, בהתנגדותו טען הנתבע כי התובעת ידעה גם ידעה על העברת המניות ועל העובדה כי הנתבע אינו פעיל עוד בעסק, אולם למעט עדותו של הנתבע, לא נתמכה טענה זו בכל ראיה חיצונית או למעשה בכל ראיה אחרת. טענתו זו של הנתבע הוכחשה מפורשות ע"י כלל העדים האחרים. גם טענתו בחקירתו ביחס להכרות מוקדמת בינו לבין מר חזות לא נטענה על ידו בעבר, ואפילו לא ברמז. ולנתבע ניתנו הזדמנויות למכביר לשטוח גירסה זו בפני ביהמ"ש- בתצהיר שניתן בתמיכה להתנגדות, בחקירתו במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן, בכתבי הטענות שהוגשו או בתצה יר העדות הראשית שהוגש מטעמו. גירסה עובדתית זו, שאין רלוונטית ממנה לטענות הנתבע, נכבשה על ידו ונמסרה לראשונה רק בחקירתו הנגדית במסגרת הליך ההוכחות. כידוע, משקלה של עדות כבושה מועט באשר יש לתהות על בסיס האמת בהחלטה שלא למסור פרטי מידע חשובים ונדרשים. וראו לעניין זה תא ( ת"א) 12124/06 ב נק לאומי סניף רחובות נ' סגמט הנדסת חשמל בע"מ (פורסם בנבו, 23.11.08)-

"מדובר איפוא בגרסה כבושה של הנתבע, שהועלתה לראשונה רק לאחר הגשת התביעה נגדו. מטבע הדברים, בית המשפט נוטה להפחית ממשקלה של עדות כבושה:

" 'עדות כבושה' היא עדות, שהעד המוסר אותה בבית המשפט, "כבש" אותה בלבו על אף שהיא רלוונטית וברת משקל לעניין, ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר ... הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש את עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה, זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע : על שום מה נכבשה העדות עת רבה ; ומדוע החליט העד לחשפה"
י' קדמי, "על הראיות" (מהדורת תשס"ד), ע' 400."

הנתבע אף בחר שלא לברר מול מר חזות את טענתו העובדתית ביחס להכרות מוקדמת, מפגשים שאינם במסגרת העבודה או אימרות שלו לנתבע ביחס למצבו של העסק לאחר עזיבתו. בעניין זה סתם הנתבע ולא פירש. לפיכך, משלא הוצגה ע"י הנתבע כל ראיה לפיה מסר ידיעה בפועל לתובעת או למי מטעמה ביחס לעזיבתו את העסק אני דוחה טענתו זו שלא הוכחה.

משכך, יש לבחון האם היה על התובעת לדעת כי הנתבע אינו עוד אורגן בחברה ואינו פעיל בה. שאלה זו משליכה ישירות על חובת תום הלב המוטלת על התובעת שכן אם היה עליה לדעת כי הנתבע אינו פעיל עוד בחברה ולא פעלה בהתאם לחובתה זו, הרי שפעולתה לגבות את השטר פגומה ונעשתה בחוסר תום לב- וראו לענין זה הוראות סעיף 91 לפקודת השטרות.

גם בעניין זה לא סיפק הנתבע כל ראיה או קביעה שבדין לפיה חובתו של המחזיק בשטר לבצע מעקב שוטף אחר רישומי רשם החברות ביחס לחברות עימם התקשר. ולא בכדי; שכן חובה כאמור הינה מופרזת ובלתי אפשרית לביצוע מבחינה מעשית . הדעת נותנת כי המחזיק במידע הוא זה אשר עליו החובה ליידע את מי שאינו בעל המידע ביחס ל שינוי העובדתי לפיו מושך השטר אינו עוד אורגן בחברה לטובתה משך השטר. וזאת יש לזכור- חובת תום הלב לה טען הנתבע חלה גם עליו, הן במישור החוזי והן במישור השיטרי. בוודאי יפים הדברים מקום בו הנתבע עצמו, בחקירתו עוד במסגרת בקשת ההתנגדות העיד כי היה מודע לקיומם של חיובים שמסר ביחס לחברה ואת אחריותו ביחס לחיובים אלה.

ואכן פסה"ד אליו הפנתה ב"כ המלומדת של התובעת ( ת"א 25836-03-17 ט.פ.י פל ים בע"מ נ' חבייס (פורסם בנבו, 6.2.19) ) מתייחס למצב זהה בו טען הנתבע לשחרורו מחוב חברה בה היה בעלים וביהמ"ש דוחה טענתו זו וקובע- "אף לאחר מכירת העסק לגרושתו, היה על הנתבע לדאוג לביטול שטר החוב והחלפת הערב, אולם הוא לא עשה כן. " ובעניין זה דעתי כדעת ביהמ"ש באותו עניין.

עמדת ב"כ המלומד של הנתבע, כי די בידיעה ערטילאית הנובעת מרשם החברות, אינה נתמכת בכל הוראת דין ואין בה כדי להחליף ידיעה קונקרטית הקיימת אצל הנתבע, בייחוד כאשר לידיעה זו נפקות משפטית ומעשית ביחס לחיוביו כלפי צד ג' אשר להם אין ידיעה קונקרטית דומה.

דהיינו, גם בחינת טענה זו של הנתבע מעלה כי לא הוכיח כי היה על התובעת לדעת כי אינו פעיל עוד בחברה טרם ביקשה לממש השטר.

לאור מסקנות אלה יש לבחון האם ההשלמה שביצעה התובעת בוצעה בהתאם להרשאה ובתום לב. לשאלה זו יש להשיב בחיוב. עיון בפקודת השטרות ובפסיקה שעניינה ס' 19 לפקודה מעלה כי שאלת סבירות מילוי הפרטים החסרים תילמד מתוך נסיבות העניין. בענייננו, אישר הנתבע כי חתם על שטר החוב כדי להבטיח פעילות החברה מול התובעת וכי היה מודע למשמעותו. הנתבע גם אישר כי חתימתו מתנוססת על חוזה הסחר אשר עשה גם הוא שימוש בשטר החוב וממנו עולה ההרשאה למילוי השטר נתונה לתובעת בנסיבות היווצרותו של חוב כלפיה ע"י החברה ו/או העסק. חרף טענתו של הנתבע במסגרת ההתנגדות כי סוגית תום ליבה של התובעת עוסקת גם באופן מילוי השטר ומועדו, הנתבע בחר שלא לחקור את עדי התובעת ביחס למועד מילוי השטר ואף זנח סוגיה זו במסגרת סיכומיו. מכך אני למדה כי טענות הנתבע ביחס לתום ליבה של התובעת וליחס בין מועד זה לבין תום ליבה מתמקדות כאמור לעיל בסוגית ידיעת התובעת ביחס לחילופי האורגנים בחברה. כל עוד היה החוזה בתוקף ופעולות הסחר בין התובעת לחברה נמשכו כסדרם, לא היה מקום למילוי השטר ורק לאחר סגירתו הפתאומית של העסק, כעדותו של מר שוורץ, נוצר הצורך במימוש השטר. ביחס למועד זה, אשר הינו המועד הרלוונטי, לא ניתן להצביע על שיהוי ומשהובהר לעיל כי לא היה על התובעת לסבור כי הנתבע עזב את החברה רשאית היתה למלא השטר שכן בשום שלב לא הופטר הנתבע מחיובו השטרי והתובעת רשאית הייתה להסתמך על השטר שכן נתנה בגינו תמורה .

הגם שטיעוני הנתבע נמשכו והלכו למחוזות רבים אשר חרגו מעבר לפלוגתא אשר הוגדרה במסגרת החלטת ביהמ"ש בבקשת הרשות להגן, וספק אם אינם מהווים הרחבת חזית, עדיין אין בהם כדי לסייע לנתבע. לעניין זה יש להעיר כי בהתאם להחלטת ביהמ"ש, תצהיר הנתבע הינו כתב ההגנה מטעמו וכידוע כתבי הטענות הם המגדירים את הפלוגתות בין הצדדים.

כך למשל טענת כלל הראיה הטובה ביותר שנטענה בסיכומי הנתבע, וזאת כ אשר המסמך הרלוונטי להוכחת התביעה היה שטר החוב אשר עותקו המקורי הוצג עוד במסגרת הדיון בבקשת הרשות להגן. טענה ביחס להסכם הסחר, אשר היה במסגרת גילוי מסמכי התובעת לא חייב הצגת העותק המקורי ולו סבר הנתבע כי יש מקום להצגת עותק זה היה עליו לפנות בבקשה להציגו.

מכתב ההגנה לא ניתן לדלות, ולו ברמז, טענה כלשהיא ביחס לערכו של שטר החוב ולתחשיב שהביא את התובעת להגיש שטר כפי שהוגש, למעט אמירה בעלמא כי סכום השטר שמולא גבוה כמעט פי 2 מסכום החוב נשוא פניית התובעת לנתבע- הא ותו לא. משכך, טענת הנתבע לפיה היה על התובעת להוכיח כי נעשו ניסיונות לאיתור ולהחזרת המקררים מהווים הרחבת חזית וממילא נטענו על ידו בעלמא. כזכור, נטל ההוכחה בתביעה שטרית מוטל על הנתבע. לעניין זה יש לציין כי הנתבע בחר שלא להגיש הודעת צד ג' כנגד מי שנותרו בעליה של החברה לאחר שהעביר מניותיו, מה שיכול היה לשפוך אור עובדתי על טענותיו ביחס למחזיקים אחריו בעסק ובחברה ועל האפשרות הנטענת לקבלת המקררים ע"י התובעת והקטנת נזקיה. הנתבע בחר להותיר את התחום העובדתי כשהוא מצומצם ובלא שהוא מאפשר חשיפה מלאה של כלל המעורבים ובהתאמה של כלל הנתונים העובדתיים שיש בהם לתמוך בטענותיו.

כך גם לא מצאתי כי יש לקבל את טענות הנתבע ביחס לחוק הערבות שמעבר לעובדה כי אינם עומדים בהלימה עם הוראות השטר והסכם הסחר, גם נטענו בעלמא, בלא שהוכחו יסודותיהם העובדתיים והמשפטיים כאשר נראה כי אינם רלוונטיים כלל (וראה לעניין זה הגדרת ערב מוגן וסייגיה כמפורט בס' 19 לחוק הערבות תשכ"ז-1967).

כאמור לעיל, הנתבע בחר שלא לצרף לתובענה את החייבים הנוספים החתומים עמו על החוזה ואשר ביחס אליהם קיים לדברי התובעת תיק הוצל"פ נפרד. לפיכך, אין בדחיית טענותיו ביחס לתובעת כדי לפגוע בטענותיו ביחס לשותפיו לשעבר שהינם, כעולה מטיעוניו, החייבים בחוב הנטען לדבריו בשל המשך תפעול העסק ואין בכך כדי לפגום בזכותה של התובעת לגבות חובה מכלל החייבים מולה ביחד לחוד.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה להוכיח כי התובעת אינה אוחזת כשורה בשטר ולפיכך הינו חייב על פיו.

סיכומם של דברים- אני מקבלת את התביעה. הנתבע ישלם לתובעת סך של 62,928.69 ₪, בתוספת אגרת משפט בסך 1,588.18 ₪, הוצאות העדים כפי שנפסקו ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה עד למועד תשלומם בפועל.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אדר א' תשע"ט, 02 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ
נתבע: משה אושרי
שופט :
עורכי דין: