ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מירית לוק נגד מיכלי בנציון :

לפני:

כבוד הרשמת אימאן נסראלדין

התובעת
מירית לוק
ע"י ב"כ: עו"ד גיל חלי
-
הנתבע
מיכלי בנציון
ע"י ב"כ: עו"ד רן יסעור

פסק דין

פתח דבר
התובעת עבדה כמוכרת בחנות שנוהלה על ידי הנתבע. המחלוקת העיקרית בין הצדדים ניטשת בשאלה אם אכן הועסקה התובעת על ידי הנתבע מעבר לשעות עבודתה המדווחות בחנות, ללא קבלת שכר בגין שעות עבודה אלו? ככל שכן, עותרת התובעת לתשלום הפרשי שכר עבודה והפרשי פיצויי פיטורים; עוד עותרת התובעת לתשלום שכר בגין משמרות בערבי חג שבוטלו לטענתה על ידי הנתבע, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי קבלת הודעה על תנאי העסקה. הנתבע מצדו מבקש לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת, פיצוי בגין אי התייצבותה לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת.
רקע עובדתי
בין הצדדים היכרות רבת שנים עוד מימי הילדות (עמ' 6, ש' 28-29).
התובעת אם חד הורית לששה ילדים.
התובעת עבדה כמוכרת בחנות לממכר אביזרי מסיבות וימי הולדת בשם "בית המסיבות" בקריית חיים (להלן: " החנות"), אשר במועד הרלוונטי לתביעה היתה בבעלות ובניהול הנתבע.
התובעת עבדה בחנות מיום 1.12.15 ועד ליום 11.12.17.
במועד הרלוונטי לתביעה, הנתבע ניהל במקביל עסק נוסף לאטרקציות באולמות אירועים באזור חיפה והקריות.
התובעת הועסקה כעובדת בשכר שעתי, בהתאם לתלושי השכר שצורפו כנספח ה' לתצהיר התובעת. בתחילת העסקתה, השתכרה התובעת 27 ₪ לשעה והחל מחודש ינואר 2017 עודכן השכר השעתי ל- 30 ₪.
התובעת החתימה כרטיס נוכחות בעבודתה ו דו"חות הנוכחות צורפו כנספח ד' לתצהיר התובעת.
התובעת עבדה לרוב ששה ימים בשבוע, כמשתקף מדו"חות הנוכחות.
בהתאם לתלושי השכר, התובעת הועסקה בחנות במשרה חלקית בהיקף 60% ( 2,703 שעות בתקופה מחודש דצמבר 2015 עד לחודש נובמבר 2017 / 24 חודשי עבודה מלאים / 186 ).
ביום 10.12.17 נערכה שיחה בין הצדדים שהוגדרה על ידי הנתבע כ"שימוע", במסגרתה הובהר לתובעת, כי לא ניתן להמשיך ולהעסיקה בחנות עקב קשיים כלכליים (ראו: נספח א' לתצהיר התובעת).
התובעת קיבלה לידיה מכתב פיטורים ביום 11.12.17 במסגרתו צוין, כי פיטוריה ייכנסו לתוקפם ביום 31.12.17 (ראו: נספח ב' לתצהיר התובעת) .
אין מחלוקת, כי התובעת לא עבדה בחנות לאחר קבלת מכתב הפיטורים.
בדיון ההוכחות, אשר התקיים ביום 12.9.18, נשמעו לפניי מטעם התובעת עדויותיהם של התובעת עצמה ובנו תיה התאומות בנות ה- 15 שנים, הגב' ליאם וליאב לוק, ומי שעבד במועד הרלוונטי במסעדה הסמוכה לחנות, מר אשר פרץ (להלן: הבת ליאם, הבת ליאב ו אשר בהתאמה) ; מטעם הנתבע נשמעו עדויותיהם של הנתבע ואחותו, הגב' טובה חנצ'ינסקי, מנהלת חשבונות במקצועה, אשר במועד הרלוונטי סייעה לנתבע בניהול כספיו ושימשה, בין היתר, כאחראית על דיווח שעות העבודה של התובעת (להלן: "טובה").
העדים מסרו עדויותיהם הראשיות בתצהירים ונחקרו בחקירה נגדית.
לאחר שמיעת העדויות, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב, אליהן אתייחס במסגרת ההכרעה ברכיבי התביעה.

דיון והכרעה
זכאות התובעת להפרשי שכר בגין העסקה בשעות מעבר לשעות העבודה המדווחות טענות התובעת
בכתב תביעתה טענה התובעת, כי הנתבע נהג להעסיקה ללא תשלום לאחר סיום עבודתה בחנות ולאחר החתמת כרטיס הנוכחות ליציאה ממשמרת , כאשר על בסיס שבועי ולמצער פעמיים בשבוע, נהג הנתבע לבקש מהתובעת לקחת מהחנות ציוד כגון בלונים, גימיקים, משאבות בלונים, מכונות סבון וכד', להעמיס על רכבה, לנסוע על חשבונה לאולם האירועים ש נתבקשה להגיע אליו, על מנת לספק את הציוד לנתבע ולהמתין עד שישחררה לביתה לאחר אישור קבלת כל הציוד. לטענת התובעת, "לעיתים קרובות" בשל אילוצים היא הביאה את בתה הבכורה שבאותו המועד היתה בת 14 שנים לחנות ולאולמות האירועים השונים והאחרונה עזרה לה במטלות שנדרשו הימנה. עוד נטען, כי "לעיתים", כאשר התובעת חשה ברע או נבצר ממנה להגיע בעצמה לאולם האירועים בו נמצא הנתבע, סייע לה אשר, שעבד כטבח במסעדה הסמוכה לחנות, והגיע לאולם במקומה. עוד טענה התובעת בכתב תביעתה, כי נוכחותה באולמות האירועים השונים, נסיעתה לאולם, מסירת הציוד לנתבע או ניפוח הבלונים בתוך אולם האירועים, המתנה לשחרורה וחזרתה לביתה, היוו בממוצע שעת עבודה מלאה אחת ביום בו נדרשה לעבוד מחוץ לשעות עבודתה והיא נדרשה לעשות כן למצער פעמיים בשבוע (2.5 שעות עבודה שבועיות), במשך שנתיים, ללא קבלת תשלום עבור שעות עבודה אלו. בנוסף, "לעיתים קרובות" אילץ הנתבע את התובעת לשלוח משלוחים בדואר רשום טרם הגעתה למשמרת בעבודה וגם עבור "שירות" זה מעולם לא שולם לה שכר. משכך, עתרה התובעת במסגרת כתב תביעתה לתשלום הפרשי שכר בסך 15,480 ₪ בתוספת פיצויי הלנה, לפי התחשיב שלהלן:
2.5 שעות עבודה X 2 ימים בשבוע X 4.3 שבועות בחודש X 12 חודשים X 2 שנות עבודה X 30 ₪ לשעה.
בתצהירה, שבה התובעת על גרסתה תוך שהוסיפה והעידה, כי "לעיתים קרובות" ובשל אילוציה, הביאה את שתי בנותיה לחנות ולאולמות האירועים השונים, על מנת שתסייענה לה במטלות שנדרשו ממנה על ידי הנתבע (סע' 12); עוד העידה התובעת, כי לעיתים קרובות היא נדרשה לשלוח משלוחים בדואר רשום או להביא סחורה מספקים טרם הגעתה למשמרת והעברת כרטיס הנוכחות, תוך שהוסיפה, כי לכל הפחות עבדה משך 10.85 שעות חודשיות ללא קבלת שכר , ובה תאם העידה התובעת בתצהירה כד לקמן (בסע' 18):
"אני בוחרת מרצוני להקטין את סך הכספים שנתבעו ברכיב שכותרתו "תשלום שכר עבודה" לסך של 7,740 ₪ (עקב חישוב שגוי שערכתי בכתב תביעתי)."
בסיכומיה, טענה התובעת כי גרסתה בדבר עבודתה מחוץ לשעות העבודה הוכחה ונתמכה בעדויות בנותיה ואשר, מהן עלה, כי התובעת נתבקשה לבצע משימות שונות מחוץ לשעות העבודה, ובכלל זה, הבאת ציוד לאולמות אירועים שונים באזור חיפה והקריות והפקדת כספים של רווחי החנות בבנקים – משימות שהוטלו על התובעת דרך קבע לאורך תקופת עבודתה ולמצער פעמיים בשבוע, כאשר הנסיעות לאולמות האירועים היו כרוכות הן בזמן יקר והן בהוצאות נסיעה שמעולם לא שולמו לתובעת. עוד מפנה התובעת בסיכומיה להודאת הנתבע בסעיף 27 בכתב הגנתו ובחקירתו הנגדית, כי הוא אכן דרש מהתובעת לבצע משימות אלו אולם הנתבע מטיל דופי "אך ורק" בעניין מספר הפעמים בהם נדרשה התובעת למשימות אלו.
התובעת מכחישה את טענת הנתבע, כי מדובר במרחק נסיעה של דקות בודדות בין החנות לבין אולמות האירועים השונים; וכן מכחישה את הטענה, כי היא ניהלה את החנות וקבעה לעצמה את שעות העבודה. התובעת מבקשת לקבל את תביעתה, בהתאם לתחשיב המתוקן בתצהיר עדותה הראשית, עת לטענתה נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הנתבע, בהתאם לסעיף 26ב. לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: " חוק הגנת השכר").
טענות הנתבע
בכתב הגנתו טען הנתבע, כי התובעת היא זו שניהלה בפועל את החנות, קבעה את ימי ושעות עבודתה, החליטה על דעת עצמה מתי לקחת חופשות או להפחית שעות מיום עבודתה או להעביר שעות מיום עבודה אחד ל משנהו בהתאם לסידוריה האישיים; התובעת היא זו שתיקנה את דו"חות הנוכחות באופן ידני בעצמה עת שכחה להחתים כרטיס, דבר שהתרחש לעיתים קרובות, היא זו שהודיעה לנתבע ללא התראה מוקדמת, כי היא מפסיקה לעבוד בימי חמישי עקב יציאה ללימודים, טיפלה בכספי החנות ואף איבדה או שכחה סכומים כאלה ואחרים ואף לעיתים התובעת לא הופיעה לעבודה ללא כל הודעה, הכל תוך ניצול טוב לבו ויחסו האישי והחם של הנתבע כלפיה עקב היכרותם רבת השנים והתחשבותו במצבה האישי, הכלכלי והמשפחתי.
התובעת עבדה בחנות בלבד ולא נדרשה לעבוד לאחר סיום שעות עבודתה; ככל שה תובעת נדרשה לסייע לנתבע באירועים הרי שמדובר במקרים בודדים בלבד, בהם התובעת נתבקשה על ידי הנתבע להביא לו ציוד ואביזרים בדרכה הביתה מהחנות, לאולמות אירועים קרובים ובמרחק דקות נסיעה ספורות והיא לא נדרשה להמתין עד שהנתבע ישחררה לביתה (סע' 15 ו- 27 לכתב ההגנה).
עוד הוסיף הנתבע בכתב הגנתו (סע' 24), כי התובעת כלל לא הועסקה מעבר לשעות הפעילות בחנות למעט שני מקרים בודדים, בהם הנתבע ביקש את עזרתה באירועים, כאשר באחד המקרים התובעת עבדה וקיבלה תשלום עבור עבודתה, ובמקרה השני התובעת כלל לא עבדה וביקשה מאשר למלא את מקומה; עוד נטען, כי התובעת נדרשה פעם אחת בלבד לסייע לנתבע באירוע בו היא הסתייעה בבתה, זאת בניגוד לגרסתה כי הדבר התרחש "לעיתים קרובות" (סע' 28 לכתב ההגנה); כך גם הודה הנתבע בכתב הגנתו, כי " היו פעמים בודדות בהן נתבקשה התובעת לגשת לדואר ולשלוח דואר רשום, וכמובן שהתובעת הוסיפה שעות אלה לשעות עבודתה באופן ידני" (סע' 30). לדידי הנתבע, דו"חות הנוכחות שצורפו משקפים באופן מלא את שעות עבודת התובעת, עליהן דיווחה בעצמה ואף תיקנה א ותם באופן ידני.
הנתבע שב על גרסתו בתצהיר עדותו הראשית, תוך שהוסיף כי התובעת הגיעה פעם אחת בלבד עם אחת או שתי בנותיה לאולם אירועים על מנת לנפח בלונים ומנהל האולם שילם לתובעת כסף על כך במישרין, כיוון שזו היתה הזמנה מיוחדת של מנהל האולם כך שעזרת התובעת נדרשה מלכתחילה (סע' 21); עוד נטען, כי בנותיה של התובעת הגיעו פעם אחת לעבוד באולם בתוך בובות מתנפחות, כאשר הדבר היה לבקשת התובעת אשר רצתה כי בנותיה יעבדו וירוויחו כסף, והנתבע שילם להן את השכר שסוכם עם התובעת (סע' 22); כך גם נטען, כי היו "פעמים בודדות" בלבד בהן התובעת נתבקשה לשלוח דואר עבור הנתבע או נתבקשה להביא סחורה מספקים שחנויותיהם היו בקרבת החנות, כאשר התובעת דיווחה ידנית בדו"חות הנוכחות עבור שעות אלו והיא קיבלה על כך שכר מלא. הנתבע הוסיף, כי ילדי התובעת שהו לעיתים בחנות עת לא היה לתובעת סידור עבורם, אולם הם לא נדרשו לעבוד בחנות והנתבע הבהיר לתובעת מפורשות, כי נוכחותם בחנות מסיבה זו אינה מקובלת עליו.
בסיכומיו, הפנה הנתבע לחקירתה הנגדית של התובעת במסגרתה הודתה, כי אכן לא אחת היא שכחה לדווח יציאה ולמחרת היתה מתקנת בעצמה את דו"ח השעות באופן ידני, כך שאין לקבל היום את גרסתה, כי משך שנתיים עבדה בשעות מעבר לשעות המדווחות ולא קיבלה על כך שכר – גרסה שלא נתמכה בכל ראיה מלבד התחשיב הלקוני של התובעת, אשר צומצם במסגרת תצהירה במחצית עקב חישוב שגוי. מדובר בתובעת שהיתה מודעת לזכויותיה במהלך תקופת העבודה, אשר הקפידה לברר אודותיהן באופן שוטף מול הנתבע וטובה ומעולם לא העלתה טענה בדבר עבודה בשעות לא מדווחות ללא קבלת שכר וגרסתה זו עלתה לראשונה לאחר סיום העסקתה, הכל ממניעי נקמה ותוך ניצול היחס האישי והחם לו זכתה מהנתבע עקב היכרותם רבת השנים. גרסת התובעת לא היתה אמינה, היא שונתה מספר פעמים לאורך ההליך, נסתרה בחקירתה הנגדית של התובעת ועדיה ומשכך אין לקבלה. התובעת זנחה בסיכומיה את הטענה , כי הנתבע היה "מאלץ" אותה לשלוח משלוחים בדואר רשום ולהביא סחורות מספקים; בניגוד לגרסתה, כי הביאה את שתי בנותיה לסייע לה בחנות ובאולמות האירועים, בחקירות הנגדיות התברר, כי הבת ליאב מעולם לא סייעה לתובעת באולמות והבת ליאם הייתה עם התובעת פעם אחת בלבד; כך גם הגרסה לפיה לעיתים אשר סייע לתובעת בעבודתה התבררה כלא נכונה, עת מחקירתם הנגדית של התובעת ואשר עלה, כי האחרון סייע לתובעת בעבודתה פעם אחת בלבד.
לדידי הנתבע, נטל ההוכחה רובץ לפתחה של התובעת, זאת משהציג הנתבע דו"חות נוכחות מפורטים, מהימנים ומלאים בדבר שעות עבודת התובעת, אשר תוקנו לעיתים קרובות באופן ידני על ידי התובעת עצמה וגרסתה בדבר עבודה בשעות מעבר לכך עלתה לראשונה לאחר סיום העסקתה.
הכרעה
מטענות הצדדים ומכלול החומר שהובא לפניי עולה, כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם עבודת התובעת בשעות שלפני / אחרי שעות עבודתה בחנות, אולם המחלוקת ביניהם ניטשת בשאלת היקף העבודה שבוצעה וכן בשאלה אם התובעת קיבלה שכר בגין שעות עבודה אלה, במסגרת שעות עבודתה המדווחות, אם לאו.
במסגרת סיכומיה, מיקדה התובעת את טענותיה בעניין המשימות שהוטלו עליה מעבר לשעות העבודה בחנות, בשתיים (בסע' 5) :
א. הבאת ציוד לאולמות אירועים שונים באזור חיפה והקריות;
ב. הפקדת כספים של רווחי החנות בבנקים.
באשר להבאת ציוד לאולמות האירועים – התובעת העידה ולא נסתרה, כי לאחר סיום עבודתה בחנות היא נתבקשה על ידי הנתבע להביא ציוד ואביזרים לאולמות האירועים בהם נכח הנתבע (עמ' 12, ש' 20-28) וכך העידה התובעת בעניין זה (מעמ' 12, ש' 32 עד עמ' 14, ש' 2, כל שההדגשות שיובאו להלן אינן במקור, א.נ.):
"ש. בכתב התביעה כתבת שרק בתך הגדולה הייתה באה לעבוד ובתצהיר כתבת ששתי בנותיך?
ת. לרוב רק בת אחת עזרה אבל היו מקרים שגם הבת השניה.
ש. את אמרת שרק בת אחת הייתה באה לעזור?
ת. במשמרת.
ש. באיזה אולמות מדובר?
ת. בכל האולמות באזור, לבן, כינורות, נסיכה, נוביה, קאלה.
ש. מה האולם הכי רחוק?
ת. לבן שנמצא בצומת דשנים אחרי צומת קרית אתא ושם עבדתי גם עם הבת שלי, והחנות בקרית חיים ואני גרה בקרית ים.
יש לי שתי בנות ליאב וליאם.
ש. כמה פעמים ליאב היתה באה לעזור לך?
ת. הן היו באות לעזור בחנות. הן היו עוזרות לבנצי (הנתבע) באולמות והן באו ביחד. היה ארוע אחד שעבדו יחד עם בנצי.
ליאב לא עזרה לי באולמות אלא היתה פעם אחת עם בנצי באולם ביחד עם ליאם.
ש. כמה פעמים ליאם עזרה לך באולמות?
ת. פעם אחת באולמי לבן.
ש. ביחד עם ליאב?
ת. לא. ליאב וליאם היו ביחד עם בנצי בנוביה והיו הרבה פעמים שהיינו סוגרים את החנות והולכים למסור לו בגימיקים.
ליאם חילקה בלונים באולמי לבן, ליאב וליאם היו בבובות ענק.
ש. הן ניפחו בלונים באולם?
ת. לא יודעת.
ש. כשהיית מבצעת את המטלות באולמות איפה היית מבצעת אותן?
ת. אם הייתי צריכה לנפח בלונים הייתי מגיעה עם הבלונים עומדת בצד ומחכה עד לרגע שהייתי אמורה לחלק, אם הייתי מביאה גימיקים תלוי מה היתה הסיטואציה. אני הייתי מוסרת לו את הדברים, אם צריך לנפח ניפחתי.
ש. כמה פעמים ניפחת באולם בלונים?
ת. פעם אחת. בכל שאר הזמן הייתי צריכה למסור דברים.
ש. אני מפנה לסעיף 15 לכתב התביעה שלך כתבת שלעיתים היה מסייע לך אדם נוסף המוכר היטב לצדדים כשהיית חשה ברע או נבצר ממך להגיע לאולם הארועים?
ת. התכוונתי לאשר פרץ, הוא סייע לי פעם אחת.
ש. למה את כותבת לעיתים היה מסייע לי?
ת. כי נבצר ממני להגיע באותה עת.
ש. באיזה אולם אשר עזר לך?
ת. כינורות."
עדות התובעת נתמכה בעדויות בנותיה, כאשר הבת ליאם העידה בזו הלשון (מעמ' 14, ש' 23 עד עמ' 15, ש' 5):
"ש. כמה פעמים נסעת ביחד עם אמא לאולם ארועים?
ת. לא זוכרת בדיוק, בערך 5-6 פעמים לפחות אולי קצת יותר.
ש. כמה פעמים היית ביחד עם אמא בתוך האולם?
ת. 4 פעמים בערך.
ש. בשאר הפעמים חיכית באוטו?
ת. היו פעמים שחיכינו בחוץ.
ש. ב- 4 הפעמים שהיית עם אמא באולם באיזה אולמות?
ת. לבן, נוביה ואני לא זוכרת עוד איזה שם.
ש. עזרת לאמא לנפח בלונים?
ת. כן.
ש. איפה ניפחתם?
ת. בחנות.
ש. ומה הייתן עושות?
ת. או שהיינו צריכות להיכנס לאולם לפגוש את בנצי ולתת לו את הבלונים או שהיינו מחכות לו בחוץ שהוא יקח את הבלונים."
גרסה דומה עלתה מעדות הבת ליאב (מעמ' 15, ש' 25 עד עמ' 16, ש' 9):
"ש. כמה פעמים היית ביחד עם אמא בתוך אולם ארועים?
ת. אני לא הייתי איתה בתוך אולמות ארועים.
ש. יצא לך לעזר לאמא לנפח בלונים?
ת. כן בחנות.
ש. ואז מה הייתן עושות?
ת. היינו צריכים לנפח את הבלונים, היא היתה מנפחת וקושרת ואנחנו היינו מחזיקות.
ש. מה את היית עושה כשאמא היתה אומרת שצריך לנפח בלונים ולקחת לבנצי?
ת. לפעמים בנצי היה מעבר לכביש והיה צריך להביא את זה אליו, לפעמים היינו שמות את הבלונים באוטו.
ש. היו הרבה פעמים שהו היה מעבר לכביש?
ת. לא הרבה פעמים.
ש. היו הרבה פעמים שהייתן צריכות לנסוע לאולם לתת לו?
ת. אני הייתי נוסעת עם אמא ומביאה אביזרים."
בכתב הגנתו (בסע' 27) הודה הנתבע בכך שאכן דרש מהתובעת להביא עבורו ציוד ואביזרים לאולמות האירועים לאחר סיום שעות העבודה אולם לטענתו מדובר בפעמים בודדות, כאשר התובעת נדרשה להגיע לאומות קרובים במרחק דקות נסיעה ספורות מהחנות. וכך העיד הנתבע בחקירתו הנגדית (עמ' 20, ש' 14-16):
"ש. ביקשת מהתובעת להביא ציוד גימיקים?
ת. ציוד זה מכשירים כבדים, גימיקים זה שרשראות וכו' ואני ביקשתי ממנה לעשות זאת מספר פעמים."
מעדויות אלה שוכנעתי, כי התובעת אכן נדרשה במסגרת עבודתה להביא ציוד ואביזרים לנתבע, לאחר שעות עבודתה בחנות ולאחר החתמת כרטיס נוכחות ליציאה ממשמרת. עת הוכח כאמור, והשעות בעדן נתבע השכר הן שנויות במחלוקת ובהתאם לסעיף 26 ב. לחוק הגנת השכר, עובר הנטל לנתבע להוכיח, כי התובעמדה לרשות העבודה במשך הש עות בעדן נתבע השכר. בענייננו, הנתבע לא השכיל להוכיח טענתו , כי המדובר במקרים בודדים בלבד או, כי המדובר באולמות במרחק נסיעה של דקות ספורות מהחנות. התובעת העידה ולא נסתרה, כי החנות היתה ממוקמת בקריית חיים, כאשר התובעת התגוררה בקריית ים ו האולמות אליהן נדרשה להגיע היו בכל אזור חיפה והקריות.
באשר לגרסת התובעת בדבר הפקדת רווחי החנות בבנקים לפני הגעתה למשמרת בחנות – אף גרסה זו ה תבררה לפניי כנכונה. כך העידה התובעת בעניין זה (מעמ' 11, ש' 29 עד עמ' 12, ש' 13):
"ש. זה נכון שבסוף משמרת שהיית יוצאת מהחנות היית לוקחת את הכסף המזומן?
ת. לא כל יום אבל הייתי לוקחת.
ש. היה עוד מישהו שהיה עוקב אחרי המזומנים בקופה חוץ ממך?
ת. אני הייתי עוברת מול טובה על הדו"ח של המזומנים. הייתי שולחת לה דו"ח Z בווטסאפ.
ש. חוץ ממך מישהו ראה כמה כסף מזומן יש בקופה?
ת. בנצי היה רואה, הוא לא היה עומד לידי וסופר, אני הייתי היחידה שסופרת את הכסף והייתי מפקידה, כשהייתי מגיעה הוא היה יוצא.
ש. היו מקרים שאת המעטפה עם המזומנים היית נותנת לאמא שלך?
ת. פעם אחת שהייתי חולה.
ש. זה נכון שהיו מקרים שהיית אומרת שבקופה היה הסכום כסף מסוים ושהיית מפקידה בבנק היה סכום נמוך יותר?
ת. היה מקרה אחד שאמרתי שיש לי כסף מזומן ואני לא יודעת כמה, טובה היתה היסטרית לכסף, אמרתי בערך 800 וכשהגעתי הביתה היה 600 ₪ הכסף שהצגתי היה תואם לדו"ח Z ולא היה חסר כסף, היו פעמים שהיו הפקדות של 1,300 ₪ כשמקודם אמרתי לתובע שהיה 1,150 ₪.
ש. היו עוד מקרים שהתבלבלת בספירה והופקדו סכומים יותר נמוכים?
ת. נמוכים לא אולי היו יותר גבוהים."
גרסת התובעת בדבר הפקדת רווחי החנות בבנק נתמכה בעדות הנתבע עצמו, אשר העיד כדלקמן (מעמ' 19, ש' 30 עד עמ' 20, ש' 13):
"ש. האם נתת לתובעת לעשות שליחויות והפקדת כספים?
ת. מספר פעמים.
ש. היא היתה מפקידה בעצמה את הכספים?
ת. כן. היא היתה לוקחת את הכסף הביתה, בדרך לעבודה היתה עוצרת בבנק שנמצא בקרית ים א'.
ש. והיא לא החתימה כרטיס אני מניח?
ת. לא החתימה, היא הגיעה לחנות ולא החתימה כרטיס וכתבה ידנית.
העסק היה ממוקם בקרית חיים.
ש. היא מקרית ים מהבית שלה נסעה עד לבית המסיבות וחזרה לקרית ים להפקיד את הכסף?
ת. לא. היא הפקידה לפני שהיא נכנסה.
ש. היא לא החתימה כרטיס?
ת. אינני יודע. כדי להחתים כרטיס צריך להגיע פיזית למקום העבודה. סביר להניח שהיא לא החתימה כרטיס כשהיא ביצעה את ההפקדות.
אני הערתי לה לגבי ההחתמות כרטיס.
ש. ביקשת ממנה להפקיד אחרי שהיא מחתימה כרטיס?
ת. אני ביקשתי שתפקיד לפני שהיא מגיעה לעבודה ."
אחות הנתבע, טובה, העידה בתצהירה (בסע' 11) כי "מדי יום ביומו התובעת הייתה לוקחת איתה הביתה את המזומנים והתקבולים שהגיעו לחנות במטרה להפקידם למחרת בחשבון הבנק של העסק... ". טובה אישרה עדות זו בחקירתה הנגדית בה מסרה כדלקמן (עמ' 24, ש' 13-16):
"ש. את ציינת בסעיף 11 לתצהירך שהתובעת היתה לוקחת מדי יום ביומו אליה הביתה מזומנים?
ת. כל יום שהתובעת עבדה אחר צהריים היא היתה לוקחת את הכסף במזומן.
ש. והיתה מפקידה את הכספים בבוקר שלמחרת?
ת. לפני שהיתה מגיעה לעבודה היתה משלשלת את המעטפה."
לאחר בחינת טענות הצדדים שוכנעתי, כי הגם שדו"חות הנוכחות של התובעת תוקנו באופן ידני לעיתים קרובות, עת שכחה התובעת להחתים כרטיס בכניסה או ביציאה מהחנות, התובעת לא קיבלה שכר עבור המשימות להן היא נדרשה לפני ואחרי שעות עבודתה המדווחות בחנות. מהעדויות עולה, כי התובעת דיווחה בזמן אמת לטובה על התיקונים הידניים, אשר היתה מעבירה בתורה דיווחים מתוקנים אלה לנתבע לצורך אישור דו"ח הנוכחות .
כך עלה מעדות התובעת בעניין זה (מעמ' 8, ש' 29 עד עמ' 9, ש' 26):
"ש. אני מפנה לסעיף 8 לתצהירך כתבת שכאשר היית נכנסת ויצאת מהחנות העברת כרטיס נוכחות?
ת. זה נכון אבל היו הרבה פעמים ששכחתי להחתים.
ש. בסוף כל חודש מה היית עושה עם הדו"ח?
ת. מעבירה לטובה וטובה היתה מעבירה לבנצי כי היו לי הרבה תיקונים, בנצי היה מאשר. את הדו"ח הייתי שולחת לטובה והיא היתה מעבירה לבנצי.
ש. לעיתים קרובות העירו לך שאת לא מחתימה כרטיס ולאחר מכן מתקנת את הדוחות באופן ידני, מי העיר לך על זה?
ת. טובה היתה מעירה לי בנושא הרישום.
ש. אני מפנה אותך לנספח ג' לתצהירה של אחותו של הנתבע. תאשרי לי שכתבת הודעה שאומרת שהגעת ב- 11:00 ושכחת להחתים אז החתמת עכשיו ומבקשת להוסיף בסוף החודש את השעה?
ת. נכון זה היה התוכן של ההודעה.
ש. תאשרי לי שכתבת עוד הודעה שאומרת אני שוכחת להחתים יציאה ורק יום למחרת אני רואה?
ת. אני כתבתי את ההודעה.
ש. בסוף ההודעה כתבת שאת משתדלת ושוכחת?
ת. נכון.
ש. את היית יוצאת מהחנות ולא פעם אחת שכחת לדווח יציאה ולמחרת היית מתקנת את הדו"ח ידנית?
ת. נכון בהתאם לשעה שיצאתי.
ש. תאשרי לי שאם אין (צ"ל אני, א.נ.) מבין נכון שיצאת מהחנות שכחת לדווח יציאה ולמחרת תיקנת באופן ידני זה אומר שאם עבדת גם אחרי שיצאת מהחנות היית יכולה יום למחרת כשגילית את הטעות ששכחת להחתים כרטיס יציאה, היית יכולה להוסיף גם את השעות האלה למשמרת ואף אחד לא היה עוקב אחריך?
ת. הייתי יכולה אך מעולם לא הכנסתי את השעות שעבדתי בחוץ וכל אותן שעות של סוף חודש היו עוברות בהצלבה לבנצי כי הכל היה לו בטלפון בלוח שנה, שלחתי לטובה וטובה הייתי מעבירה לבנצי .
ש. פעם את דיווחת במשמרת שעבדת 15 שעות?
ת. זה היה בטעות ותוקן."
חיזוק למסקנה, כי התובעת לא קיבלה שכר עבור המשימות להן היא נדרשה לפני ואחרי שעות עבודתה בחנות מצאתי במקבץ דו"חות השעות החודשיים המתוקנים שצורפו לתצהירה של טובה (נספח א'), על גביהם רשמה התובעת לטובה, בזמן אמת, את התיקונים הידניים המבוקשים אודות ימי חופשה, מחלה, חגים, חיסורים וכיוצ"ב. מדו"חות נוכחות אלה ניתן ללמוד על מהות התיקונים הידניים שהתבקשו על ידי התובעת בזמן אמת, אשר לא כללו את זמן עבודתה במשימות שנתבקשו ממנה לפני שעות העבודה (הפקדת המזומנים בבנק) או לאחר סיום שעות עבודתה בחנות (הבאת ציוד ואביזרים לאומות האירועים). אין בידי לקבל את גרסת הנתבע, כי סביר להניח שהתובעת הוסיפה באופן ידני שעות עבודה אלה לדו"חות הנוכחות; גרסה זו הנסמכת על השערה בלבד אינה מתיישבת עם גרסת הנתבע ואחותו, טובה, ממנה עלה כי התובעת נדרשה מדי יום להפקיד את רווחי החנות בבנק, לפני הגעתה לחנות, קרי לפני החתמת כרטיס הנוכחות ולו היה ממש בטענת הנתבע, כי התובעת הוסיפה שעות עבודה אלה באופן ידני לדו"חות הנוכחות, הרי שמצופה היה לראות תיקונים ידניים בכל אחד מימי העבודה ב כל חודש נתון ולא כך הוכח לפניי. כך גם לו היה ממש בטענת הנתבע בדבר הכללת שעות עבודה אלה בשעות הנוכחות המדווחות, הרי שמצופה היה מהנתבע להפנות ולו להודעה אחת, בזמן אמת, במהלך תקופת ההעסקה במסגרתה ביקשה התובעת לכאורה מטובה או מהנתבע להוסיף שעות עבודה אלה לשעות המדווחות, ולא כך הוכח.
בנסיבות אלה, אני קובעת, כי לא הוכח לפניי, שהתובעת קיבלה שכר עבור המשימות שנתבקשו הימנה לפני הגעתה לעבודה (הפקדת תקבולי החנות בבנק) או לאחר סיום שעות עבודתה בחנות (הבאת ציוד ואביזרים לאולמות האירועים בהם נכח הנתבע) והתובעת זכאית להפרשי שכר בגין שעות עבודתה במשימות אלה, בהן היא עמדה לרשות העבודה וביצעה משימות עבור הנתבע.
ודוק, אין בידי לקבל את תחשיב התובעת הנסמך על ביצוען של 2.5 שעות שבועיות 10.85 שעות עבודה חודשיות (סע' 17+18 לתצהיר) . לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמכלול הראיות והעדויות שהובאו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת זכאית להפרשי שכר בגין 1.5 שעות שבועיות, קרי 6.45 שעות חודשיות. ואבאר.
מעדותה של טובה עלה, כאמור, כי התובעת נדרשה להפקיד את רווחי החנות בבנק מדי יום לפני הגעתה לחנות וכלשונה של טובה " לפני שהיתה מגיעה לעבודה היתה משלשלת את המעטפה" (עמ' 24, ש' 16), כך שגם אם משימה זו ארכה כעשר דקות ב ממוצע, הרי שהיא מסתכמת בשעת עבודה אחת בשבוע. עוד עלה, כי התובעת נדרשה להביא אביזרים וציוד לנתבע לאולמות האירועים לאחר סיום עבודתה, כך שגם אם משימה זו ארכה כרבע שעה בממוצע ב לבד (בשים לב לעדויות מהן עלה, כי לעיתים מדובר היה בחציית הכביש ולעיתים בנסיעה למרחקים שונים, עמ' 16, ש' 3-5) והתבצעה פעמיים בשבוע לפי גרסתה המהימנה של התובעת, הרי שהיא מסתכמת במחצית שעה שבועית.
במצב דברים זה, התובעת זכאית להפרשי שכר בסך 4,644 ₪ (6.45 שעות חודשיות X 30 ₪ לשעה X 24 חודשים).
הפרשי פיצויי פיטורים
לטענת התובעת, ככל שתתקבל תביעתה לתשלום הפרשי שכר בגין שעות העבודה שבוצעו מעבר לשעות המדווחות, הרי שיש לפסוק לזכותה השלמת פיצויי פיטורים בהתאם להיקף המשרה בו עבדה בפועל בסך 2,332 ₪ לפי התחשיב שלהלן (פרק ד' לסיכומים):
30 ₪ לשעה X 186 שעות חודשיות X 68% משרה X 2.03 שנות העסקה = 7,703 ₪;
7,703 ₪ – 3,126 ₪ (פיצויים הצבורים בקופה) – 2,245 ₪ (פיצויי פיטורים ששולמו על ידי הנתבע כהשלמה) = 2,332 ₪.
מנגד, הנתבע ביקש לדחות את התביעה לתשלום הפרשי שכר ובהתאם לדחות את התביעה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים.
בשים לב לכך שהיקף המשרה הממוצע העולה מתלושי השכר הינו 60% (2,703 שעות בתקופה מחודש דצמבר 2015 עד לחודש נובמבר 2017 / 24 חודשי עבודה מלאים / 186) וכי לסך שעות העבודה בתקופת ההעסקה יש להוסיף 155 שעות עבודה בהתאם להכרעתי בסוגיית הפרשי השכר (6.45 שעות עבודה חודשיות X 24 חודשים) הרי שהיקף המשרה בפועל הינו 64%.
בהתאם, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 7,250 ₪ (30 ₪ X 186 X 64% X 2.03 שנים) ובהפחתת הסכום הצבור לזכותה בקופת הפיצויים (3,126 ₪) והסכום ששולם לה כהשלמה על ידי הנתבע (2,245 ₪) הרי שהתובעת זכאית להפרשי פיצויי פיטורים בסך 1,879 ₪.
החזר הוצאות נסיעה
לטענת התובעת, ככל שתתקבל תביעתה להפרשי שכר בגין שעות העבודה הלא מדווחות, יש לפסוק לזכותה החזר הוצאות נסיעה בסך 2,400 ₪ (על דרך האומדנה) עבור נסיעות התובעת ברכבה הפרטי למשימות להן נתבקשה להגיע, כהשתתפות בדלק ובפחת הרכב (סע' 50-53 לכתב התביעה).
מנגד, טען הנתבע, כי דין התביעה ברכיב זה להידחות , שכן לא ברור על מה היא נסמכת וכיצד היא חושבה.
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להחזר הוצאות נסיעה להידחות. תביעת התובעת ברכיב זה אינה מפורטת כלל, ולא ברור כיצד היא חושבה. יתרה מכך, הוכח לפניי, כי התובעת הפקידה את רווחי החנות בבנק בדרכה לחנות, וכי היא הביאה את הציוד לנתבע לאולמות האירועים השונים בדרכה לביתה, כאשר קביעתי בעניין זכאות התובעת להפרשי שכר היתה בגין הזמן בו התובעת עמדה לרשות העבודה וביצעה משימות לבקשת הנתבע, אולם אין בכך כדי ל למד בהכרח על זכאות התובעת להחזר הוצאות הנסיעה. התובעת כלל לא הוכיחה, כי המשימות בוצעו על ידה במקומות שלא היו בתוואי הדרך לחנות או מהחנות לביתה ובהעדר כל פירוט מינימלי לתביעתה – דין התביעה ברכיב זה להידחות.

זכאות התובעת לדמי חגים ולפיצוי בגין "ביטולי משמרות" בערבי חג טענות הצדדים
לטענת התובעת, מעיון בדו"חות הנוכחות עולה, כי בימים בהם לא היו חגים התובעת עבדה באופן רצוף ועקבי, וכי העדר עבודתה בערבי חג היתה פעולה יזומה של הנתבע, תוך ניצול תמימותה על מנת להתחמק מתשלום דמי חגים להם התובעת היתה זכאית. לדידי התובעת, "לולא מזימתו הנפשעת" של הנתבע, שכרה לא היה נפגע ומשכך עותרת התובעת לתשלום הסך 2,880 ₪ כפיצוי על הפגיעה "בזדון" בשכר עבודתה בערבי חג וכן לתשלום דמי חגים בסך 2,880 ₪ בגין 16 ימי חג שחלו לטענתה בתקופת העסקתה שלא בשבת (לפי ערך יום חג בסך 180 ₪). התובעת הוסיפה בסיכומיה, כי ששת ילדיה נזקקו לנוכחות אמם התובעת גם בימים רגילים ולא רק בימי חג כך שאין לקבל את טענת הנתבע, כי הוא התחשב במצבה בערבי חג ומשכך ביטל את משמרותיה. נוסף לאמור, טוענת התובעת, כי בהתאם לצו ההרחבה, ככל שהמעסיק מסכים להיעדרות העובד בימים שבסמוך ליום החג, הרי שעליו לשלם לעובדו את דמי החגים.
מנגד, טוען הנתבע , כי דין התביעה ברכיבים אלה להידחות, שכן התובעת היא זו שקבעה את שעות וימי עבודתה והחליטה על דעת עצמה מתי לקחת חופשות לרבות בערבי החג. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית, כי לא הוא זה שביטל את משמרות התובעת בערבי חג; נהפוך הוא, התובעת היא זו שהודיעה לו, כי לא תגיע לעבודה בימים אלו. עוד מפנה הנתבע לדו"ח הנוכחות לחודש ספטמבר 2017, עליו רשמה התובעת בכתב ידה "ראש השנה לא עבדתי, ערב כיפור לא עבדתי הייתי בבית חולים", כפי שהתובעת אישרה בחקירתה הנגדית ; וכן לעדות התובעת במסגרתה אישרה, כי שולמו לה כספים עבור דמי חגים במהלך תקופת העסקתה, כאשר מהעדויות הוכח, כי התובעת היתה מודעת היטב לזכויותיה השונות לרבות בעניין דמי חגים ששולמו לה במלואם וככל שהתובעת לא עבדה בערבי חג, הרי שהדבר נבע מנסיבותיה האישיות ולבקשתה לא עקב "מזימה נפשעת" של הנתבע כטענתה.
הכרעה
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמכלול העדויות והראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה לפיצוי בגין "ביטול משמרות" בערבי חג להידחות, כפי שיפורט להלן.
אין בידי לקבל את גרסת התובעת, כי העדר עבודתה בערבי חג היתה עקב "מזימה נפשעת" מצד הנתבע, על מנת להתחמק מתשלום דמי חגים. מכלל העדויות שוכנעתי, כי היעדר עבודת התובעת בערבי חג, היה לעיתים לבקשת התובעת עצמה ומכל מקום הדבר היה בסיכום בין הצדדים. כך אישרה התובעת בחקירתה הנגדית, כי היא כתבה בכתב ידה על גבי דו"ח הנוכחות לחודש ספטמבר 2017 "ראש השנ ה לא עבדתי, ערב כיפור לא עבדתי הייתי בבית חולים" (עמ' 10, ש' 14-15). הנתבע העיד בעניין זה כדלקמן (מעמ' 21, ש' 30 עד עמ' 22, ש' 16):
"ש. בכתב ההגנה טענת שהתובעת ביקשה שלא לעבוד בערבי חג?
ת. כן מספר פעמים.
ש. התובעת היא זו שלטענתך יזמה את זה שהיא לא תעבוד בחגים?
ת. בחלק מהפעמים כן ובחלק השני לא היה לי צורך בה ואני עבדתי.
ש. בחלק מהפעמים היא ביקשה שלא לעבוד ואתה הסכמת?
ת. כן.
ש. מה האינטרס שלה לא לעבוד בערב חג?
ת. יש לה בית ויש לה ילדים וצריך להתכונן לחג.
ש. ולשבת לא מתכוננים?
ת. גם לשבת מתכוננים.
ש. למה לרוב בערב חג היא לא עבדה ולא שולמה על זה חגים?
ת. שולם לה מספר פעמים על חגים.
ש. כשהיא לא עבדה זה היה בהסכמתך?
ת. בחלק מהפעמים כן.
ש. חלק מהחגים ביקשת ממנה לא לעבוד בחלק מהפעמים הסכמת שלא תעבוד?
ת. נכון.
ש. בחלק מהפעמים לא היית צריך אותה ובחלק מהפעמים היא ביקשה להישאר בבית?
ת. היא הודיעה לי במילים שהיא לא מגיעה, היא היתה מתקשרת ואומרת שהיא לא מגיעה בערב חג."
גרסת הנתבע בעניין זה הותירה עליי רושם אמין ובהעדר כל ראיה למספר הפעמים בהם "בוטלו" משמרות התובעת בערבי חג ביוזמת הנתבע או באשר לנסיבות ביטול המשמרות, כאשר גם אם הנתבע אכן ביטל משמרות כאמור, אין ראיה שהביטול נעשה באופן בלתי צפוי; ובשים לב לכך שאין לתובעת התחייבות למשרה מלאה אלא לפי שעות, וככלל התובעת לא עבדה בערבי חג, כך שאין המדובר בשינוי מתנאי עבודתה – התביעה ברכיב זה נדחית.
באשר לדמי חגים –
בהתאם לסע' 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948:
"שבת ומועדי ישראל – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות – הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל"
סע' 7 לצו ההרחבה – הסכם מסגרת 1995 (י"פ 4895 התש"ס, 4002), קובע (ההדג שה הוספה, א.נ.):
"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות.
עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת."
בנסיבות אלה ובשים לב לעדות הנתבע בחקירתו הנגדית, כי בחלק מערבי החג התובעת לא עבדה בהתאם לדרישתו וביתר ערבי החג בהם התובעת ביקשה להיעדר מהעבודה הנתבע הסכים לבקשתה – הרי שהתובעת היתה זכאית לתשלום דמי חגים , בגין 16 ימי החג שחלו בתקופת העסקתה (שלא בימי שבת) כמפורט ברשימת החגים בסעיף 43 לכתב התביעה , בסך 2,880 ₪ כנתבע על ידה. יחד עם זאת, מ הסכום הנתבע יש להפחית סך של 149.86 ₪ ששולם לתובעת בתלוש השכר לחודש אוקטובר 2016 (ראו: עדות התובעת בעמ' 10, ש' 23-24) וכן את הסך 400 ₪ שהתובעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי שולם לה בגין דמי חגים וכלשון התובעת (עמ' 10, ש' 25-28):
"ש. אני מציג לך הודעת ווטסאפ ששלחת לאחותו של הנתבע ביום 13.11.16 (נספח ג' לתצהיר האחות) תאשרי לי שכתוב כאן בנצי אישר לי לקחת 400 ₪ עבור ימי החג מהחנות ואני לוקחת היום וטובה עונה שאין בעיה?
ת. אני מאשרת."
על יסוד האמור, התובעת זכאית לדמי חגים בסך 2,330 ₪.
פיצוי בגין העדר הודעה על תנאי העסקה
התובעת עותרת לפיצוייה בסך 5,000 ₪ בגין אי קבלת הודעה מהנתבע אודות תנאי העסקתה, כמתחייב מסעיף 5(ב)(1) לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב- 2002 (להלן : "חוק הודעה לעובד"). באשר להודעת הדואר האלקטרוני מיום 24.4.17 (נספח ב' לתצהירה של טובה) טענה התובעת, כי מדובר בהודעה שנשלחה לכאורה לכל המוקדם ביום 24.4.17, קרי לאחר כשנה וחצי ממועד תחילת העסקתה בחנות; עוד נטען, כי הגם שלתובעת היתה גישה ל דואר האלקטרוני של החנות, הרי שהודעה זו לא נשלחה למייל החנות ולא נמסרה לידי התובעת עצמה באופן המצדיק חיוב הנתבע בפיצוי הנתבע.
מנגד, טען הנתבע בסיכומיו , כי התובעת ידעה היטב לאורך תקופת העסקתה מהן זכויותיה, והיא זו שקבעה בפועל את תנאי עבודתה לרבות צמצום ימי עבודתה לחמישה ימים בשבוע עקב תחילת לימודיה, כאשר לתצהירי הנתבע ואחותו צורפה הודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה על ידי חשבת השכר, לה צורף טופס הודעה על תנאי העסקה. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית הן את העובדה שהיתה פותחת את תיבת הדוא ר האלקטרוני מדי יום והן את העובדה ששלחה לנתבע הודעה בה ציינה במפורש את דבר קיומו של המייל בו נתבקש להחתים אותה על תנאי עבודתה (עמ' 8, ש' 1-13) כך שאין לקבל את גרסתה, כי לא ידעה על קיומו של המ סמך. כך גם הוכח, כי התובעת היא זו שניהלה את חשבון הדואר האלקטרוני של החנות וראתה את כל ההודעות שהתקבלו ולפיכך דין התביעה להידחות. לחלופין וככל שייקבע, כי התובעת זכאית לפיצוי כלשהו עקב העובדה שההודעה על תנאי העסקתה ניתנה לה רק ביום 24.4.17, יש לדעת הנתבע לפסוק סכום זעום בשים לב לכך שאי מתן ההודעה בזמן אירע ש"לא ביודעין" ותוקן בהזדמנות הראשונה בה הודע לנתבע על ידי חשבת השכר אודות חובתו זו.
חוק הודעה לעובד מחייב מעסיק למסור לעובד המועסק בשירותו, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות החוק. בענייננו, הודעה כאמור נמסרה לתובעת לכל המוקדם ביום 24.4.17, כשנה וחצי לאחר תחילת העסקתה. יחד עם זאת, בשים לב לכך, שהתובעת היתה מעורבת בקביעת תנאי העסקתה, ולכך כי תלושי השכר אשר כללו את זכויותיה הסוציאליות, תאמו בפועל את שעות עבודתה בהתאם לדיווח הנוכחות אשר בחנות לרבות התיקונים הידניים שהועברו בזמן אמת על ידי התובעת , כאשר התובעת לא דיווחה בזמן אמת על שעות עבודתה מעבר לשעות המדווחות – ישלם הנתבע לתובעת פיצוי לפי חוק הודעה לעובד בסך 700 ₪.
טענת הקיזוז בגין אי התייצבות התובעת לעבודה בתקופת ההודעה מוקדמת טענות הצדדים
בכתב הגנתו, טען הנתבע כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובעת פיצוי בגין העדר התייצבותה לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, בסך 3,420 ₪ בגין 19 ימי הודעה מוקדמת בסך 180 ₪ ליום עבודה. הנתבע הוסיף, כי בניגוד לגרסת התובעת, לא היה כל סיכום בינו לבינה במסגרתו ויתר הנתבע על עבודת התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת.
התובעת טענה מנגד, כי הנתבע ידע על פיטוריה תקופה ארוכה עובר לעריכת השיחה מיום 10.12.17 והודיע לתובעת, כי היא עתידה להיות מפוטרת ואף הפציר בה לחפש עבודה חלופית כפי שאכן עשתה. לתמיכה בטענתה הפנתה התובעת להודעה ששלחה לאחות הנתבע, טובה, בזמן אמת כבר ביום 23.11.17 שצורפה כנספח ג' לתצהיר התובעת במסגרתה תיארה בפניה את הסיכום עם הנתבע, כי התובעת תסיים את עבודתה בחנות בכל מקרה באמצע חודש דצמבר.
הכרעה
ביום 10.12.17 נערכה שיחה בין הצדדים שהוגדרה על ידי הנתבע כ"שימוע", במסגרתה הובהר לתובעת, כי לא ניתן להמשיך ולהעסיקה בחנות עקב קשיים כלכליים (ראו: נספח א' לתצהיר התובעת). התובעת קיבלה לידיה מכתב פיטורים ביום 11.12.17 במסגרתו צוין, כי פיטוריה ייכנסו לתוקפם ביום 31.12.17 (ראו: נספח ב' לתצהיר התובעת). אין מחלוקת, כי התובעת לא עבדה בחנות לאחר קבלת מכתב הפיטורים ובהודעתה לנתבע מיום 11.12.17 ציינה, כי היא מתחילה את הפיטורים לאלתר ( נספח ג' לתצהיר הנתבע).
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמכלול החומר שלפניי שוכנעתי, כי הנתבע ידע על מועד סיום עבודת התובעת בחנות כבר בחודש נובמבר ולחלופין, הנתבע הסכים לוותר על עבודת התובעת במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, באופן המצדיק דחיית הטענה לקיזוז.
בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כדלקמן (מעמ' 20, ש' 31 עד עמ' 21, ש' 5):
"ש. לפני שערכת את הליך השימוע ביקשת ממנה למצוא עבודה חלופית?
ת. התובעת שאלה מה מצבי העתידי, אמרתי לה שאני עומד לסגור את החנות ושתנסה למצוא עבודה ושתודיע לי בזמן. היא ראתה שהייתי בלי מצב רוח והמצב הכלכלי היה מאוד גרוע, סיפרתי לה והיא ידעה הכל עלי.
ש. כל יום שהעסקת את התובעת היה הפסד?
ת. כן. לא היתה לי ברירה כי הייתי צריך לעבוד בערב כדי לספוג את ההפסדים של היום."
התובעת צירפה לתצהירה (נספח ג') הודעה ששלחה לטובה כבר ביום 23.11.17 במסגרתה רשמה , בין היתר, כדלקמן:
"לפני שיצאתי למחלה סיכמתי עם בנצי (הנתבע) כי אני עוזבת באמצע דצמבר למקום אחר אני פשוט מחכה שיקראו לי בכל אופן אני לא יכולה להתחיל עד החלמה מלאה... גם עם (צ"ל אם, א.נ.) לא יקראו לי אני אסיים את עבודתי באמצע".
הודעה זו שנשלחה על ידי התובעת לטובה בזמן אמת תומכת בגרסת התובעת, כי מועד סיום העסקתה בחנות היה ידוע לנתבע מבעוד מועד. יתרה מכך, אף אם לדעת הנתבע לא היה סיכום כאמור (עמ' 21, ש' 16-23), הרי שלא הוכח לפניי, כי הנתבע הגיב להודעת התובעת מיום 11.12.17 בדבר התחלת הפיטורים לאלתר בדרישה להתייצבות מידית לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, כך שלמצער ניתן לראות בהתנהגות הנתבע בזמן אמת כהסכמה לוותר על עבודת התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת וטענתו לקיזוז עלתה רק בתגובה לתביעת התובעת לתשלום זכויותיה. בנסיבות אלה, דין טענת הקיזוז להידחות.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר בסך 4,644 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.12.16 (מחצית תקופת הזכאות);
הפרשי פיצויי פיטורים בסך 1,879 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 11.12.17 (מועד סיום העבודה);
דמי חגים בסך 2,330 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.12.16;
פיצוי לפי חוק הודעה לעובד בסך 700 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מ יום 11.12.17.
יתר התביעות נדחות וכך גם טענת הקיזוז.
בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל .

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ט, (20 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: מירית לוק
נתבע: מיכלי בנציון
שופט :
עורכי דין: