ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה גליק נגד עו"ד אמיר יקותיאל :


לפני כבוד השופטת חנה פלינר

המבקש

משה גליק
ע"י ב"כ עו"ד דניאל סלע

נגד

המשיב

עו"ד אמיר יקותיאל
ע"י ב"כ עו"ד אבי מיכאלי

פסק דין

מונחת בפני תובענה למתן חשבונות במסגרתה מתבקש בית המשפט להורות למשיב ליתן חשבונות, דו"חות ומסמכים באשר לחשבון נאמנות של המבקש (להלן: "חשבון הנאמנות")- פירוט כניסות ויציאות כספים; פרטי חשבון ודפי החשבון; פירוט יתרות הכספים; פירוט העברות (העתקי המחאות, העברות בנקאיות, פעולות אחרות בחשבון). לחילופין, וככל שלא נפתח חשבון נאמנות, מבקש המבקש לקבל לידיו את המסמכים הנזכרים לעיל, בחשבונות בהם בוצעו פעולות (להלן יחדיו: "דו"חות הנאמנות").

בהמרצת הפתיחה מתאר המבקש את הרקע ליחסי הצדדים - המשיב (עו"ד אמיר יקותיאל) ייצג את המבקש (משה גליק) בעסקת מכר 304,200 מניות המבקש (40% מהון המניות המוקצה של החברה) בחברת בית חולים לחולים כרוניים הדר רמתים בע"מ (להלן: "החברה") למר אלי בן שם בתמורה לסך של 1,300,000 דולר אמריקאי. בבעלות החברה היה נכס מקרקעין ברח' הבנים 80 בהוד השרון, גוש 6454, חלקה 286 (להלן: "התמורה" ו- "הנכס" בהתאמה).

ביום 21.6.2006 נחתם הסכם מכר (צורף כנספח 1 להמרצת הפתיחה, להלן: "ההסכם") במסגרתו סוכם כי חלק מהתמורה תשולם למשיב בנאמנות , לצו רך תשלום חובות המבקש בחברה וראו סעיפים 8.2, 8.3, 8.7 להסכם. בהמרצת הפתיחה טוען המבקש כי במרוצת השנים קיבל מהמשיב סכומים שונים על חשבון התמורה. ביום 22/4/15 פנה המשיב למבקש וטען כי סך של 780,000 ₪ הועבר למבקש בשגגה, וחשבון הנאמנות ביתרת חובה. בתגובה בקש המבקש לקבל לידיו פירוט מתוך חשבון הנאמנות, אולם בקשותיו נותרו ללא מענה.

המבקש טוען כי המשיב הגדיל לעשות וחרף הבקשות המפורש ות לקבל לידיו מסמכים מתוך חשבון הנאמנות וחשבונות אחרים מהם בוצעו כביכול פעולות כספיות הנוגעות להסכם המכר, הגיש המשיב ביום 26.10.2016 תביעה נגד המבקש בסך 840,778 ₪, במסגרתה ביקש להורות למבקש להשיב לו כספים שהועברו לאחרון, כביכול בשגגה. המבקש מציין כי באותה עת היה מצוי במצב בריאותי ירוד, ומשכך ביום 18.7.2017 ניתן כנגדו בבית המשפט השלום בהרצליה פסק דין בהיעדר הגנה (סכום התביעה תוקן לסך של 683,353 ₪). המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין אך ביום 21.12.2017, לאחר דיון במעמד הצדדים, דחה ביהמ"ש השלום את הבקשה לביטול פסק הדין (פסק הדין וההחלטה ניתנו במסגרת תא"ק 33041-10-16). כך גם נדחתה ביום 21.2.2018 בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש (החלטת כבוד השופט יקואל, רע"א 24544-01-18, להלן: "הבר"ע").

לטענת המבקש, אין בהליכים ובהחלטות שנזכרו לעיל כדי לפגוע בזכותו לדרוש את המסמכים הנוגעים לנאמנות. המבקש טוען כי מדובר בעילת תביעה שונה; כי נושא זה מעולם לא נבדק ולא נקבע כל ממצא לגביו. לא זו אף זו, המבקש טוען כי בדיון שהתקיים בפני ביום 3.12.18 הודה ב"כ המשיב : "אני מאשר שלא היה חשבון ייעודי" (פרו' עמ' 2 שו' 21). לטענת המבקש, זו הפעם הראשונה בה התחוור לו כי אכן לא נפתח חשבון נאמנות כפי שהתחייב מכוח ההסכם ולפיכך את מירוץ ההתיישנות יש למנות ממועד זה. המבקש טוען כי התנהלות המשיב הינה בניגוד למוסכם ובניגוד לחובה הקבועה ב סעיף 7 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות").

מנגד טוען המשיב, עוד במסגרת התגובה להמרצת הפתיחה, כי על בית המשפט לדחות את התובענה על הסף מאחר ואין כל עילה כנגד המשיב; כי המדובר בהליכי סרק מש פטיים חסרי תום לב, תועלת ותוחלת. לטענת המשיב יש לדחות על הסף את התובענה מחמת השתק פלוגתא, השתק דיוני ומעשה בית דין. כמו גם בשל התיישנות ושיהוי (להלן: "הטענות המקדמיות"). בסעיף 3 לתגובתו טוען המשיב כי שיתף את המבקש, בהליכים, בפגישות, חתימה על מסמכים, אסמכתאות, ולפיכך עמד בדרישות הדין והפסיקה באשר לחובת דיווח נאמן. עוד טוען המשיב כי המסמכים ברשימת הדרישות הארוכה נמסרו למבקש ואין בידיו מסמכים נוספים.

המשיב שב וטוען כי טענות המבקש נולדות לאחר מתן פס"ד בהיעדר הגנה וכי הבקשה מהווה כסות לערעור בגלגול שלישי. כמו כן, טוען המשיב כי מאחר ומדובר בתובענה למתן חשבונות, כשאחד התנאים לה הוא הצבעה על עילת תביעה שעומדת מכוח הצגת המסמכים, אזי במקרה הנדון חסומה הדרך להמשך התדיינות, בשל ההליכים שנזכרו לעיל.

ביום 3.12.2018 התקיים דיון בפני במעמד הצדדים ובאי כוחם, במהלכו ניתנה הצעת בית המשפט כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול. הצדדים הודיעו בכתב כי לא הגיעו להסכמות וכי המבקש עומד על בירור התובענה. בהתאם לקביעתי בדיון, הוריתי לצדדים להגיש סיכום טענות ק צר באשר לטענות המקדמיות שהועלו.

המבקש טוען כי אין מקום לסלק את התובענה על הסף, סעד אותו יושיט בית המשפט רק במקרים חריגים . המבקש שב וטוען כי ההכרעות בבקשה לביטול פסק דין ובבר"ע שהוגשה אינן מהוות מעשה בית דין או השתק פלוגתא ולמעשה במסגרת הליכים אלו לא דנו בטענות המבקש הנוגעות לחשבון הנאמנות (כאשר אין חולק שחשבון ייעודי לא נפתח) וכי הבקשות נדחו בפן הפרוצדוראלי בלבד.

נוסף על כך, טוען המבקש כי התביעה לא התיישנה מאחר וחשבון הנאמנות או דפי החשבון של חשבונות הבנק אליהם הוזרמו הכספים הם ראיות מהותיות שנעלמו מהמבקש, משכך סבור המבקש כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הדיון 3.12.2018 שם גילה לראשונה כי המשיב לא פתח חשבון נאמנות כהוראת ההסכם. המבקש מפרט את תחשיביו וחישוביו מהם עולה שהמשיב מטעה את ביהמ"ש וכי מדף חשבון אותו איתר עולה כי המבקש קיבל רק חלק מהכספים להם היה זכאי בהתאם להסכם המכר ובוודאי שלא שולמו לו כספים ביתר של 640,778 ₪ , אלא נותר סך של 36,012 ₪ שהמשיב חב למבקש.

המשיב הגיש תשובה לתגובת המבקש במסגרתה חזר על טענותיו המקדמיות. המשיב הוסיף וטען כי המבקש מנסה לכפות על ביהמ"ש להרחיב את גדרי המחלוקת וההליך, לנהל את תביעת המשיב מחדש ולהכריע בסוגיות שנדונו והוכרעו; כי טענותיו החדשות של המבקש מתבססות על מסמכים שהיו בידיו ובשליטתו כל העת. לטענת המשיב, המקרה הנדון נופל לגדר המקרים בהם ידחה בית המשפט את התביעה על הסף, במיוחד כשעסקינן בתביעה למתן חשבונות.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את הדברים קובעת אני כי יש מקום לסלק על הסף את התובענה שבפניי. אמנם מודעת אני להלכה הקובעת כי יש לנקוט במשורה במתן סעד דרסטי שכזה, אולם מקום בו נוכח בית המשפט שגם אם כל האמור בתובענה נכון הוא, בכל זאת לא ינתן הסעד המבוקש – ניתן להורות על סילוק על הסף: " אין למחוק תביעה בשל חוסר עילה, אלא אם ברור הדבר על פניו, ואף בהנחה כי כל האמור בה יוכח, כי התובע אינו זכאי לסעד או תרופה מהדין". ראו ת"א (י-ם) 1243/98 עזבון המנוח אבו דייה נ' מדינת ישראל, פ"מ תשס"א (2) 537.
במקרה הנדון מונחת בפניי תובענה למתן חשבונות, במסגרתה מבקש המבקש לעיין בדפי החשבון של חשבון הנאמנות או כל חשבון אחר ממנו התנהלה הפעילות הכספית של המשיב הנוגעת להסכם. לא זו אף זו, בסעיף 34 להמרצת הפתיחה עותר המבקש לפיצול סעדים, באופן ..." שיתאפשר לו במידת הצורך לתבוע מן המשיב את הכספים שהופקדו בידיו בנאמנות כמו גם פיצויים על נזקיו ככל שיסתברו ויתגבשו".

בע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, נא(4) 337, 344 פירט בית המשפט את שני השלבים בהם מתנהלת תובענה למתן חשבונות (ההדגשות שלי): "כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות (...) שנית עליו להוכיח- ולו לכאורה- כי קמה לו "זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות" (...) אם התקיימו תנאים אלו, ובהיעדר סיבה אחרת המצדיקה הימנעות ממתן החשבונות- כגון חיסיון או היעדר הצורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי- ייתן בית- המשפט צו למתן חשבונות".

במקרה הנדון, אין חולק לעובדה שמתקיים התנאי הראשון – קיומה של נאמנות מקים את התנאי של "מערכת יחסים מיוחדת" המזכה במתן חשבונות. עם זאת – אין תקומה לתנאי השני, שהכרחי אף הוא. והיה והמבקש יזכה לקבל לידיו את חשבונות הנאמנות, לא עומדת לו כל זכות תביעה לגבי כספים אלו שכן בעניין זה קם מעשה בית דין וההתיידנויות הקודמות בין הצדדים חוסמות את המבקש מלהגיש תביעה כספית בנוגע כספים שנמסרו למשיב מכוח ההסכם, לרבות כספי הנאמנות.

ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטין (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 8.3.2009) (להלן: "ענין וינשטין") נדונה השאלה האם פסק דין שניתן בהעדר הגנה יכול להקים מעשה בית דין. וכך נאמר בסעיף 13 לפסק הדין: "שאלת כוחו המחייב של פסק דין שניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות כהשתק פלוגתא היא שאלה מערכתית. היא יכולה לעלות במגוון של מצבים: נתבע בסדר דין מקוצר שלא התגונן, נתבע בסדר דין מקוצר שהתגונן אך לא התייצב לחקירה על תצהירו (...), נתבע שלא הגיש כתב הגנה והתובע נטל פסק דין ועוד. יתכן שהנתבע יכול היה להדוף את התביעה נגדו אילו התגונן, או התגונן כדבעי, אולם הוא לא עשה כן, וניתן נגדו פסק דין. האם עומדת לו, לאותו נתבע, האפשרות לחזור ולהעלות ולמעשה "לפתוח", בהתדיינות מאוחרת, את השאלה האם הוא חייב לתובע את הסכם שנקבע בפסק הדין המוקדם?".

בסעיף 18 לעניין וינשטין מפנה בית המשפט לדבריה של פרופ' נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי" (בעמודים 317-325) באשר לשאלה האם פסק דין שניתן בהעדר הגנה יכול להקים השתק פלוגתא תוך הבחנה בין פלוגתא שהיא נושא ההתדיינות הראשונה, שהוכרעה לטובת התובע בפסק הדין הראשון לבין פלוגתא אחרת שההכרעה בה הייתה נחוצה לצורך פסק הדין: "לגבי פלוגתא מן הסוג הראשון נאמר, כי פסק- הדין מונע מהנתבע כל אפשרות להעלות, בהתדיינות אחרת כלשהי, טענה הסותרת או מכחישה את שנקבע בו. פסק הדין גורם לסיומם המוחלט של כל הנושאים והעניינים שהוכרעו בו במפורש. כל עוד לא בוטל פסק הדין בהליך הפרוצדוראלי הראוי, אין הנתבע יכול לכפור בו בהתדיינות אחרת כלשהי, ובכך לערער בדרך עקיפין את יסודותיו".

עוד נקבע כי "(...) העובדה שבית משפט לא דן והכריע בטענה מסוימת באופן פוזיטיבי, אינה מכשול בלתי עביר להיוצרות מעשה בית דין בעניינה לדידי השאלה מדוע לא נדונה הטענה לגופה- האם כיוון שלא נטענה בכתב הגנה שהוגש, או כיוון שנכללה בכתב הגנה שלא הוגש, או בשל אי התיצבות בעל הדין- אינה עיקר. הדגש הוא בעובדה שלבעל הדין היתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את הענין להכרעת בית המשפט בלא שעשה כן".

במקרה שלפנינו, אין ספק שהמבקש היה מודע לתביעה שהוגשה כנגדו על ידי המשיב ויכול היה הוא להגיש כתב הגנה, לדרוש גילוי מסמכים, ובכלל זה הצגת דפי החשבון; לנהל הליך משפטי עד תומו; ולברר עד דק את שאלת התקבולים והתשלומים שנעשו מתוך כספי הנאמנות. די בעיון בהמרצת הפתיחה וביתר שאת בעמדה האחרונה שהוגשה מטעמו של המבקש בעניין הטענות המקדמיות, על מנת להבין שאת אותו תחשיב ממש – התחשיב שהיה על המבקש לעשות עת הוגשה נגדו כתב תביעה, מבקש הוא לבצע כיום.

כאמור לעיל, המבקש לא הגיש בקשת רשות להגן ומשכך ניתן פסק הדין בבימ"ש שלום בהיעדר הגנה (ביום 18.7.2017, ביום 4.9.2017 נחתמה פסיקתא מתוקנת) על בסיס אישור מסירה שהוגש לתיק ותצהיר מוסר. פסק דין זה ניתן לאחר כ-8 חודשים מפתיחת ההליך וראה טענת המשיב בתגובתו לפיה במהלך תקופה זו ניסה המשיב לדבר עם המבקש ולהסדיר את העניין ברוח טובה (סעיף 16 לתגובה). המשיב לא השלים עם פסק הדין שניתן כנגדו והגיש בקשה לביטול פסק הדין במעמד צד אחד (ביום 28.9.2017) שם טען המבקש כי לא קיבל ולא ידע כי מתנהלת כנגדו תביעה בבית המשפט וכי כתב התביעה מעולם לא נמסר לו וכי תצהיר המוסר הוא תצהיר בדים.

ביום 21.2.2017 התקיים דיון בבית המשפט השלום במסגרתו נחקר המוסר (מר יוסף אלבו) וביהמ"ש קבע כי "עדותו נמצאה מהימנה ועניינית כאשר כל האמור בתצהיריו לא נסתר" (עמוד 1, שורות 19-20, החלטה מיום 21.2.2017); "כי מר אלבו לא היה זר למבקש" (עמוד 2, שורה 8); ביהמ"ש לא נתן אמון בתשובת המבקש כי יש לו אינטרס לטעון שלא קיבל את התביעה (עמוד 2, שורות 11-12); ביהמ"ש קבע כי המבקש ידע על התביעה הצפויה מאחר וקיבל את המכתב של אופירה שטרן כבר ביום 22.9.2016 (עמוד 2, שורות 14-28); ביהמ"ש העדיף את גרסת המשיב לפיה הפגישה הייתה לאחר הגשת התביעה ובקשר עם התביעה עצמה (עמוד 4, שורות 25-27); כי העובדה שפסק הדין נתבקש חודשים רבים לאחר הגשת כתב התביעה מלמדת כי היו לצדדים מגעים לשם יישוב המחלוקת (עמוד 5, שורות 4-6). כמו כן, ציין ביהמ"ש כי המבקש לא פירט את סיכויי הגנתו ובחר להסתמך על עילה אחת בלבד ופירט את הסיכון שבכך (עמוד 6, שורות 4-8).

מעיון בהחלטת השופט יקואל מיום 21.2018 שניתנה במסגרת הליך הבר"ע עולה כי המבקש טען טענות הזהות להליך דכאן, כך למשל: "(...) לגופן של טענות התביעה, טען המבקש כי המשיב לא הפקיד את כספי הנאמנות לחשבון ייעודי וכן כי יצר אנדרלמוסיה וערבוב של כספי הנאמנות עם כספים שמקורותיהם שונים, על מנת לשלשל לכיסו חלק נכבד מכספי הנאמנות"; "כי העובדות שבכתב התביעה מצביעות על רשלנותו של המשיב בתפקידו כנאמן, בכך שנמנע מלפתוח חשבון נאמנות ייחודי, בניגוד להוראות ההסכם ובכך שלא צירף את דו"חות הנאמנות" (ראה: סעיף 6 להחלטה).

עוד נלמד כי לשיטת המבקש עצמו, סיכויי ההגנה נפרשו במהלך חקירתו בפרוטוקול הדיון, אז ציין כי לא קיבל דו"חות נאמנות מאת המשיב וכי הלה הפר את חובותיו כלפיו (שם). עת בה המבקש עצמו העלה טענה זו הרי שגם לשיטתו שלו נבחנו הטענות כבר במסגרת ההליך בבית המשפט השלום ולכל המאוחר במסגרת הליך הבר"ע ומפנה לעניין זה לסעיף 11 להחלטת השופט יקואל.

לפיכך – הגעתי לכלל מסקנה שהמבקש היה יכול להעלות, בזמן אמת, את כל טענותיו לעניין חשבון הנאמנות; אופן ניהולו; הכספים ששולמו על ידי המשיב, וכל יתר הטענות אותן שב ומעלה כעת המבקש. המבקש חסום מלהעלות טענות אלו ולפיכך, וגם אם ק יימים יחסים המצדיקים מתן חשבונות, לא עומדת למבקש כל עילת תביעה הנובעת מחשבונות אלו – משזו מוצתה עד תום. לחילופין ומעבר לכך, אציין כי המשיב הצהיר כי אינו ברשותו מסמכים נוספים מעבר לאלו שהוצגו. אם כך הוא, אזי אין כל צורך בתביעה ה"דו-שלבית", ואם סובר המבקש כי המסמכים המצויים בפניו כבר מבססים עילת תביעה – לכאורה יכול היה לבסס תביעה כספית על יסוד הקיים. בעניין זה אזכיר את ההלכה הקובעת כי אין מקום להעניק סעד הצהרתי מקום שהסעד האופרטיבי (הכספי במקרה הנדון) קיים , וראו ע"א 4076/00 נצחון ציפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמבורסקי בע"מ פד"י נ"ו ( 3) 41, 47; רע"א 7886/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ביריאן (27/3/12) [ פורסם במאגרים ]. דברי אלו כאמור נאמרים למעלה מן הצורך שכן לדידי המבקש חסום מלהגיש תביעה כספית, ויתכן שמסיבה זו בחר להגיש את התובענה כפי שהוגשה.

לאור מסקנתי הנ"ל אין צורך להידרש לטענות המקדמיות הנוספות שהועלו על ידי המשיב. הנני מורה על דחיית התובענה על הסף. המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשגר עותק מפסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י' שבט תשע"ט, 16 ינואר 2019, בהעדר הצדדים ובאי כוחם .


מעורבים
תובע: משה גליק
נתבע: עו"ד אמיר יקותיאל
שופט :
עורכי דין: