ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מני לנגפוס שרה נגד מדינת ישראל :

13 ינואר 2019
לפני: כבוד השופט אורן שגב

המבקשים:
(הנאשמים)
מני לנגפוס שרה
מני מנשה
ע"י ב"כ: עו"ד עופק פיק ואח'
-
המשיבה:
(המאשימה)
מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד חגית רונן ואח'

החלטה

לפניי בקשת הנאשמים להורות על ביטולו של כתב האישום שהוגש כנגדם בעבירות של העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי, בניגוד לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן – החוק).
אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, ולהלן הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי.

טענות הנאשמים
לטענת הנאשמים, הנסיבות העובדתיות המתוארות בכתב האישום אינן מתארות את המציאות, שכן לעובדת הזרה, שנתפסה בביתם, היה היתר לעבוד בישראל ללא הגבלה, שעה שבכתב האישום, צוין, כי העובדת הגיעה לארץ באשרת תייר אך הועסקה אצל הנאשמים בעבודות משק בית, מבלי שהיה להם היתר להעסיק עובדת בעלת אשרה לעבוד כעובדת סיעודית, שלא בעבודות סיעוד. כאמור, הנאשמים טענו, כי במקרה דנן, המציאות שונה, שכן מדובר בעובדת שנכנסה לישראל באשרת "תייר בעל רשיון עבודה".
באשר לאישום המייחס להם העסקה ללא ביטוח רפואי, טענו הנאשמים כי העבירה הנ"ל יוחסה להם לתקופה שמיום 01.02.2012 ועד ליום 30.01.2014. לטענתם, העובדת עבדה אצל מעסיקים רבים זולתם ו "סיפרה להם כי היא כבר מבוטחת בביטוח רפואי, ולפיכך אין צורך לבטחה פעם נוספת" (סעיף 20-21 לבקשה). הנאשמים הוסיפו כי לא הסתפקו בכך ופנו לחברת הביטוח, וקיבלו ממנה אישורים המעידים על כך שהעובדת אכן היתה מבוטחת בתקופה שמיום 07.02.2014 ועד ליום 18.07.2017 (נספח 9 לבקשה). זאת ועוד, המאשימה מייחסת להם העסקה מיום 01.02.2012 ועד ליום 31.01.2014, חרף העובדה שמדובר בעבירה מסוג עוון, שחלה עליה תקופתהתיישנות של 5 שנים. מכאן, שהמאשימה היתה רשאית, לכל היותר, לטעון, כי הם העסיקו את העובדת ללא ביטוח רפואי בגין התקופה אשר החלה רק ביום 09.07.2014, וזאת בשים לב לכך, שכתב האישום הוגש ביום 09.07.2018. לשון אחר, הנאשמים ביצעו לכאורה את העבירה במשך תקופה של 6.5 חודשים בלבד (מיום 09.07.2013 ועד ליום 30.01.2014) מתוך תקופה העסקה של 10 שנים, ולא כפי שנכתב בכתב האישום.
לאור האמור לעיל, טענו, כי מן הרואי היה לבכר את המסלול המנהלי ולא להגיש כנגדם כתב אישום.
בבקשתם, הקדישו הנאשמים פרק נפרד ליסוד הנפשי וטענו, כי כי מכלול הראיות מצביע "על כך שלא היה להם ולו החשד ו/או הספק המזערי כי הם מבצעים עבירה. לשון אחר, לא ניתן לייחס להם מודעות לרכיבי העבירה או אפילו עצימת עיניים. הנאשמים הוסיפו, כי העובדה שדיווחו על העובדת למוסד לביטוח לאומי, מחזקת טענה זו, שכן, אילו קינן בלבם חשד, כי הם מעסיקים את העובדת בניגוד לחוק, לא היו מבצעים את הדיווח כאמור.

טענות המאשימה
המאשימה הקדימה וטענה, כי טענותיהם של הנאשמים הנן עובדתיות, ובתור שכאלה דינן להתברר במסגרת שלב הראיות, ולא בשלב מקדמי זה.
לגופו של עניין, טענה, כי העובדת הזרה, אזרחית מדינת חוף השנהב, נצפתה כשהיא מבצעת עבודות משק בית בביתם, וכי בבדיקה שנעשתה הסתבר, כי בקשתה למקלט מדיני סורבה ביום 05.07.2011. מכאן, שהעובדת הועסקה שלא כדין מיום 01.02.2012 ועד ליום 30.01.2014. עוד הוסיפה, כי כתב האישום הוגש על בסיס ראיות הקיימות בתיק בנסיבות שהצדיקו הגשת כתב אישום ולא הטלת קנס מנהלי, כפי שפורט במזכר הנימוקים, בהתאם לסמכותו של התובע מטעם המאשימה מכוח סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות ובהתאם להנחיות הפנימיות של המאשימה שמפורסמות באתר האינטרנט שלה .
המאשימה פירטה את סוגי ההיתרים הניתנים בישראל על פי החלטות הממשלה השונות (בניין, חקלאות, תעשייה ושירותים, מסעדות, מומחים וסיעוד) והטעימה כי ענף משק הבית אינו נמנה עליהם.
המאשימה הוסיפה, כי במזכר הנימוקים, שעל בסיס האמור בו הוחלט להגיש כתב אישום, צוין, כי העבירה מתייחסת להעסקת עובדת זרה אצל מעסיק שאינו בעל היתר סיעודי וכי העובדת הזרה הועסקה בבית הנאשמים במשך 5 שנים, דבר המלמד על קביעות בהעסקה, המהווה שיקול לחומרה. עוד צוין, כי העובדת נכנסה לישראל באשרת תייר וחלק מתקופת שהייתה בארץ היתה ללא אשרה כלל. העובדת גם לא בוטחה כנדרש במשך כל תקופת העסקתה. לאור האמור לעיל, מתקיים התנאי של נסיבות לחומרה המצדיקות נקיטת הליך פלילי.
המאשימה התייחסה לדוקטרינת הגנה מן הצדק בראי הפסיקה וטענה כי במקרה דנן, רשות האוכלוסין הודיעה באמצעות פרסום באמצעי התקשורת בחודש מאי 2011, על רקע שיפור במצבה המדיני של מדינת חוף השנהב, כי על נתיני מדינה זו להיערך ליציאה מישראל. בהקשר זה הטעימה, כי העתירות שהעובדת הגישה לבתי המשפט על מנת להאריך את שהותה בישראל, נדחו כולן וכי להיתר שניתן לה לשהות בישראל עד לבירור עניינה, לא נילווה היתר עבודה.
ביחס לאי עריכת ביטוח רפואי, טענה המאשימה, כי הטענה לפיה ביחס לחלק מהתקופה חלה התיישנות, אינה מאיינת את עצם ביצוע העבירה וכי בכוונת המאשימה לתקן את כתב האישם, באופן שתקופת אי עריכת הביטוח תשונה בהתאמה.
לאור כל האמור לעיל, טענה המאשימה כי לא נפל פגם בפעולותיה באופן שניתן להגדירן שרירותיות או חורגות ממתחם הסבירות ועל כן, אין הצדקה להתערבות ביה"ד בהן.

אשר להכרעתי –
בעפ"א 50688-01-15 מדינת ישראל נ' רינה מגנזי (25.07.16), עמד בית הדין הארצי על העקרונות המנחים בנוגע להחלטת המדינה להגיש כתבי אישום חלף הטלת קנס מנהלי. נביא להלן בתמצית את קביעותיו של בית הדין הארצי, היפות לענייננו:
חוק העבירות המנהליות נועד להתמודד עם מצב של ריבוי העבירות בחוקים ובתקנות ולהציע דרכי ענישה חלופיות באופן שהמחוקק יצר דרך ענישה חלופית בדמות הגדרת עבירות מסוימות כ"עבירה מנהלית" שבצידה קנס מנהלי, וזאת במטרה לשפר את האכיפה, להקטין את העומס המוטל על רשויות האכיפה והשיפוט;
סעיף 15 לחוק הנ"ל מאפשר בתנאים מסוימים להגיש כתב אישום במקרה של ביצוע עבירה מנהלית;
אשר לברירה שבין "המסלול המנהלי" לפי חוק העבירות המנהליות ובין "המסלול הפלילי" קבע בית המשפט העליון בעניין אפרתי (בג"ץ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (3.6.1992)) כי "דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מנהלי, ובהליך מנהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מנהלית היא החריג והיוצא לכלל".
במסגרת קביעת מדיניות ההעמדה לדין פלילי במקרה של עבירה המוגדרת כעבירה מנהלית, הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות לרשויות התביעה (נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985 (הנחיה מס' 4.3041, מעודכן ליום 29.6.2011) להלן – הנחיות היועמ"ש). מדובר ברשימה בלתי ממצה. בנוסף, ביום 18.5.2008 פורסם עדכון של ההנחיות הפנימיות לעניין הגשת כתבי אישום בעבירות מנהליות במקום הטלת קנס מנהלי. בסעיף 2 להנחיות אלה נקבע כי תחת הטלת קנס מנהלי ניתן להגיש כתב אישום במקרים של ריבוי עבירות (לא רלוונטי לענייננו). בסעיף 5 להנחיות 2008 נקבעו נסיבות נוספות אשר בהתקיימן ניתן להגיש כתב אישום תחת הטלת הקנס המנהלי. גם כאן, מדובר ברשימה בלתי ממצה;
החלטת רשויות התביעה להגיש כתב אישום תחת הטלת קנס מנהלי נתונה לביקורת שיפוטית לפני בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום (בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל, (6.2.2006)). ביקורת זו תופעל בהתאם לכללים המקובלים במשפט המנהלי, ובכלל זה בחינת סבירות ההחלטה.
ומן הכלל אל הפרט
לטענת המאשימה, כתב האישום הוגש על סמך ראיות הקיימות בתיק ובהתבסס על הנימוקים שפורטון במזכר הנימוקים, לרבות נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים.
מבלי שיהיה בכך כדי לחוות דעה בנוגע לסיכויי הגנתם של הנאשמים, אציין, כי לא מצאתי כי מדובר בשיקול דעת בלתי סביר בנסיבות העניין.
אכן, לנאשמים עומדות טענות שונות, שעשויות להיות בעלות משקל בשלב הטיעונים לעונש, ואולם, ברי, כי יתר טענותיהם צריכות להתברר בזירה הראייתית, שכן גם לטענת הנאשמים עצמם, העובדות המצוינות בכתב האישום אינן מתארות את המציאות, כהגדרתם בסעיף 9 לבקשה. כך לגבי עבירת העסקתה של העובדת הזרה וגם לגבי עבירת הביטוח.
הצהרתה של המאשימה, כי בדעתה לתקן את כתב האישום בנוגע לתקופה בה העובדת לא היתה מבוטחת לכאורה, תצמצם את גדר המחלוקת ולכן, גם מן הטעם הזה, אין לנקוט בצעד הדרסטי של ביטול האישום הנ"ל, כי אם להתיר למאשימה לתקנו, באופן שיהלום את הראיות שבידיה.
ביחס לטענות הנאשמים המתייחסות ליסוד הנפשי, ברי כי השלב המתאים להתייחס לכך, כמו גם לחומר החקירה המצוי בתיק, הוא שלב הראיות ולא כעת, שעה שכל מה שעומד בפני בית הדין הוא כתב האישום בלבד, אותו הוא מתבקש לבטל מחמת הגנה מן הצדק.
לאור כל האמור לעיל, ומשאין חולק, כי בזמנים הרלוונטיים לביקורת, לא היתה בידי העובדת הזרה אשרת שהייה בארץ וממילא גם לא אשרת עבודה, ולאור העובדה שהנאשמים עצמם מודים, כי לא היה לה ביטוח רפואי למשך תקופה של כ- 6.5 חודשים, באתי לכלל מסקנה, כי המאשימה עשתה שימוש סביר בהפעלת שיקול הדעת להגיש כתב אישום, באופן שאינו עומד בניגוד לעקרונות הצדק ומצדיק את התערבותו של בית הדין. לפיכך, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום.
לאור העובדה שתשובת הנאשמים טרם ניתנה לכתב האישום, אני מתיר למאשימה לתקנו בתוך 14 יום מהיום. עותק יישלח במישרין לסניגור.
נקבע להקראה ליום 04.06.19 בשעה 09:00.
ניתנה היום, ז' שבט תשע"ט, (13 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: מני לנגפוס שרה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: