ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהרון בן עמי נגד בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב

המערער
1. אהרון בן עמי
ע"י ב"כ: עו"ד איתן ברקוביץ'
-
המשיבות.

  1. בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ
  2. י. ויטה - עבודות עפר, כבישים וקבלנות כללים בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד אלעד זוסמנוביץ

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ליבר-לוין מיום 06.01.19, שהורתה על צמצום העיקול הזמני שהוטל על נכסי המשיבות בסך 428,742 ₪ , באופן שיעמוד על 150,000 ₪ (להלן – ההחלטה").
אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל, ולהלן טעמיי.

הרקע העובדתי בתמצית
הורתו של הליך זה בבקשה להטלת עיקול על נכסי המשיבות בגובה 922,936 ₪, שנדחתה בהחלטה של כבוד הרשמת מיום 13.11.18 (להלן – ההחלטה הראשונה). על החלטה זו הוגש בפניי ערעור (ע"ר 46793-11-18) וביום 27.11.18, ניתן פסק דין, שקיבל את הערעור בחלקו, באופן שהוריתי כי יינתן צו עיקול זמני ברישום כנגד נכסי המשיבה 1 בלבד על סך 428,742 ₪ (להלן – פסק הדין). כמקובל בהליכ ים אלה, החלטת הרשמת ובעקבותיה, פסק הדין - ניתנו במעמד צד אחד.
ביום 18.12.18 הגישו המשיבות בקשה דחופה לביטול העיקול ולאחר שהתקבלה תגובת המערער-התובע, התקיים ביום 31.12.18 דיון בפני כבוד הרשמת, במהלכו נשמעו ראיות הצדדים, ואשר בסופו ניתנה החלטת הרשמת שלא לבטל את העיקול כי אם לצמצמו לסך של 150,000 ₪ (להלן – ההחלטה השנייה). החלטה זו היא מושא הערעור שבפניי.
להשלמת התמונה, יצוין, כי במקביל להגשת הודעת הערעור על ההחלטה השנייה, הוגשה בקשה לקבלת סעד זמני בהליך הערעור, במסגרתה ביקש המערער כי סכום העיקול שנפסק במסגרת פסק הדין יעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור.
ביום 10.01.19 התקיים בפניי דיון בנוכחות הצדדים ובאי כוחם.

החלטת הרשמת מושא ערעור זה
בהחלטתה השנייה קבעה הרשמת, כ י אין מקום להורות על ביטול העיקול, כפי שנתבקש, כי אם להורות על צמצומו לגובה 150,000 ₪ וב נימוקי ההחלטה צוין כדלקמן:
מנהל המשיבה 1 אישר בחקירתו כי החברה נמצאת ביתרת חובה בסך 10,000 ₪, הכחיש כי קיימת יתרת חובה גדולה יותר אך סירב לחשוף את גובה ההתחייבויות של המשיבה 1 לבנק המזרחי. יתרת החובה הנ"ל הנה סבירה ביחס לחברה אשר מנהלת את עסקיה ומקבלת תקבולים באופן שוטף;
בבקשה לביטול עיקול לא היתה התייחסות לטענה כי נוכו הפרשות לקרן פנסיה משכרו של התובע ולא הועברו ליעדן, עובדה שפסק הדין שם עליה דגש בנוגע לעילת ההכבדה;
העיקול גרם למשיבה 1 לנזקים אדירים ופעילותה משותקת בשים לב לסכום העיקול הגבוה שאושר בפסק הדין, כשמנגד קיימים עובדים וספקים שצריך לשלם להם; מנגד, המשיבה 1 לא סיפקה כל הסבר מפורט באשר לכך ובאשר לחוסנה הכלכלי "באופן המעורר שאלות" (סעיף 22 להחלטה השנייה);
בנוגע לראיות שהוצגו, המשיבה לא הכחישה שהיא חייבת למערער תשלום עבור 3 הרכיבים שנזכרו בפסק הדין.
נושא הקיזוז של דמי השימוש ברכב יצטרך להיות מוכרע ע"י המותב שישמע ראיות בתיק.
מנהל המשיבה 1 אישר כי ביחס להלוואות שניתנו למערער, ובגינן קיימת למשיבות טענת קיזוז, אלה ניתנו ללא כל מסמך בכתב, ומהמסמכים שצורפו לבקשת לביטול העיקול עולה, כי חלק הארי שלהן לא ניתן כלל ע"י המשיבה 1 כי אם באופן אישי ע"י הבעלים, מר שאול בן עמי ורעייתו, ולכן קיים ספק אם ניתן להתייחס להלוואות הנטענות כקיזוז במערכת יחסי העבודה בין הצדדים, ומכל מקום, הדבר דורש בירור עובדתי;
התובע סיים את עבודתו בנסיבות רפואיות שמנעו ממנו להמשיך ולעבוד ונסיבות אלה מוכרות בדרך כלל כנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים;
ביחס ליתרת ימי החופשה, הוכח כי נלקחו ימי חופשה ופנקס החופשות לא עודכן בשל היות המערער אחיו של מנהל המשיבה 1;
בנוגע למאזן הנוחות, העיקול גרם למשיבה 1 נזק ופגע במהלך העסקים הרגיל שלה, כשמנגד מדובר על תביעה לזכויות קו גנטיות.
לאור האמור לעיל, קבעה כבוד הרשמת, כי: "יש מקום לצמצם את העיקול לסכום בסך 150,000 ₪ וזאת כדי לשריין סכום זה לצורך הבטחת זכויותיו של התובע מחד ומנגד לא לשתק את עסקיה של הנתבעת 1 בשל כך". עוד הוסיפה: "כפי שציינתי לעיל, לא ניתן לקבוע מסמרות בשלב זה בכל הנוגע לעילת התביעה ולקיזוזים הנטענים על ידי הנתבעת 1" (סעיף 31 להחלטה השנייה).
הרשמת אף התייחסה לטענות המשיבות בנוגע להתנהלות הדיונית של המערער, שלא פעלו בהתאם להחלטתה בנוגע למועדים שנקבעו להמצאת המסמכים השונים לידי הצד שכנגד וקבעה, כי חרף המחדלים, "... מאחר והנתבעת 1 הגישה בקשה לביטול עיקול, והתקיים בה דיון במסגרתו פירטה את כל טענותיה, לא מצאתי שיש בכך כדי לשנות מהחלטתי" (סעיף 32 להחלטה השנייה).
ביחס להרחבת העיקול גם על המשיבה 2, קבעה כבוד הרשמת, כי על המערער להגיש בקשה מנומקת בכתב שתועבר לתגובה בטרם תתקבל החלטה בעניין .
להשלמת התמונה, יצוין, כי בעקבות פסק הדין, הוטל בפועל עיקול על נכסי המשיבה 1 בעיריית תל אביב ע"ס 428,742 ₪ (הודעת עיריית תל אביב מיום 24.12.18).

טענות המערער בתמצית
המערער טען, כי יש לבטל את החלטת הרשמת ולהשיב את סכום העיקול הזמני לסכום המקורי שנפסק בפסק הדין וכי יש להחיל את העיקול הזמני גם על המשיבה 2.
בנימוקיו ציין, כי פסק הדין צמצם ממילא את הסכום שנתבקש בסך 922,936 ₪ ולכן לא היה מקום להורות על צמצום נוסף, במיוחד לאור מסקנת הרשמת כי הן עילת התביעה והן יסוד ההכבדה, הוכחו;
המשיבות הודו בקיומו של חוב למערער בגין פיצויי פיטורים בסך של 330,492 ₪, זכאותו לקבלת פדיון ימי חופשה בסך 69,385 ₪ והפרשות שנוכו לפנסיה, אך לא הועברו לקרן בסך 30,873 ₪.
בקשתן של המשיבות לביטול העיקול נסמכות על טענה לקיומן של הלוואות שניתנו למערער וטרם נפרעו, אלא שמדובר בהלוואות, שחלקן ניתן לו לפני כ-20 שנה ועל כן רכיב התביעה בגינן, התיישן ובנוסף, מדובר על הלוואות שניתנו למערער ע"י הבעלים והמנהל של המשיבות, מר שאול בן עמי (אחיו של המערער) באופן אישי, ולא ע"י המשיבות.
דין טענת המשיבות לעניין זכות קיזוז דמי השימוש ברכב החברה שנותר אצל המערער , להידחות אף היא, שכן המשיבות הודו כי הרכב ניתן למערער בהסכמתן, והוחזר אליהן מיד כשהמערער נדרש לעשות כן. לפיכך, מדובר בהטבת שכר שנתן מעסיק לעובד, ולא ניתן לקזז זאת מהעובד בדיעבד, ללא הסכמתו המפורשת.
מכאן, שלא הוצגה כל ראיה לקיומה של זכות קיזוז, כשמנגד, אין התכחשות מטעם המשיבות לזכאותו של המערער לקבל את 3 רכיבי התביעה, שכנגד סכומם המצטבר (428,742 ₪), הוטל העיקול בפסק הדין. בנוסף, ככל שהרשמת ראתה להפחית את סכום העיקול, היה עליה לעשות זאת מסכום התביעה ולא מסכום העיקול, שצומצם מלכתחילה.
לעניין יסוד ההכבדה, המשיבים לא הציגו כל ראיה שיש בה כדי לשנות את קביעתו של פסק הדין, לפיה מתקיימת הכבדה בנסיבות העניין, שכן המשיבות לא הציגו דפי חשבון או דוחות כספיים כלשהם, המצביעים על יכולתן הכלכלית, דבר שהיה מצביע על נקלה על איתנותן הכלכלית; המשיבות הודו כי חשבונות הבנק שלהן ביתרות חובה והבעלים, מר שאול בן עמי הודה בחקירתו שנאלץ למכור ב-3 השנים האחרונות 3 בתים כדי לממן את עסקיו.
לבסוף, במסגרת הדיון בבקשה לביטול העיקול, המשיבות הודו כי המערער הועסק במשותף ע"י שתיהן, וכי שתיהן מהוות למעשה עסק אחד.

טענות המשיבות בתמצית
החלטת הרשמת מפורטת ושמה לנגד עיניה את מכלול האירועים שאירעו בתיק; הרשמת התעלמה לחלוטין מטענות המשיבות בנוגע לשיהוי;
המערער העלים מביה"ד את העובדה שבמשך רוב התקופה מאז סיום מערכת יחסי העבודה, רכב החברה נותר בחזקתו והמשיבה 1 מימנה את מלוא הוצאות הרכב, לרבות רישיון רכב, ביטוח, דלק וכיוצא בזה;
המערער העלים מביה"ד את העובדה שחזר לעבוד אצל המשיבה 1 בשנת 2017;
חרף מחלתו, המערער עבד ותפקד ולכן אין הסבר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה;
בניגוד להחלטת הרשמת, המערער לא המציא במשך כחודש ימים לב"כ המשיבות את הבקשה למתן צו עיקול על נספחיה וכן את ההחלטה הראשונה ואת פסק הדין, וזאת במטרה ברורה לפגוע בעסקיה של המשיבה, דבר שמנע ממנה להתגונן, שעה שכבר הוטל על נכסיה עיקול ברישום; המערער אף לא עמד בזמנים שנקצבו לו להגשת תגובה לבקשה לביטול עיקול ומדובר במחדלים מכוונים המעידים על חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים משווע;
המשיבות הוכיחו כי אין להן כל קושי כלכלי וכי הן ממשיכות בפעילות מסחרית ועסקית כרגיל, וכראיה לכך, עוקל בעיריית תל אביב סכום בסך 430,000 ₪.
למשיבות עומדת טענת קיזוז בגין ההלוואות שניתנו למערער ובגין העובדה שעשה שימוש ברכב החברה וזאת אל מול טענות כלליות בלבד מטעם המערער .
לאור האמור לעיל, טענו, כי יש להורות על ביטול העיקול כליל.

דיון והכרעה
כאמור בפתח הדברים, דין הערעור להתקבל, במובן זה שאני מורה על ביטול החלטת הרשמת והעמדת סכום העיקול על הסכום המקורי שנפסק בפסק הדין בסך 428,742 ₪. להלן אפרט את טעמיי.
כידוע, בכל הנוגע לבקשות להטלת עיקול זמני, בטרם התבררה התובענה לגופה, על בית הדין לערוך איזון ראייתי בין עילות התביעה מחד גיסא לבין קיומו של חשש סביר, שאי מתן צו העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין מאידך גיסא. ברקע הדברים, יש לקחת בחשבון את זכות הקניין של מי שמבקשים להטיל עיקול זמני על נכסיו וזאת בשים לב לכך, שמדובר בפגיעה בזכות שהוכרה כזכות חוקתית.
בהחלטה מושא הליך זה, קבעה כבוד הרשמת, כי מצאה שאין להורות על ביטול העיקול כליל, כי אם על צמצומו לסכום של 150,000 ₪. סבורני, כי החלטה זו מעוררת קושי במובן זה, שלא ניתן כל נימוק מדוע דווקא סכום זה, מאזן נכונה בין זכויותיהן המתנגשות של הצדדים, ואסביר. בפסק הדין, קבע בית הדין את סכום העיקול בהסתמך על 3 עילות תביעה, שלגביהן נקבע, כי כבר בשלב זה ניתן לקבוע שהמערער זכאי לכאורה לקבלן: פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה ופדיון ימי חופשה.
סכום העיקול נקבע אפוא ע"י סכימה אריתמטית של שלושת הרכיבים הנ"ל, וזאת בשים לב לכך, שאין חולק על העובדה שהמערער הפסיק את עבודתו מפאת העובדה שלקה במחלה קשה, נסיבות המזכות אותו על פי דין לקבל פיצויי פיטורים, העובדה שנוכו משכרו סכומים לקרן פנסיה, שלא הועברו ליעדם, בניגוד לדין והעובדה שנותרה לזכותו, כך על פי תלוש השכר האחרון שקיבל, יתרת חופשת שנתית בלתי מנוצלת. זאת ועוד. המשיבה 1 לא חלקה על עצם זכאותו של המערער לקבלת 3 הרכיבים הנ"ל, ולמעשה, בקשתה לביטול העיקול נסמכה על טענת קיזוז.
לא מצאתי, כי בבקשה לביטול העיקול הונחה בפני הרשמת תשתית ראייתית מספקת לכך שלמשיבה 1 אכן עומדת לעת הזו טענת קיזוז, והרשמת עצמה קבעה כך בהחלטתה. ובמה דברים אמורים?
הטענה, כי ניתנו למערער במהלך תקופת עבודתו הלוואות שלא נפרעו, לא גובתה בכל ראיה ומנהל המשיבה 1 אף הודה כי מדובר בהסכמי הלוואה שנערכו בעל פה ולא בכתב; יתרה מכך, חלק מהמסמכים שהוצגו בבקשה לביטול העיקול נוגעים לתקופה שהתיישנה זה מכבר; שלישית, אין חולק, כי ההלוואות, כולן או חלקן, ניתנו למערער ע"י מנהל המשיבה 1 ורעייתו באופן אישי, וזאת בשים לב לעובדה שהמערער ומנהל המשיבה 1 אחים.
באשר לקיזוז דמי שימוש ראויים בגין רכב החברה שניתן למערער, לא הובאה כל ראיה, ולו לכאורה, מה היו נסיבות ההחלטה לתת לו אפשרות לעשות שימוש ברכב החברה. לשון אחר, לא הובהר, אם מדובר בהטבת שכר אם לאו, וממילא לא הוצגה ראיה כלשהי לכך שהמערער התחייב לשלם סכום כלשהו בעד השימוש ברכב.
באשר לאיתנות הכלכלית של המשיבה 1, לא הוצגה לעת הזו כל ראיה של ממש שיש בה כדי להצביע על כך שהיא תוכל לעמוד בתשלום פסק הדין, ולו בגין 3 הרכיבים שצוינו לעיל, ככל שאכן ייפסק כי היא חייבת בתשלומם. בהקשר זה אציין, כי בדיון שהתקיים בפניי, הודיע מנהל המשיבה 1, כי ידאג להמציא לבא כוחו מסמכים המעידים על חוזה התקשרות של המשיבה 1 עם עיריית תל אביב, שהיקפו השנתי עומד על 6-10 מיליון ₪. ברי, כי ככל שתוצג ראיה שכזו, אזי תוכל המשיבה 1 להגיש בקשה לעיון חוזר ולבקש את ביטול העיקול, ולמצער, צמצומו.
בהחלטתה , שבה הרשמת ואימצה הלכה למעשה את הקביעות בפסק הדין בנוגע ל- 3 רכיבי התביעה שעל בסיסם נקבע גובה העיקול המקורי, ופסקה כי המשיבה 1 לא הציגה ראיות של ממש בתמיכה לטענתה על אודות זכות קיזוז העומדת לה לכאורה . יחד עם זאת קבעה , כי על מנת שלא להכביד על פעילותה השוטפת של המשיבה 1, יש לצמצם את סכום העיקול.
אציין כי לא מצאתי בטיעוני המבקשת 1 הנמקה מספקת לעניין ההכבדה, מעבר לעובדה שסכום העיקול גבוה. לא הובאה כל ראיה לכך שפעילותה של המשיבה 1 משותקת וכי היא מנועה מלשלם משכורות ליתר עובדיה או תמורה לספקיה.
בנוסף, לא מצאתי הנמקה לסכום העיקול המצומצם בסך 150,000 ₪. לשון אחר, לא ניתן להבין מדוע נפסק סכום זה דווקא ולא סכום אחר וכיצד הדבר עולה בקנה אחד עם 3 רכיבי התביעה , ש לגביהם אין מחלוקת, ואשר סכומם המצטבר הוא 428,742 ₪. כאמור, סכום העיקול צריך להיות קורלטיבי לאותן עילות תביעה, שלגביהן קיים לעת הזו סיכוי סביר כי ייפסקו לטובת המערער.
לפיכך, בהיעדר תשתית ראייתית, ולו לכאורה, שיש בה כדי לסתור את עצם זכאותו לקבל את שלושת רכיבי התביעה הנ"ל ובהיעדר ראיה לכאורה לזכותה של המשיבה 1 לקיזוז סכום כלשהו אל מול הסכום המצטבר של 3 רכיבי תביעה אלה, לא היה מקום להורות על צמצום סכום העיקול. ודוק. הרשמת עצמה קבעה, כי טענת הקיזוז תצטרך להתברר במסגרת שלב ההוכחות. כל זאת כשברקע הדברים גם לא הוצגה כל ראיה, ולו לכאורה, לאיתנותה הכלכלית של המשיבה 1.
ביחס לטענת המשיבה 1, כי ההתנהלות הדיונית של המערער פגעה בזכותה להתגונן כראוי, צדקה הרשמת בהחלטתה, כי משעה שהוגשה תגובה בכתב והתקיים דיון, במהלכו כל צד טען את טענותיו, לרבות לעניין המחדלים הדיוניים, שוב לא קיימת עילה לביטול העיקול על רקע אי תקינות ההליך לכאורה ופגיעה בזכותה של המשיבה 1 להליך הוגן .
בנוגע ל עילת הערעור המתייחסת להרחבת העיקול גם ביחס למשיבה 2, הצדק עם הרשמת, כי יש לדון בכך באופן נפרד, לאחר שתינתן למשיבה 2 האפשרות להגיש תגובה מסודרת בכתב, ואנמק.
אכן, כדברי המערער, בפרוטוקול הדיון מיום 31.12.18, הודה מנהל המשיבה 1, כי המערער הועסק כמנהלן של 2 המשיבות (עמ' 21 לפרוטוקול ה דיון מול שורה 12 ואילך). מדובר בראיה חדשה שלא עמדה בפני הרשמת או בפני מותב זה עד למועד מתן פסק הדין ביום 27.11.18.
לפיכך, הן הצדדים והן בית הדין התייחסו במסגרת ההליכים שהתנהלו לאחר מתן פסק הדין לראיות בנוגע למשיבה 1 בלבד (הן לעניין חובתה לכאורה לשלם את 3 רכיבי התביעה והן לעניין איתנותה הכלכלית). מכאן, שלמעשה לא התקיים כל דיון של ממש ביחס למשיבה 2. כעת, משקיימת הודאה מצדו של מנהל המשיבה 1, כי המערער הועסק גם ע"י המשיבה 2, רשאי המערער להגיש בקשה מנומקת להרחבת העיקול גם ביחס אליה, ולאחר שתינתן לה האפשרות להגיב, יצטרך ביה"ד לשוב ולדון בעניין.

אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, אני מורה על ביטול החלטת כבוד הרשמת מיום 06.01.19 ומורה על השבת סכום העיקול ברישום לסכום המקורי שנפסק בפסק הדין מיום 27.11.2018 ע"ס 428,742 ₪.
ככל שמנהל המשיבה 1 אכן יפעל, כפי שהתחייב במהלך הדיון בפניי ויציג אסמכתאות לאיתנותה הכלכלית, תהיה המשיבה 1 רשאית להגיש בקשה לעיון מחדש, אשר תידון בפני אחד מרשמי ביה"ד, בהתאם לסדרי העבודה.
לאור התוצאה אליה הגעתי, המשיבה 1 תישא בהוצאותיו של המערער בגין הליך זה בסך 3,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום. לאחר מועד זה, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כדין.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ט, (11 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: אהרון בן עמי
נתבע: בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ
שופט :
עורכי דין: