ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין היג'ה אלדגאמין נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת שרה שדיאור

התובעת
היג'ה אלדגאמין

ע"י ב"כ: עו"ד אבו עאנם זיאד
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד יהודה אדרעי

פסק דין

לפני בית הדין תביעת התובעת להבטחת הכנסה וקצבת ילדים. התובעת טענה כי היא תושבת ישראל בין התקופות ינואר 2011 עד אוקטובר 2014, וכי הנתבע שלל זכאותה לגמלאות אלה שלא כדין בגין העדר התושבות.
הנתבע טען כי התובעת פעלה תוך הסתרת מידע מהותי לגבי הכנסתה, קיומו של נכס, היות בעלה עובד ומשתכר כאיש מחשבים ומשכך נשללה גמלת הבטחת הכנסה ונוצר חוב .
בנוסף טען כי לא נמצאה תשתית לתושבות בין התאריכים הנ"ל , ובגין כך נשללה בנוסף קצבת ילדים ונוצר החוב גם בגינה .
עוד נטען כי נוכח הסתרת המידע יש לשלול את הגמלאות רטרואקטיבית .

העובדות

  1. התובעת ילידת 1983.
  2. התובעת מחזיקה בתעודת זהות ישראלית.
  3. התובעת נישאה למר סלים אלדגאמין ביום 20.6.2004. לבני הזוג 4 ילדים. סלאמה יליד 2005, סאמר יליד 2006, מרים ילידת 2009 ומיאר ילידת 2013.
  4. התובעת נמצאה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה לסירוגין משנת 2006 ועד לחודש 2/2015 .
  5. ביום 5.7.2015 נשלח לתובעת מכתב שימוע לפיו חדלה לכאורה להיות תושבת ישראל מיום 1.1.2011 ועד ליום 31.10.2014 (להלן: תקופת השלילה) .
  6. התובעת השיגה על כוונת המוסד לגרוע את שמה ממרשם המבוטחים. על פי טענתה התגוררה בתקופה שבמחלוקת בבית אמה שבלוד.
  7. השגת התובעת נדחתה ולתובעת נוצר חוב בגין תשלום קצבאות הבטחת הכנסה וקצבאות ילדים ביתר כאמור במכתב המוסד מיום 25.8.15 (לאותו מועד עומד החוב בגין קצבאות הבטחת הכנסה על 137,786 ₪ והחוב בגין קצבאות ילדים בסך 33,837 ₪).
  8. תושבות התובעת חודשה מחודש 11/2014.

המחלוקת

  1. מהי תושבות התובעת מחודש 1/2011 ועד לחודש - 10/2014 תקופת השלילה. האם התגוררה בלוד כגרסתה אם לאו.
  2. ככל שייקבע כי התובעת היתה תושבת במועדים האמורים האם יש לזקוף במסגרת תשלום הגמלאות בהבטחת הכנסה הכנסות מנכסי בעלה ברמאללה ובסמוע ומכן מעבודתו ובאיזה שיעור.
  3. האם יש לשלול גמלאות כטענת הנתבע בגין העלמת מידע ודיווח לא נכון ומטעה למוסד .

הכרעת הדין
המחלוקרת בהליך זה כפי שנקבעה במעמד הצדדים בדיון לפני כבוד השופטת רחל בר"ג-הירשברג ביום 24.5.16, מתייחסת גם לשאלת התושבות, גם להכנסות מנכסי הבעל ברמאללה ובסמוע ומעבודתו וגם לשלילת הגמלה בגין העלמת מידע.
בסוגיות אלה נדון, על פי הראיות וכתבי הטענות שהוצגו בפנינו.

העלמת מידע
בתצהירה מפרטת התובעת (ס' 16-19) בדבר הנכס של בעלה ברמאללה ומכחישה קיומו של נ כס בסמוע. אולם, במסמכים שנמסרו לתובעת על מנת למלאם במהלך השנים , ולאורך זמן ,נשאלה במפורש ביחס לנכסים השייכים לה או לבן זוגה והשיבה בשלילה על קיום נכסים .
ב-נ/1 דין וחשבון רב שנתי ו-נ/2 , שנכתב בכתב ידה, היא מכחישה קיומו של כל נכס. לרבות של בן זוגה.

כמו כן מוכחשים תשלומי מיסים וארנונה:

כך גם מציינת בחקירתה כי הוריה משלמים את כל ההוצאות (נ/6 ע' 2 ש' 3) .זאת בניגוד לנ/6 ולנ/1 מ2006 , שם מעיד הבעל כי השתתפו בתשלומים אלו ואפילו שילמו בבנק(ע' 16 ש'12-13).האם בעדותה מציינת השתתפות ם בהוצאות.(ע'13 ש' 23-30 ,סע' 4 לתצהיר האם נ/11מ- 2013 ). הגרסאות אינן תואמות.
משנוצרה מחלוקת מול הנתבע בעניין תושבות ולא רק הבטחת הכנסה, לפתע היו משאבים להשתתפות בהוצאות בלוד מאז ומעולם .
הנתבע הוכיח סתיר ות נוספות בי ן טופסי הדין וחשבון למוסד שמילאה התובעת בחתימתה לבין העדויות בהליך, בסוגיה זו ולא רק בה.
ב-נ/3 מיום 10/12/12 מציינת התובעת בהצהרת נכסים:

דהיינו , התובעת אינה מציינת את הדירה ברמאללה. הטענה כי סברה שזה של בעלה ולכן לא דיווחה אין לה על מה שתסמוך. יתר על כן היא נשאלת אם יש לה הכנסות. משכורת בעלה ממחשבים נכנסת למשק המשפחתי ולכן ה"תירוץ" לגבי הדירה אינו חל לגבי המשכורת גם אותה לא ציינה . התובעת לא דיווחה למוסד את מלוא המידע הרלוונטי גם ב-2012.
ב- נ/4 שאלון נכסים מתאריך 12/2010 הצהירה התובעת כי אין לה או לבן זוגה נכס כלשהו. ואף עונה בשלילה לשאלה הבאה:

הוכח , כפי שיצוטט מטה, כי בעלה ירש חלק מנכס בסמוע ואף אישר בעדותו שקיבל כסף מזומן להסתלקות מחלקו בירושה. על כן במשבצת זו התובעת העלימה במפורש מידע שהוכח בפנינו.
מנגד, בחקירתה במשרד הפנים נ/8 מיום 25/11/13 התמונה מפיה שונה לחלוטין. שם מסתבר שהדירה ברמאללה , שייכת לבעל עוד לפני הנישואין, שיש ממנה דמי שכירות , אולם גם במשרד הפנים מתחמקת התובעת לתת מידע לגביה וביחס למיקומה "לא מעניין אותי..". וכלשונה:

גם באשר להכנסות ממשכורת בעלה מסרה דיווח שאינו אמת .
ב- נ/5 חקירה מיום 6/11/07 לא מזכירה התובעת את העובדה כי בעלה עובד כאיש מחשבים ומציינת כי :

ובהמשך:

בעלה של התובעת, אינו מתייחס בתצהירו כלל לאופן השתכרותו. הוא מתייחס לנכסים.
אולם בחקירתו הנגדית אומר בעלה של התובעת "ש. ואתה עדיין עוד ברמאללה במחשבים ת. כן נכון. ש. זאת אומרת כל השנים האלה עבדת ברמאללה במחשבים ת. לא בהכרח ברמאללה., בחברון גם באזורים. ... ש. מ-2008 אצל מי אתה עובד ת. חברת מחשבים (חולול – פתרונות). ש. אז החברה הזאת היא בראמללה. חולול? ת. כן. ש. אז נסעת כל יום לרמאללה . ת. נכון ..." (ע' 14 ש' 8-20. )(דגש ש.ש.) כל השנים עבד הבעל לדבריו במחשבים עבודה רצופה ומסודרת אף אם אצל מעסיקים שונים . אין כל איזכור לעבודה בבניה.
דברי התובעת בחקירתה למשרד הפנים אינם מתיישבים עם עדותו של הבעל לגבי אופן תעסוקתו . ויודגש יום לפני החקירה, חיפש החוקר של משרד הפנים את התובעת בבית אמה בלוד, והיא וילדיה לא נמצאו שם.
באשר לנסיעות הילדים לבית הספר, אף כאן גרסת התובעת ובעלה סותרות.
בעדותו הוא מציין "ש. איך נסעת ת. הייתי יוצא בבוקר עם האחיין שלה, עם הילדים. הייתי יורד אחרי המחסום במודיעין ויוצא לרמאללה. ש. מי זה האחיין הזה. ת. איסמאיל...."(ע'14 ש' 20-24).
התובעת העידה הפוך בעניין זה: "ש. איך היית מסיעה את הילדים כל יום ... ת. היתה לי עזרה מהמשפחה. אחיין שלי שמו איסמעיל.... ש. איפה בעלך בסיפור הזה ת. איפה בעלי ש. גם הוא לוקח את הילדים ונוסע עם האחיין ת. לא, לא מסיע איתי את הילדים. עד שקבל את האישור הוא לא הסיע אותם. ב-2008 קבל אישור אך הוא לא קשור להסעה...." (ע'6 ש' 24-29)(דגש ש.ש.).
יתר על כן בחקירת משרד הפנים לא יודעת להסביר מדוע אינם לומדים בעיר רמלה אם לא בלוד, ושמות נותני ההסעה שונים בתכלית. גרסה שונה , לשון המעטה, מהגרסה למוסד (אחיה הגדול , ושני בניו) .לדבריה נסעו בבוקר מלוד להביא אותם ללימודים ואז בצהרים נסעו שוב מלוד להחזיר אותם מהלימודים.וכלשונה:

העובדה שהיא ובעלה מציינים כי השתתפו בהוצאות הדלק, מעלה גם את התהייה, מניין שולמה עלות יומיומית זו.לשם כך הייתה צריכה להיות הכנסה.
נושא נוסף הוא הכנסותיה- התובעת עומתה עם העובדה שבביטוח הלאומי מעולם לא ציינה שבעלה עובד "ת. הוא לא היה עובד תמיד, לביטוח הלאומי לא אמרתי את זה כי העבודה היתה לא קבועה. ש. כשהיה עובד באת לביטוח לאומי ודיווחת על כך שבעלך עבד ת . לא". (דגש ש.ש.). ברור כי לא דיווחה כלל, ואם עבד אף לא בזמן אמת. הוכח מבעלה כי עבד כל השנים. לפיכך היה עליה לדווח ברציפות או לסירוגין לפי הוראות ס' 20 וזאת לא עשתה. בטפסים שהוגשו על ידהאף לא ציינה כנדרש לפי ס' 19.
מכל מקום עולה בברור כי בעלה של התובעת, החי עמה ככל שכניסתו מותרת, עובד ומתפרנס ממחשבים כל השנים בחברות שונות. זאת בניגוד לגירסתה ב-נ/7 דין וחשבון רב שנתי בשנת 2013, בו לא מילאה את סעיף 10 המתייחס להכנסות בן הוג בארץ או מחוץ לתחום. במסמך זה צויין מפורשות כי היא דוברת עברית ואת המשבצות אצלה מילאה לרבות טקס ט בכתב יד אשר מולא מפיה. בחקירתה הנגדית אישרה " אני קוראת וכותבת בעברית, לא כל כך טוב" (ע'8 ש'10).
דהיינו התובעת העלימה מידע בדבר עבודת הבעל והכנסותיו משנת 2013. תימוכין לכך שגרסת הבעל שעבד נכונה נמצא בערר (י-ם) 1798-15, בבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל בפרוטוקול מיום 30.11.15, (להלן: הערר), שם אומר בא כח העוררין (התובעת ובעלה) "העוררת אמרה ברמלה שבעלה מתגורר לעיתים בכפר עקב. הוא עוסק במחשבים בחברה פרטית – גוואל , כמו סלקום כאן בארץ ברשות" .(דגש ש.ש.) ניכר כי בפני כל גוף מוסמך טוענת התובעת את הטענות שלדעתה יקדמו את ענייניה בפני אותו גוף ובשונה מהצהרותיה לגוף אחר .
ב-נ/6 חזרה על אותה העלמת מידע. באשר למגורי הבעל ציינה את כפר סמוע. ואילו בעלה בחקירתו הנגדית טען כי אחרי החתונה התגורר ברמאללה (ע'13 ש' 9). לעניין הנכסים גם ב-נ/7 – לא פורטו.
בתצהיר בעלה של התובעת נאמר מפורשות "10. הנני להצהיר כי אין לי כל נכס בסמוע וכי אני מתגורר דרך קבע בכפר עקב בירושלים. 11. הנני להצהיר כי הבית של סמוע שייך להורים שלי, אשר נפטרו מזה שנים ומאז הבית שייך לאח שלי וילדיו מתגוררים בו .... 13. הנני להצהיר כי אני קבלתי את חלקי בירושה במזומן (בו רכשתי את הבית ברמאלל ה) ובכך הסתלקתי מהעזבון ואין לי כל זכויות בנכס שבסמוע...". (דגש ש.ש.)לתצהירו צרף אישור ממשרד האוצר והתכנון מהרשות שאין לו רכוש בסמוע (ת4). אולם בתצהירו הוא מאשר כי קבל כסף תמורת הרכוש בסמוע .
לעומת זאת בערר משרד הפנים אומר הבעל מפי בא כוחו "בסמוע מדובר בבי ת משפחתי, של כל המשפחה שלא מחולק. " ובעניין זה נאמר בתצהיר התובע כי בחגים כשמבקרים את המשפחה בסמוע אנו שוהים באותו בית של אח שלי לצורך ביקור בלבד אך "אין לנו כל זכויות בנכס" (סעיף 12 לתצהיר). כאמור גרסאות שאינן מתיישבות זו עם זו לשון המעטה. גם התובעת מאשרת שמבקרים בבית בסמוע מדי פעם (ע'9 ש' 30). אם לא היו לכתחילה זכויות בירושה אזי בגין מה שילמו לו.אם היו לו מדוע התובעת לא מילאה את הנדרש בטפסים? על כך לא ניתן מענה.
התובעת טענה כי מעולם לא התגוררה ברמאללה. בעלה טען כי רכש דירה ברמאללה אולם זו הושכרה כל השנים לאדם אחר אף צרף חוזה שכירות ואישורים בדבר תשלום הוצאות הדירה ברמאללה על שם השוכר. מכאן בקשה התובעת כי יסיק בית הדין שלא התגוררה ברמאלללה מעולם. לעניין זה יש לציין כי התובעת גם לא הצהירה על הנכס ברמאללה מעולם ועד לתצהירה ועל כן האמינות שיש לייחס לעדותה ולעדות הבעל בנוגע למגורים ברמאללה, מוטלת בספק רב ומהותי , למרות חוזה השכירות. יתר על כן התובעת צרפה לתצהירה ( ת/5 ) חוזה רכישה של הדירה מ-2002 וחוזה השכרת הדירה מתחילת 2015. צודק הנתבע עת הטוען כי המסמכים עצמם מחזקים את עמדתו לפיה הנכס ברמאללה שימש את התובעת ובעלה, שאם לא כן מדוע לא הושכר לפני 2015 ומדוע לא הוצגו מסמכי שכירות לנכס ברמאללה ממועד הקודם ל-2015 בפרט נוכח עדות התובעת כי "ש. אני מבין שבית הספר שילדים למדו בו הוא פרטי. ת. כן, שילמנו עליו. יש לי חשבוניות. אני יכולה להביא. לא הבאתי כי לא בקשו" (ע' 11 ש' 7-9).הילדים לומדים מרחק רב מלוד וכמטחווי קשת מרמאללה.
התובעת מבקשת גמלת הבטחת הכנסה, משלמת שכר לימוד לילדים בבית ספר פרטי רחוק ממקום מגוריה ,ובכל זאת אין חוזים של השכרת הנכס ברמאללה עד 2015. נכס ממנו יכלה להניב פרי וליצור הכנסה בפועל כפי שאירע מ- 2015 אחרי שעברו לכפר עקב. אין בפי התובעת כל הסבר לכך.
בדין וחשבון רב שנתי שמלאה התובעת בשנים שונות, ציינה שאיננה משלמת חשבונות כלשהם – א רנונה, מים , חשמל וכדומה. במסמכים מצויין מפורשות X במשבצת "לא". לעומת זאת בתצהירה בסעיף 14 (נספח ח') מציינת ששלמה חשבונות ביתה, באותן שנים כך העידו בעלה ואמה .
הבאנו לעיל רק מקצת הסתירות שנתגלו והוכחו בפנינו במסמכים מול העדויות ובגרסאותיה המגוונות מול עדויות אמה ובעלה . אך די והותא באמור לעיל.
הוכח להנחת דעתנו כי התובעת הסתירה מידע לאורך שנים ובאורח עקבי מהמוסד לביטוח לאומי בדבר הכנסות מעבודת הבעל ונכסים, קבלת כספים בגין ירושה בסמוע ועוד. כל זאת כאשר התובעת קוראת וכותבת עברית ומסוגלת להתמודד עם המסמכים. עוד הוכח כי בפני רשות אחרת – משרד פנים, הצהירה בדבר מידע אחר שהתא ים לצרכיה מול אותה רשות ממש באותן שנים .
נפסק בפס"ד עב"ל 9989-09-13 מוריס בר מוחא נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו) מפי כבוד הש' לאה גליקסמן :
"שלילת הבטחת הכנסה בשל הימנעות המערער מדיווח על שינוי כתובת המגורים:
בסעיפים 19 ו- 20 ל חוק הבטחת הכנסה נקבע כך:
19. (א) לצורך קביעת הזכאות לגימלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי -
(1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים;
(2) לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שיקום או של מומחה אחר, הכל לפי הענין;
(3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש.
(ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי- מתן הגימלה.
(ג) (בוטל).
20. המקבל גימלה יודיע בכתב למוסד לביטוח לאומי, תוך שלושים ימים, על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגימלה או על שיעורה.

כעולה מהוראות סעיפים 19 ו- 20 לעיל, חוק הבטחת הכנסה מטיל על המבוטח חובות גילוי ומסירת מידע הנוגעים לתביעה לגמלה על פי החוק שאי מילוין עלול לגרום לשלילת הגמלה, הפסקתה או הפחתתה לפי העניין. בעוד שסעיף 19 לחוק קובע חובות גילוי ומסירה שעל המבוטח בגמלת הבטחת הכנסה למלא על פי דרישת המוסד לביטוח לאומי, הרי שסעיף 20 לחוק מטיל עליו חובה אקטיבית להודיע למוסד על כל שינוי בהכנסותיו או שינוי אחר העשוי להשפיע על זכאותו לגמלה או על שיעורה. אף הפסיקה קבעה כי במערכת היחסים שבין מקבל הגמלה והמוסד חלות חובות הדדיות של הגינות ותום לב וכן חובת גילוי מוגברת [עב"ל (ארצי) 1381/01 ויולטה אולחובוק – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (9.2.2004)].
בכל הנוגע לסעיף 20 לחוק נפסק כי "על מקבל הגמלה למסור מידע – אף ביוזמתו – על כל שינוי במצבו המשפחתי ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגמלה ועל שיעורה. זכותו של אדם לגמלה מבוססת על מצבו הכלכלי, ופשיטא שכל שינוי במצבו הכלכלי הבסיסי היכול להשפיע על היקף זכותו לגמלה חייב להגיע לידיעת המוסד" [עב"ל (ארצי) 157/07 אנה פירוגובסקי - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (28.7.2008)]. יחד עם זאת, יש לזכור כי תכלית חוק הבטחת הכנסה היא "להבטיח כרשת מגן אחרונה אמצעי מחייה מינימאליים למי שאין לו הכנסה" [ עב"ל (ארצי) 31641-04-10 מוחמד קוזלי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (6.3.2012)], וזאת כחלק מהזכות החוקתית למינימום של קיום בכבוד [ראו בהרחבה: עב"ל (ארצי) 20952-04-11 אהוד יאיר ואח' – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (20.11.2015); בג"צ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (28.2.2012)]. נוכח האמור, על המוסד להפעיל את סמכותו לשלול גמלת הבטחת הכנסה עקב הפרת הוראות סעיפים 19 ו- 20 לחוק בזהירות יתרה, בסבירות ובמידתיות, וככלל לאחר מתן זכות טיעון למבוטח. לפיכך, יש לבחון בכל מקרה האם אי מסירת המידע על ידי המבוטח מצדיקה שלילת גמלת הבטחת הכנסה. עמד על כך בית דין זה בעניין פירוגובסקי באומרו:
"בצד חובתה של המערערת לגלות את כל העובדות הרלבנטיות הנוגעות למצבה הכלכלי, קמה חובה על המוסד לבדוק את השפעת עובדות אלה על זכאותה למלוא הגמלה".
[וראו גם: עב"ל (ארצי) 1362/04 שלום אוחנה - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (20.4.2006)].
אכן, בהתאם לסעיף 20ב(ב) ל חוק הבטחת הכנסה והתוספת החמישית (פרט 5), בנסיבות המפורטות בסעיף 20ב(ב) לחוק חלה על מבוטח חובה לדווח גם על "כתובת המגורים של מקבל הגמלה בישראל או שינוי בכתובת כאמור או מעבר לכתובת מגורים אחרת מחוץ לישראל". יחד עם זאת, אנו סבורים שעל המוסד להבחין בין מצב בו לשינוי הכתובת יש השפעה על הזכאות לגמלה, כגון מצב בו מבוטח שקיבל גמלת הבטחת הכנסה כיחיד עבר להתגורר בכתובת אחרת עם בן זוג, לבין מצב שבו אין לשינוי הכתובת השלכה על הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. עוד יש להבחין בין מצב שבו מבוטח מסתיר את כתובתו במתכוון, וכדוגמא על מנת למנוע בדיקה של חוקרי המוסד, לבין מצב בו מבוטח לא דיווח על שינוי כתובת בתום לב. שלילת גמלת הבטחת הכנסה, שהיא כאמור רשת המגן האחרונה של המבוטח לקיום מינימאלי, רק בשל אי דיווח על שינוי כתובת, עת לשינוי בכתובת אין השפעה על זכאותו של המבוטח לגמלה, עלולה להיחשב כאמצעי לא מידתי נוכח תלותו של המבוטח בגמלת הבטחת הכנסה. " (דגש ש.ש.)
הוכח כי לתובעת הכנסות נוספות ממשכורת בעלה במחשבים לאורך כל השנים, הוכח כי ניתן להפיק שכר דירה מהדירה ברמאללה. הוכח כי התובעת הסתירה את הכתובת ברמאללה. הוכח כי התובעת מסרה מידע שגוי ולא אמיתי לנתבע לאורך זמן ובשיטתיות, בכל עת לפי צרכיה. בנסיבות אלה שלילת הגמלה להבטחת הכנסה, גם אם נוצר חוב ,אליו אנו מודעים ונלקח בחשבון, היא מידתית , ועומדת במבחן הסבירות, ובמבחני הפסיקה כפי שנקבעו ע"י כבוד בית הדין הארצי.
על כן שלילת הגמלה לתובעת ע"י הנתבע מוצדקת . דומה, כי זהו המקרה אשר בו יש ליישם את הסעיפים 19 ו-20 לחוק הבטחת הכנסה כלשונם עד כדי שלילת הגמלה להבטחת הכנסה אפילו אם היתה התובעת מוכיחה תושבות בתקופה נשוא המחלוקת , מה שאין כן כפי שנפרט מטה.

תושבות התובעת ובעלה

בפסק דין בל (י-ם) 22485-01-15‏ ‏ נאהד שחדה אהדב נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו ) נקבע:
48. בפסק דין נב/0-100, המל"ל נ' אמנה אעראר (פדע כה-1 עמ' 107) פסק בית הדין הארצי כי נטל ההוכחה בתביעות על פי חוק מחוקי הבטחון הסוציאלי מונח על כתפי התובע. כך גם לעניין הטענה של שינוי תושבות של מי שהיה תושב וחדל ולהיפך. יחד עם זאת, באותו פסק דין מציין סגן הנשיא אדלר (כתוארו דאז) כי לפי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, ככל שמדובר בחוקים מתחום הבטחון הסוציאלי יש להיזקק למידת הסבירות, ולכלל חומר הראיות כולל חומר החקירה שבתיק המוסד כשלנגד עיני הפוסק גם השיקול של עוול מול עוול. עוד נפסק שם כי אם בסוף ההליך מעריך בית הדין שהוכחות הצדדים שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לטובת המבוטח למרות היותו התובע בתובענה.
49. על פי אותו פסק דין, לא די בנטל השכנוע אלא קמה גם "חובת הראיה" לשם עמידה בנטל השכנוע. וכך נאמר שם:
"מאחר שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו "תושב" אותו מקום (דב"ע נא/0-43 [2] שהוזכר בפסקה 7לעיל), הרי השאלה הראשונה אשר תעלה כל אימת שמתעורר ספק אם אותו אדם ממשיך להיות תושב ישראל, היא האם מקום מגוריו השתנה למקום שהוא מחוץ לישראל. ידוע כי בטופס התביעה לגמלה מהמוסד כלול פרט בדבר מקום המגורים של התובע גמלה ואשר אותו בודק המוסד, לעניין דרישת התושבות בישראל, בין שאר הפרטים הקובעים את זכותו של המבוטח. לפיכך, שעה שמתעורר במוסד ספק אם אדם ממשיך להיות תושב ישראל (ונדגיש כי ספק כאמור חייב להיות מבוסס באופן ממשי ולא על פי השערה או מידע סתמי), על המוסד לבדוק בראש ובראשונה אם המבוטח מתגורר במען הנקוב בתביעתו או במען אחר בישראל המצויין במרשם האוכלוסין, ושאליו העתיק המבוטח או מקום מגוריו. מצא המוסד כי המבוטח אינו מתגורר במען כאמור, ובשקידה סבירה, לאחר בדיקה וחקירה, אין הוא מוצא גם כי המבוטח מתגורר במען אחר בישראל, ועל פי עובדה זו ומכלול הראיות האחרות שבידיו הוא בדעה כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל, יוצא הוא ידי חובתו בהבאת ראיות אלה לפני בית-הדין. מכאן ואילך, על המבוטח להפריך את הראיות האמורות ולהראות כי למרות שינוי מקום מגוריו והראיות האחרות שהביא המוסד, לא חדל הוא להיות "תושב ישראל".
נדגיש, כי בראיה בדבר שינוי מקום המגורים של המבוטח, לכשעצמה, אין די כדי להוכיח כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל. הדבר תלוי במכלול העובדות והראיות אשר לפני בית-הדין. נדגיש עוד כי, אם בסוף ההליך מעריך בית-הדין שהוכחות הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לטובת המבוטח, למרות היותו התובע בתובענה."
50. גם בפסק דין זה העלה המוסד את הטענה שאין שום אפשרות לברר היכן גרה התובעת עם משפחתה. אולם שם בית הדין החזיר את עניינה לביה"ד האזורי על מנת לבדוק את התובענה מחדש על פי הציטוט לעיל.
51. אולם במקרה שלפנינו, ניתנה לתובעת ההזדמנות להביא מסמכים הנוגעים למגוריה ולמגורי ילדיה ולמקומות לימודיהם, זאת לאחר שעשה זאת בא כוחה כבר ב-2014 ביחס לקלנסואה, ומאחר שהייתה מיוצגת הרבה לפני ההליך הזה. לא למותר לציין כי לתובעת היו שני הליכים קודמים מהם היא יכלה ללמוד כיצד יש לאסוף את הראיות ולהציגן. משלא עשתה כן לא מדובר במאזנים מעוינות אלא בכך שהתובעת חדלה בהרמת נטל ההוכחה ובמיצוי נטל הראיה, ומשכך דין התביעה להידחות.
52. המוסד עשה את המוטל עליו בשקידה סבירה לאחר בדיקה וחקירה, וגם מטעם זה דין התביעה להידחות."(דגש ש.ש.)
יפים דברים אלו גם בהליך בפני, בו ידעה התובעת היטב זכויותיה כפי שנפרט בראיות מטה.
בפסק דין בעניין בל (י-ם) 1797-03-15 יאסמין אלקואסמה נ' המוסד לביטוח לאומי( פורסם בנבו) (להלן: פס"ד אלקווסמה) נפסק:
"בפסק דין עבל ארצי 48134-10-12 המוסד לביטוח לאומי נ' יסמין מכרום, נקבע כך ""17. הלכה פסוקה היא כי תושבותו של מבקש גמלה על פי חוק הביטוח הלאומי, תיקבע על פי המקום שבו נמצא מרכז חייו, אותו מקום אליו מכוונות מירב הזיקות בחייו (ראו דיון מה/04-73 (ארצי) עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84 (1985), להלן: פרשת סנוקה, עב"ל (ארצי) 83/06 ג'ואן טייץ - המוסד לביטוח לאומי (2.6.09) בפסקה 10, להלן:
פרשת טייץ וכן עב"ל (ארצי) 363/09 עבדאללה חנין צלאח עזה - המוסד לביטוח לאומי (13.3.11), להלן: פרשת חנין והפסיקה המוזכרת בהם). הזיקות העומדות לבחינה עת נדרשת קביעה אודות מרכז חייו של מבקש הגמלה שונות הן ומגוונות, ובכללן: "זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל (כדוגמא – במקרים של לימודים, ריפוי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי). מעבר לכל זאת, יש לקחת בחשבון - בעת יישום המבחנים - את מהותה של הזכות הנדונה מכוח חוק הביטוח הלאומי, ואת תכליותיה" (ראו פרשת חנין וההפניות שם; עב"ל (ארצי) 28253-02-12 שמואל שפינט - המוסד לביטוח לאומי (18.6.13), בפסקה 15 וההפניות שם). בבחינת הזיקות השונות, בסופו של יום "תקבע הזיקה למעשה, זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה כדי להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל כמקום 391/97 'בו הוא חי שזה ביתו'" (ראו שם בפרשת טייץ ובפרשת סנוקה, וכן בדב"ע (ארצי) 0חלמיש – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 88, 93 (1998), עתירה לבג"ץ נדחתה: בג"ץ 890/99 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(4) 423)".(דגש ש.ש.)
65. עוד נפסק בעבל (ארצי) 17435-10-11‏ ‏ המוסד לביטוח לאומי נ' עטא נאסר (פורסם בנבו),בדבר תכלית גמלת הבטחת הכנסה כך:
"בכל פעם מחדש הציב בית דין זה בפסיקתו, כמורת דרך, את התכלית הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה והגמלה המוענקת מכוחו, להבטיח אמצעי מחייה מינימאליים למשפחה שנותרה ללא פרנסה וללא אמצעי קיום."(דגש שלי ש.ש.)
ניישם פסיקה זו , על פי הראיות שבפנינו.

מהכלל אל הפרט
מרכז חיים
התובעת טענה כי היתה תושבת ישראל , בבית הוריה בלוד ,מינואר 2011 עד אוקטובר 2014 – תקופת השלילה , וכי תושבותה נשללה שלא כדין בהחלטת הנתבע (ת/1).
אין מחלוקת כי התובעת אזרחית ישראלית אשר נישאה למר סלים אלדגאמין ונולדו להם ילדים. לטענתה לומדים בבתי ספר במדינת ישראל, מטופלים בקופ"ח בישראל והיא מנהלת חשבון בנק בישראל. על כן טענה כי ניתן לתבוע ש"מרכז חייה" בישראל.
לגירסתה לאחר נישואיה התגוררה אצל אמה הגב' אמטיראת שיפה, בעיר לוד, ברח' מנ 6 . לגירסתה ,כעת לצורך ההליך ,עשתה שימוש בחלק מבית אמה ושילמה את חלקה היחסי בהוצאות אחזקת הבית כגון – חשמל, מים ארנונה (סעיף 4 לסיכומי התובעת). כ בר יצויין כי אמירה זו בסיכומים עומדת בסתירה לדו"חות הרב שנתי יים שהגישה מעת לעת שם ציינה במפורש "לא" ביחס ל כלל התשלומים הללו וזאת באופן חוזר ונשנה לאורך זמן . לפנינו התובעת ציינה כי החשבונות רשומים על שם האם ולכן הקבלות היו בהתאם.
לגירסתה רק בשנת 2014 עברה לגור ביחד עם בעלה וילדיה בכפר עקב בירושלים. זאת מאחר ובעלה החזיק באישור שהיה בישראל במסגרת איחוד משפחות משנת 2008 עד שנת 2014, וכיום בידיו אישור איחוד משפחות. לפיכך טענה כי מרכז חייה היה ונשאר בתחום מדינת ישראל.
מאחר והתובעת בעלת תעודת זהות כחולה, נטל ההוכחה להוכיח כי אינה תושבת ישראל , מוטל על כתפי הנתבע, נוכח החזקה המשפטית ,הנתנת לסתירה, כי מי שהוא בעל תעודת זהות ישראלית הינו תושב, וכי הכתובת בתעודת הזהות היא בחזקת תקינה. ( דב"ע נו/0-229 נאסר נוואל נ' המוסד לביטוח לאומי).
לטענת התובעת הנתבע לא הרים את הנטל.
הנתבע הביא את הצהרת התובעת משנת 2006 (נ/ 2) כלהלן:

ממנה עולה כי עברה לביקור אל בעלה למקום מגוריו מחוץ לתחום (סמוע) לפחות כל חודש חודש וחצי. לדבריה חוזרת באותו יום. כך גם בנ/6 מיום 26/9/05 ע' 1 ש' 19 ,ע' 2 ).
דבר זה מתיישב עם חקירתה (נ/5) מיום 6/11/07 ולפיה:

דהיינו היא היתה הולכת ובאה לבעלה בסמוע , מחוץ לתחום והוא גר שם.
פסק דין ב"ל 1178-06-10 פייצל אלדלייה נ' המוסד לביטוח לאומי, מתייחס למצבים של "הולך ובא". שם נקבע כי מצב זה של הולך ובא אינו מבסס מרכז חיים אחד. (ראה גם ב"ל 12063/04 נעים סאלחי נ' המוסד לביטוח לאומי, ב"ל 2014/02 חשימה מורטדה נ' המוסד לביטוח לאומי ).
לעומת זאת מסרה לחוקר שלא התגוררה בסמוע "אפילו יום אחד". (נ/12 ע'15 ש' 10).
ובהזדמנות אחרת טענה כי בעלה היה בא אליה באותה עת. אף כי ללא לינה.
בנ/8 משרד הפנים חוקר, ומציין כי ב-2013 לא הייתה אצל אמה:

בחקירתה במשרד הפנים, מתברר כי יש ספק לגבי מועד המגורים בכפר עקב וכי נמסר מידע מוטעה לצורך קבלת עזרה ממשרד השיכון. חוקר משרד הפנים חיפש אותה בבית אמה בלוד ב-2012 ולא הייתה שם היא וילדיה. לדבריה הלכה לבאר שבע לגור שם חודש.
בעלה נחקר במשרד הפנים(נ/9) הוא אומר שבבית האם בלוד 3 חדרים. התובעת אומרת בנ/8 שבבית האם 6 חדרים.
התובעת הלכה ובאה לסמוע ואחר כך הלכה ובאה לרמאללה. בכך לא הוכיחה מרכז חיים. ילדיה למדו בסמיכות לכתובות אלה ולא ללוד. בעלה עבד ברמאללה. כל אלה מצביעים על מרכז חיים מחוץ לתחום. העובדה שיש לה חשבון בנק בלוד ושהוריה חיים שם אין בהם די. כל משפחת בעלה בסמוע, וגם הנכס הדירה של הבעל ברמאאלה. כל אלה מטים את הכף במבחני הפסיקה להיעדר תושבות וזאת רק על פי מסמכי ועדות, התובעת עצמה.
בא כוח התובעת טען כי אין לתת כל ערך או משקל לעדותו של החוקר מר ניזאר, מטעם הנתבע , וכי גם גרסת הנתבע אינה מבוססת. זאת מאחר וניזאר ערך שיחות עם אנשים אותם לא הכיר ואותם לא זיהה. לטענת התובעת ניזאר התחמק בתשובותיו שהיו שטחיות ולא אמינות. חמור מכך ,לטענת התובעת ניזאר לא הזדהה בפניה כחוקר בהתאם לנהלים ועל כן אין לחקירתו משקל.
בחקירתו של ניזאר הוא מציין "ש. אתה הזדהית בפניה כחוקר של המל"ל ת . כן בטח. ש. איפה זה כתוב ת. אני תמיד מזדהה, בכל תיק שאני מקבל. אני חייב להזדהות. אין דבר כזה לא. בדף הראשון של התמלול שנעשה בין 18, ש' 12 . גם בחקירה השניה , ב-19/06/15. ש. אתה לא מזדהה כחוקר ת. אמרתי שאני מביטוח לאומי. ... ת. נכון שלא אמרתי חוקר אך הזדהיתי מטעם הביטוח הלאומי....ת. בכל התיקים שלי שאני חוקר אותם אני אומר שאני אומר שאני מהבטיוח הלאומי. רק מה שחסר זו המילה "חוקר". ש. אתה מסכים איתי שאף פעם לא הזדהית כחוקר ת. מה שרשום בתמלול. אני עובד שנים בכפר עקב, מכירים אותי גם שאני חוקר של ביטוח לאומי. ש. היא מכירה אותך (מצביע על התובעת). ת. התובעת לא. " (ע'18 ש 5-21).
בתמלול החקירה ב-נ/12 בסעיף 10 לא כתוב כי ניזאר הזדהה אולם בעמוד 1 לחקירה מיום 18.6.15 הוא מדבר עם בן משפחה ואומר " מדבר אתך ניזאר מביטוח לאומי". ובהמשך בעמ' 2 ש' 8-10 בשיחה עם התובעת נרשם כך : " חוקר – אני קוראים לי ניזאר, היג'ר – בבקשה. חוקר – מביטוח לאומי, היג'ר – כן." על כן על פי התמליל הזדהה החוקר כשייך לביטוח לאומי. התובעת משתפת איתו פעולה, ועונה תשובות, לאו דוקא משקפות את האמת, אולם היא עונה מתוך ידיעה שמדובר במישהו מהמוסד לביטוח לאומי.
מדובר בתובעת אשר מילאה מסמכים רבים בביטוח הלאומי (ע' 8 ש' 29-30, ע' 9 ש' 5-7 ), נחקרה ע"י חוקר המוסד כבר ביום 6.11.2007 (נ/5) וידעה היטב את טיבה של חקירה של חוקר של המוסד לביטוח לאומי. הטענה כי התובעת לא ידעה משמעות חקירתו של ניזאר, שאמר במפורש שהוא מהמוסד לביטוח לאומי ,היא טענה מיתממת שאינה עולה בקנה אחד עם התמרונים שעשתה התובעת מול הביטוח הלאומי ומול משרד הפנים (נ/8).המילה חוקר לא הוזכרה אך המהות הייתה מובנת וידועה לתובעת לחלוטין.
אשר על כן גם בחקירת התובעת בכפר עקב ביום 18.6.15 וגם ב-19.6.15 ידעה התובעת היטב שמדובר בחוקר המוסד לביטוח לאומי על כל המשתמע.
יחד עם זאת יש ממש בטענת בא כוח התובע כי החוקר לא זיהה את הנחקרים האחרים אותם חקר בחקירה הסביבתית. (ע'19 ש'8 עד ע'20 ש' 22). לכך יש להוסיף כי החקירה לא צורפה לדו"ח ולא הומצאה לתובעת. ניזאר אישר כי אינו מכיר את אבו חמזה או אבו טארק ועוד.
בעניין זה יש ממש בטענת התובעת כי אין להסתמך על האמירה של ניזאר שביקר בבית בסמוע מאחר וצילם וביקר נכס מבחוץ ולא מבפנים ולא הוכח די הצורך בפנינו כי זה הנכס של משפחת בעלה של התובעת בסמוע.
יתר על כן ניזאר שלל את מגוריהם בסמוע וטען כי התובעת ובעלה גרו ברמאללה, בבית הבעל ומשם עברו לגור בכפר עקב. אולם לניזאר לא היו השמות של מי שמסר שהתובעת מתגוררת ברמאללה.
מטעם הנתבע העיד גם החוקר אדיר ששון בדבר דו"ח פעולה קצר מיום 29.12.12 (נ/14) אשר תיעד שיחה עם אם התובעת בטלפון. לא ניתן לייחס לשיחה ולדו"ח משקל רב.
כפי שצויין לעיל (ס' 59) , גם בלא חקירת החוקר ניזאר יש די ראיות להעדר מרכז חיים בלוד.
השאלה אם התובעת התגוררה עם אמה הגב' אמטיראת שיפה עלתה אף היא. התובעת טענה כי היא ואמה העידו בהתאמה שהתובעת וילדיה התגוררו בעיר לוד מיום נישואי התובעת ועד למעבר לכפר עקב בירושלים ב-2014. הגב' שיפה נתנה תצהיר ובו ציינה "4. בתי אלדגאמין היג'ה... ובעלה סלים ולרבות בניה התגוררו אצלי בביתי .. עד שעברו לכפר עקב בירושלים בשנת 2014. 5. הנני להצהיר כי בתקופה שהתגוררו אצלי הגיעו חוקרים מטעם הביטוח הלאומי אשר שאלו על ביתי ומשפחתה ובכל הפעמים מצאו אותה מלבד פעם אחת כשהיתה בביקור קרובת משפחה."(דגש ש.ש.) בפנינו הוצגה פעם זו בה נעדרו היא וילדיה מלוד.הטענה כי עברה לחודש להתגורר בבאר שבע,מצביעה גם היא על "הולך ובא" .
מנגד טען בא כוח הנתבע כי אין כל הגיון בכך שהתובעת התגוררה בעיר לוד, בין היתר נוכח אישורים לפיהם ילדיה לומדים בבית חנינא – על קו התפר בצפון מזרח ירושלים.
כפי שציטטנו לעיל, טענה התובעת, כי האחיין שלה איסמעיל הסיע את הילדים כל בוקר, (ע'6 ש'3, ש' 27) בלי קשר לבעל. כפי שציינו לעיל הבעל העיד שהיה שותף לנסיעה. (ע' 14 ש' 22).התובעת לא זימנה את איסמאיל הנהג לתת עדות. עובדה זו תיזקף לחובתה. הלכה היא כי מי שיכול להביא עד ולא מביא אותו, חזקה שהיה מעיד לחובתו.זאת בנוסף לכך שבחקירת משרד הפנים ציינה נהגים נוספים.
בעדות בעל התובעת במשרד הפנים (נ/9 ע' 42 ש' 12) מציין הבעל שהיו יוצאים מלוד לירושלים "ת. איתי... ש... איך היו חוזרים מבית ספר ת. בן דודי היה מחזיר אותם". כאמור בן הדוד לא הובא לעדות.
על כן הגרסה של הנסיעות מלוד ובחזרה, הופרכה.
לטענת הנתבע העיר לוד כפופה לחוקי מדינת ישראל לרבות סעיף 20 לחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 המחייב רישום ילדים לבית הספר ברשות מקומית, כך גם לפי תקנות חינוך ממלכתי (העברה) תשי"ט-1959. לא הוצגו על ידי התובעת ובעלה מסמכים המוכחים כי פנו לאגף החינוך בעיר לוד או שהילדים היו אי פעם רשומים שם. חוקר משרד הפנים שואל מדוע לא רשמה אותם ברמלה הסמוכה ללוד, שם החינוך טוב יותר ולא קיבל מענה מספק.
בחקירתה בכפר עקב ביום 18.6.2015 (נ/12 ע' 2 ש' 25 ) ציינה כי היא מתגוררת בכפר עקב "3 שנים", דהיינו משנת 2012 בנ/8 למשרד הפנים מציינת את שנת 2012:

. לעומתה בתצהיר בעלה ציין כי "כאמור התגוררנו אצל הוריה בעיר לוד ובשנת 2014 שכרנו דירה בכפר עקב בירושלים" (ס' 6 לתצהירו , סעיף 8 לתצהיר התובעת).(דגש ש.ש.)
באשר למגורים בסמוע, מסרה לחוקר שלא התגוררה בסמוע "אפילו יום אחד". (נ/12 ע'15 ש' 10). בבית הדין ציינה בחקירתה הנגדית, " ש. בעלך במשרד הפנים אחר שאחרי החתונה אתם גרתם כמה ימים בכפר סמוע. ת. גם בשבוע של החתונה כן... של המשפחה של גיסי... מתגוררים בו המשפחה של גיסי כל הזמן.... אני כל הולכת לבקר בו מידי פעם אצל גיסי..." (ע' 9 ש' 21-32).
בניגוד לאמירתה זו, בעלה של התובעת העיד כי לאחר החתונה גר ברמאללה עם חברים (עמ'13 ש'9) ואשתו נשארה עם אמה ועם משפחתה בלוד והוא היה מגיע מדי פעם. "כשהיה לי היתר כניסה פעם ב-4 חודשים, פעם ב-5 חודשים פעם בחודשיים. כל פעם שקיבלתי היתר – באתי. ש . ההאם ההיתר כלל גם לינה ת. לא. ש. זאת אומרת לא ישנת בלוד עד שנת 2008 ת. נכון" (ע'13- '10-19). בעלה מעומת עם תצהיר החמות משנת 2013 בו היא כותבת "בתי ובעלה וכל הילדים מתגוררים אצלי מיום הנישואים" לדברי הבעל הכוונה היתה שהוא בא והולך. לא כך כתוב בתצהיר האם. שוב בעניין המגורים, הגרסאות סותרות.
בעלה של התובעת טוען כי אם פטירת הוריו קבל מזומן והסתלק מהירושה בנכס בסמוע ובכסף רכש את הנכס ברמאללה טרם נישואיו (2002). ב-2007 מסרה התובעת שהתובע גר עם הוריו בסמוע, לכאורה עוד היו בחיים.
ב-נ/14 ניסה הנתבע לאתר את התובעת בלוד ונמסר על ידי אמה שהתובעת איננה מתגוררת במקום ולא צפויה לחזור בקרוב. הלכה לאח שלה עם ארבעת ילדיה לבאר שבע והיא לא יודעת מתי היא תחזור, אולי בעוד חודש. דהיינו התובעת נעה ונדה במקומות מגורים שונים , גם לפי גרסת האם ומכל מקום גרסת האם בתצהירה כי התובעת ובעלה והילדים התגוררו אצלה עד 2014 לא עולה בקנה אחד עם נ/14 מיום 27.12.12.
אולם בכך לא די. יש ראיה חיצונית שאינה תלויה בתובעת עצמה . לאם נערכה הערכת תלות ( נ/10) בנוגע לגמלת סיעוד שתבעה וטופס נרשם מפורשות כי המבוטחת גרה לבדה. נרשם כי הבת המטפלת היא נג'דה בת אחרת , ולא התובעת. ( ע' 15 ש' 21). הערכת התלות היא מתאריך 3.4.13 (ע' 15 ש' 16), אין ספק כי יש חשיבות עליונה לשאלה מי מתגורר עם התובע ה סיעודי, ויש אינטרס לתובע הסיעודי, לפחות על פניו, לומר את האמת בדבר מצבו. על כן באותה עת התובעת לא התגוררה עם האם בלוד על פי הצהרת האם להערכת התלות.
כפתרון לדברים ציינה אם התובעת כי היא מבולבלת ושוכחת דברים (ע'16 ש' 5) אולם עדותה זו ניתנה ב-18.7.2018 ואילו המסמכים הנ"ל היו מ-2012 ו-2013 עת היתה צעירה בשנים רבות.
בתאריך 21.11.13 ניתן תצהיר אם התובעת (נ/11) בו היא כותבת שמ-2004 התובעת ובעלה גרים אצלה. זאת בניגוד להערכת התלות מאותם מועדים בקירוב.
תהא זו לשון המעטה לומר שהדברים של האם לא מתיישבים זה עם זה ולא עם עדויות התובעת ובעלה.
הנתבע טען כי היה מקום לשלול את גמלת התובעת קודם ל-2011 (מועד הגעת בכור ילדיה לכתה א'), נוכח הסתירות המרובות בגרסאות האם, בתה וחתנה ביחס ל"מרכז החיים" הנטען בלוד. אולם רק כאשר הגיע האבסורד לכך שהילדים נוסעים מדי בוקר ללימודים מלוד לצפון מזרח ירושלים, והעובדה שהתובעת סירבה למסור את פרטי הנכס ברמאללה או להביא את בן הדוד , הנהג לעדות, מצביעים לכל הפחות כי מ-2011 לא התגוררה התובעת בלוד. קל וחומר ב-2013, במועד הערכת התלות לאמה.
עוד סמך הנתבע את טיעוניו בפסק דינה של כבוד הדיינת שרה בן שאול וייס אשר ניתן ביום 3.11.15 בתיק הערר של התובעת ובעלה ובו היא מציינת : "אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי העוררין הונו את רשויות המדינה השונות בכך, בהציגם מצגי שוא שונים בשאלה היכן התגוררו במועד הגשת הבקשה: כלפי המשיב (משר הפנים ש.ש) נטען כי הם מתגוררים בדירת אמה של העוררת בלוד. ואילו כלפי משרד השיכון (אף הוא חלק מרשויות המדינהׂ ( נטען כי הם מתוגררים במזרח העיר ירושלים ".(דגש ש.ש.). יפים דבריה ככפפה ליד אף לענייננו. לעניין התובעת טענו התובעת בעלה ואמה שהם מתגוררים בלוד עד 2014 ואילו לאחות בריאות הציבור בהערכת התלות הוצג כאילו אם התובעת גרה בגפה.
מכל האמור לעיל עולה כי החזקה הניתנת לסתירה הקובעת כי תעודת זהות ובה כתובת מצביעה על מגורים במקום מסויים, אכן נסתרה והופרכה מני וביה.
משכך הרים הנתבע את נטל ההוכחה בדבר העדר "מרכז חיים" במקום מוכח אחד. גם אם נתעלם לחלוטין מחקירתו של ניזאר, אף שאין כן לדעתנו, הרי שרק מריבוי הגרסאות של התובעת, בעלה ואמה , ניתן לדחות את התביעה משלא הונחה תשתית למקום מגורים בתחום. הם "הלכו ובאו" כמפורט בפסיקה לעיל.
עוד סתרו גרסאותיהם זו את זו ואת עצמם ביחס לנכסים, לתשלום החשבונות, למגורים זמניים בסמוע של הזוג אחר הנישואין, למגורים של הבעל ברמאלללה לפני הנישואין, לאיסור השינה של הבעל בלוד עד 2008 לפחות, והלימודים של הילדים במזרח ירושלים, גם בשל סוגיות אלו ניכר כי אין הוכחה ל"מרכז חיים" במקום מסויים כלשהו. התובעת ובעלה ציינו כי הם נוסעים ושבים לבקר בסמוע וגם נשארים שם, והטענה למגורים רצופים בלוד לא אוחזת מים ולא הוכחה .
אשר על כן הנתבע הצליח לסתור את חזקת הכתובת בתעודת הזהות, ומנגד התובעת לא הצליחה להוכיח מ"מרכז חיים" אחד ממושך ועקבי בעיר לוד והנטל על כתפיה . רק מ-2014 יש עקביות מעניין המגורים בכפר עקב. ממועד זה הכיר הנתבע.
על כן גם התביעה בטענת התושבות לתקופת השלילה נדחית. בדין שלל הנתבע את התושבות לתקופה זו. גם אם בגין כך נוצר חוב, בנסיבות דלעיל הפעולה של הנתבע מידתית וסבירה.
בעניין זה יפים עד מאד גם דברי הדיינת בן שאול וייס אשר מציינת כי "הטעיית רשות מינהלית בעקבות אי גילוי מידע מהותי על ידי אזרח המבקש לקבל רשיון או טובת הנאה אחרת, פוגעת קשה לא רק ברשות אלא גם בציבור. ברור שקיים אינטרס ציבורי למנוע הטעייה כזאת " (בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר פ"ד נב (1) 289,336).

סוף דבר
התובעת טענה כי בסוף ההליך , עת הוכחות הצדדים שקולות ומאוזנות על בית הדין להכריע לטובת המבוטח, למרות היותו התובע, הנושא בנטל ההוכחה (דב"ע נה/0-19 פאתנה שענה נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ט 133) וכי כאשר לא הונחה תשתית וודאית לגבי מקום המגורים, ומדובר בתובע בעל תעודת זהות ישראלית, יופעל הספק לטובתו ולחובת המוסד.
אין לקבל טענה זו והיא נדחית. הוכחות הצדדים בהליך שבפני אינן שקולות. גרסת התובעת נמצאה בלתי מהימנה לחלוטין ונסתרה בעצמה ובעדיויות בעלה ואמה. גם לולא עדות החוקרים של הנתבע , רק מהמסמכים והמוצגים שהגיש הנתבע , בהם טפסים שמילאה התובעת, חקירות שלה ועוד ועוד,והעדויות מטעם התובעת ניתן לשלול את הגמלאות ששולמו .
לכך יפים דברי כבוד הדיינת בערר "אמנם העוררין טוענים כי ממילא התגוררו לפי כל גירסה בתחומי מדינת ישראל, ואולם, בהעדר קוהרנטית מצידם, לא על המשיב להציג גרסה כזו – שוב, בהתחשב בנטל המונח על כתפיהם ובשיקול דעת המשיב (משרד הש.ש.)"
ובסיום דבריה "בתי המשפט פסקו לא אחת כי מסירת מידע כוזב למשרד הפנים... מהווה כשלעצמה עילה לדחיית הבקשה... (ראו למשל בג"ץ 9047/00 יגמור נגד שר הפנים )... הכזב הוא כשלעצמו גורר אחריו את דחיית הבקשה ללא קשר למידת ההשפעה שלו על ההחלטה שהתקבלה למעשה, וגם אם בא כח העותר לא ידע להסביר מדוע נזקק העותר לכזבים אלה. (עת"מ (י-ם) 981/03 סמארה נ' משרד הפנים, ...". כך נכון גם בעניינינו.
יש לדחות את התביעה בכל העילות.
לא הוכח "מרכז חיים" על ידי התובעת ובעלה לפחות בתקופה מינואר 2011 עד אוקטובר 2014. נסתרה חזקת התושבות והתקינות של תעודת הזהות. הנתבע הרים את הנטל שעל כתפיו. התובעת לא הרימה את הנטל שעל כתפיה. בדין דחה המוסד את תביעתה להבטחת הכנסה ולקצבת ילדים בגין תקופה זו.
עוד יש לדחות את התביעה מחמת סעיפים 19 ו-20 לחוק הבטחת הכנסה מחמת שהתובעת מילאה שאלונים בכחש ובכזב תוך העלמת פרטים מהותיים על נכסים, הכנסות , תשלומים ועוד ועוד. זהו המקרה הקלאסי בו יש לעשות שימוש בסעיפים ובסנקציות המנויות בהם.
הוכח עוד כי בעלה של התובעת עבד באופן רצוף כאיש מחשבים והשתכר במהלך כל השנים. חרף זאת שיקרה התובעת במסמכים ובחקירה הנגדית בניגוד לגרסת הבעל. כך גם ניתן היה להפיק שכר דירה מהדירה ברמאללה וכמו כן היתה הכנסה מירושה במזומן מסמוע. דהיינו גם בשל הכנסות לא היה מקום לשלם לתובעת הבטחת הכנסה.
התביעה נדחית בשלמותה.
לאחר ששקלנו מצאנו כי יש לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בסך 3,000 ₪ בגין תביעה זו ובכך נקטנו בדרך הצמצום . סכום זה ישולם תוך 30 יום

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ט, (02 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: היג'ה אלדגאמין
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: