ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רפאל כהן נגד חיים עזרו :

בפני כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובע

רפאל כהן
ע"י ב"כ עוה"ד אריה יעקב

נגד

הנתבע

חיים עזרו
ע"י ב"כ עוה"ד אהרן פוגל

פסק דין

מבוא
התביעות ההדדיות שלפניי עוסקות בזכויותיו של יזם שרכש בנין ברח' אגריפס 115 ירושלים, ובו בתי עסק שחלקם מושכרים בדיירות מוגנת, לעומת זכויותיו של דייר המוגן שניהל במקום חנות לחומרי בנין.

היזם ביקש להשביח את הנכס, לשפץ ולבנות יחידות נוספות ( דירות ועסקים), תוך צמצום היחידות המושכרות בשכירות מוגנת ככל שניתן, מנגד ביקש גם הדייר המוגן להגן על זכויותיו ואף להשביחן, במידת האפשר.

הצדדים ניהלו משא ומתן ואף החליפו טיוטות חוזה. כל צד היה מיוצג וקיבל ייעוץ שוטף. הנתבע בדק האפשרות לרכוש הזכויות המלאות במושכר ולחילופין ביקש לוודא קיומם של תנאים שיבטיחו את זכויותיו בשלב הביניים של הבניה והפינוי למקום חלופי, אולם המשא ומתן לא צלח. לטענת התובע הנתבע ביקש להתיש ולסחוט אותו ואילו הנתבע טען כי התובע ביקש לשלול ממנו את זכויותיו, כפי שעשה עם אחרים.

בהגיע המועד שבו ביקש היזם להתחיל בעבודות הבניה והסכם עם הנתבע אין, החל בפעולות הריסה ובניה ובמקביל ביקש סעד זמני מבית המשפט להורות על פינויו של הנתבע למקום חילופי שהוצע לו, כשהנימוק לדחיפות מתן הסעד הוא הסכנה הנשקפת לחייו של הנתבע בשל מצבו המסוכן של הבנין.

סעד זמני
בדיון שהתקיים ביום 15.10.15 בפני כבוד השופטת מ. אילני, הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט כי ימונה מומחה אשר ייקבע האם המצב בחנות כפי שהוא היום מסכנת את השוהים בו. עד למתן חוות הדעת הוסכם כי התובע " לא יבצע עבודות במבנה למעט עבודות ציפוי אבן וכן עבודות טיח, סיד וחשמל שאין בהם סיכון בבניין והכל, רק באגף השני, כלומר האגף המרוחק מהחנות"

ביום 23.10.15 הגיש הנתבע בקשה ולה נלווה תצהיר ותמונות לפיה התובע הפר צו בית המשפט, המשיך בעבודות הריסה, עוד טרם הגעת המומחה, ועל אף הגעת משטרה, בטענה כי מדובר בעבודות בחלק השני של הבנין שלו קיר משותף עם החנות. צו הפסקה מידי של כל העבודות ניתן במעמד צד אחד ביום 23.10.15. ביום 27.10.15 הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בדבר גבולותיו של החלק השני של המבנה שבו מותר להמשיך את העבודות, וביום 1.11.15 הומצאה חוות דעתו של המהנדס אחי קליין שמונה על ידי בית המשפט. יש לציין כי במועד זה פונו כל דיירי הבנין למעט הנתבע, מהחנות שבקומת הקרקע.

חוו"ד אחי קליין
המומחה מצא במועד ביקורו את תקרת החנות חשופה, השכבה העליונה שלה פורקה כך שניתן להבחין בחלקם העליון של קורות הפלדה...מעל תקרת החנות הותנו ( הותקנו/הונחו-מ.ק.) באופן מאולתר יריעות ניילון ומשטח דיקטים ככל הנראה במטרה למנוע או להפחית חדירת מים למבנה. תקרת החנות מהווה במצב הנוכחי את הגג העליון של הבנין לאחר שהגג המקורי פורק. תקרה זו אינה בנויה להיות גג הבנין האטום למים", ולכן מסקנתו היא ש"יש לפנות את המבנה לאלתר" ולו רק בשל פירוק החלק העליון של התקרה. העבודות שנותרו לביצוע באותו שלב מבחינת חיזוק השלד הם: יציקת תקרה חדשה מבטון מזויין מעל תקרת החנות ובמנותק ממנה, יציקת שני עמודים חדשים כולל פלטות יסוד בסלע בקירות ההיקפיים של החנות ועמוד נוסף בחדר המדרגות כולל פלטת יסוד, וכן חיזוק תקרת החלל התת קרקעי שבחנות. "הפסקת העבודה כעת, טרם הושלם חיזוק המבנה(כמפורט לעיל) יוצר מצב בו המבנה הישן אינו יציב כתוצאה מההריסות שבוצעו והמבנה החדש אינו יציב כתוצאה מאי השלמת העבודות. מצב זה מחייב פינוי החנות והשלמת עבודות החיזוק" ( עמ' 4 בחוו"ד). "
סיבה שניה: הבנין היום הוא אתר בניה לכל ענין ודבר. שהיית אנשים בו דרך קבע ועל אחת כמה וכמה תנועת קונים אקראיים בחנות מסוכנת". ( עמ' 5).

הנה כי כן, עולה באופן חד משמעי מחוות הדעת כי המצב המסוכן נוצר כתוצאה מתחילת עבודות הבניה והריסת חלק מגג החנות, ומהפסקת עבודות החיזוק. התובע קבע עובדות בשטח במקביל להליך המשפטי ובניגוד לו.

ביום 1.11.15 אסרה כבוד השופט אילני את השהות בחנות עד להחלטה אחרת. ביום 3.11.15 הגיש הנתבע תביעה שכנגד ובה דרישה לצו מניעה קבוע האוסר על התובע להמשיך בבניה עד אשר תפונה החנות על הציוד והמלאי שבה וצו עשה המורה לתובע לבצע עבודות החיזוק הנוגעות למבנה החנות כפתרון ביניים, אולם המומחה אחי קליין בתשובות לשאלת הבהרה דחה אפשרות כזו.
ביום 24.11.15 הוגשה בקשת הנתבע לסעד זמני להפסיק המשך הבניה עד למציאת דיור חלופי. יצוין כי בזמנו הוצע לנתבע לעבור למחסן שמצוי בסמוך, אולם הוא סירב.

ביום 30.11.15 התקיים דיון במעמד שני הצדדים ובו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הנתבע יפנה את החנות ויעבור למחסן בקומת הקרקע של הבנין מצד ימין של החנות, עבור חודש נובמבר ישלם התובע לנתבע סך של 10,000 ₪ ( הפסד הכנסה) והחל מחודש דצמבר ואילך עד למועד חזרתו לחנות ישולם לו סך של 15,000 ₪ עבור כל חודש או חלק ממנו, וזאת כמימון ביניים של הפסד הכנסה צפוי, מבלי שהסכום יהווה ראיה לגובה ההפסד. עוד התחייב התובע להשיב את החזקה בחנות לאחר שתשופץ עד ליום 1.4.16. ערבות בנקאית של 100,000 ₪ הופקדה בקופת בית המשפט לצורך הבטחת התחייבותו של התובע להחזיר את הנתבע לחנות המושכרת בדיירות מוגנת.

בגמר עבודות הבניה בחנות, ביום 15.2.16 ביקש התובע להחזיר את הנתבע ולקבל לידיו את הערבות הבנקאית והמחסן, אולם הנתבע סירב. לפיכך הוגשה בקשה לחייבו לעשות כן, וכי סירובו נובע מכך שהוא ממשיך לקבל סך של 15,000 ₪ לחודש בנוסף על הכנסותיו ומבלי לשלם ארנונה והוצאות שוטפות. ב"כ הנתבע כינה הבקשה מרושעת וחצופה, כשמהות ההתנגדות הוסברה בכך שהחנות לא הוחזרה למצבה הקודם, מידות המחסן היו קטנות יותר ( באורך ובגובה), הגלריה נבנתה מעץ במקום מברזל, מה שעלול להביא לדליקה, שלט החנות נשבר והתשלום בגין חודש פברואר לא שולם, על אף שגם עבור חלק מהחודש קמה החובה לשלמו, כפי שהוסכם.

בדיון ביום 23.2.16 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה גובה המחסן התת קרקעי יושווה למצבו הקודם עד ליום 25.2.16, המחסן החלופי יפונה עד ליום 3.3.16, התובע יתקין על חשבונו שלט חדש זהה לקודם, ויהיה פטור מתשלום חודשי נוסף החל ממרץ 2016. (הערבות הבנקאית של התובע הוקטנה ל-30,000 ₪ בהחלטה נוספת שהושארה לשיקול דעת כבוד השופטת מיכל שרביט).

אם נדמה היה שסוגיה זו באה על פתרונה ונותרו רק הטענות לנזק כספי שגרם כל צד למשנהו, הרי שהתבדינו. הנתבע אף שקיבל המפתח לחנות דרש להמשיך ולקבל סך של 15,000 ₪ גם בחודש מרץ ולא הסכים שתוחזר לתובע הערבות הבנקאית, משום שהגלריה החדשה דרושה היתר בניה שלא הוצא, מונה החשמל הותקן באופן פרוביזורי, אין אישור כיבוי אש וישנה רטיבות באחד הקירות. תומר כהן בנו של התובע והאדם הפעיל בפרויקט, המציא אישור כיבוי אש ( מיום 7.3.16) ואישור מהנדס חשמל. הוא טען לניצול לרעה של הליכי בית המשפט ע, ולכך שהנתבע אמר לו " שלא יחזור לחנות ויוציא לו את המיץ".

כבוד השופטת מיכל שרביט קבעה שהתובע " הניח תשתית ראייתית לכאורית לפיה החנות ראויה לשימוש...טענות המשיב בדבר נזקים שיגרמו לו כתוצאה מטענתו לאי החזרת מצב החנות לקדמותו באופן מלא, ובכלל זה בנוגע לשימוש שניתן לעשות בגלריה ובמחסן, שמורות לו בגדרי הסעד הכספי שניתנה לו רשות להוסיפו לכתב התביעה שכנגד. הוא הדין ביחס לטענות המבקש להוצאות מיותרות שנגרמו לו בגין סירוב המשיב לקבל את החזקה בחנות והמשך החזקתו במחסן".
בית המשפט הורה לנתבע לפנות את המחסן החלופי עד ליום 15.3.16 ופטר את התובע מתשלום 15,000 ₪ לחודש החל ממרץ 2016, והפנה אותו לטעון גם לגבי הפסד זה בתביעתו הנגדית ( החלטה מיום 8.3.16).
הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד מתוקנת הכוללת סעדים כספיים אלא לאחר שביקש התובע לקבל חזרה את הערבות הבנקאית ( שנותרה על סך 30,000 ₪). הבקשה לארכה וההסבר להשתהות לקו בחסר ולכן חויב הנתבע בהוצאות בסך 1,500 ₪, אולם הותר לו לתקן תביעתו.

כתב התביעה שכנגד המתוקן הוגש בסופו של יום ב-30.6.16. במועד הק"מ לא התייצב התובע ובא כוחו ועל כן ניתן פסק דין הדוחה את תביעתו ומותיר את התביעה שכנגד. פסק דין זה בוטל בעקבות בקשה שנטען כי הוגשה בהסכמת ב"כ הצד שכנגד, אולם זה טען כי לא התבקשה ולא ניתנה הסכמתו, מה שהביא לחיובו של התובע ב-1,000 ₪ לאוצר המדינה על בזבוז הזמן השיפוטי וב-2,000 ₪ לזכות הנתבע, כשמועד התשלום נדחה לסיום ההליך. פסק הדין בוטל, הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, מועד שמיעת הראיות נדחה עקב פטירתו של ב"כ הנתבע הקודם, עו"ד שוסטר ולבסוף התקיים ביום 12.6.18 וביום 26.6.18.

הראיות
הצדדים הגישו עדויותיהם בתצהירים להם נלוו מסמכים תמונות ודיסק און קי.
מטעם התובע העיד בנו תומר כהן שהוא הרוח החיה שהביאה את פרויקט הבניה לידי גמר ואשר היה בקשר עם הנתבע. מטעם הנתבע העידו אדוארד בורוכוב שהיה אף הוא דייר מוגן שניהל מעבדה, זה הצהיר על ההתנהלות הקלוקלת של התובע מולו והצורך בהתערבות בית המשפט. כמו כן העיד הנתבע עצמו וידידו יוסי מזור שהיה מעורב במגעים בין הצדדים שלא בשלו לכדי חוזה וכן היה עד לשינויים שבוצעו בחנות. בנוסף הוצג תצהירו של אהרון בר שלום שהיה הדייר הקודם בחנות נשוא התביעה, שהעביר זכויותיו בדמי מפתח לנתבע. הוא הצהיר כי הגלריה המקורית בחנות היתה מעץ והוא החליפה לגלריה יציבה וחזקה יותר, וכי למושכר הוצמד מחסן שהועבר לנתבע יחד עם החנות.
נוכח נכותו ומחלתו של העד סוכם על חקירה נגדית באמצעות וידאו, אולם במועד ההוכחות, כשהעד היה מוכן בביתו, הודיע ב"כ התובע כי הוא מוכן לקבל את תצהירו ללא חקירה נגדית.
היות ששני הצדדים היו חלוקים בשאלת מעמדו של הרב עו"ד מנחם כהן אשר היה מעורב בחלקו הראשון של המשא ומתן בין הצדדים, האם הוא הגיע מטעמו של התובע או של הנתבע, סוכם כי יזומן לדיון ללא תצהיר.

ביום 26.6.18 מסר עו"ד כהן את עדותו ממנה עלה כי היכרותו את התובע ואביו היתה ארוכת שנים ולכן הם היו " הלקוח" ולא הנתבע שגם אותו הכיר ופנה אליו מבלי שידע עו"ד כהן מי הצד שכנגד. הוא הכין שתי טיוטות הסכם, האחת למכירת הנכס והשנייה לפינויו הזמני ופיצוי כספי לתקופת הביניים. משחש כי הוא מצוי בניגוד אינטרסים הודיע לנתבע כי ייקח לו עורך דין אחר, הוא המשיך משלב זה לייצג את התובע ובנו, לעורך הדין החדש היו הערות בנוגע להסכם הפינוי הזמני שלא היו מקובלות על תומר "בזה התפוצץ הענין כי הדרישות היו גבוהות מאוד ובזה סיימתי את תפקידי" (פרו' עמ' 26).

התביעות הכספיות
התובע נותר עם תביעתו המקורית לפינוי הנתבע, לתשלום מחצית מעלויות התיקונים שיוחסו לחנות, בסך של 73,977 ₪ ובתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בסך של 369,726 ₪, שחושבו לפי 61,546 ₪ לכל חודש עיכוב שגרם ויגרום הנתבע לסיום בנייתן של 10 דירות ושתי חנויות. בעת הגשת התביעה הוערכה תקופת העיכוב בחצי שנה. אף שתצהיר עדות ראשית מטעם התובע וראיותיו הוגשו לאחר פינויו של הנתבע מהחנות, לא הוצגו ראיות נוספות המוכיחות את משך העיכוב שגרם לכאורה הנתבע ולהפסדים בעקבותיו.

בכל הנוגע לזכות הבעלים לדרוש מחצית משווי התיקונים שנאלץ לבצע במושכר, הרי שהוכח, גם באמצעות מומחה בית המשפט וגם מהעדר כל ראיה לצורך בתיקונים לפני קבלת היתר הבניה, כי מדובר למעשה בעלויות שנובעות מהבקשה להיתר בניה לבנות תוספת משמעותית למבנה הקיים משנת 1936.
בהמשך לחקירתו הנגדית של תומר כהן ולשאלת בית המשפט: "האם נכון שהוספת היסודות וכל מה שנדרש הן כתוצאה מהבקשה להיתר בניה שלהם? " השיב: "כן, הבניה היה במצב רעוע, אבל כן" (פרו' עמ' 19).
התובע לא הביא כל ראיה לפיה העיריה או הדייר או מצב רעוע כלשהו שחייב תיקון יסודי של החנות, בדרך של הוספת יסודות ועמודים, גם ללא תוספת הבניה המבוקשת.
עוד הוכח שמתחת לחנות המושכרת ביקש תומר כהן לנצל חלל שנוצר לייסוד חנות נוספת ללא שהיתר הבניה המקורי אישר זאת. עו"ד מנחם כהן אישר כוונות אלו ( פרו' מיום 26.6.18 עמ' 27 ש' 11-20) ותשובת תומר כהן היתה שהגיש בקשה ( עמ' 20 ש' 4).
ברי כי העמודים והיסודות שנבנו כתוספת למבנה הקיים יצרו או תמכו בחלל החדש שנוצר ומכל מקום לא הוכח קשר סיבתי בין הצורך בבנייתם לבין המושכר.

בנסיבות אלו אני דוחה את הטענה שיש להשית סכום כלשהו כהשתתפות הנתבע בעלויות שהוצאו משום שלא הוכח שמדובר בעלויות תחזוקה כי אם בעלויות נדרשות לצורך השבחת המבנה ובנייה נוספת על גבי יסודותיו.

בנוסף הוכח כי התובע אינו בעל הזכויות של כל המבנה, אלא של החנות המושכרת לנתבע, וזאת בהתאם להסכם השיתוף שנחתם בין בעלי הזכויות בבנין. "על פי הסכם השיתוף היחידה בדמי מפתח שמחזיק עזרו היא של אבא שלי והשאר שלי" ( של בנו, תומר כהן-מ.ק.).
צודק ב"כ הנתבע בטענתו לפיה היות שתומר כהן לא תבע את נזקיו, הוא מנוע מלהשית אותם על הנתבע, במסגרת תביעת אביו. יוצא אם כן שתביעתו הכספית של התובע נדחית. נותר לדון בתביעתו לפינוי הנתבע מהטעם שהפר את חוזה השכירות. אקדים ואומר כי גם תביעה זו דינה להידחות משום שהתובע חיפש מהגורן ומהיקב עילות לפינויו של הנתבע בלא כלום, אולם אחת לאחת הן לא החזיקו מים והתפוגגו, כפי שאפרט להלן.

בחינת עילות לפינוי
סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר

התובע מבקש לפנות את הנתבע מהטעם כי בעת שביקש לממש את זכותו לשנות את המושכר שינוי ניכר ולאחר שקיבל רישיון הבניה הדרוש לכך הודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף אולם זה סירב. התובע או יותר נכון בנו תומר אינו טלית שכולה תכלת, מהראיות שהוצגו בפניי התקבל הרושם כי ביקש למקסם את רווחיו בכל פרמטר של פרויקט הבניה לרבות צמצום הוצאות הכרוכות בפינויו של הדייר המוגן לבית עסק שנופל מזה המקורי. הנתבע טען כי המחסן שנאלץ לעבור אליו במקום החנות, מצוי " בעורף החנות, בשטח קטן ללא גישה ישירה לרחוב, צריך לעלות מדרגות ואז להיכנס לפרוזדור וממנו למבואה קטנה שבהמשך שלה יש חדר קטן בהרבה משטח החנות שלי" (ס' 101 לתצהירו).

עדותו של דייר מוגן אחר, אדוארד בורוכוב היתה מהימנה עליי. בתצהירו הצהיר כי בתחילה אמרו לו שמתכוונים להוסיף שתי קומות על הגג והוא יוכל להמשיך לנהל את עסקו מעבדת שיניים כרגיל, אחר כך הוצע לו "לעבור למקום חלופי שהיה לחלוטין לא מתאים" וכשלא עבר החלו לעבוד בקומה שמעליו, הרסו אותה לחלוטין ופעם אחת כשקדחו בתקרה שמעל חנותו גוש אבן נפל קרוב אליו והרס תנור חרסינה יקר. גם בורוכוב הועמד למעשה בפני עובדה מוגמרת ונאלץ לעבור למקום שהיה פחות מוצלח מבית העסק המקורי. גם במקרה שלו היה מעורב בית המשפט ולבסוף הסתיימה התביעה בפשרה לפיה זכויותיו נקנו על ידי בעלי הזכויות בבנ יין בסך של 450,000 ₪ - סכום שבעיניו לא שיקף את מלוא זכויותיו, ולכן ביקש ב"כ התובע ל הצביע על כעסו של העד כמניע למתן עדותו, אולם עדותו בענין דרך ניהול המשא ומתן עמו לא נסתרו על ידי התובע ויש בהם כדי לתמוך בעמדתו הזהירה והחשדנית של הנתבע כלפי בנו של התובע.

התובע ובנו ביקשו לממש הפוטנציאל הגלום בזכויות קנייניות שרכשו , ואין בכך כל פסול, אולם זה צריך להיעשות בכפוף לשמירה על זכויותיו של הדייר המוגן, אשר גם הוא מנהל עסק כלכלי, הוא שילם דמי מפתח ודמי שכירות, ואין לבוא אליו בטרוניה שעה שלא נענה להצעות התובע באמצעות בנו, שהיו מקפחות בעיניו. סעד של פינוי דייר מוגן כפוף לבחינת תום הלב והצדק. הנתבע הסכים להתפנות לדיור חלופי שלא התאים, ואשר הוצע בתחילה, משום שהתובע עשה דין לעצמו והחל בהריסת בית העסק של הנתבע, בניגוד לצו ביניים שהוצא. עוד יש לציין כי מעולם לא הוצע לנתבע 15,000 ₪ בגין כל חודש שיהא מחוץ לבית העסק, אלא הוצע לו שייבחנו הכנסותיו לפי דיווחיו למע"מ, ובנוסף עמד התובע כל העת על דרישתו מהנתבע להשתתף במחצית עלות השיפוצים, שכאמור לא נדרשו, אילולא הבניה החדשה, דרישה שהנתבע דחה אותה ובצדק, אשר על כן אני דוחה את טענות התובע לפינוי הנתבע בגין עילה זו.

קיומה של גלריה בתוך בית העסק
נטען כי הנתבע הפר את הסכם השכירות בכך שבנה גלריה בתוך המושכר ללא קבלת רשותו של התובע. כזכור התובע ובנו רכשו את הזכויות במבנה ב-2014 לערך. לא הובאה כל ראיה להסכמה או אי הסכמה של הבעלים הקודם, יותר מכך, הובא תצהיר של הדייר המוגן הקודם שהצהיר באופן חד משמעי שהגלריה היתה קיימת אף טרם רכישת הזכויות על ידו וכי היא והמחסן הם חלק בלתי נפרד מבית העסק . במצב דברים זה, גם אם בניית הגלריה מהווה הפרת הסכם השכירות המקורי, וגם אם לא ניתן לראות בשתיקת הבעלים הקודם הסכמה מכללא, חלה התיישנות על טענה זו כעילת תביעה, מה עוד שנבנתה תחתיה גלריה חדשה.

אי תשלום דמי שכירות והפרות אחרות
התובע טען שהנתבע לא שילם שכירות בזמן, אולם לא הובאה כל ראיה בענין זה. הוא הגיש נגדו תלונה על גניבת מים, אך גם בענין זה הוכח מפי הדייר אדוארד בורוכוב כי חיבור המים בצורה הזאת היה על דעת הבעלים הקודם. אף אם נניח לעדות זו, לא הרים התובע את נטל הראיה בענין זה, ובוודאי שלא מדובר בעילה לפינויו של דייר מוגן, ולחילופין, מן הסתם היה מקבל סעד מן הצדק והיה נמחל לו על כך. אותו הדבר לגבי מיקומו של המזגן על קיר חיצוני של בנין המיועד לשימור (תמונה י'), או העמדת הסולמות למכירה מחוץ לחנות (תמונה ח'). היעלה על הדעת כי על כך יפונה דייר ששילם דמי מפתח מבית העסק? ככל שהנתבע הפר תקנה כלשהי, העיריה תסב תשומת ליבו לכך ובמקרה הצורך תקנוס אותו או תגיש נגדו כתב אישום. אין זאת כי אם מדובר בטענות קטנוניות וטורדניות שמלמדות על הלך הרוח ששרר בין הצדדים, אשר מנע הגעה להסכמות, אלא תחת אילוצים. הטענה כי הנתבע הוליך את תומר כהן שולל או כי עו"ד כהן היה מחויב לנתבע, הופרכו.
תומר כהן היזם והבעלים במושע בבניין, בחור צעיר, נמרץ ועקשן אשר הופתע ככל הנראה מיכולת העמידה של הנתבע מולו, פעל נגדו בכוחניות, ולכן גם בהנחה שהנתבע אמר לתובע "אני יעשה לך את המוות" ואמירות דומות נוספות (אם כי הנתבע הכחיש זאת בסעיף 51 לתצהירו) , אין בכך אלא כדי ללמד על הלך הרוח ששרר בין הצדדים. כל צד ניסה לאכוף על הצד שכנגד את רצונותיו, תוך הצבת עובדות בשטח. הסכמת התובע לתנאי הפינוי נעשתה רק תחת האיום של צו מניעה זמני להפסקת עבודות הבניה.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע. אדון כעת בתביעתו של הנתבע לפיצוי בגין נזקיו.

כתב התביעה שכנגד
הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך 215,260 ₪. גם לתביעה שכנגד לא הונחה כל תשתית ראייתית, ואין זאת כי אם היא באה כתגובה לתביעתו המופרזת של התובע. הנתבע לא הוכיח שהכנסתו נפגעה מעבר לסכום הפיצוי שקיבל שעמד על 55,000 ₪ (10,000 ₪ לחודש נובמבר ו-15,000 ₪ עבור חודשים דצמבר-פברואר , אם כי יצוין כי בכתב התביעה סעיף 13 נרשם שהתובע שילם לו 81,900 ש"ח). הקבלה היחידה שצורפה נוגעת לפירוק המזגן בשל עבודות הבניה בבנין והרכבתו מחדש, בסך 2,340 ₪ (נספח א' לתצהירו), אולם היא בטלה בשישים, נוכח הסכום ששולם לנתבע. רשימה מודפסת של מוצרים שניזוקו עקב חדירת מי הגשמים לבית העסק כשפתחו את התקר ה, אינה מהווה ראיה מספקת, מה עוד שמדובר במוצרים שאינם מתכלים כמו ברגים, ידיות מקדחים וכיו"ב מוצרים שנמכרים בחנות "טמבור".
אשר על כן גם תביעתו הנגדית לפיצויו נדחית.

סוף דבר
הן התובע והן הנתבע פעלו באופן כוחני כדי להשיג את מבוקשם ולכן לא ניתן לבוא בטרוניה דווקא לנתבע שהרי מבחינתו זו " כבשת הרש" שביקשו לגזול. התובע מצד שני כבעל הזכויות הקנייניות בנכס זכאי להשביחו ולבצע כל פעולת בניה שהוא חפץ, כמובן בחסות החוק, תוך כיבוד זכויותיו של הדייר המוגן, אולם כפי שהתברר גם בהתנהלותו עם דייר מוגן אחר, ובמיוחד בהתנהלותו בתקופת הביניים, בשום שלב לא קוימה חובתו של התובע במלואה, ורק לאחר סירובו של הנתבע להתפנות או לחזור, הגיעו הצדדים להסכמות שאף הן לא התקיימו במלואן, אלא לאחר התנגדויות נוספות של הנתבע. ולכן, שתי התביעות נדחות הדדית.
בהתנהגותו של הנתבע מצאתי שיירים של רצון להתנקם ולהשיב לתומר כהן כגמולו.

לפיכך כל צד יישא בהוצאותיו, יחד עם זאת אזכיר כי ההחלטה מיום 6.11.16 שחייבה את התובע לשלם לנתבע 2,000 ₪ בתוספת מע"מ , 30 ימים לאחר קבלת פסק הדין, נותרה בעינה. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית בחלוף 30 הימים ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ט, 09 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רפאל כהן
נתבע: חיים עזרו
שופט :
עורכי דין: