ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין א. ק. נגד משטרת ישראל :

לפני כבוד השופטת סיגל דומניץ סומך

התובעת:

א. ק.

נגד

הנתבעות:
.1 מגן דוד אדום תל אביב
.2 מדינת ישראל הרשות הארצית לכבאות והצלה נתניה
3. משטרת ישראל
4. האגודה להתנדבות בישראל בע"מ

פסק דין

רקע:
התובעת, ילידת 1993, הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה ביום 21.5.14 עת נקראה כחלק מצוות הנתבעת 1 - מגן דוד אדום לישראל (להלן – " מד"א") לבניין בו התחוללה באחת הקומות שריפה. בעת האירוע הייתה התובעת מתנדבת במד "א במסגרת שירות לאומי.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום האירוע אמבולנס בו שהתה התובעת כחלק מצוות מד"א הוזנק לטיפול בנפגעים בדליקה שפרצה בדירה בבית משותף בנתניה. כשהגיע הצוות למקום, היו כבר במקום כבאים של הרשות הארצית לכבאות והצלה שהחלו לטפל בכיבוי הדליקה. בשלב מסוים התבקש צוות מד"א להגיש עזרה לאדם הנמצא בתוך הבניין. צוות מד"א נכנס לבניין על מנת לטפל באותו אדם, אך האחרון סירב להתפנות. בשלב זה, הצוות קיפל את ציודו ונע חזרה לכיוון ניידת האמבולנס עמה הגיע לזירה. כאשר התובעת יחד עם שאר חברי הצוות יצאו מהבניין, אנשי כיבוי אש שברו חלונות בדירה הבוערת וגרמו לנפילת זכוכיות אל קו הבניין, שאחת מהן פגעה בכף ידה הימנית של התובעת וגרמה לפציעתה .

התביעה הוגשה כנגד נתבעת 1 - מגן דוד אדום בישראל, אשר בשירותה התנדבה התובעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה במסגרת שירות לאומי; כנגד נתבעת 2 - הרשות הארצית לכבאות והצלה (להלן - "רשות הכיבוי") וכנגד נתבעת 4 - האגודה להתנדבות בישראל, אגודה הפועלת להצבת צעירים למטרות התנדבות ושרות לאומי במוסדות שונים בישראל, אשר באמצעותה התקשרה התובעת עם מד"א.

בהמשך ההליך, תיקנה התובעת את כתב התביעה וצורפה כנתבעת נוספת משטרת ישראל (להלן – " המשטרה"), שעל פי הנטען נטלה חלק באירוע ובמחדלה נגרם אירוע פציעת התובעת.

ביום 22.6.17 , בהסכמת הצדדים, התביעה כנגד נתבעת 4, האגודה להתנדבות בישראל, נדחתה.

טענות הצדדים:

לטענת התובעת, היא לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק וכי הנזק נגרם על ידי נכס או מקרקעין שלנתבעות שליטה מלאה עליו. עוד נטען, כי הנזקים נגרמו עקב נכס או דבר מסוכן שלנתבעות הייתה שליטה עליו ולכן הנטל עובר עליהן להוכיח כי לא התרשלו. לחילופין טוענת התובעת כי הנתבעות חבות בפיצויה בגין רשלנותן, כאשר אפשרו עבודה בתנאים מסוכנים, בלתי ממוגנים וללא אמצעי בטיחות ולא מסרו לתובעת תדריך או הוראות בנוגע לדרך עבודה בטוחה תוך שימת לב לסיכונים גלויים ומניעת שהייה במקום מסוכן ולא בטוח .

לכתב התביעה צירפה התובעת חוות דעת רפואית של מומחה בתחום האורתופדי - ד"ר מתתיהו מורנו, אשר העריך את נכותה הרפואית בשיעור של 10% לפי ס' 75(1)ב בגין צלקת מכוערת וכואבת.

לטענת מד"א הרשלנות ככל שהייתה כזו רובצת על כתפי רשות הכיבוי, אשר היא זו שקובעת האם המקום בטוח למעבר הציבור והאם יש מקום לתיחומו למניעת מעבר ומד"א פועלת בהתאם להנחיותיה. באירוע זה, מצאה רשות הכיבוי לנכון שלא לתחום את הבניין וסביבותיו ובכך ניתן היה להסיק שהמקום בטוח למעבר ולא מהווה סיכון לציבור. משלא הגדירה רשות כיבוי את המקום כמסוכן, חשפה את עצמה באופן בלעדי לתביעת התובעת.

לטענת רשות הכיבוי לוחמי האש עוסקים בכיבוי אש והצלת חיי אדם ואין זה מתפקידם להסדיר את התנהלות הכוחות הנוספים במקום השריפה, לרבות כוחות מד"א. התובעת הגיעה למקום בהוראת מד"א שמכירים ויודעים היטב את כללי ההתנהלות במקום שריפה והם אמורים לדאוג להדריך את אנשיהם. כן נטען, כי ככל שנשברו חלונות במקום האירוע, היה זה עקב החום הרב הנובע מהשריפה וללא קשר ללוחמי האש.

משטרת ישראל טענה מנגד, כי השוטרים הרחיקו מהמקום קהל של אזרחים סקרנים שאינם קשורים לטיפול באירוע ואולם, אין להרחיק מהמקום את כוחות מד"א, שהינם חלק מכוחות ההצלה והחירום. כן נטען, כי התובעת נפגעה מחוץ לזירה סמוך ללובי הבניין מיקום שלא יעלה על הדעת להרחיק את כוחות הצלה ממנו.

הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר יעקב גולן, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, אשר העריך את נכותה של התובעת בגין הצלקת בשיעור של 5% בתחום האסתטי בלבד.

להשלמת התמונה נציין, כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגין הצלקת בשיעור של 10% .

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת אכן נפצעה בעת מילוי תפקידה במד"א כאשר שברי זכוכית נפלו על ידה וגרמו לפציעתה.
הצדדים חלוקים בשאלת אחריות הנתבעים או מי מהם לאירוע ובשאלת גובה הנזק.

נסיבות התאונה וראיות הצדדים

מטעם התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת; מר דימישטיין, מפקד ניידת מד"א באירוע ומר לוי לוי, איש צוות מד"א נוסף שהיה באירוע.
מטעם מד"א הוגש תצהיר עדותו הראשית של רפי שבע, עובד מד"א מזה 25 שנה.
מטעם רשות הכיבוי הוגש תצהיר עדותו הראשית של דני יוספסברג, מפקד משמרת בתחנת כיבוי נתניה ומפקד האירוע מושא התביעה.
מטעם המשטרה הו גש תצהירו של ויטלי וישניאקוב, קצין שיטור וקהילה בתחנת משטרת נתניה.
בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת, כי הגיעה לזירה כחלק מצוות מד"א שכלל גם את מר לוי וראש הצוות מר דימישטיין. נטען, כי הזירה התנהלה בצורה רשלנית ולא היה תיאום בין מד"א רשות הכיבוי והמשטרה. השוטרים עמדו בצד הבניין ולא מנעו גישה למבנה. בשלב הכניסה והיציאה לבניין לא תודרכה התובעת לגבי נפילת עצמים או השלכתם ולא בנוגע לדרך המעבר או הימנעות ממצבים מסוכנים ומסכנים.
בחקירתה הנגדית, העידה התובעת, כי כבאי ניגש אל צוות מד"א ואמר להם שיש אדם שזקוק לטיפול רפואי בכניסה לבניין וביקש שייגשו אליו. לדבריה, הכבאי הוא שהפנה אותם לפצוע ( עמ' 20 לפרוטוקול שורות 7-10). "הוא הכווין אותנו ואמר שיש פצוע תחת גרם המדרגות והצביע עליו ואמר שתגשו אליו". (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 1-2). על פי הוראת ראש הצוות מתן, נכנסו לכיוון הכניסה לבניין (שם, שורה 4) .
התובעת ציינה, כי לא היה במקום סימון המתריע מפני מעבר והיא בעצמה לא ראתה סיכון לעבור שם ( עמ' 20 לפרוטוקול שורות 21-23).
התובעת תארה כי הנפגע אליו פנה הצוות למתן טיפול לא רצה להתפנות (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 13-14) וכאשר פנה הצוות לחזור לאמבולנס והיא החלה יחד עמם לצאת והגיעה אל קו הבניין שברי זכוכית נפלו מלמעלה ואחד מה ם פגע בידה ( "ברגע שאנחנו עוברים את קו הבניין, קרה מה שקרה, נפלו זכוכיות" (עמ' 21 לפרוטוקול) לדבריה "שמעו בום. לא שמעתי צעקה או מכת פטיש. את שומעת קול של ניפוץ כתוצאה מזה". (עמ' 29 לפרוטוקול שורה 32). התובעת ציינה, כי מלבד צוות מד"א היו במקום עוברי אורח ושוטרים ( עמ' 20 לפרוטוקול ועמ' 27 לפרוטוקול שורות 30-31).
התובעת הסבירה, כי כמתנדבת היא כפופה להנחיות ראש הצוות שלה (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 10-13) ונהלי מד"א במקרים כאלה הם לדאוג לבטיחות הצוות ורק לאחר מכן לקבל הנחיות מהגורמים בשטח, משטרה ומכבי האש אם ניתן להיכנס לזירה . לדבריה, גורמים אלה הם שצריכים להתיר או לאסור כניסה לזירה ובמקרה זה לא היה כל איסור: "ההנחיות שמקבלים בכל אירוע זה לא להיכנס לכל זירה או בית ואם יש כוחות של הצלה, הם צריכים להתיר לנו את הכניסה. לא היה איסור מסויים להיכנס או לצאת". (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 6-7) ובהמשך: "הנהלים הודגשו שהמשטרה ומכבי אש צריכים לתת לנו אישור כדי להיכנס לזירות מסוג שריפה" (עמ' 31 לפרוטוקול שורות 26-27). התובעת ציינה, כי לא קיבלה ציוד מגן כנגד שריפה ולבשה רק את מדי מד"א ( עמ' 29 לפרוטוקול שורות 19-22).
מר דימיטשטיין, ראש צוות מד"א ביום האירוע טען בתצהירו, כי כאשר נוכח הצוות שאזרח זקוק לטיפול בתוך המבנה, נכנסו שלושת חברי הצוות אליו וכשפנו לצאת חזרה לכיוון האמבולנס והגיעו לקו הבניין, נפלו עליו ועל התובעת שברי זכוכית. לדבריו לו לא קרה דבר אך התובעת נפצעה בידה והחלה לדמם. נטען, כי לא היה תיאום בין הכוחות. השוטרים עמדו בצד ודיברו ביניהם. לא הייתה תחום, סימון או בידוד של הזירה ולא ניתנו לצוות מד"א הנחיות באשר לאיסור מעבר וכניסה למבנה או יציאה ממנו.
בחקירתו הנגדית תאר העד את שהוביל אותו להנחות את צוותו להיכנס לבניין ולסייע לפצוע: "הגענו למקום, ראיתי אדם מפויח על גרם מדרגות. לפני שניגשתי עם הצוות לתת מענה רפואי, לפי מה שלמדנו במד"א, בטיחות זה קודם כל. לא ראיתי שום דבר שמונע ממני או יכול לסכן אותי ואת הצוות כדי להגיע לאזרח ולתת לו מענה רפואי. הלכנו בשביל לכיוון הבניין" (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 9-12). העד הוסיף וציין, כי אף אחד מאנשי המשטרה וכיבוי האש לא ניגש אליהם כשהגיעו לזירה (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 25) . העד תאר, כי סרק את המקום, ראה שאין גורם המסכן אותו ואת הצוות, לא היה סימון שמגביל את המעבר ואף גורם ביטחון לא עצר או מנע את המעבר לבניין ולכן ניתן היה להסיק שהזירה פתוחה ואין בה סיכון ( עמ' 37 לפרוטוקול שורות 20-21 וכן, עמ' 42 שורות 5-10: "לא ראיתי שום כח שמכווין אותי והפעלתי את שיקול דעתי. ראיתי שהמקום מאפשר לי מעבר. אין סימון או כוח שחוסם אותי, שום דבר שמהווה סכנה כלפי או כלפי הצוות ולכן ניגשתי ישר לאדם").
העד לא ידע לומר מה היה הגורם לנפילת הזכוכיות מהבניין ושלל את העובדה כי שמע רעשים המתריעים על סכנה כזו או אחרת ( עמ' 40 לפרוטוקול שורות 8-12).
העד נשאל אם ניגש אליהם כבאי והפנה אותם לפצוע, כפי שמסרה בעדותה התובעת, והשיב כי "אני לא זוכר. לענות עכשיו כן או לא". עמ' 43 לפרוטוקול).
מר לוי טען בתצהירו, כי כאשר הגיעו עם ניידת מד"א לזירה, איש לא הורה להם דבר ביחס לאיסור כניסה למבנה. הזירה הייתה פרוצה וללא כל חסימה או סימון האוסר כניסה. בחקירתו הנגדית ציין העד, כי כאשר צוות מד"א הגיע למקום כוחות המשטרה ומכבי אש כבר היו במקום (עמ' 44 לפרוטוקול שורות 30-31). כן השיב, כי אינו זוכר אם כבאי הפנה אותם לפצוע וציין שאת ההחלטות בנושאים הבטיחותיים ראש הצוות מקבל ( עמ' 45 לפרוטוקול ומע' 46 שורות 28-29).

מר רפי שבע, המצהיר מטעם מד"א טען בתצהירו, כי רשות הכיבוי היא הגורם המקצועי והמוסמך שיכול להעריך נכונה סיכונים בזירת שריפה. על אף שלא נכח במקום בעת האירוע ציין, כי לאחר עיון בתצהירים שהוגשו על ידי צוות מד"א שהיה במקום עולה, כי בכניסה לבניין שהה אדם שנזקק לעזרה רפואית ולפיכך, בהעדר הנחייה של המשטרה או רשות הכבאות להתרחק מהבניין או להמתין להוצאת הנפגע אל מחוץ לזירה, ניגש הצוות לטפל בנפגע. רק לאחר מעשה לדבריו, התברר כי הזירה לא הייתה בטוחה לכניסת הצוות. בהעדר חסימה או תיחום של הכניסה לבניין על ידי המשטרה ורשות הכיבוי נכון היה לדעתו להעריך שאין כל מניעה מכניסה לבניין.
בחקירתו הנגדית, אישר העד, כי לא היה נוכח בזירה בעת האירוע וכי עדותו היא על סמך תחקור האירוע. העד הסביר, כי במקרה שהזירה אינה מתוחמת ואנשי המשטרה והכיבוי עומדים ללא מיגון ניתן להסיק כי הזירה בטוחה לכניסה.
העד הסביר, כי תפקיד רשות הכיבוי הוא לומר לצוות מד"א היכן לעמוד בשעת אירוע שכן להם הידע והניסיון בכל הנוגע לעוצמת האש והסיכונים ואילו תפקיד המשטרה לתחום את המקום בהנחיית כיבוי האש ( עמ' 16 לפרוטוקול שורות 1-3, עמ' 17 שורות 22-27, עמ' 20 שורות 8-14).

העד הסביר כי במקרה זה, צוות מד"א נכנס ללובי הבניין לאחר שהתברר שיש נפגע ולאחר שר אש הצוות העריך כי אין סיכון בכניסה ללובי הבניין ( עמ' 19 לפרוטוקול שורות 12-13):
"הצוות אמון על הטיפול בנפגע. כשכוחות כיבוי מורידים אותו למטה ללובי, ואומרים לצוות מד"א להיכנס להוציא את הנפגע, הזירה בטוחה, האם לא יכול להיות פתאום משהו- יכול. אבל לוקחים זאת בחשבון ולכן הצוות הגיע ועשה הערכה לפצוע והוציא אותו החוצה". ( עמ' 21 לפרוטוקול שורות 14-17). העד הסביר, כי כל עוד הזירה לא הייתה מתוחמת ולא נאסר על צוות מד"א להיכנס למקום, היה זה שיקול נכון להיכנס ללובי הבניין ולגשת ל נפגע שזקוק לסיוע רפואי ( עמ' 30 לפרוטוקול שורות 25-26).

העד ציין, כי אין למד"א ציוד ייעודי לשריפה ו אם קיימת זירה שאינה בטוחה, הצוות לא ייכנס אליה מלכתחילה (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 18-19) . העד אישר כי מתנדבים משתתפים בכל האירועים אליהם נקראים צוותי מד"א למעט במקרה של פעילות חבלנית (עמ' 25 לפרוטוקול שורה 3).

מטעם רשות הכיבוי העיד דני יוספסברג, מפקד האירוע. בתצהירו טען העד, כי צוות כיבוי האש פעל במהירות לכיבוי השריפה שהתחוללה בקומה רביעית בבניין תוך הצלת חיי אדם וחילוץ לכוד בזירה. חלונות הדירה לא נשברו על ידי מכבי האש באירוע ובשום שלב לא בוצעה פעולה של אנשי כיבוי אש שהביאה לשבירתם. לדבריו, תפקיד מכבי האש הוא לא לדאוג להנחיות או בידוד המקום או הרחקת כוחות הצלה מהמקום ואין זה מתפקידם לדאוג לציוד מתאים או מתן הנחיות לצוות מד"א. נטען, כי מד"א הם האחראים על אנשיהם לרבות הרחקתם ממקום סכנה מתן הנחיות וציוד מתאים.

בחקירתו הנגדית, הסביר העד, כי המשטרה היא זו שאמונה על ביצוע תיחום הזירה ולא רשות הכיבוי ובמקרה זה לא היה צורך בתיחום כי הבניין לא פונה מדייריו . לדבריו נעשתה סגירה של הקומה הרביעית בלבד , בה פרצה שריפה באחת הדירות, שהיא הייתה "הזירה" . לטענתו, הסכנה הייתה רק בדירה בה פרצה האש ובדירה הסמוכה לה ולפיכך, רק קומה זו תוחמה ונסגרה (עמ' 39 לפרוטוקול שורות 6-9, 15-16). "הזירה מבחינתי זה הקומה הבוערת ולא המבנה כולו. הבניין עצמו לא פונה מדיירים..לא היתה שם לטעמי חסימה.. לטעמי לא היה צורך, לסגור את הזירה". (עמ' 42 לפרוטוקול שורות 20-24). זו הסיבה לדבריו שגם ביקש מהנפגע לרדת לבד למטה (עמ' 53 לפרוטוקול שורה 31).

כנשאל העד אם מישהו מאנשי כיבוי האש קרא לצוות מד"א לפנות לפצוע השיב: "אני לא מכיר שקרה דבר כזה. אנו היינו למעלה. אם מישהו קרא לאנשי מד"א, לא משהו בלתי סביר. אני לא מכיר דבר כזה. הייתי למעלה ולא יודע איך המפגש בין האזרח המפויח למד"א ואיך הוא נוצר. לשאלת בית המשפט האם הנפגע נשלח על ידינו לבד, הוא ירד לבד." (עמ' 41 לפרוטוקול שורות 25-26 וכן, עמ' 54 לפרוטוקול).

העד נשאל מדוע לא מנעו נוכחות בני אדם בקו החלונות בידיעה שהכבאים יכולים לפוצץ זגוגיות. על כך השיב ש ריכוז המאמץ של כוחות האש הוא הצלת חיים במוקד השריפה והשארת אחד מאנשי הצוות למטה היה בלתי אפשרי עקב חוסר בכוח אדם בשלב הראשון של האירוע ( עמ'45 לפרוטוקול שורות 14-16ׂ).
העד הוסיף והסביר, כי בתחילת האירוע לא היה כוח אדם רב והעדיפות הייתה לרכז אותו במשימות שלשמן הגיעו למקום - הצלת חיים וצמצום נזק לרכוש במוקד השריפה . כשהגיעו עוד כוחות בהמשך , אפשר היה לייצר מעגלים רחבים יותר ( עמ'46 לפרוטוקול שורות 22-23). העד הדגיש, כי תיחום המקום אינו מוגדר כמשימת ליבה של רשות הכיבוי.

העד הסביר, שכאשר הגיע צוות הכיבוי לזירה, הם עלו מיד לקומה הבוערת ורק לאחר כמה דקות, כאשר התבררה תמונת המצב, הוא ירד למטה ו חבר למשטרה. בזמן שעלה לקומה הבוערת, פגש את הפצוע ואמר לו לרדת למטה וככל הנראה התובעת נפצעה באותן דקות , לפני החבירה למשטרה ( עמ' 49 לפרוטוקול שורות 25-26, עמ' 50 שורות 14-15, "החבירה עצמה מתרחשת לאחר שנוצרת תמונת מצב וזה לוקח מספר דקות...לייצר תמונת מצב לוקח זמן. אחרי זה יורדים למשטרה ומתחילים לחבור." ( עמ' 52 לפרוטוקול שורות 29-31).

בתצהיר העד מטעם המשטרה, ויטלי ויזניאקוב, קצין שיטור בתחנת נתניה נטען, כי תפקיד המשטרה במקום הוא שמירת צירי פינוי פתוחים על מנת שכוחות הכיבוי וההצלה יוכלו לבצע את מלאכתם. השוטרים מרחיקים מהמקום את קהל הסקרנים ולא היה מקום במקרה זה להרחיק את כוחות החירום וההצלה ולמנוע מעבר שלהם לבניין . לטענתו, אף אם היה נדרש תיחום הבניין , לא הייתה נמנעת כניסת כוחות ההצלה למקום לסייע לנפגעים בזירת שריפה.
בחקירתו הנגדית, ציין העד כי הוא לא היה במקום בעת האירוע וערך את תצהירו לאחר עיון בדוחות הפעולה (עמוד 56 לפרוטוקול שורות 29-30). העד הסביר כי בשלב הראשון רצים להציל חיי אדם ורק לאחר שהסכנה חלפה עושים הערכת מצב. לדבריו מי שקובע אם יש צורך לבודד את הזירה היא רשות הכיבוי ובהתאם לצרכיה והוראותיה פועלים השוטרים (עמ' 57 לפרוטוקול שורות 9-10 ושורות 15-17, עמ' 59 שורות 1-4, עמ' 63 שורות 5-7). במקרה זה, מכבי האש לא פנו בבקשה כזו למשטרה ולכן, לא היה צורך בהרחקת קהל מהמקום (עמ' 62-63 לפרוטוקול).
דיון והכרעה

לטענת התובעת, ביום התאונה הגיעה, כחלק מצוות מד"א, לאירוע שריפה בבית משותף בנתניה. בהתאם להוראת ראש הצוות, נכנסה להגיש עזרה יחד עם יתר חברי הצוות לאדם מפויח שעמד בקומת הכניסה של הבניין. לאחר שאותו אדם סרב להתפנות, ובדרכה לצאת מהבניין, בקו החלונות, נפלו עליה שברי זכוכיות וגרמו לפציעתה.

הנתבעים לא הכחישו כי התובעת נפגעה ביום האירוע בנסיבות אלו, אך טענו שהכבאים לא שברו את חלונות הדירה הבוערת והכחישו כי מקור הזכוכיות הוא בשריפה.
גרסת התובעת נתמכה בעדות שני עדי הראייה שהיו עמה. בחקירתו הנגדית העיד מר דמישטיין כי גם עליו נפלו שברי זכוכיות כאשר יצא עם התובעת מלובי הבניין בדרכם חזרה לכיוון האמבולנס. העד תאר כי כאשר הם הגיעו לקו הבניין נפלו עליהם שברי זכוכית: "..אני יוצא מהבניין ורואה את השביל ואת ההמולה, פתאום אני רואה בכתף ומרגיש שהכל מפויח וזכוכיות". ( עמ' 40 לפרוטוקול שורות 3-10).
גם מר לוי העיד כי שברי זכוכית נפלו על ראש הצוות ועל התובעת "ממש בקו הבניין. אני הוצאתי חלק מהזכוכיות למתן". (עמ' 47 לפרוטוקול שורה 28).
חיזוק נוסף ניתן למצוא במסמכים רפואיים מזמן אמת: בדו"ח מגן דוד אדום מיום האירוע נרשם : "לדבריה במהלך..אירוע..נפלה זכוכית מקומה גבוהה ונחתכה ביד". בדו"ח חדר מיון מבית החולים לניאדו מיום התאונה: " נפצעה מזכוכית במסגרת עבודתה" וטופס בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה במל"ל נרשם : " במהלך טיפול בחולה משריפת מבנה, נפלה חתיכת זכוכית מתוך המבנה ופגעה ביד ונוצר חתך עמוק בשורש כף היד".
אשר על כן, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעות 2-3 כי לא הוכח מקור הזכוכיות שנפלו על התובעת. גם עד ההגנה מטעם הנתבעות, דני יוספסברג, העיד כי "בדרך כלל חלון נשבר כלפי מטה, כאן הזכוכית התחממה, נסדקה ונפלה" ( עמ' 48 לפרוטוקול שורות 3-4).
העד הבהיר כי אירועים של התנפצות חלונות מחום השריפה קורים לעתים (עמ' 54 שורות 13-14) אולם לדבריו, לא שכיחים המקרים של נפילת שברי זכוכיות למטה שכן בדרך כלל השברים נופל ים על אדן החלון או שהתריס חוסם את נפילתם (עמ' 54 לפרוטוקול שורות 10-11, 13-14).
עולה מכל האמור, שסביר יותר שחלקי הזכוכית אשר נפלו על התובעת ומר דמישטיין היו חלקי זכוכית שנפלו מחלון הדירה בה התלקחה השריפה ומכל מקום, לא הובאה על ידי הנתבעות כל הוכחה לאפשרות אחרת.
יחד עם זאת, אציין, כי לא מצאתי לקבל את גרסת התובעת לפיה כבאי ביקש מצוות מד"א להיכנס לבניין ולסייע לנפגע. גרסה זו עומדת לבדה אל מול גרסת שני עדי התביעה הנוספים שלא זכרו זאת ואל מול גרסתו של דני יוספסברג שהכחיש זאת. מצאתי לקבל בהקשר זה את גרסת שני עדי התביעה, נתן לוי ומתן דמישטיין, אשר נתמכה בעדות עד ההגנה, כי האחרון ראה פצוע מפויח בכניסה לבניין, ביצע הערכת מצב בנוגע למסוכנות הזירה והחליט על פי שיקול דעתו שלא נשקפת סכנה לצוות ואין מניעה מלהיכנס ולהושיט סיוע רפואי לנפגע, וכל זה ללא הנחייה של מי מרשות הכיבוי.
מכאן, אעבור לדון בשאלת אחריות הנתבעים לאירוע מושא התביעה.

שאלת האחריות:

אחריות מד"א

לעניין קיומה של חובת זהירות מושגית, ביחסים בין עובד ומעביד, הלכה היא כי : " היום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229).
במובן זה, על המעביד ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות וכן, לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה.
בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" ( ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982)). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו ( ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)).
המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו. עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום יום, סיכונים אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות ( ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי ליצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

הגם שהתובעת הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה מתנדבת במד"א, הרי שלעניין חובותיה כלפי התובעת מד"א היא כמעסיקתה וככזו, חבה בחובת זהירות מושגית כלפי התובעת. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הלכה היא, כי אחריותו של מעביד אינה אחריות מוחלטת ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו: , "...השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והעלות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה" (ע"א 559/77 למפרט נ' מ"י, פ"ד לג(3) 649, 652).

מפרוטוקול הדיון עולה, כי הנחיית מד"א לצוותים שלה היא קודם כל לדאוג לבטיחות אנשי הצוות ולאחר מכן, לחבור לכוחות ההצלה שבזירה ולקבל מהם הנחיות האם ניתן להיכנס לזירה (ראו עדות התובעת בעמוד 27 לפרוטוקול שורות 6-9 ובעמוד 30 שורות 6-7 ועדות נתן לוי בעמוד44 לפרו טוקול שורה 28).

כל עדי התביעה חזרו בעדותם על כך שעל פי נהלי מד"א במקרי שריפה, כאשר כוחות ההצלה - המשטרה ו כיבוי האש נמצאים בזירה , יש להמתין לאישורם על מנת להיכנס ל זירה. הנחיות אלה הודגשו לדברי התובעת לאחר קרות האירוע ("הנהלים הודגשו שהמשטרה ומכבי אש צריכים לתת לנו אישור כדי להיכנס לזירות מסוג שריפה" (עדות התובעת בעמוד 31 לפרוטוקול שורות 26-27). הסיבה לכך היא שעל הצוותים לדאוג קודם כל לביטחונם. את ההחלטה אם להיכנס לזירה ומתי מקבל ראש הצוות, ובענייננו מר דמיטשטיין (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 10-13 , עמ' 46 שורות 28-29).

אין מחלוקת, כי כוחות הכבאות הגיעו לזירת השריפה לפני צוות מד"א (עמ' 36 לפרוטוקול). ישנה מחלוקת האם כוחות המשטרה הגיעו לפני צוות מד"א או לאחריו, כאשר מצד אחד יש שטענו שעם הגעת צוות מד"א היו כוחות המשטרה כבר בשטח ( עדות התובעת בעמוד 20 לפרוטוקול שורה 20, עדות מר לוי בעמוד 44 לפרוטוקול שורות , עמוד 40 שורות 19-20 ו- 30-31) והיו שטענו שהמשטרה הגיעה לאחר מכן ( עדות מר דמיטשטיין בעמוד 36 לפרוטוקול שורה 18 וכן דו"ח הפעולה של האירוע מטעם המשטרה שם נרשם כי כשהגיעה המשטרה למקום, צוותי מד"א וכיבוי האש כבר היו שם. "הגעתי למקום וחברתי לצוותי כב"א ומד"א שהיו במקום". (ראה נספח 2 לתצהיר מטעם המשטרה).
יחד עם זאת, גם אם כוחות המשטרה הגיעו מספר דקות לאחר שהגיע למקום צוות מד"א, אין מחלוקת שכאשר יצא הצוות מלובי הבניין חזרה לכיוון האמבולנס, היו כוחות משטרה במקום (עמ' 36 לפרוטוקול).

ראש צוות מד"א במועד האירוע אישר בחקירתו הנגדית כי כאשר הגיע הצוות למקום ולא קיבל כל הנחייה מכוחות ההצלה שהיו במקום ולא היה כל סימן התוחם את הזירה או חסימה המונעת מעבר, הסיק, לאחר שהעריך בעצמו את הסיכונים בשטח, כי אין סכנה בכניסה לזירה והורה לצוותו להיכנס עמו אל לובי הבניין, שם המתין הנפגע ("כשהגעתי לאירוע..אני פעלתי והנחיתי את הצוות..ראיתי שהמקום מאפשר לי מעבר. אין סימון או כוח שחוסם אותי"(עמ' 42 לפרוטוקול שורות 5-10, וכן עמ' 37 שורות 17-18, ושורות 20-21) . מר דמיטשטיין הסביר, כי הוא נסמך על ניסיונו לפיו אם יש סכנה מונעים מצוותי מד"א להיכנס לזירה וציין, שגם אזרחים הסתובבו בקרבת הבניין (עמוד 40 לפרוטוקול שורות 15-17, עמוד 41 שורה 25).

במצב דברים זה כאשר מדובר היה בדקות הראשונות לאירוע, שצוות כיבוי האש נמצא בזירת השריפה בקומה הרביעית בבניין , המשטרה עדיין לא קיבלה הנחיות ממכבי האש, וצוות מד"א לא קיבל מצוותי ההצלה הערכת מצב באשר למסוכנות הזירה – ההחלטה להכניס את צוות מד"א כולו הכולל שלושה אנשי צוות ללובי הבניין כאשר לא מדובר היה במצב חירום או באירוע רב נפגעים, לבדיקת מצבו של נפגע אחד ש אמנם היה מפויח בפניו לפי העדויות אך לא חסר הכרה או בסכנת חיים מיידית ונראה כי מצבו היה קל יחסית – לא הייתה סבירה בעיני (ראה לעניין זה עדותו של עד הנתבעת, דני יוספסברג: "מבחינתי אדם שהולך ומדבר איתי ושאלתי אותו מה קרה והוא אמר שהוא בסדר, מבחינתי הוא פצוע קל" עמ' 37 לפרוטוקול שורות 23-24).

בנוסף, ההחלטה להיכנס לבניין טרם קבלת אישור והנחייה מכוחות ההצלה שהיו בשטח אשר בידיהם הניסיון והידע באשר לסכנות הכרוכות באירוע מסוג זה, חרגה מהנהלים והעמידה את הצוות כולו בסיכון.

סבורני, כי במקרים כגון אלה, יש לנהוג במשנה זהירות ובשמירה קפדנית על הנהלים על מנת למנוע חשיפת צוותי מד"א לסיכון מיותר וזאת בפרט כאשר חלק מהצוות מורכב ממתנדבים צעירים שמטבע הדברים פחות מיומנים וספק אם נוטלים עליהם במודע את הסכנות הכרוכות בתפקיד להבדיל מעובדי מד"א. שמירה והקפדה הכרחיים גם לנוכח העובדה שחברי הצוות אינם ממוגנים בשום צורה. בהקשר זה אציין את עדות רפי שבע מטעם מד"א לפיה : "אין ציוד ייעודי לשריפות. אם אצטרך להיכנס לזירה שהיא לא בטוחה, לא אכנס מלכתחילה. מי שאמור להיות במקום המסוכן זה הכיבוי ולא אנו". (עמ' 24 לפרוטוקול).

לאור כל האמור, מצאתי כי מד"א הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת ולפיכך, עליה לחוב בנזקיה.

אחריות רשות הכיבוי:

תפקידם של רשות הכבאות ולוחמי האש, הוגדר בסעיף 4(א) לחוק הרשות הארצית לכבאות, תשע"ב - 2012 והוא:

"(1) לפעול לכיבוי דליקות, למניעת התפשטותן ולהצלת חיי אדם ורכוש דליקות;
(2) לפעול למניעת דליקות לפי חוק זה;
(3) לפעול לחילוץ ולהצלת לכודים;
(4) לפעול באירוע חומרים מסוכנים לפי חוק זה;
(5) למלא תפקיד המוטל עליה כארגון עזר או כגוף הצלה בהתאם להוראות כל דין;
(6) לבצע פעולות נוספות לשם הצלת הנפש והרכוש, שלביצוען נדרש ציוד הנמצא בידי הרשות."

לעניין חשיבותה של רשות הכיבוי ולוחמי האש הפועלים במסגרתה יפים דברי כבוד השופט ארנון דראל בתא (י-ם) 207-09-10 דנבר צבעים וציפויים ישראל (2002) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד לבטחון פנים – רשות ארצית לכבאות (22.10.17):
"עבודתו של מערך הכבאות בישראל היא עבודה משמעותית, מצילת חיים, חשובה מאין כמותה, המבוצעת לא פעם תוך סיכון עצמי של הכבאים. חוק רשות הכבאות נחקק מתוך הכרה והוקרה של חיוניות ומורכבות עבודת הכיבוי, ומסירותם של הכבאים, ומתוך מודעות לכך שהתפקיד מחייב אותם לעתים לחרף את נפשם, לסכן את עצמם ולהילחם באש אכזרית (ר' הדיון שהתקיים בכנסת לקראת חקיקת חוק רשות הכבאות, דברי הכנסת, חוברת כ"א, של"ו 169 (התשע"ב))"

לפיכך, מתוך הוקרה לפעילות גוף חשוב זה ומאידך, מתוך רצון לפצות נפגעים שנפגעו במהלך ועקב פעולת רשות הכיבוי נקבע, כי "בקביעת משטר האחריות הראוי יש למצוא את נקודת האיזון הראויה שבין הרצון שלא להטיל אחריות מרחיבה יתר על המידה, שתביא להרתעת יתר. התרעה כזו עלולה למנוע מהכבאים מרחב פעולה אפקטיבי בשעת מבחן, ומנגד, ובין הרצון לפצות ניזוקים שנפגעו מחוסר תפקוד ורשלנות של רשויות הכיבוי. פיצוי כזה מקיים את המטרה התרופתית של דיני הנזיקין והוא מונע הנזק הטוב ביותר.
...
בישראל, הדין אינו מגדיר אחריות מופחתת או חלקית לגופים העוסקים בכיבוי אש, כשם שאין אחריות כזו לגורמים צבאיים ולמשטרה, והמבחנים שאותם יש להחיל הם המבחנים הקבועים בדיני הנזיקין, הבוחנים את הסטייה מסטנדרט זהירות סביר תוך החלת ממדים סובייקטיביים על המבחן האובייקטיבי בהתחשב במכלול נסיבות המקרה." (שם, עמודים 50-53)

מכאן נפנה לבחינת הדברים בכל הנוגע לפעולת רשות הכיבוי בענייננו.

חובת הזהירות המושגית, כמו גם חובת הזהירות הקונקרטית, קיימת מקום בו ישנה צפיות, טכנית ונורמטיבית של התרחשות הנזק. באותם מקרים בהם ניתן לצפות את הנזק, כעניין טכני, חזקה כי היה צורך לצפותו, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות משפטית, בעטיים יש לשלול חובה זו. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש , פ"ד לז(1) 113).

נקודת המוצא היא כי במקביל לתפקיד רשות הכיבוי בכיבוי שריפות תפקידה גם הצלת חיי אדם. מטבע הדברים ומכוח הכשרתם, מיומנותם וניסיונם, בידי לוחמי האש ושאר נושאי התפקידים ברשות הכיבוי הידע בדבר הסיכונים הכרוכים בכיבוי שריפה והסיכונים הנלווים בזירת השריפה והאמצעים למנוע ולמצער למזער את הנזקים בגינם.

מחומר הראיות עולה, כי צוות הכיבוי היה הראשון שהגיע לזירה ומיד נכנס לבניין על מנת לבצע הערכת מצב ולפעול לכיבוי השריפה . כן, עולה, כי לא הושאר אף איש צוות למטה, בכניסה לבניין, על מנת להנחות את כוחות ההצלה אשר באו בהמשך, צוות מד"א והמשטרה (" לא היה לי כבאי למטה" עמ' 45 לפרוטוקול שורה 18 וכן דברי העד מטעם רשות הכיבוי, מר יוספסברג: "עם הגענו למקום זיהיתי שריפה בקומה הרביעית של מבנה בין ארבע קומות.. התחלנו בפעולות כיבוי ובמקביל בסריקה של חדר המדרגות והדירה הבוערת באמצעות מצלמה תרמית לאתור נפגעים")

פציעתה של התובעת התרחשה, כך עולה מהעדויות, באותן דקות שבין עליית כוחות הכיבוי לדירה הבוערת לבין ירידת מר יוספסברג למתן הנחיות לשוטרים אשר המתינו אותה עת בחצר הבניין. ראו דבריו: "בשלב זה לא היתה לי עדין חבירה לאנשי המשטרה. אולי הם כבר היו. אני הייתי למעלה. לא היה עדיין מגע. מדובר בשלבים המאוד ראשונים". ( עמ' 42 לפרוטוקול שורות 12-14).

ובהמשך:
".. זה היה בשלב הראשון של השריפה. עוד לא ייצרנו תמונת מצב כדי לראות מה זה קו החלונות...אתה מצפה שתוך דקה אשים חסימות, לא רלוונטי ולא אפשרי" ( עמ' 45 לפרוטוקול שורות 14-16).

"כשאני מגיע לאירוע, צעקות, לחץ ואני מכניס כבאים למקום מסוכן, אחרי שהבנתי מה קורה, אני יורד וחובר משטרה" ( עמ' 50 לפרוטוקול שורות 14-15)

"החבירה עצמה מתרחשת לאחר שנוצרת תמונת מצב וזה לוקח מספר דקות. כדי להגיד להם מה אני רוצה מהם ומה הם ממני, צריך לעלות, להבין, לראות כמה צוותים צריך, לפנות את הבניין כן או לא, יש סכנה לאוכלוסייה כן או לא – לייצר תמונת מצב לוקח זמן" ( עמ' 52 לפרוטוקול שורות 29-31).

העד הוסיף ותאר:
"אחרי שסיימתי את פעולות הכיבוי, כבר אחרי שהתובעת נפגעה, יורדת למטה ומתאמים עם המשטרה" ( עמ' 49 לפרוטוקול שורות 17-18).

העד ציין, כי יש מקרים בהם עם הגעת כוחות המשטרה עולה אל זירת השריפה אחד השוטרים לקבלת הנחיות אך במקרה זה, זה לא קרה (" אלי לא עלה אף שוטר למעלה לייצר תמונת מצב. אני ירדתי אליהם" עמ' 53 לפרוטוקול שורה 14). לאחר שירד העד למטה ושוחח עם השוטרים, הוחלט, כי אין צורך לחסום או לתחם את הכניסה לבניין ( עמ' 31 לפרוטוקול שורות 13-15).

העד טען, כי במקרה זה, הוא ראה רק את הקומה הרביעית, הקומה בה ממוקמת הדירה הבוערת, כאזור מסוכן, אליו גם לא נכנס אף אדם. שאר דיירי הבניין לא פונו מדירותיהם: "אחרי הערכת סיכונים ירדתי, נפגשתי עם השוטר, הסברתי מה היה, עשינו סנכרון והגענו למסקנה שנמשיך בקומה עצמה, שם זה המוקד שלנו ואין צורך בחסימה או פינוי של שאר הדירות ולא צריך לפנות ולמנוע מעבר עוברי אורח". (עמ' 51 לפרוטוקול שורות 13-15).

מר יוספסרבג הוסיף וציין בחקירתו, כי בדקות הראשונות לאירוע, הדקות בהן נפצעה התובעת, לא היה לו מספיק כוח צוות, ולכן הוא העדיף לשלוח את כולו למעלה לזירת השריפה ולא להשאיר אף אחד מהם למטה שימנע מעבר וכניסה לבניין: "לא היה לי כבאי למטה. אם המשמעות שלא יהיה לי עוד כבאי למעלה שיחלץ או יציל מישהו, אז לא. לא רואה צורך בעוד." בהמשך, הגיע צוות נוסף, אך בשלב זה הוחלט שאין צורך בתיחום הזירה.

באשר לנפילת שברי הזכוכית על צוות מד"א שעשה את דרכו מלובי הבניין חזרה לאמבולנס העיד כאמור מר יוספסרבג, כי שבירת חלונות בדירה בוערת היא לא מקרה נדיר, אלא שבדרך כלל השברים נופלים על עדן החלון או נחסמים בתריס ולא נופלים למטה ( עמ' 54 לפרוטוקול שורות 10-14, עמ' 55 שורה 1).

מכל העדויות והראיות שהובאו עולה, כי נפלו מספר פגמים בהתנהלות רשות הכיבוי במקרה זה. ראשית, כאמור, רשות הכיבוי היא הגוף שבידו הידע והניסיון בכל הנוגע לסיכונים הכרוכים בהימצאות בקרבת זירת שריפה. ככזו חלה עליה החובה להזהיר ולהנחות את מי שאינו מצוי בכך ובכלל זה עוברי אורח, דיירים וגם כוחות הצלה שאינם ממוגנים.

סבורני, כי מקום שכוחות הכיבוי מגיעים ראשונים לזירה ואף בטרם הערכת מצב מדויקת עליהם לדאוג לכך שאנשים אחרים שאינם ממוגנים ואינם מודעים לסכנות לא ישהו בקרבת מקום אלא אם מדובר במקרה חירום, מה שלא היה בענייננו.

אין בכוונתי לקבוע מסמרות כיצד הדבר צריך להיעשות, אם בדרך של השארת איש צוות כיבוי מחוץ לזירה הבוערת עד להגעת כוחות המשטרה שיוכלו למנוע כניסת אנשים או בדרך של יצירת קשר אחרת עם כוחות משטרה. בענייננו, כוחות הכיבוי הגיעו ראשונים לזירה ולכוחות המשטרה ומד"א שהגיעו בינתיים לא ניתנו כל הנחיות עד לאחר שהאירוע הסתיים למעשה.

זאת ועוד, נפילת שברי זכוכיות מחלונות דירה בוערת היא סיכון שכוחות הכיבוי היו צריכים לצפות אותו ולהזהיר את כוחות המשטרה, צוות מד"א ועוברי אורח מפניו. יתכן שנכון היה לתחום את אזור הכניסה לבניין עד לאחר ביצוע הערכת המצב, שאז ניתן לשוב ולשקול את הצורך בכך או לחילופין, לנוכח הסיכון של נפילת שברי זכוכיות או אף עצמים אחרים מהדירה הבוערת היה מצופה מכוחות הכיבוי הממוגנים שילוו את הנפגע, שבמקרה זה היה פצוע קל ולא היו נפגעים נוספים, אל מחוץ לבניין אל צוות מד"א אשר המתין בחוץ.

הימנעות מהתנהלות מתבקשת זו היא הפרה של חובות הזהירות המוטלות על רשות הכיבוי ומכאן נובעת המסקנה כי התרשלה.

אחריות המשטרה

אין מחלוקת, כי על המשטרה מוטלת חובת זהירות מושגית לאכיפת החוק ושמירה על שלום ובטחון הציבור.
"...המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת. אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה." (ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337)
כעולה מנהלי המשטרה, אשר צורפו לתצהיר העד מטעמה, תפקידי המשטרה בטיפול באירוע שריפה כוללים, בין היתר, חבירה עם גורמי הצלה לקבלת תמונת מצב, כניסה עם קסדה להגנה על הראש מפני נפילת קורות וחלקי מבנה ובידוד הזירה תוך שמירה על ציר סטרילי להגעת כוחות ההצלה.
מהנחיות אלה, עולה, כי על המשטרה מוטלת החובה לבצע חבירה עם כוחות הכיבוי ולבודד, כהנחיה כללית, את הזירה בה מתחוללת השריפה תוך יצירת ציר סטרילי להגעת כוחות ההצלה. על כוחות המשטרה מוטלת החובה איפוא ליצור קשר עם כוחות הכיבוי עם הגעתם לזירה ולסייע לצוותי מד"א אשר אינם ממוגנים לעבור לצורך פינוי נפגעים בשטח סטרילי ומוגדר על ידי המשטרה.
מהנחיות אלה עולה גם שעל כוחות המשטרה להיות מודעים לאפשרות של נפילת עצמים מזירת השריפה ובין היתר משום כך, מוטלת עליהם החובה לבודד את הזירה.
בענייננו, לא בוצעה חבירה של כוחות המשטרה עם כוחות הכיבוי עם הגעתם לזירה והשוטרים אף לא פעלו לבידוד הזירה. מר יוספסברג מטעם רשות הכיבוי העיד, כי במקרה הנדון אף אחד מהשוטרים שהגיעו למקום לא עלה אל זירת השריפה לקבלת הנחיות כפי שקורה במקרים רבים כאשר כוחות הכיבוי מגיעים לפני המשטרה (" בשלב שהייתי למעלה, אני לא נכנס לתפקידי המשטרה. בדרך כלל יש חבירה עם המשטרה, השוטר עולה אלי" (עמ' 52 לפרוטוקול שורות 15-16) וכן - " אלי לא עלה אף שוטר למעלה לייצר תמונת מצב. אני ירדתי אליהם" עמ' 53 לפרוטוקול שורה 14) וראו גם עדות מר וישיניאקוב מטעם המשטרה: "דבר ראשון אני מחפש את האחראי על הכבאים...שואל כבאים מה צריכים עוד מאיתנו, להרחיק, לפתוח צירים.." (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 1-4) ).

השוטרים המתינו בחצר הבניין עד לירידתו של העד אליהם ורק אז בוצעה החבירה והוחלט בסופו של דבר שבשלב בו הייתה מצויה הדליקה אין צורך לחסום או לתחם את הכניסה לבניין ( עמ' 31 לפרוטוקול שורות 13-15, ועמ' 49 שורות 17-18: " אחרי שסיימתי את פעולות הכיבוי..יורדת למטה ומתאמים עם המשטרה").

מהעדויות עולה, כי עד שלב זה לא פעלו השוטרים לבודד את הזירה, לא תחמו ציר סטרילי למעבר צוות מד"א ועמדו ושוחחו ביניהם בחצר הבניין ( עדות מר דימיטשטיין בעמ' 43 לפרוטוקול שורה 7). יש לציין בהקשר זה שמטעם המשטרה לא הובא לעדות אף שוטר שהיה בשטח במועד האירוע.

בהתנהלות זו של כוחות המשטרה ובאי מילוי ההנחיות שהם אמורים לפעול על פיהן ולמנוע סיכון מעוברי אורח וכוחות ההצלה שאינם ממוגנים הפרה המשטרה את חובת הזהירות שלה ותרמה לקרות האירוע מושא התביעה.

סיכום ביניים:

לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות ולנוכח האמור והמתואר לעיל, מסקנתי היא כי על הנתבעות מוטלת האחריות לקרות התאונה.

לאחר ששקלתי, מצאתי לחלק את האחריות בשווה בין שלוש הנתבעות, אשר בעיני לכל אחת מהן תרומה שווה לקרות האירוע, כמתואר לעיל.

שאלת הנזק:

הנכות

ממקום התאונה, לאחר קבלת טיפול ראשוני במקום על ידי צוות מד"א, פונתה התובעת לבית החולים לניאדו כשהיא סובלת מחתך בגב שורש כף יד ימין, ידה הדומיננטית. בחדר המיון בוצעה תפירה של החתך והתובעת שוחררה לביתה עם המלצות למנוחה והמשך מעקב בקופת חולים. לאחר כשבועיים הוצאו התפרים ובהמשך, נזקקה התובעת לטיפולי פיזיותרפיה.

לכתב התביעה צורפה כאמור חוות דעתו של ד"ר מתתיהו מורנו, מומחה בתחום האורטופדיה, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות יציבה בשיעור 10% לפי ס' 75(1)ב בגין צלקת מכוערת וכואבת באורך כ 2 ס"מ אשר "לא תשתפר בעתיד או תטמע בעור".
הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר יעקב גולן, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, הקובע כי לתובעת נכות אסתטית צמיתה בשיעור 5% בגין הצלקת. המומחה מציין בחוות דעתו, כי הפגיעה הייתה מוגבלת לעור בלבד ללא פגיעה במבנים העמוקים של שורש כף היד והצלקת שנותרה במקום איננה גורמת לכל נזק תפקודי שהוא, וגם הנזק האסתטי הוא שולי ביותר.

שתי חוות הדעת הוגשו ללא העדת עורכיהן. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ועיינתי בטענות הצדדים, מצאתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר יעקב ולן, המומחה מטעם הנתבעות, אשר מומחיותו היא הרלבנטית לתחום הרפואי בו אנו עסקינן וחוות דעתו היא העדכנית יותר. אציין, כי בדיקתו של ד"ר ולן נערכה כשנתיים לאחר הפגיעה, להבדיל מחוות דעתו של ד"ר מורנו שנערכה שבעה חודשים בלבד לאחר האירוע ומקובלים עלי דברי המומחה, כי הצלקת מגיעה לשלב ריפוייה הסופי כעבור 12 חודשים. התובעת הציגה את הצלקת בפני במועד חקירתה והתרשמתי, כי מדובר בצלקת קטנה באורך של כ 2 ס"מ מעט בולטת ובגוון העור.
אני קובעת איפוא שנכותה הרפואית של התובעת עומדת על 5%.

ההשלכה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות, מסורה לשיקול דעת בית המשפט על בסיס מארג הראיות, בהתחשב בין השאר בגילה של התובעת, כישוריה, הכשרתה, מצבה הרפואי ונסיבותיה האישיות.

בתצהיר עדותה הראשית מתארת התובעת, כי בעקבות התאונה היא סובלת מצלקת מכוערת, רגישה למגע, בולטת מעל גובה העור, בעלת צבע שונה הגורמת לה כאבים בשעת מאמץ, בשינוי מזג אוויר ולעייפות של היד בביצוע פעולות חוזרות כמו כתיבה ( סעיף 13 לתצהיר).

לאחר שהתרשמתי מהצלקת ומעדות התובעת בפני הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מדובר בצלקת שיש לה השלכה על תפקוד התובעת ועל כושר עבודתה. התובעת העידה שלאחר התאונה ותקופת אי הכושר שאושרה לה בגינה חזרה להתנדב במד"א עד תום תקופת השירות הלאומי ואף לאחריה (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 31-32). בהמשך, למדה לקראת המבחן הפסיכומטרי ובמקביל עבדה כקופאית בסופר פארם, עבודה בה היא עובדת עד היום במקביל ללימודיה(עמ' 15 לפרוטוקול שורות 15-28). התובעת החלה ללמוד ביוטכנולוגיה אולם בהמשך עברה ללמוד סיעוד ולאחר סימסטר אחד החלה ללמוד לקראת תואר ראשון במתימטיקה ותחום זה היא לומדת כיום ( עמ' 16 לפרוטוקול שורות 9-13, 19, 22-23). התובעת לא הביאה כל ראייה על קושי כלשהו בו נתקלה במסגרת עבודתה או לימודיה הנובע מהצלקת. כאשר נשאלה התובעת ממה היא נמנעת בעקבות הנכות כמצוין בתצהירה, השיבה, כי למעשה אינה נמנעת מדבר ו"אם קשה לי, אני בכל זאת עושה אותם" (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 1-3).

חישוב הנזק:

הפסדי שכר בעבר
לטענת התובעת בעקבות האירוע היא נעדרה מהתנדבותה במד"א למשך כחודש ולאחר מכן, שבה לעבודתה במד"א עד לתום תקופת השירות הלאומי כמתוכנן. התובעת אישרה, כי במהלך חודש זה קיבלה את התשלום החודשי המשולם במסגרת השירות הלאומי ( עמ' 13 לפרוטוקול שורות 31-32, עמ' 14 שורות 12,18-21, עמ' 15 שורות 11-14).

כפי שהעידה התובעת לאחר תום השירות הלאומי, החלה ללמוד ובמקביל מאז ועד היום היא עובדת באופן סדיר ורצוף כקופאית בסופר פארם ( עמ' 15 לפרוטוקול שורות 15-28). התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה הפסד שכר כלשהו במהלך תקופה זו.

אשר על כן, משלא הוכח כל הפסד שכר ממועד האירוע ועד היום, אין מקום לפיצוי התובעת בראש נזק זה.

הפסדי שכר בעתיד
לאחר שבחנתי בדיון את הצלקת שנותרה לתובעת בגב שורש כף יד ימין התרשמתי מעדותה ולנוכח חוות דעת ד"ר ולן מצאתי כאמור, כי מדובר בצלקת קטנה שאין לה השפעה תפקודית ממשית, היא לא מנעה ומונעת מהתובעת ללמוד ולרכוש מקצוע, היא אינה מונעת ממנה לעבוד, לרבות בעבודה הדורשת שימוש בידיים כקופאית ונוכח גודלה ומיקומה אין בה גם כדי להשפיע בדרך כלשהי על בטחונה של התובעת או על יכולתה להשתלב בעבודה עתידית – ואכן לא הוכחה כל פגיעה כזו. עם זאת, הואיל והצלקת נמצאת באזור שורש כף יד ימין הדומיננטית, יתכן שעצם קיומה באזור זה יוצר אי נוחות מסוימת, גם אם קלה ביותר, בתנועות מסוימות. ואכן, התובעת טענה לאי נוחות שכזו. מאידך, התובעת לומדת לקראת תואר ראשון במתימטיקה ואינה צפויה לעבוד בעבודת כפיים. בנסיבות אלה, מצאתי לפסוק לתובעת בראש נזק זה סכום גלובלי נמוך בסך של 18,000 ₪ נכון להיום המשקף את אי הנוחות הקלה ביותר האמורה שיתכן שתגביל בעתיד באופן זניח ביותר את כושר עבודתה של התובעת.
סכום זה כולל הפסדי פנסיה.
עזרת צד שלישי
התובעת שהתה בתקופת אי כושר של כחודש. במהלך תקופה זו נעזרה בהוריה ובעיקר באביה שהסיע אותה לחלק מהטיפולים שקיבלה לאחר האירוע. הגם שהתובעת לא הביאה לעדות מי מהוריה סביר, כי בתקופה הסמוכה לאחר האירוע ולנוכח העובדה שמדובר בפגיעה ביד שהגבילה את השימוש בה, נזקקה לעזרה מסוימת של בני משפחה. אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר, באופן גלובאלי, בסך של 2,000 ₪. אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה לעתיד.
הוצאות רפואיות ונסיעות
התאונה היא תאונת עבודה ומכאן שמרבית ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח הלאומי. עם זאת קיימות הוצאות שבשגרה אין תובעים אותם. אני מעריכה הוצאות אלו, בסכום גלובאלי, בסך של 1,500 ₪ לעבר ולעתיד.

כאב וסבל
בהתחשב בגילה של התובעת, במהות הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 25,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית.

סיכום
סה"כ מוערכים נזקיה של התובעת בסכום של 46,500 ₪.
ניכויים
כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה. לפיכך, מסכום הפיצויים יש להפחית את התגמולים שהתובעת קיבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה. על פי התיעוד שהגישו הנתבעות (צורף לתיק המוצגים מטעם מד"א) תגמולים אלה מסתכמים בסך של 30,202 ₪ ובשערוך להיום (ריבית והצמדה) סך של 31,500 ש"ח.

סה"כ לאחר ניכויים עומד הפיצוי לתובעת על סכום של: 15,000 ₪.

סוף דבר
התביעה מתקבלת. הנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 15,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% והוצאות משפט בסך של 4,500 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ג' שבט תשע"ט, 09 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: א. ק.
נתבע: משטרת ישראל
שופט :
עורכי דין: