ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אביבה ביליויס נגד המוסד לביטוח לאומי :

06 נובמבר 2018
לפני: כבוד השופטת כרמית פלד
נציג ציבור (עובדים) מר יונה טילמן
נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה לס

התובעת:
אביבה ביליויס (אלמנת המנוח)
ע"י ב"כ עו"ד עמוס כהן

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד יוחאי אלרון

החלטה

התובעת היא אלמנתו של המנוח ראובן בלייוייס ז"ל (להלן – המנוח). תביעתה של התובעת לקצבת תלויים עקב פטירתו של המנוח נדחתה על ידי הנתבע (להלן – המוסד) בנימוק שמחלתו של המנוח אינה נובעת מעבודתו. מכאן התביעה שבפנינו.
הרקע לתביעה
המנוח יליד 1934, חלה בסרטן ריאות גרורתי מסוג אדנוקצינומה (להלן – המחלה) בשנת 2011 ונפטר ביום 14.10.2014.
בשנת 2014, טרם פטירתו, הגיש המנוח תביעה למוסד להכיר במחלתו כפגיעה בעבודה. ביום 25.8.2014 נשלח למנוח מכתב המוסד הדוחה את תביעתו.
ביום 2.6.2015 הגישה התובעת תביעה כנגד החלטת המוסד מיום 25.8.2014. בד בבד עם הגשת כתב התביעה הגישה התובעת למוסד תביעה לתשלום גמלת תלויים בגין פטירתו של המנוח. ביום 8.7.2015 דחה המוסד את תביעת התובעת לגמלת תלויים.
ביום 26.9.2016 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן כנגד החלטת המוסד מיום 8.7.2015 הדוחה את תביעתה לקצבת תלויים.
בתביעה שבפנינו עותרת התובעת כנגד החלטת המוסד מיום 8.7.15 לדחות את תביעתה לגמלת תלויים בגין פטירתו של המנוח.
לתיק בית הדין הוגש תצהיר המנוח, כפי שהוגש למוסד טרם פטירתו (להלן – תצהיר המנוח). על תצהיר זה לא נחקר המנוח על ידי חוקר המוסד וממילא לא הספיק להיחקר עליו בפני בית הדין.
עוד הוגש לתיק בית הדין סרטון [ת/1] אשר צולם על ידי באי כוח התובעת במשרדם, בו מתועד המנוח כשהוא מספר את גרסתו ונשאל שאלות שונות על ידי בא כוחו (להלן – הסרטון). הסרטון צולם בטרם הוגשה התביעה לבית הדין. הסרטון הוצג לבית הדין ולצדדים במהלך ישיבת ההוכחות, בהמשך להחלטה שניתנה במהלך דיון ההוכחות. לתיק בית הדין הוגש תמלול של הסרטון [יכונה להלן – תמלול ת/1]. בנוסף, הוגשו לתיק תצהיר התובעת ותצהיר מר אלי בלייוייס, בנם של המנוח והתובעת (להלן – הבן). התובעת והבן נחקרו על תצהיריהם במהלך ישיבת ההוכחות.
טענות התובעת בתמצית
המנוח עבד לאורך השנים במספר עבודות עם חשיפה משמעותית לאסבסט ולחומרים מסוכנים נוספים. מחלת סרטן הריאות בה לקה המנוח וממנה נפטר, הינה תוצאה של אופי עבודתו של המנוח וחשיפתו לחומרים מזיקים. אופי עבודתו הנטען של המנוח, כעולה מכתבי הטענות היה כדלקמן:
בין השנים 1953-1954 עבד המנוח במוביל הארצי, כאשר במשך שנה לערך עבד בהתקנת צנרת אסבסט, עת ביצע עבודה של השחזת מסורים בהם השתמשו פועלים שחתכו בסמוך אליו את צינורות האסבסט. בעבודה זו נחשף המנוח לאבק של אסבסט, שעה שעבד ללא כל ציוד מגן.
משנת 1955 ועד לשנת 1959 עבד המנוח כטכנאי תחזוקה במפעל "מתה" לייצור מרגרינה. בעבודתו זו נחשף המנוח לעשן ריתוך ואבק מתכות.
משנת 1959/1958 ועד לשנת 1964 לערך עבד המנוח בהתקנת תריסי אסבסט, גגות אסבסט וקירות אסבסט, ובין השאר, היה מבצע קידוחים באסבסט ונחשף לאבק האסבסט ללא ציוד מגן.
משנת 1965 ועד לשנת 1979 לערך עבד המנוח כטכנאי ומפקח עבודה בקיבוץ שערי גולן במפעל גולן מוצרי פלסטיק. עיקר עבודתו של המנוח הייתה עבודת חוץ (התקנת מוצרים באתרי הבנייה) ולעתים פיקוח ובקרה במפעל. במסגרת עבודות החוץ היה המנוח חשוף לאבק ולחומרי בניה רבים, כגון צבע ומלט. גג המפעל היה בנוי מאסבסט.
בשנת 1979 הפסיק המנוח לעבוד על מנת לטפל בבנו שנפצע בתאונת דרכים.
המנוח מעולם לא עישן ואף לא שתה אלכוהול.
טרם מותו הגיש המנוח תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בו כנפגע עבודה ולנוכח מצבו ביקש לטפל בעניינו באופן דחוף. לו היה המוסד מטפל בתביעתו של המנוח במועד, היה מתאפשר למנוח להעיד בפני בית הדין ובית הדין היה יכול להתרשם ממהימנות עדותו של המנוח ונכונות גרסתו. על אף שהמנוח לא נחקר בחקירה נגדית, ניתן להתרשם מעדותו האותנטית המצולמת של המנוח בסרטון ולתת לעדותו זו הנתמכת בעדויות נוספות משקל מלא.
התובעת הוכיחה באמצעות עדותו המצולמת של המנוח, תצהיר עליו חתום המנוח, וכן באמצעות עדותה, עדות הבן וראיות אובייקטיביות נוספות כי המנוח נחשף בעבודה לאסבסט וחומרים מסוכנים אחרים. המוסד לעומת זאת לא הציג כל ראיה הסותרת את גרסתה של התובעת ולא ביצע חקירות בתיק בדגש על חקירת המנוח בטרם הלך לעולמו.
טענות הנתבע בתמצית
המנוח הפסיק את עבודתו עובר לשנת 1979 ואילו תביעת התובעת הוגשה בשנת 2014. מועד הגשת התביעה מקשה על בירורה. בשל מועד הגשת התביעה נבצר מהמוסד לברר את טענות התובעת כדבעי.
התובעת לא הוכיחה את התשתית העובדתית הנדרשת לביסוס תביעה על פי תורת המיקרוטראומה.
המנוח חתם על תצהיר בחודש אפריל 2014 אך לא נחקר בבית הדין על תצהירו ומשכך אין מקום להעניק לתצהיר המנוח כל משקל. בדומה אין מקום ליתן משקל כלשהו לסרטון.
עדותה של התובעת אינה יכולה לשפוך אור על תנאי עבודתו של המנוח באשר התובעת כלל לא ביקרה במקומות בהם עבד המנוח.
התובעת לא הוכיחה כי המנוח היה חשוף לחומרים מזיקים ואף לא פעלה לקבלת מידע ממקומות העבודה של המנוח.
בנו של המנוח, יליד 1975, אף הוא אינו יכול להעיד באשר למקומות העבודה של המנוח, תפקידו והחומרים אליהם נחשף.
אין כל תמיכה ראייתית, אובייקטיבית וחיצונית, לאף אחת מטענותיה של התובעת.
התובעת לא הוכיחה את שעות עבודתו של המנוח במקומות העבודה השונים וכי המנוח אכן ביצע את העבודות הנטענות. התובעת לא הביאה כל ראיה בדבר החומרים עמם בא במגע המנוח בעת עבודתו. גם אם היה המנוח חשוף לחומרים שונים בעבודתו – הרי שלא הוכח מה היה היקף החשיפה ומה הייתה תדירות החשיפה. החוסר בנתונים עובדתיים הינו פגם מהותי. מדובר בנתונים בסיסיים חיוניים ורלוונטיים להנחת תשתית עובדתית לקיומה של מיקרוטראומה.
דיון והכרעה
מסגרת נורמטיבית
בעב"ל (ארצי) 42833-09-14‏ חנה יעקבי נ' המוסד לביטוח לאומי (25.1.2018) (להלן – פרשת יעקובי) עמד בית הדין הארצי על הקשיים הראייתיים הייחודיים שעשויים לקום במסגרת תביעה שעילתה מיקרוטראומה שמקורה בחשיפה לחומרים מסוכנים וכתוצאה מאלה באיזה אופן יש להתייחס לטיב הראיות שמובאות בפני בית הדין ובאילו מקרים יש להעביר את הענין לבחינתו של מומחה רפואי . בית הדין ציין את המורכבות שכרוכה בהוכחת תשתית עובדתית ראשונית לצורך מינוי מומחה – מורכבות אשר נובעת מכך שלרוב מדובר בתשתית המתייחסת לתקופות הצופות פני עבר רחוק ודורשת ראיות מורכבות ומרובות פרטים, שלא תמיד הינם בידיעת התובע או המעסיק. בשל הקשיים האמורים נפסק כי:
"12. עיון בפסיקה העדכנית מלמד - כי היא לא נותרה אדישה לקשיים אלה, הנובעים בעיקרם, ממחסור בידע או מחסמי נגישות לידע קיים ומן התוצאות הנלוות לחלוף הזמן. ביטוי לכך ניתן למצוא בנטייה שלא להסתייג ממינוי מומחה רפואי בתביעות מסוג זה גם שעה שקיימת עמימות בנוגע לחלק מן הפרמטרים הנדרשים לצורך הרכבת התשתית העובדתית המלאה על פי תורת המיקרוטראומה. זאת גם במקרים של ספק הנוגע להיקף החשיפה לחומרים בעלי פוטנציאל מסוכנות ובשים לב לכך שבמקרים כגון אלה ההערכה של משך, אופן וכמות החשיפה לחומרים כאמור (כגורמים אפשריים להתהוות איטית של נזק - "טיפות מים על סלע") הינה מורכבת ומצריכה ידע מקצועי ספציפי ומעמיק. משמע – מגמת ההגמשה המתוארת לעיל, נתנה ביטוי לשאיפה לצמצם את כמות המקרים שבהם עשוי בית הדין לדחות תביעות על סיפן בשל תשתית עובדתית חסרה. זאת, בנסיבות שבהן לו היה מתמנה מומחה רפואי הרי שיכול והיה מוצא כי די באותה תשתית כדי ללמד על קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הפגימה שממנה סובל המבוטח.
....
...עמדה הלכתית זו נועדה לקדם את מיצוי הזכויות של המבוטחים, באופן המביא בחשבון את אוכלוסיית היעד ואת הקשיים הייחודיים העשויים לעמוד בפניה בדרך למיצוי זה. בעיקר באותם סוגים של תביעות שבהן חסר בידע מקצועי או קשיי הנגישות אליו עשויים להוות מכשול ממשי כבר בשלב קביעת העובדות.
14. באומרנו זאת, אין אנו מכוונים לכך שדי בתשתית עובדתית רעועה ונקובה ככברה, הנוגעת לחשיפה לחומרים שונים כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי. מדובר בעניין שבמידתיות וככל שבית הדין יתרשם כי הוצגה בפניו תשתית עובדתית משמעותית בנוגע לחשיפה של המבוטח במהלך עבודתו לחומרים שונים בעלי פוטנציאל מסוכנות - הרי שלא יהיה מקום לשלול את האפשרות למנות מומחה רפואי. זאת חרף החסר בתשתית העובדתית הרלוונטית."

בעב"ל (ארצי) 30126-03-17‏ שמשון ברק נ' המוסד לביטוח לאומי (10.7.2018) שב בית הדין על הדברים תוך שהוא מציין:
"בפסיקה נקבע כי אין לקבל גישה, השוללת באופן גורף את תביעות העובדים, שנפגעו כתוצאה מחשיפה לחומרים מזיקים בעבודתם, ואשר אין ביכולתם להוכיח את מידת פוטנציאל הפגיעה אליה נחשפו - על מנת להיות מוכרים כנפגעי עבודה. נקבע, שכאשר סביר להניח כי אכן העובד נחשף לגורם בעל פוטנציאל פגיעה במקום עבודתו, כעולה מחומר הראיות שהונח בפני בית הדין - יש למנות מומחה רפואי, על מנת שיקבע האם הליקוי, או הפגיעה, הם תוצאה של חשיפה לגורם המזיק בעבודה. מכאן, שאין מניעה למנות מומחה רפואי בתביעות בהן קיימת עמימות בנוגע לחלק מהפרמטרים, הדרושים לצורך הרכבת התשתית העובדתית המלאה על פי תורת המיקרוטראומה. זאת גם במקרים של ספק, הנוגע להיקף החשיפה לחומרים בעלי פוטנציאל מסוכנות, ובשים לב לכך שבמקרים כגון אלה ההערכה של משך, אופן וכמות החשיפה לחומרים, כאמור, הינה מורכבת ומצריכה ידע מקצועי ספציפי ומעמיק (עב"ל (ארצי) 42833-09-14 חנה יעקבי-המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (25.2.18) (להלן: עניין "חנה יעקבי"))....
... מכאן במקרה בו מבוטח לא מוכיח את מידת החשיפה לחומרים מסוכנים, אין הדבר יוביל בהכרח לדחיית התביעה, אלא יש צורך בהפעלת שיקול דעת שמקל עם המבוטח, תוך מתן ביטוי לכך, בין השאר, בשאלות שיוצגו למומחה, כמו למשל במידת המובהקות של המחלה כפועל יוצא של תנאי העבודה והחשיפה לחומרים המסוימים".
אם כן, עלינו להכריע האם הונחה בפני בית הדין תשתית עובדתית מספקת, המצדיקה מינויו של מומחה רפואי לצורך דיון בשאלת הקשר הסיבתי רפואי בין מחלת המנוח לבין תנאי העבודה.
לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי חרף הקושי של התובעת בהוכחת תשתית עובדתית ועל אף שהתשתית העובדתית שהוכחה בפנינו הינה חסרה, אין מקום כבר בשלב זה לנעול את דלתות בית הדין בפני התובעת ולדחות את התביעה על אתר, שכן ראוי להעביר למומחה הרפואי תשתית עובדתית (מצומצמת מזו שנטענת בתביעה וכזו שעולה בקנה אחד עם שהוכח בפנינו) על מנת שיחווה דעתו בנוגע לקשר הסיבתי שבין התשתית העובדתית שהוכחה לבין מחלת המנוח.
הילוכה של החלטתנו יהיה כדלקמן: ראשית נבחן את שאלת הקבילות והמשקל שיש לייחס לתצהיר המנוח ולסרטון. בהמשך נפנה לבחון את טענות התביעה ואם יש בהם כדי להניח תשתית עובדתית מספקת לצורך העברה למומחה.
המשקל שיש לייחס לסרטון ולתצהיר המנוח
המנוח חתם ביום 13.4.2014 על תצהיר שנכתב ונחתם לצורך הגשת תביעתו למוסד. כמו כן הוגשה לבית הדין עדותו המצולמת של המנוח [ת/1] שנערכה וצולמה במשרד ב"כ התובעת. המנוח כאמור לא נחקר על תצהירו ולא נחקר על אמירותיו המתועדות בסרטון שכן הוא נפטר טרם הגשת התביעה לבית הדין.
בע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן ז"ל נגד הבנק בינלאומי הראשון לישראל בע"מ (17.10.10) סוכם המצב המשפטי ביחס לתצהיר אשר מוגש לבית המשפט מבלי שעורכו מתייצב לחקירה עליו:
"תצהיר המוגש לבית המשפט בהליך שיפוטי מוחזק בדרך כלל כעדות שמיעה כל עוד לא נחקר עליו המצהיר במקום שנדרש לכך על ידי הדין או בעל הדין שכנגד. חקירת המצהיר מוציאה את התצהיר מגדר עדות שמיעה, והופכת אותו לראיה קבילה. עם זאת, סעיף 17(א) לפקודה איננו מחייב את בית המשפט לפסול את תצהירו של מי שלא התייצב להחקר, אלא מורה כי הוא רשאי לפסול תצהיר כזה, משמע, נתון לו שיקול דעת לענין זה, על פי נסיבות הענין. על פי תקנה 522 ל תקנות סדר הדין האזרחי, מצהיר בהליך עיקרי או מצהיר שהוא בעל דין בהליך ביניים, חייבים להעמיד עצמם לחקירת הצד שכנגד, ובאין התייצבות המצהיר לחקירה, התצהיר לא ישמש ראיה במשפט (ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201 (1989); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 758 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן))" .
באשר לתצהיר אשר ניתן על ידי מנוח בטרם נחקר על תצהירו נפסק כי "מאחר שלא עמד עושה התצהיר לחקירה נגדית, ולא העיד בחקירה ראשית, אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו ולפיכך אין הוא קביל, אלא אם עונה הוא על אחד מן החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית הועד הפועל, עמותה רשומה נ' חברת חזקיהו בע"מ [2]; רע"א 1540/91 שלייפר נ' גבאי [3] מפי השופט אור. וראו י' קדמי על הראיות (כרך א) [6], בעמ' 294)" (רע"א 7953/99 גלעד פילבר נגד המרכז הרפואי שערי צדק (31.5.00)) .
לכלל הפוסל עדות מפי השמועה קיימים חריגים שונים שנקבעו בהלכה הפסוקה. ברשימה זו מצויים, בין היתר, חריגים הנוגעים לאמרות של נפטרים, בנסיבות בהן אמרות אלה עונות על התנאים המיוחדים שנקבעו בהלכה הפסוקה. כך למשל אמרת נפטר בניגוד לאינטרס רכושי שלו (ר' דב"ע (ארצי) נז/3-139 עזבון המנוח חליל צעידי נגד עירית תל אביב (6.4.98) ) וחריגים נוספים שאינם נוגעים לענייננו (ר' יעקב קדמי, על הראיות , חלק שני, עמ' 571-587).
אכן, בענייננו תצהיר המנוח אינו נוגד את האינטרס הרכושי שלו. יחד עם זאת, החריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה אינם בבחינת רשימה סגורה וממצה, אלא מדובר ברשימה פתוחה וגמישה (ר' יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 571, על האסמכתאות הנזכרות שם).
בנוסף, נטיית בתי המשפט הינה לעבור מכללים של קבילות לכללים של משקל, תוך מגמה של צמצום הסייגים החלים על קבילות ראיות והעדפת בדיקה עניינית של הראיה והערכת משקלה בהתאם (ר' פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 423/83 מ"י נ' עזבון המנוחה סילוורמן, פ"ד לז(4) וכן בר"ע (ארצי) 5065-12-12‏ ‏ רעיה טננהאוז נ' המוסד לביטוח לאומי (20.12.12) ).
כמו כן, בהתאם לקבוע בסעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט 1969 ככלל בית הדין אינו קשור בדיני הראיות בהליכים אזרחיים, על אף שאין בכך משום ביטול גורף של דיני הראיות ועקרונות הצדק העומדים בבסיסם (דב"ע נז/268-3 ראדא תעשיות אלקטרוניות נגד אורי תדמור (21.8.97)).
עוד נזכיר כי ביחס לחלק מהטענות שנטענות במסגרת התביעה יש קושי למצוא ראיות חילופיות כלשהן, זולת הסרטון ותצהיר המנוח, שעה שמדובר בטענות או בעובדות שחלקן מצוי בידיעת המנוח בלבד ואלה מתייחסות לתקופה שחלה עשרות רבות של שנים טרם צילום הסרטון וחתימת תצהיר המנוח.
ממכלול הטעמים המפורטים לעיל וגם מהטעם שעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, מצאנו לקבוע שאין מקום להתעלם כליל מתצהיר המנוח ומהסרטון. יחד עם זאת, לטעמנו יש מקום ליתן להם משקל נמוך ביותר. נפרט טעמינו מסקנתנו.
הסרטון אינו מתעד אירוע טבעי, קרי סיפור אותנטי של המנוח שתועד באקראי ובאופן ניטראלי. הסרטון מתעד את המנוח כשהוא משיב לשאלות בא כוחו לצורך הגשת הסרטון למוסד לצורך תמיכה בתביעתו. מאחר ומטרת הסרטון לתמוך בתביעת המנוח, אף אם נניח כי תשובותיו של המנוח כנות – ועל פניו נראה מצפיה בסרטון כי הן אכן כנות - הרי שהן נאמרו בתשובה לשאלות שמטבע הדברים הינן מגמתיות ומכוונות. בנוסף, המנוח לא הוזהר כדין שעליו להצהיר את האמת שאם לא כן יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק טרם שהשיב לשאלות וממילא אין לגזור גזירה שווה בין עדות מצולמת ומוזמנת במשרד בא כוח לצורך תמיכה בתביעה לבין עדות בבית הדין, בפני מותב בראשות שופט/ת אשר מזהיר/ה את הנחקר טרם עדותו. בנוסף – וחשוב מאלה - למוסד לא היתה הזדמנות לחקור את המנוח בחקירה נגדית על הדברים שנאמרו בסרטון ועל הצהרותיו במסגרת התצהיר.
מהנימוקים שפורטו לעיל סבורים אנו, כאמור, שאין לקבוע כי הסרטון ותצהיר המנוח אינם בעלי כל משקל, אולם נוכח הנסיבות בהן צולם הסרטון ונחתם התצהיר ובשים לב לכך שהמנוח לא נחקר על הדברים יש להעניק לסרטון ולתצהיר המנוח משקל מועט.
כעת נפנה לבחון ביחס לכל אחת מתקופות העסקה הנטענות של המנוח האם יש מקום לקבל את הגרסה שהועלתה בכתב התביעה כתשתית עובדתית שראוי כי תשמש לבחינת הקשר הסיבתי בין מחלת המנוח לבין העבודה.
העבודה הנטענת במוביל הארצי בשנים 1953-1954 ביחס לתקופה זו לטעמנו לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל ולהוכיח כי המנוח אכן עבד במוביל הארצי בתקופה הרלבנטית בחשיפה לאסבסט. נפרט.
התובעת כלל לא הכירה את המנוח בתקופה הרלבנטית וממילא אינה יכולה להעיד דבר ביחס לתקופה מוקדמת זו. התובעת הצהירה בסעיף 2 לתצהירה כי הכירה את המנוח רק בשנת 1960 והם נישאו בשנת 1961.
הראיה היחידה שהוגשה ביחס לעבודה במוביל הארצי הינה תצהירו של המנוח, עליו כאמור לא נחקר, והסרטון ת/1 אשר הוכן לצרכי תביעה ולא ניתן היה מטבע הדברים לחקור לגביו. לטעמנו בנסיבות הענין אין די באלה על מנת להרים את הנטל ולהוכיח כי המנוח אכן עבד במוביל הארצי בתקופה הרלבנטית בחשיפה כלשהי לאסבסט.
התובעת אישרה כי לא פעלה בניסיון להביא ראיות נוספות להוכחת עבודתו של המנוח במוביל הארצי בחשיפה לאסבסט [עמ' 13 ש' 8-12]. המוביל הארצי הינו מפעל קיים. לא היתה כל מניעה לפנות לגורם הרלבנטי במוביל הארצי בניסיון לאתר תיעוד ביחס לעצם עבודת המנוח בתקופה הנטענת ו/או תיעוד בנוגע לטיב העבודה הנטענת ומהותה.
בהחלטת בית הדין מיום 7.11.17 אשר ניתנה במהלך דיון ההוכחות, התיר בית הדין את הגשת הסרטון, על מנת ליתן לתובעת את יומה באופן שלם ומלא ולאפשר לה לנסות ולהוכיח את תביעתה, תוך שקבע כי "במסגרת פסק הדין יישקל המשקל שיש ליתן לראיות שהוגשו. ככל שיסתבר בסיומו של ההליך כי התובעת יכולה היתה להביא ראיות טובות יותר לצורך הוכחת תביעתה, עובדת אי הבאת הראיות הרלבנטיות עשויה להיזקף לחובתה".
סבורים אנו כי ביחס לתקופת העבודה הנטענת במוביל הארצי יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא נעשה כל ניסיון על מנת לאתר מידע ו/או להביא ראיות התומכות בטענות בדבר עצם העבודה וטיב העבודה של המנוח. התובעת אישרה בעדותה כי לא פנתה למוביל הארצי, או לחברות אחרות בהן עבד המנוח, לצורך השגת ראיות [עמ' 13 ש' 10-12]. בנסיבות אלה ומשעשויות להיות ראיות כאמור, הרי שלצורך הוכחת תקופת העבודה וטיב העבודה, לרבות חשיפה לחומרים, אין די בתצהיר המנוח, עליו לא נחקר, ובסרטון, אשר אינו מתעד אמירות ספונטניות בנסיבות טבעיות אלא דברים שהשיב המנוח לבא כוחו עת הוקלט על ידו לצורך תביעה שהוגשה למוסד בהקשר זה.
למעלה מן הדרוש נציין כי אפילו היה מוכח שנעשו ניסיונות לפנות למוביל הארצי לצורך קבלת מידע – ולא כך הם פני הדברים - הרי שלא הובאו פרטים בסיסיים ביותר בנוגע להיקף החשיפה לאסבסט ואף לא לתקופה בה נחשף המנוח לחומר הנטען. כך בסרטון אמר המנוח כי עבד במוביל הארצי "אני התחלתי לעבוד שם ב 54-5. עבדתי בערך כשנתיים, שנה וחצי" [עמ' 1 ש' 9-10 לתמליל ת/1], בעוד שבסעיף 4 לתצהירו ציין שעבד במוביל הארצי בשנים 1953-1954 ורק בתקופה של כשנה עבד בחשיפה לאסבסט (ההיקף לא נטען וממילא לא הוכח).
העבודה הנטענת במפעל המרגרינה מתה משנת 1955 ועד שנת 1959 לטעמנו לא הורם הנטל באשר לעצם העבודה במפעל המרגרינה ואף לא בנוגע לטיב העבודה באותו מפעל. בנוסף, לא נטען וממילא לא הוכח לאיזה חומרים נחשף המנוח אם וככל שאכן עבד במפעל המרגרינה. המנוח בתצהירו – עליו כאמור לא נחקר ויש ליתן לו משקל זעום - הצהיר בסעיף 5 כי במפעל המרגרינה מתה נחשף ל"עשן ריתוך ואבק מתכות". הא ותו לא. בסרטון, אשר גם לו כאמור יש לייחס משקל נמוך, נשאל המנוח לאיזה חומרים נחשף בעבודתו במפעל מתה והשיב "לכלום"..."לא היה חומר מסויים ש.." וכן "אני לא יכול לשים אצבע ולהגיד - זה היה היה זה.." [עמ' 4 ש' 14-21 לתמליל ת/1]. הנה כי כן, המנוח עצמו לא העמיד כל תשתית עובדתית לאשר לטיב החומרים אליהם נחשף. זאת מעבר לעובדה שכלל לא הוכחה עצם העבודה במפעל האמור. התובעת לא יכולה לתמוך את הטענות בהקשר זה בעדותה שלה, באשר העבודה הנטענת במפעל זה בוצעה, לכאורה, בתקופה שבטרם הכיר המנוח את התובעת. מטעמים אלה לא מצאנו לקבל את הטענה כטענה שמבססת תשתית עובדתית ראויה שניתן להעביר למומחה רפואי.
העבודה משנת 1958/9 ועד שנת 1964 בהתקנת תריסי אסבסט, גגות אסבסט וקירות אסבסט בתצהיר המנוח צויין בסעיף 6 כי משנת 1958/9 לערך ועד שנת 1964 לערך עבד המנוח בהתקנת תריסי אסבסט וגם בהתקנת גגות אסבסט וקירות אסבסט "במסגרת עבודה זו ולצורך ההתקנה הייתי חותך פלטות אסבסט/אלמנטים מאסבסט, מבצע קידוחים באסבסט וכו'. בעבודה זו השתמשתי במסורים ידניים, מקדחות, מברגים וכיוצ"ב. מטבע הדברים בעת ביצוע ההתקנות והבניה עם אסבסט נחשפתי רבות לאבק אסבסט, ללא מודעות לסכנות וללא ציוד מגן". בסרטון מתאר המנוח כי משנת 1958/1959 עבר לעבוד בענף התריסים והיה מתקין תריסים מאסבסט של חברות שונות ("תריס קל", "תריס זז", "תריס לופ") [עמ' 4 ש' 25-26 לתמלול ת/1]. המנוח תאר כי עבד כמתקין תריסי אסבסט, גגות אסבסט וקונסטרוקציות אסבסט אשר שימשו למטרות שונות, דוגמת חלוקת חדרים פנימיים וכו' [עמ' 5 ש' 6-11 לתמלול ת/1]. המנוח תיאר כי בעבודתו, בין היתר, היה חותך לוחות אסבסט [עמ' 5 ש' 24 לתמלול ת/1], בעיקר מאחר והלוחות בשעתו לא הגיעו במידות המתאימות והיה צורך לחתוך אותם על מנת להתאימם למידות הנדרשות וכן היה צורך לקדוח בלוחות עצמם "בשביל הראש של הבורג" [עמ' 6 ש' 10-22 לתמלול ת/1]. המנוח ציין שבמסגרת עבודתו זו עשה שימוש במסורים, מקדחים, פטישים ואיזמלים [עמ' 5 ש' 21 לתמלול ת/1]. המנוח תאר בסרטון כי בעבודתו זו נחשף באופן משמעותי לאבק של אסבסט ובמילותיו "כן, היתה חשיפה חזקה. למה? כי אם הייתי קודח חור באסבסט, הייתי מחזיק את האסבסט בערך 2-3 ס"מ מהאף. הנה ככה, איך שאני מראה לך, וקודח ואז ומחזיק את הבורג בפה" [עמ' 6 ש' 4-6 לתמלול ת/1]. עוד ציין המנוח בסרטון כי מעולם לא עשה שימוש במגן נשימתי [עמ' 7 ש' 9-19 לתמלול ת/1].
התובעת הצהירה בסעיף 6 לתצהירה כי בשנים 1958/9 ועד לשנת 1964 לערך המנוח עבד בהתקנת תריסי אסבסט, גגות אסבסט וקירות אסבסט ובמסגרת עבודתו זו היה חותך פלטות אסבסט, מבצע קידוחים באסבסט וכיוצ"ב. עוד הצהירה התובעת כי המנוח היה חוזר הביתה "שכל גופו ובגדיו מלאים באבק אסבסט לבן" וכי לעיתים עזרה למנוח בעבודתו בהתקנת תריסים והיתה מכינה את הצירים שעליהם הותקנו פלטות האסבסט.
בחקירתה הנגדית חזרה התובעת והעידה כי סייעה למנוח ובמילותיה "אני גם הייתי עוזרת לו שהוא היה עובד בתריסים בשנת 1964 היה עובד בתריסים ואני הייתי עוזרת לו לחבר. יש בלוחות של התריס מין מספריים כאלה, אני הייתי לוקחת את המספריים האלה, דופקת מסמרים ומחברת אותם שהוא יוכל להרכיב על לוח האסבסט. אני הייתי עוזרת לו" [עמ' 8 ש' 1-4]. התובעת בחקירתה ציינה כי המנוח עבד בהתקנת תריסים בשנים 1958 עד 1964 כעצמאי "מה הוא עבד כל אחד ידע. זה לא היה סוד" [עמ' 10 ש' 12]. בהמשך עדותה העידה התובעת ביחס לאופי העזרה שנתנה למנוח בנוגע לתריסי האסבסט [עמ' 11 ש' 7-13]:
"ת. בזמן שהיה צריך, היה בא, מביא את ה... יש מספריים שמחברים אותם ושמים אותם בלוח של האסבסט כדי שזה יוכל ללכת (מדגימה עם ידיה). יש לוח של אסבסט. בלוח אסבסט למטה ולמעלה גם כן יש מספריים של נחושת. אז צריך היה אחד עם השני לחבר ככה, לשים ניט, כדי שהוא ישים אותם וכדי שהתריס יזוז. אחרת התריס לא יוכל לזוז.
ש. ומה את עשית בדיוק?
ת. חיברתי. הייתי לפעמים מחברת את המספריים האלה. אני לא יכולתי לעשות תריסים, אני לא בשביל תריסים. מה שיכולתי לעשות זה רק לעזור לו."
התובעת נשאלה על היקפי העזרה שהושיטה למנוח והשיבה [עמ' 11 ש' 16-18]:
"ש. איך העזרה שלך באה לידי ביטוי? בתריס ליום? לשבוע?
ת. שאני עושה עם מספריים וזהו. הוא לא היה אומר – תעשי את זה ואת זה. כמה שהייתי יכולה הייתי עושה. זה לא היה הכרחי כל יום, מתי שיכולתי".
בחקירה הנגדית ציינה התובעת כי המנוח השתמש עם מסור ידני בשביל לחתוך את לוחות האסבסט "וזה היה עושה הרבה אבק, היה בא, כל הבגדים שלו היה אבק. היה בא לבן" [עמ' 12 ש' 4-5] ובהמשך עדותה ציינה "הוא היה חי בתוך האבק, אוכל, שותה הכל עם אבק" [עמ' 13 ש' 4-5].
התובעת הציגה תמונה ת/2 - תמונה ישנה של ילדה בתחפושת (ביתם של המנוח והתובעת) אשר לדברי התובעת ניצבת מול בנין שבו ניתן לראות תריסי אסבסט שהמנוח התקין. התובעת ציינה בחקירתה הנגדית כי מדובר בבנין, בכתובת שידועה לה, שבו התגוררו חבריהם שכבר אינם בין החיים [עמ' 7 ש' 16-22]. לפי עדות התובעת התמונה צולמה בשנת 1967 או בסמוך לכך [עמ' 8 ש' 12].
מצאנו ליתן אמון בגרסת התובעת בכל הנוגע לכך שהמנוח אכן עבד בהתקנת תריסי אסבסט, גגות אסבסט וקירות אסבסט בתקופה שבין 1958 לבין 1964. אכן, מייחסים אנו משקל מזערי לסרטון אשר בו נראה המנוח מספר את גרסתו בהקשר זה. אולם יש במשקל הזעום של הראיה כדי לתמוך בגרסה של התובעת אשר הופיעה בפנינו. חרף הקשיים בעדותה ועל אף שאינה מציגה תשתית עובדתית שלמה, מצאנו את העדות כנה ואותנטית.
ערים אנו לכך שבמהלך חקירתה הנגדית ביחס לתקופה האמורה ציינה התובעת כי אין בידיה מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי או פנקסי חשבוניות וקבלות שיכולים לתמוך בטענה כי המנוח עסק בהתקנת תריסי אסבסט [עמ' 10 ש' 7-8]. כאשר נשאלה התובעת במה עסק המנוח בשנים הרלבנטיות השיבה "הוא היה עצמאי. עשה מה שצריך. הוא לא היה חייב לדווח לי כל מה שעה. הוא עצמאי" [עמ' 10 ש' 10], אולם בהמשך ציינה כי "מה שהוא עבד כל אחד ידע. זה לא היה סוד" [עמ' 10 ש' 12]. לטעמנו אין בעדות זו כדי לשמוט את הקרקע תחת הטענה שהתובע שימש כעצמאי אשר התקין תריסים, גגות וקירות אסבסט בשנים הרלבנטיות. סבורים אנו כי יש לפרש את עדות התובעת תוך התחשבות בסגנון דיבור אישי ובעדות שניתנת על ידי התובעת (ילידת 1938) ביחס לתקופה שחלה עשרות רבות של שנים טרם גביית העדות.
עוד ערים אנו לכך שביחס לפרטים רבים העידה התובעת כי אינם בידיעתה. כאמור, סבורים אני כי יש לייחס את האמור לחלוף הזמן הרב מאוד אשר משפיע מטבע הדברים על הזיכרון. עוד לא נעלמה מעינינו העובדה שאין בגרסת התובעת מענה שלם לשאלת היקפי עבודתו של המנוח בהתקנת תריסי האסבסט. כאמור, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין בכך כדי לנעול את שערי בית הדין בפני התובעת ויש מקום להעביר את התשתית העובדתית שהוכחה למומחה רפואי שיחווה דעתו. נזכיר בהקשר זה כי תשובת התובעת לפיה סייעה למנוח "מתי שיכולתי" לא התייחסה להיקפי העבודה של המנוח אלא להיקפי הסיוע שהיא הושיטה לו.
בשנים האמורות המנוח עבד כעצמאי. ככזה עבד בגפו והתקין תריסים/גגות/קירות "בבתים פרטיים" [עמ' 13 ש' 15-18]. אופי העבודה כמתקין עצמאי מטיבעו וטיבו מקשה על התובעת להמציא ראיות נוספת מעבר לאלה שהומצאו ולזמן עדים להם בוצעו העבודות. נזכיר כי חלפו למעלה מחמישה עשורים ממועד ביצוע העבודות ועד לבירור התביעה.
מהטעמים האמורים וגם מהטעם שמדובר בחשיפה לחומר מסויים (אסבסט) אשר קיימת אפשרות ניכרת כי מומחה רפואי יוכל להאיר את שאלת הקשר הסיבתי בין מחלתו של המנוח לבין החשיפה לחומר זה, מצאנו שיש מקום להעביר את התשתית העובדתית שהוכחה בפנינו ביחס לשנים 1959-1964 למומחה.
העבודה הנטענת במפעל "גולן מוצרי פלסטיק" בשנים 1965- 1979 בתצהיר המנוח צויין כי בשנים אלה עבד כטכנאי ומפקח עבודה במפעל גולן מוצרי פלסטיק שעסק בייצור מוצרי פלסטיק שונים (להלן – מפעל הפלסטיק), ועיקר עבודתו היתה "עבודת חוץ" שמשמעותה התקנת מוצרים באתרי בניה במסגרתה נחשף לאבק ולחומרי בניה רבים כגון צבעים ומלט. עוד נטען כי בביקוריו במפעל היה חשוף לריח החריף ששרר שם וכן נטען בלקוניות כי גג המפעל היה עשוי אסבסט. בסרטון נשאל המנוח למה נחשף בעבודה זו והשיב "שם, אני אגיד לך את האמת, אני לא יודע" [עמ' 8 ש' 11 לתמלול ת/1] ובהמשך במענה לשאלה מדריכה השיב כי נחשף לאבק [עמ' 8 ש' 18 לתמליל ת/1] וכי גג המפעל היה עשוי מאסבסט [עמ' 9 ש' 13 לתמלול ת/1]. כאמור, מצאנו ליתן משקל נמוך ביותר לסרטו ולתצהיר. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לתשובות אותן השיב המנוח במענה לשאלות מדריכות ומכוונות.
התובעת הצהירה בסעיף 7 לתצהירה כי המנוח עבד במפעל הפלסטיק כטכנאי ומפקח עבודה. בחקירתה הנגדית השיבה ביחס לעבודת המנוח במפעל הפלסטיק [עמ' 7 ש' 27-30]:
"היה הולך מדי פעם, נשאר שבוע לעבוד שם. מה הוא היה עושה שם, אני לא יודעת, הוא היה עובד שם. עושה תריסים, היה עובד מה שהיה צריך לעבוד, לא יודעת, לא הייתי שואלת אותו. הוא היה הולך, אני יודעת שהוא היה עובד, הבנות שלי היו הולכות לשם כאילו כמו בית הבראה בקיבוץ שם".

תשובת התובעת באשר לטיב העבודה במפעל הפלסטיק אינה מתיישבת עם הנטען בתצהירה וממילא ציינה התובעת בחקירתה הנגדית שכלל אינה יודעת מה היה המנוח עושה בעת עבודתו במפעל הפלסטיק.
כאשר נשאלה התובעת על התמונה ת/3 אשר לדבריה צולמה בקיבוץ בו שכן מפעל הפלסטיק היא השיבה [עמ' 8 ש' 26-27]:
" מדי פעם הלך שבוע ימים ועבד שם , ואז הבנות הלכו שם כאילו בית הבראה, אז צילמו אותן".
כאשר נשאלה התובעת האם הייתה נוהגת לנסוע עם המנוח למפעל הפלסטיק ברמת הגולן השיבה [עמ' 10 ש' 18-22]:
"ש. מ- 1965 ואחרי זה, את בעצם הלכת איתו לקיבוצים?
ת. היינו נוסעים ביחד כל הזמן. מתי שהוא נסע, הוא לא היה עוזב אותי בבית. היינו הולכים, מבקרים וחוזרים.
ש. איפה מבקרים? בבריכה של הקיבוץ?
ת. הילדים באמת היו הולכים לבריכה, יש תמונות. זו היתה המטרה שלו, שהוא יעבוד והם יהנו".
בחקירתה הנגדית ציינה התובעת כי המנוח לא התגורר בקיבוץ שער הגולן בו שכן מפעל הפלסטיק, אלא התגורר בביתם בתל אביב [עמ' 9 ש' 4-7] ו"היינו מבקרים ובעלי כשהיה עובד, בשביל שיהיה בית הבראה, היה לוקח אותן לשבת שם שבוע ימים והולך הביתה" [עמ' 9 ש' 2-3].
לא מצאנו לקבל את עדות התובעת לפיה המנוח היה נוסע מדי יום מביתו בתל אביב-יפו אל קיבוץ שער הגולן [עמ' 9 ש' 9]. ראשית, הטענה לא עולה בקנה אחד עם עדות התובעת עצמה, אשר העידה כי המנוח היה נוסע לקיבוץ שער הגולן, מעת לעת, ונשאר שם מספר ימים ביחד עם משפחתו ובנוסף הטענה אינה מתיישבת עם עדותה לפיה המנוח לא היה עוזב את בני המשפחה אלא נוסע איתם לקיבוץ שער הגולן, על מנת שהם ינפשו בבריכה בשעה שהוא עבד. שנית, הדבר אינו מתיישב עם שורת ההיגיון, במיוחד לא בהתחשב בטיב הדרכים בשנים האמורות ובמרחק בין תל אביב ל קיבוץ שער הגולן.
אכן, התובעת הציגה מסמך [נספח 9 לתיק מוצגים] שהינו מכתב מיום 20.1.74 ממנו עולה כי המנוח קיבל סכומים שונים בגין עבודה ממפעל הפלסטיק בגין השנים 1966 ועד 1970. יחד עם זאת, המסמך אינו מציין כלל מה היה טיב עבודת המנוח במפעל, מה היו היקפי העבודה, היכן בוצעה ובוודאי שאינו מציין לאיזה חומרים נחשף המנוח. להשלמת התמונה נציין כי מכתב זה אינו עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה המנוח הועסק במפעל הפלסטיק עד שנת 1979.
באשר לחומרים אליהם נחשף המנוח בעת עבודתו הנטענת במפעל הפלסטיק הרי שאלה לא הוכחו כלל. התובעת עצמה השיבה לשאלת בית הדין וציינה כי מתוקף תפקידו במפעל הפלסטיק המנוח "היה עובד בכל הארץ" [עמ' 13 ש' 24], כך שלא היה חשוף בהכרח לחומרים משמצויים במפעל. כאשר נשאלה התובעת לאיזה חומרים נחשף המנוח בעת עבודתו במפעל הפלסטיק השיבה "פלסטיק. הוא עבד עם פלסטיק. השם אומר לך מספיק" [עמ' 12 ש' 16]. עדות זו אינה מתיישבת אף לא עם תצהיר המנוח בו צויין כי המנוח נחשף לאבק וחומרי בניה. אין די בעדות זו כדי להרים נטל כלשהו ביחס לעצם עבודת המנוח במפעל הפלסטיק ולחומרים אליהם נחשף במפעל האמור. בנוסף, עלה בבירור מעדות התובעת כי המנוח הגיע לחצרי מפעל הפלסטיק בקיבוץ שער הגולן רק מעת לעת ולא באופן רציף או יומיומי. עוד לא הוכח כי נעשו ניסיונות על מנת לאתר ראיות ו/או עדים שעשויים לסייע לשאלת החשיפה לחומרים במפעל הפלסטיק. לאחר ששקלנו בכובד ראש את מלוא הראיות שהוצגו שוכנענו כי בכל הנוגע למפעל הפלסטיק לא הוכחה תשתית עובדתית מספקת, ולו כזו שניתן להעבירה למומחה מחמת הספק בלבד וכל שהוכח הוא "תשתית עובדתית רעועה ונקובה ככברה" (ר' פרשת יעקובי ) שאין בה כדי להרים ולו את הנטל הקל שנדרש.
על מנת שלא תצא פסיקתנו חסרה נציין כי לא מצאנו ליתן משקל לעדות הבן, זולת לעדותו בנוגע לכך שהמנוח לא עישן. עובדה זו, לפיה המנוח לא עישן, לא נסתרה והופיעה גם בתצהיר התובעת וכן בתצהיר המנוח ובסרטון. מטעם זה מצאנו לקבל את הטענה האמורה.
באשר ליתר העובדות המוצהרות בתצהיר הבן - עדות הבן ביחס לדברים שנמסרו לו מפי המנוח הינם בבחינת עדות שמועה מובהקת שלא נתמכה בכל ראיה ואילו עדותו ביחס לדברים שהינו זוכר מתייחסים לתקופת היותו ילד קטן, בן 4 לכל היותר, שכן הבן יליד 1975 והמנוח חדל לעבוד בשנת 1979 בעקבות תאונת דרכים אותה עבר הבן.
עוד נציין כי מצאנו לקבל כעובדה שהוכחה את הטענה כי המנוח עבד ללא מסכת מגן או ציוד מגן אחר כלשהו. הטענה הופיעה הן בתצהיר התובעת, הן בתצהיר המנוח והן בסרטון ולא נסתרה.
באשר לטענת השיהוי שהעלה המוסד הרי שלא מצאנו לקבלה. מחלת המנוח אובחנה בשנת 2011. התביעה הוגשה למוסד לכל המאוחר בשנת 2014 (מכתב הדחיה הראשון נושא תאריך 25.8.14). בהתחשב בנסיבות הענין, בטיב המחלה ובבירור הנדרש בהקשרה, לרבות אבחון רפואי, אין במועד הגשת התביעה כשלעצמו כדי לחסום את דרכה של התובעת למצות זכויותיה (אם וככל שיסתבר כי היא זכאית לזכויות כלשהן). בהקשר זה נציין כי התביעה הוגשה טרם פטירת המנוח, תוך שצויין בכל הפניות למוסד כי המנוח במצב רפואי קשה ומבוקש לזרז את הבדיקה בעניינו.
מהטעמים המפורטים מצאנו להעביר את התביעה לבחינת מומחה רפואי, בתחום הראות, על מנת שייחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלתו של המנוח לבין עבודתו, וזאת על יסוד העובדות הבאות:
המנוח נולד ב- 1934.
המנוח לא עישן, הכל כעולה מהתיק הרפואי.
בשנים 1958/1959 עד 1964 המנוח עבד כעצמאי בהתקנת תריסי אסבסט וכן גגות אסבסט וקירות אסבסט. במסגרת עבודה זו, בין היתר, המנוח השתמש במסור ידני וביצע גם קידוחים באסבסט. המנוח היה חשוף לאבק האסבסט. המנוח לא נהג להשתמש במסיכה לפנים או בציוד מגן אחר.
מצבו הרפואי של המנוח טרם פטירתו כעולה מהתיעוד הרפואי.
עיון במערכת הממוחשבת מעלה כי חומר רפואי קיים בתיק, למעט חומר מבית חולים שיבא תל השומר, אשר אינו סרוק. המזכירות תפעל בכל ההקדם על מנת להזמין חומר מבית חולים שיבא בתל השומר. לאחר קבלת החומר ימונה מומחה רפואי.
לעיוני 30.11.18.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשע"ט, (06 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)
מר יונה טילמן

כרמית פלד , שופטת

נציג ציבור(מעסיקים)
מר שלמה לס


מעורבים
תובע: אביבה ביליויס
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: