ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עלי הווארי נגד דינת ישראל :

בפני כבוד השופטת נבילה דלה מוסא, סגנית נשיא

תובעים

1.עלי הווארי
2.אריג' תורגמן
3.נדים תורגמן
4.מנסור טאטור
5.מרטינס מונטסרט
6.מוחמד בסול
7.נסרין טברי דאהר
8.מנאל אבו נופל
9.ניזאר אבו נופל
ע"י ב"כ עו"ד שרון עידן

נגד

נתבעים

1.דינת ישראל - משרד החינוך
ע"י פרקליטות מחוז הצפון
2.מאסאר מרכז לחינוך
ע"י ב"כ עו"ד יאסין
3.עיריית נצרת
ע"י ב"כ עו"ד נערה

פסק דין

לפניי תביעה כספית, אשר עניינה השבת סכומים אשר שולמו על ידי התובעים, הורים לתלמידים שלמדו בבית ספר " מאסאר", בטענה שהתשלומים שולמו לבית הספר בניגוד להוראות החוק וחוזרי המנכ"ל של משרד החינוך.
רקע
ילדיהם של התובעים היו תלמידים מן המניין בבית ספר " מאסאר"; התביעה הוגשה כנגד משרד החינוך - הרשות הממשלתית האחראית על בתי הספר ( להלן: "הנתבע 1 או משרד החינוך "), נגד עמותת " מאסאר - מרכז לחינוך", שהינה עמותה רשומה ברשם העמותות ( להלן: "הנתבעת 2 או עמותת מאסאר") וכנגד עיריית נצרת - רשות החינוך המקומית ( להלן: "הנתבעת 3 או העירייה ").
בית ספר " מאסאר" החל את דרכו בנצרת בשנת הלימודים 1999-1998, והוקם ביוזמתם של קבוצת הורים, ביניהם התובעת מס' 7. תחילה, בית הספר כלל כיתת גן חובה בלבד, שפעלה בגן ילדים שנוהל על ידי עמותה בשם " עדן", ובמקביל הוקמה עמותת " מאסאר" שהתובעת מס' 7 ובן זוגה דאז היו בין מייסדיה, ואשר המשיכה בהפעלת בית הספר; בית הספר התרחב ונוספו לו כיתות בית ספר יסודי, ועד שנת 2004 פעל בתחומי בית הספר הממלכתי " מאי זיאדה". לאחר מכן, בית הספר הועבר למבנה קבע, ובמהלך השנים נוספו בהדרגה כיתות תיכון עד שהושלמו הכיתות מגן חובה עד כיתות י"ב, כאשר כיום בית ספר " מאסאר" מורכב משני בתי ספר:
בית ספר לכיתות א-ח' - שהינו בית ספר יסודי רשמי, שמצוי בבעלות משותפת של משרד החינוך ועיריית נצרת, והוכר כמוסד רשמי בתאריך 1.9.2005 בית ספר לכיתות ט'-י"ב - שהינו בית ספר מוכר שאינו רשמי, שמצוי בבעלות עיריית נצרת, ואשר הוכר בתאריך 10.11.2008 בית ספר " מאסאר" נהג לגבות תשלומי הורים משני סוגים:
הסוג הראשון - תשלומים בסך של מאות שקלים, שנגבו ישירות על ידי בית הספר עבור ביטוח תאונות אישיות, בריאות השן, טיולים, סל תרבות ומסיבות.
הסוג השני - סך של 4,000 ₪ לשנה עבור כל תלמיד.
נוסף לתשלומים הנ"ל, נגבה מההורים סכום נוסף של כמה מאות שקלים לשנה לכל תלמיד, עבור פעילות חוגים מוגדרת אשר התקיימה בבית הספר לאחר תום יום הלימודים.
כמו כן, נגבו " דמי רישום" - תחילה היה על סך 300 ₪ לתלמיד ובהמשך לסך של 400 ₪ לתלמיד.

התביעה שבפניי מתייחסת לתשלום מהסוג השני על סך של 4,000 ₪ ולדמי הרשמה על סך 300-400 ₪, כאשר התובעים אינם טוענים להשבה לגבי יתר התשלומים.

בית ספר "מאסאר" הוא בית ספר אשר נוסד במיזם להקים בית ספר ייחודי שינהיג שיטת לימוד שונה מהשיטה הקיימת בבתי ספר ממלכתיים מסורתיים.
תחילה הופעל בית הספר במסגרת בית ספר ממלכתי קיים שהוא בית ספר "מי זיאדה", וזאת ב תיאום עם מנהל בית הספר, ובפיקוח הכולל של מחוז הצפון במשרד החינוך והאגף לבתי ספר ניסויים. בית הספר פעל בצורה זו עד לשנת 2004, כאשר הוחלט על העברת ו לבניין נפרד של העירייה והפך להיות בית ספר עצמאי.
בעת פניית הורה לרשום ילדו לבית הספר, הוא מקבל טפסי רישום (נספח י"א1-י"א4 ל תצהיר נ/11), עליהם מוטבע הלוגו של העמותה בראש הדף, והכוללים גם דף הסבר אודות האמנה והמדיניות אשר יונהגו בבית הספר ומונה את השיטות והדרכים בה ן יישמו את המדינ יות המוזכרת בו. במסמך אף קיים תיאור של עבודתה של העמותה כ"שותפה אסטרטגית" לעירייה ומשרד החינוך לצורך הפעלת בית הספר המבוסס על מערכת למידה שונה ופיתוח כל הסקטורים המנהליים והחינוכיים לצורך כך.
המסמך כולל עוד דף, המפרט את תשלומי ההורים לבית ספר, שעומדים על סך של 4 ,000 ₪. באותו הדף, יש פירוט לעניין אופן ניתוב אותם תשלומים – כך ש הם בתמורה לאותם שירותים מיוחדים שיוענקו לתלמידי בית הספר, שאינם בגדר המקובל בבית ספר ממלכתי רגיל, ושאינם ממומנים על ידי משרד החינוך, כ גון, חוגי שחיה, הכפלת מספר המחנכות בכיתה, קבוצות לימוד קטנות, והענקת השתלמויות לעובדי ההוראה. הורים נדרשים לחתום על טופס הרישום ועל כל הדפים הנ"ל.
הכספים שהורה משלם מועברים לעמותה (הנתבעת 2) שהיא בתורה, מנהלת את התקציב וחלוקתו לגורמים השונים הפועלים בה או בבית הספר. יוער, כי התשלומים נגבים ללא הבחנה או סיווג לסוגי התשלומים שעל הורה לשלם. כנגד תשלום זה, הורה מקבל חשבונית כדין מהעמותה .
העמותה לא חלקה בכתב ההגנה על גובה הסכומים אשר נגבו מההורים, כפי שפורטו בסעיף 8 לכתב התביעה המתוקן. כאמור, בעת הרישום, נתבקש כל הורה לשלם עבור כל ילד סכום שנתי של 4 ,000 ₪, בנוסף לסכום של 300-400 ₪ עבור "דמי הרשמה" לבית הספר, ועוד סכום של מאות שקלים עבור "תשלומי חובה" ו"תשלומי רשות" שאין לגביהם כל טענה על גביה בלתי חוקית. כך גם לגבי חוגים נוספים שהועברו לאחר תום יום לימודים רגיל בבית הספר, שלא נטען לגביהם כי אינם חוקיים.

עיקר טענות התובעים
לשיטת התובעים, הגביה הבלתי חוקית החלה כבר עם הרישום לבית הספר; בית הספר דרש, כתנאי לרישום ילדיהם, "דמי הרשמה" וזאת בניגוד להוראות סעיף 6 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, (להלן: "חוק לימוד חובה") ולחוזר המנכ"ל " ארגון ומינהל" ולתקנה 13 לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי, תשי"ט-1949.
טוענים התובעים עוד , כי תנאי לא חוקי נוסף שנדרשו ההורים למלא לצורך רישום ילדיהם הינו חתימה על " טופס רישום", שבו התחייבו לשלם סכום גלובאלי של 4,000 ₪ לשנה לכל תלמיד לעמותת " מאסאר", כאשר הדרישה לחתום על המסמך נעשתה בבית הספר על ידי מנהלת בית הספר. טוענים התובעים, כי התשלום הנ"ל אינו חוקי מהטעמים שלהלן:
התשלומים נגבו בשיעור אחיד מכל תלמיד החל מגן חובה ועד כיתה י"ב - לפי התובעים גביה זו מנוגדת לחוזרי המנכ"ל, מאחר וניתן לגבות תשלומים רק עבור שירותים שניתנים בפועל לתלמיד, כאשר להוריו יש זכות בחירה בשירותים בהם מעוניינים.
התשלום נגבה עבור נושאים שהגבייה בגינם אסורה עפ"י חוזרי המנכ"ל, אף לא מרצון, ובניגוד להוראת סעיף 8 לחוזר המנכ"ל " ארגון ומינהל", כך שמהדוחות הכספיים שהגישה הנתבעת 2 לרשם העמותות עולה, כי התשלומים נגבו עבור משכורת למורים ועובדי מנהלה, אחזקה, דואר, טלפון, וכו'.
על מנת לעקוף את האיסורים שבדין המוטלים על גביית תשלומי ההורים, נגבו התשלומים כביכול ע"י העמותה, הנתבעת 2 ולא על ידי בית הספר. בסיכומיהם הוסיפו התובעים, כי הגבייה נעשתה בפועל בביה"ס על ידי עובדי ביה"ס, תוך יצירת מצג של זהות אחת, ללא הפרדה, בין בית הספר לעמותה.
התשלומים לא נדרשו מההורים באמצעות דרישת תשלום על גבי טופס אחיד, בהתאם להוראות סעיף 12.7 לחוזר המנכ"ל " ארגון ומינהל", ולא קוימה הדרישה לחתימת מפקח משרד החינוך ויו"ר ועד ההורים המוסדי על גבי דרישת התשלומים.
הוסיפו התובעים בסיכומיהם וטענו, כי היות והתלמידים מגיל 3-18 זכאים לחינוך חינם על פי חוק לימוד חובה, "תשלומי ההורים" מהווים חריג לחוק זה וחיובם נעשה מכח סעיף 6( ד) סיפא לחוק הנ"ל שלפיו " רשות החינוך המקומית רשאית לגבות תשלומים והחזר הוצאות באישור שר החינוך וועדת החינוך של הכנסת". כמו כן טענו התובעים, כי על פי חוזר המנכ"ל "א רגון ומינהל", תשלומי החובה היחידים המותרים הם עבור ביטוח תאונות אישיות ובריאות השן ויתר התשלומים הם בגדר תשלומי רשות בלבד וככאלה אין לחייב את ההורים בתשלומם, אם אינם מעוניינים בקבלת השירות.
התובעים טענו עוד , כי הנתבע 1, הינו האישיות המשפטית שאליה משויך בית הספר והוא הגורם המוסמך שחובתו לפקח על פי חוק על בית הספר, לרבות למנוע ממנו לגבות תשלומי הורים שאינם חוקיים. עוד נטען, כי היה על הנתבעת 3 , בהיותה הבעלים במשותף עם הנתבע 1 לפקח ביחד על בית הספר " היסודי" ולמנוע את הגבייה הבלתי חוקית. באשר לבית ספר התיכון, טענו התובעים, כי היה על הנתבעת 3 להפעילו בעצמה וכדין ומשמסרה, שלא כדין וללא ידיעת המדינה, את הפעלתו של התיכון לעמותה, העירייה הייתה צריכה לפקח על העמותה ולוודא שהיא מפעילה את בית הספר על פי הוראות החוק.
התובעים הגישו תובענה זו בשתי עילות - הם טענו לחובת השבה של הנתבע 1 והנתבעת 3 מכח דיני הנזיקין - עוולת הפרת חובה חקוקה; לחלופין מכח דיני המשפט המינהלי.
עילת התביעה כנגד הנתבעת 2 היא מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

טענות הנתבע 1
הנתבע 1 עותר לדחיית התביעה על הסף בשל היעדר עילה, התיישנות, שיהוי וחוסר תום לב.
טוען הנתבע 1, כי התשלומים אשר בוצעו על ידי התובעים, בוצעו לידי העמותה ולא לגורמים מטעם משרד החינוך.
התשלומים אשר נגבו על ידי בית ספר " מאסאר" ודווחו למשרד החינוך, היו בהתאם להוראות החוק וחוזרי המנכ"ל הרלבנטיים, וכי על פי הפיקוח שנערך על ידי המשרד משך שנים ארוכות, בית הספר גבה תשלומים בהתאם להוראות החוק וללא חריגה וככל שנעשתה גביה המנוגדת להוראות החוק וחוזרי המנכ"ל על ידי העמותה או מי מטעמה או על ידי העירייה, היא נעשתה על ידי גורמים שאינם מוכרים למשרד החינוך, ללא אישורו, ללא ידיעתו והוסתרה מעיניו במכוון כאשר הוא קיבל דיווח שוטף אודות גבייה תקינה העומדת בדרישות החוק.
התביעה נגועה בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים, וזאת לאור מעורבות התובעים בפעילות בית הספר משך שנים והכרתם את הליכי הגביה.
טענות הנתבעת 2
הנתבעת 2, טוענת, שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. כמו כן, טוענת הנתבעת 2 להיעדר סמכות עניינית באשר לשאלת חוקיות תשלומי ההורים, וכי עניין זה מסור לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים ו/או לבג"ץ.
הנתבעת 2 ציינה, כי הינה עמותה רשומה ומהווה אישיות משפטית נפרדת שחרטה על דגלה לקדם את החינוך, תוך הישענות על השקפה הוליסטית ייחודית כאשר בית הספר לעומתה אינו מהווה יישות משפטית ולשניהם ישנו מערך ניהול כספים נפרד ועצמאי. הוסיפה הנתבעת 2, כי תשלומי ההורים, שהינם בבחינת המשענת הבלעדית והתנאי בלתו אין לקיומו של בית הספר, הכל בידיעת משרד החינוך, ההורים וכל הגורמים המוסמכים והנוגעים בדבר, מבוצעים לעמותה וזו מגשימה את המטרות שלשמן היא קמה, על ידי העברת התקצוב הקריטי לקיום בית הספר במתכונת הייחודית.
טוענת הנתבעת, כי בית הספר פועל באישורו של משרד החינוך כבית ספר " ניסויי על אזורי-ייחודי, ונשען, נוסף להקצבות משרד החינוך, ולצורך מימון ההוצאות האדירות הנוספות הדרושות לקיומו כבית ספר ייחודי, על כספים אותם מממנת העמותה מתוך השתתפות ההורים.
בית הספר הוא בחירה חופשית של ההורים והעמותה היא התומכת בקיומו, הרישום לבית הספר מתבצע, אך ורק, לאחר שההורים קיבלו הסבר מפורט מהנהלת בית הספר ונציגי העמותה על מהות הייחודיות שלו והמשמעות הכספית הכרוכה והם חותמים על מסמך הבנות ("רציונאל") עם העמותה וכי בין היתר מדובר בחוזה שנכרת לפי חוק החוזים.
התובעים מציינים בעצמם קיומו של חוזה אשר נחתם בין כל אחד מהם לבין העמותה ולא בית הספר, והמסדיר בין היתר, הן את הסכמתם המלאה ובחירתם מדעת להכליל את ילדיהם בבית ספר ייחודי, לרבות אישור אמנת בית הספר ועקרונותיו ואף ציון סיבת הבחירה בו על ידם, והן את הצורך בתשלומי ההורים לעמותה, בכדי שזו תממן את פעילות בית הספר שאינה כלולה בתמיכות משרד החינוך. בסיכומיה ציינה הנתבעת, כי התובעים אישרו בעדויותיהם, כי הם קיבלו תמורה מלאה וייחודית בעד כספם וכי הכספים שהם שילמו הוצאו על ארוחות בוקר לילדיהם, על תוספת מורים ו/או עוזרות ו/או סייעות מעבר למקובל בחינוך הרשמי, על לימודים בכיתה בה לומדים 23-25 ילדים לכל היותר, על מימון חוגי שחייה, אומניות, מוסיקה, דרמה ועוד.

טענות הנתבעת 3
הנתבעת 3 טוענת שיש לדחות את התביעה על הסף בשל היעדר עילה או יריבות כלפיה מאחר והכספים לא שולמו לה אלא לנתבעת 2.
החוזה אשר התובעים מפנים אליו נחתם בינם לבין העמותה, ולא בית הספר. בסיכומיה טענה הנתבעת 3, כי תביעה זו עוסקת בסיטואציה שבה הורים לילדים בגיל חינוך חובה, ביקשו מיוזמתם לוותר במודע על מודל חינוך החינם הממלכתי הקונבנציונלי, ולצרף את ילדיהם למסגרת חינוכית אלטרנטיבית-וולונטארית, מתוך הסכמה מפורשת וכתובה כי יממנו מכיסם פעילויות נוספות הניתנות במסגרת זו.
התובעים מנועים מכח תורת ההשתק מלהעלות את הטענות שהם מעלים עתה, כי חלק מההורים נטלו חלק בניהול המערך הכספי של בית הספר והיו שותפים פעילים בתכנון ויישום המבנה התקציבי של בית הספר, אשר תשלומי ההורים מהווה אחד מאדניו העיקריים.
מנהלת בית הספר הינה עובדת משרד החינוך ומכאן, משרד החינוך הוא האחראי על פי דין לעניין גביית התשלומים בבית הספר ולא עיריית נצרת.

עדי הצדדים
העדים מטעם הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו בחקירה נגדית.
מטעם התובעים העידו - התובעת 2 ( בת זוגו של התובע 3), התובע 6 ( בן זוגה של התובעת 5), התובעת 7 והתובע 9 ( בן זוגה של התובעת 8).
מטעם הנתבעת 1 העידה גב' יעל שטיינברג, סגנית מנהלת מחוז צפון במשרד.
מטעם הנתבעת 2 העידו - מנכ"לה מר אבראהים אבו אלהיג'א וגב' איבתיסאם סרוג'י, (אשר הבת שלה לומדת בבית ספר " מאסאר").
מטעם הנתבעת 3 העידה גב' סאמיה בסול, מנהלת מחלקת חינוך בנתבעת 3.
לאחר סיום ההוכחות הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

אקדים ואציין, כי עיקר הטענות שהועלו בהליך זה, הינן טענות משפטיות. כאשר מירב העדויות שהובאו במהלך ישיבות ההוכחות אינן מוסיפות לעניין כך שהמחלוקת העובדתית שבתיק הינה מצומצמת למדי. במצב דברים זה, ההתייחסות לעדויות תהיה בקצרה ותיגע אך ורק לדברים הקשורים לסוגיות שבמחלוקת.

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות וזאת מן הנימוקים שאפרט להלן.
הזכות לחינוך בסיסי חינמי במימון המדינה כעניין שבחובה עמדה בבסיס חוקי החינוך בישראל (בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נ(3), 2, 24-25 (1996)) . החובה לקיים מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם עוגן בסעיף 6(ד) וסעיף 7(א) ו-(ב) לחוק לימוד חובה. "מוסד חינוך מוכר" לעניין זה, כולל הן מוסד חינוך רשמי שניתן בו חינוך ממלכתי (דוגמת כיתות א'–ח' לענייננו) או ממלכתי-דתי, והן מוסד חינוך אחר שהוכר כמוסד מוכר ואשר אינו פועל במסגרת חינוך ממלכתי (דוגמת הכיתות ט'-י"ב לענייננו).
בתוך כך, חובתה של המדינה, יחד עם הרשות המקומית להקצות משאבים לצורך קיום, ניהול ופיקוח על מערכת החינוך וחובתם של ההורים לדאוג לחינוך נאות לילדיהם (בג"ץ 4363/00 ועד פוריה נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 214 (2002)) (להלן: " עניין ועד פוריה").
לעיקרון חינוך חובה חינם נוסף יסוד הממלכתיות, עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, אשר נועד להנהיג חינוך ממלכתי במוסדות החינוך הרשמיים בלא קיום זיקה מפלגתית או עדתית תוך הדגשת ערכי החינוך המשותפים לכול.
עלות ניהולם של מוסדות חינוך רשמיים מוטלת כולה על הרשויות הציבוריות. ואילו מקור מימונם של מוסדות חינוך פרטיים מוכרים שאינם רשמיים אינו בהכרח ציבורי כך שאין חובה לזאת, אף שבפועל מרבית מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים נתמכים , במידה זו או אחרת , מכספי מדינה והרשויות המקומיות.
הזכות לחינוך הוכרה כבעלת יסוד שלילי, המתבטא באיסור לפגוע בזכותו של אדם לחינוך אלא לפי ההוראות הקבועות לכך בדין (סעיף 1 ו-3 לחוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000). נוסף לזאת, הוכרה כזכות בעלת יסוד חיובי המתבטא בחובה שמקימה הזכות למדינה לספק חינוך חינם (חוק לימוד חובה; בג"ץ 2599/00 יתד- עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו (5), (2002)).
שירותי החינוך מסופקים כיום באמצעות מוסדות החינוך הרשמי – הוא החינוך הממלכתי, בנוסף פועלים מוסדות חינוך מוכרים שאינם מוחזקים על ידי המדינה, אף שמקנים לתלמידיהם תכני חינוך תואמים לתפיסות הערכיות שבית ספר מבקש לקדם (בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי נ' משרד החינוך, (27.07.2008)) . אלה הם מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים. (סעיף 1(ב) לחוק חינוך ממלכתי).
המדינה רשאית להכיר במוסד חינוכי שאינו רשמי, בכפוף להפעלתו על פי רישיון (סעיף 3 לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969). מוסד שקיבל רישיון, נהנה מתקציב על ידי המדינה בשיעור שקבע שר החינוך והוא נתון לפיקוח משרדו (סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, סעיף 30-31 לחוק פיקוח על בתי ספר ).
מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, אף שהוא פועל מחוץ למסגרת החינוך הממלכתי, נתו ן לפיקוח הרשות הציבורית בכמה מישורים (ראו: " עניין ועד פוריה"). בעניין "ועד פוריה" נקבע, כי " יסודות הפיקוח ... נוגעים בראש ובראשונה להבטחת חינוך ברוח העקרונות הערכ יים המאפיינים את החינוך הממלכתי. ... הפיקוח מקיף גם ענייני מינהל, ובכלל זה מינהל כספי , לרבות שיעורי שכר לימוד וגבייתו " ("עניין ועד פוריה", עמ' 218).
חוק החינוך וחוזרי המנכ"ל קובעים את מסגרת חובתה של המדינה לספק חינוך חינם לתלמידים, ואת החריגים המאפשרים גביית תשלומי הורים בתחומים מסוימים. הדין לגביית תשלומי הורים בבית ספר רשמי מוכר אינו זהה לגבייתם מהורי תלמידים בבית ספר מוכר שאינו רשמי.
תמיכה לאמור נמצא ב"עניין ועד פוריה" הנ"ל במסגרת ו נקבע, כי:
"בצד החינוך הממלכתי הרשמי מוגנת זכות האדם לחינוך פרטי אשר נטל מימונו אינו רובץ כחובה על המדינה. זכות זו נגזרת מחירותם של יחידים וגופים להקים מוסדות חינוך פרטיים ולנהלם בתנאי שיענו לתנאים בסיסיים שנקבעו על ידי המדינה ..... מידת פיקוח נרחבת שמורה לרשויות החינוך לגבי מוסדות חינוך פרטיים בדרך של קביעת תנאים למתן הכרה בהם, דרישת קיום תכניות היסוד בהם, וביקורת על דרך ניהולם." (סעיף 9 לפסק הדין)

נוסף לכך, נקבע בעניין "ועד פוריה", כי הדין החל בבית ספר מוכר שאינו רשמי שונה מזה המוחל בבתי הספר הרשמיים ונקבע כלהלן:
"הדין בבתי ספר פרטיים מוכרים שאינם רשמיים שונה. כלל חינוך חינם אינו חל עליהם באורח אוטומטי. המבקש שילדו ילמד בהם מקבל על עצמו מרצון נטל תשלומים ומימון שאינו מוטל על תלמיד בחינוך הרשמי. כלל זה הוא פועל יוצא מהעובדה כי הלימוד במוסד זה הוא פרי בחירה מרצון, וכי אין חובה על הרשות הציבורית לשאת בעלות הלימודים במוסד. עם זאת נתונה לרשות הציבורית סמכות פיקוח על המוסדות המוכרים שאינם רשמיים בתחומים שונים." (סעיף 12 לפסק הדין) (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.)

כמו כן, ובאשר למוסד החינוך הרשמי נקבע ב "עניין ועד פוריה" (סעיף 12 לפסק הדין), כי תכנית היסוד הינה חינם, ואילו תכניות נוספות על תכנית היסוד מותנות בבחירת ההורים ובהסכמתם לממנן, כך שניתן לאשר במוסד חינוך רשמי, על פי דרישת הורי התלמידים, תכניות נוספות מעבר לתכנית היסוד ובלבד שמימון הוצאותיהן יחול על ההורים או על רשות החינוך שהתחייבה לשאת בהן על חשבונה (סעיף 8 לחוק חינוך ממלכתי).
לשם הגברת הפיקוח על השימוש בתשלומי הורים, עודכנו תקנות לימוד חובה (ייעוד כספי תשלומים), התשס"ה -2004, אשר קובעות את האופן שבו על רשות חינוך מקומית או בעל מוסד חינוך, לנהל את כספי תשלומי ההורים, כגון חובה להפקיד את הכספים בחשבון בנק נפרד, ולהגיש דיווח שנתי והוראות נוספות שמטרתן להבטיח שקיפות והגינות בניהול הכספים.

לענייננו
באשר לתשלומים שנגבו מההורים עבור בית הספר היסודי: כאמור בית הספר היסודי של "מאסאר", הוא בית ספר רשמי שבבעלות משרד החינוך ועיריית נצרת והוכר כמוסד רשמי ממלכתי.
על פי הוראות סעיף 6 לחוק חינוך חובה והוראת סעיף 2.1 לחוזר המנכ"ל " ארגון ומינהל": "מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה, לא יידרשו בעדו דמי הרשמה או כל תשלום אחר בעד לימודיו במוסד חינוך רשמי או בעד לימודיו במוסד חינוך אחר שאוצר המדינה נושא בשכרם ...". על כן, במוסד חינוך רשמי אשר מומן על ידי משרד החינוך גביית דמי רישום מנוגדת להוראות החוק וחוזרי המנכ"ל.
באשר לתשלום הנוסף של 4,000 ₪, תחילה אציין, כי לא הובאה בפני תשתית עובדתית ברורה וחד משמעית אודות סיווג השירותים הנוספים והחוגים אשר העניק בית ספר " מאסאר", מעבר למה שהוענק במערכת החינוך הרשמית הממלכתית.
במהלך חקירתה הנגדית, התובעת 7 התייחסה לשירותים אשר ניתנו בבית הספר והיא העידה:
ש. בכל התקופה הזאת שילמת את תשלומי ההורים. לא רק את, אלא גם התובעים האחרים וגם הורים. למה שילמתם? את אומרת שבי"ס היה אמור להיות ממומן. למה שילמת?
ת. עבור שירותים נוספים שהעמותה נתנה והייתה אמורה להמשיך לתת לתלמידי בית הספר. בהתחלה הייתה שחייה, ארוחת בוקר משותפת. אני מנסה להיזכר ביתר השירותים.
ש. מוזיקה? כלי נגינה?
ת. [העדה חושבת] אני לא זוכרת. יכול להיות שכן. זה היה לפני 20 שנים. (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 11-17)

בהתייחס לעניין זה, התובע מס' 9 העיד:
ש. כמה שנים למד הבן שלך שחייה?
ת. איזה מהם?
ש. שניהם.
ת. אחד למד שנה. השחייה הייתה אמורה להתבצע ב- 20 מפגשים.
ש. שאלתי כמה שנים.
ת. הראשון למד 5 שנים והשני למד שנה וחצי.
ש. שילמת על הקורסים של השחייה?
ת. כן. חלק, כשהייתי עובד עמותה, הציעו לשאר העובדים בעמותה לקזז את תשלומי ההורים מהמשכורת.
ש. הם למדו לנגן על כלי נגינה?
ת. כן. זה היה במימון עמותה אחרת.
ש. העמותה ניהלה את הפעילות?
ת. לא, בית הספר.
ש. כמה שנים למדו כלי נגינה?
ת. אחד מהם למד שנתיים.
ש. וכמה שנים למדו מוזיקה?
ת. כל הזמן. זה היה מתוקצב ע"י משרד החינוך.
ש. דרמה?
ת. שנתיים-שלוש.
(עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 18-33, עמ' 33, ש' 1-3).

לעניין שיעורי השחייה, על פי סעיף 4.2 לחוזר המנכ"ל " ארגון ומינהל": "רשות החינוך המקומית, או הבעלות על המוסד, רשאית לגבות החזר הוצאות בשיעור של 100% עבור דמי נסיעה וכניסה לבריכה בשיעורי שחייה- הכל בהתאם לתכנית הלימודים".
מהעדויות הנ"ל, ניתן ללמוד שמעבר לחוגי השחייה, ניתנו שירותים נוספים אשר מערכת החינוך הרגילה אינה מספקת לתלמידיה.
אומנם, בנסיבות התביעה דנן לא ניתן לסווג את השירותים הנוספים שניתנו בבית הספר משלא הונחה בפני תשתית עובדתית ברורה בעניין, אולם ולמען השלמת התמונה , אפרט ל הלן את סוגי התשלומים שניתן לגבות מהורים על פי חוק, ואשר פורטו בחוזר מנכ"ל תשסג/3 3.11-9, והם:
תשלומי חובה – תשלומים עבור ביטוח תאונות אישיות ו שירותי בריאות השן;
תשלומי רשות – תשלומים עבור שירותים שונים שאינם ניתנים על ידי המדינה, כגון: סל תרבות, מסיבות סיום, מסיבות כיתה, השאלת ספרי לימוד, טיולים, וכו'. שירותים אלה הם וול ונטריים להורים המעוניינים ברכישתם, ואולם, אין לחייב הורים ברכישת שירותים אלה אם הביעו את אי רצונם ברכישתם. משרד החינוך מפרסם בכל שנה את הסכומים המרביים שניתן לגבות בגין שירותים אלה ושאסור לחרוג מהם.
תשלומים עבור תכנית לימוד נוספת (תל"ן) – אלה נגבים מכח סעיף 8 לחוק חינוך ממלכתי. זה אף שירות שהוא וולונטרי ולא ניתן לחייב הורה שאינו מעוניין בו. שירות זה מוגבל ל-3 שעות שבועיות בלבד.
רכישת שירותים בתשלום – אלה שירותים המוצעים על ידי בית הספר , הם וולונטריים ומחייבים קבלת אישור גביה מכל הורי התלמידים ואת אישור מפקח בית הספר. שיעור ההוצאה הכולל יקבע בתיאום עם ועד ההורים המוסדי . בחוזר המנכ "ל ניתנו דוגמאות לסוגי השירותים שניתן לכלול, כדוגמת , חוגים, ריתמוזיקה, רכישה מרוכזת של ספרי לימוד, וכדומה. מנהל בית הספר ישלח להורים חוזר בנושא תשלומים מסוג זה בנפרד מחוזר אגרת השירותים, בחתימתו ובחתימת ועד ההורים המוסדי תוך פירוט עלות השירותים לתלמיד.
כאמור, הואיל ובענייננו לא הונחה תשתית עובדתית ברורה אודות השירותים הנוספים שניתנו, אין בידי לקבוע אם נגבו כספים מעבר לסכומים אשר אושרו על ידי משרד החינוך ומש לא פורטו מה הם הסכומים המרביים שניתן היה לגבותם בהתאם להוראות הדין וחוזרי המנכ"ל בעניין עבור אותו שירות .
בענייננו, הרי בין אם היה מדובר בתל"ן או ברכישת שירותים מרצון, לא הוצגו בפני האישורים הנדרשים על פי הוראות חוזרי המנכ"ל הנ"ל, לא של וועד ההורים המוסדי או מפקח בית הספר. העמותה בסיכומיה אינה מתייחסת לתחולתם של חוזר י המנכ"ל ואינה מתמודדת עם טענותיהם של התובעים בכל הקשור להוראות חוזרי המנכ"ל ולסוגי התשלומים השונים, אלא היא טוענת בעלמא , כי הוכח שהגביה אינה מתבצעת ע"י בית הספר עצמו אלא ע"י העמותה, ואינה מתבצעת עבור שירותים רגילים, מאחר וכל הקבלות שהוצגו הן של עמותת "מאסאר" ולא של בית הספר וכי הגביה בוצעה עבור שירותים ייחודיים ואינה עבור תכניות (סעיף 71-72 לסיכומי הנתבעת).
העמותה אינה חולקת, כי הגביה בוצעה על ידיה , על אף שעל פי סעיף 12.6 לחוזר המנכ"ל "ארגון ומינהל" 3.11-7, מיום 1.11.2001: "ועד ההורים, עמותה, או כל גוף אחר אינו מנהל חשבון נפרד במוסד החינוכי ואינו מקיים פעילות כספית נפרדת.." ונקבע בסעיף 12.10, כי בסוף כל שנת לימודים יוגש דו"ח כספי על ידי המוסד החינוכי לרשות המקומ ית ולמנהל המחוז של משרד החינוך, כי דו"ח על גביית כספים הנוגעת לתשלומי הורים יוגש גם ליו"ר וועד ההורים המוסדי.
התנהלותה של העמותה לא הייתה בהתאם להוראות חוזרי המנכ"ל שפורטו לעיל, אולם, לא נעלם מעיני כי הרציונל אשר עמד מאחורי הקמת בית הספר והעמותה לצדו, הוא להעניק לתלמידים מעבר למה שמערכת החינוך הרגילה מספקת לתלמידיה, וכי התובעים בחרו מרצונם החופשי לרשום את ילדיהם לבית ספר "מאסאר", עובדה אשר הוכחה מעדו יותיהם של התובעים עצמם .

האם התובעים בחרו מרצונם החופשי בבית ספר "מאסאר" והאם זכותם לחינוך חינם נפגעה בענייננו, ומהעדויות שהובאו בפניי שוכנעתי, כי התובעים בחרו מרצונם החופשי בבית ספר " מאסאר", על אף העובדה שהייתה בפניהם האופציה לבחור בבית ספר רשמי אחר שאין דורשים לגביו כל תשלום.
אותם הורים, כדוגמת התובעת 7, בחרה מרצון חופשי, תוך הבנת ההבדלים בין בית ספר "מאסאר" לבין בית ספר "מי זיאדה" או כל בית ספר רגיל אחר, לרשום את ילדיה לבית ספר " מאסאר". במהלך חקירתה הנגדית, התובעת 7 אישרה, כי היא הייתה ממייסדי העמותה ובית הספר (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 19-21) ועולה מעדותה, כי בית הספר הוקם כדי להעניק לתלמידים מעבר לשירותים הניתנים במסגרת החינוך הרגילה, והיא העידה בהקשר זה כדלקמן:
"ש. תאשרי לי בתור מייסדת עם חזון של עמותת מאסאר, שרצית לתקן את חוזרי המנכ"ל של משרד החינוך.
ת. לא לתקן. היה חשוב לעשות שיפור בנתונים בבית הספר שלנו, כבית ספר חדש, ולעשות שינויים לטובת התלמידים, קרי לתת יותר ממה שמשרד החינוך מאשר."
ש. כדי לעשות זאת, את צריכה לדעת מה משרד החינוך נותן ומממן. את ידעת מה חוזרי המנכ"ל הרלוונטיים הקשורים למימון בי"ס מוכר רשמי.
ת. לגני ילדים וטרום חובה, אני יכולה לומר. אני מייסדת בית הספר והעמותה, אך לא עבדתי בתחום הזה. הייתי פעילה מתי שנתבקשתי, הייתי מתגייסת, אך לא פניתי למשרד החינוך והייתי בקשר עם המשרד ולא מה צריך לשנות. אני באה מגוף שלקח על עצמו שיפור. הייתי חלק ממנו. הכוונה לעמותת מאסאר".
(עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 21-30)
מה גם, התובע 9 בתצהיר עדותו הראשית הצהיר, כי היה חבר ועד בעמותת "מאסאר" בשנים 2002 עד 2008, וכי בהמשך הוא עבד בה כמנהל פרויקטים ואדמיניסטרציה למשך שנתיים (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית); במהלך עדותו העד אישר, בין היתר, כי הוא עסק בגביית תשלומי ההורים (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 1-8); כמו כן, עולה מעדותו של התובע 9, כי רק בדיעבד נודע לו, כי מדובר בתשלומים שאינם חוקיים (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 32-33) ובהמשך הוא אישר שחלק מהמשכורת שהוא קיבל עבור העבודה שביצע לעמותה מתשלומי הורים (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 1-2).
נוסף לידיעת ההורים מראש על גביית תשלומים בבית ספר " מאסאר" והסכמתם לכך הן מרצון והן דרך חתימה על טופס הרישום אשר העניין צוין בו מפורשות, חלק מהתובעים הינם הורים לתלמידים, שבית ספר "מאסאר", נמצא מחוץ לאזור הרישום של מקום מגוריהם ואף מחוץ לעיר נצרת. כך, למשל, התובע 9 אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי הוא שלח את ילדיו לבית ספר " מאסאר" מתוך בחירה, כי הוא שמע מחברים לרבות מהתובעת מס' 7 "שבית הספר בא עם רעיון לתת חופש לילדים ולתת דברים נוספים.." (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 26-33, עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 1-3).
זאת ועוד, במהלך חקירתה הנגדית התובעת 2, גב' אריג' תורגמן העידה, כי היא בחרה לשלוח את הבן שלה לבית ספר " מאסאר" על אף קיומו של בית ספר יסודי אחר הסמוך למקום מגוריה:
ש. כמה שנים למד בנך בבי"ס?
ת. 3 שנים.
ש. איפה הוא לומד היום?
ת. בבי"ס ממשלתי.
ש. את גרה בשכונה המזרחית, חצי דקה מבי"ס יסודי?
ת. כן.
ש. למה בחרת לשלוח את הבן שלך למאסאר?
ת. אני מורה במקצועי. אני מלמדת בתיכון אורט בנעורה.
כשנולדו לי הילדים אני הפסקתי לעבוד והייתי איתם כמה שנים. לא שלחתי אותם לגן או בי"ס. המחשבה שלנו הייתה למשהו פתוח יותר, אולי למידה בבית. כשהילד התחיל לבקש ילדים אחרים, ניסינו למצוא בית ספר מתאים. בית הספר שמצאנו שהוא מתאים למחשבה שלנו היה מאסאר, אבל גילינו שלא היה כלום.
(עמ' 40 לפרוטוקול ש' 27-33, עמ' 41 ש' 1-5)
התובע 6, תושב רינה, גם הוא בחר לשלוח את הבת שלו לבית ספר " מאסאר", הנמצא בתחום שיפוט אחר, ובמהלך חקירתו הנגדית הוא העיד:
ש. אתה תושב ריינה?
ת. נכון
ש. כדי שהבת שלך תוכל ללמוד ב-"מסאר" בנצרת היית צריך לפנות לרשות החינוך המקומית " ריינה" לבקש אישור כדי שהיא תוכל ללמוד בנצרת?
ת. נכון וקיבלתי אישור כזה.
ש. אין בתי ספר ב-"ריינה"?
ת. יש.
ש. יש הרבה. למה בחרת לצאת מ-"ריינה" וללמוד דווקא ב-"מסאר"?
ת. אני חושב שאני כמו כל אבא מחפש רק את הטוב לילדה שלו. חיפשתי משהו מיוחד. לא רציתי בית ספר פרטי וממשלתי. חיפשתי משהו מיוחד. שמעתי על בית ספר " מסאר" והתקשרתי אליהם ורשמתי את הבת שלי שם.
ש. מישהו לחץ עלייך?
ת. לא.
(עמ' 46 לפרוטוקול ש' 15-23, עמ' 47 ש' 1-5).

המסקנה המתבקשת מעדויות התובעים הנ"ל הינה, כי התובעים אכן ידעו כי בית ספר " מאסאר" נהג לגבות תשלום והם בחרו מרצונם החופשי לשלוח את ילדיהם לבית הספר. זכותם של התובעים בענייננו לבחור במסגרת חינוך חינם, לא נפגעה, משלא הופנו לבית ספר זה על ידי הרשות המקומית אלא היו בפניהם אלטרנטיבות של בתי ספר שלא נדרש תשלום עבורם .

באשר לתשלומים שנדרשו ההורים לשלם עבור בית הספר התיכון של " מאסאר"- בית הספר התיכון של "מאסאר" הינו בית ספר מוכר שאינו רשמי.
בע"א 10232-09-13 המוטרנות היוונית הקתולית נ' מרואן עבוד, (22.4.2014),(להלן: "המוטרנות היוונית"), בית המשפט המחוזי בחיפה אימץ את קביעתה של הערכאה קמא באשר לאבחנה שנעשתה בין מוסד חינוך רשמי ו מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי ונקבע: "מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא, כי מכח זכות לחינוך חובה חינם, חל איסור על מוסדות חינוך רשמיים לגביית דמי הרשמה או שכר לימוד. כן מקובלת עלינו האבחנה שערך בית משפט קמא המבוססת על סעיף 6 לחוק לימוד חובה, ביחס למוסדות חינוך מוכרים ולא רשמיים, לפיה מוסדות אלה, אשר זוכים לכל היותר לתקצוב בשיעור של 75% מהתקציב המוענק למוסד רשמי דומה, יגבו דמי הרשמה ושכר לימוד עבור תלמידים במוסדות אלה".
בדומה למה שקבעתי לעיל, לעניין בית הספר היסודי של "מאסאר", גם בעניין הלימודים בבית ספר תיכון "מאסאר", בחירת ההורים הייתה מרצון חופשי. לא נטען ולא הוכח על ידי התובעים כי הם נאלצו לשלוח את ילדיהם לבית ספר התיכון של "מאסאר" בהיעדר אלטרנטיבה אחרת , מכאן מתקבלת המסקנה, כי זכותם של התובעים שילדיהם יקבלו חינוך ציבורי חינם לא נפגעה.
בעניין "המוטרנות היוונית" שלעיל נקבע, ויפים הדברים שצוינו לענייננו, כי "מקום שעמדה בפני הורי התלמיד אפשרות לשלוח את התלמידים לבתי ספר מוכרים ורשמיים באזור מגוריהם ואלה בחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספר מוכר, שאינו רשמי, מקבלים הם על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על מי שבוחר שילדיו ילמדו בבית ספר רשמי." (סע' 18 לפסק הדין) .
כמו כן נקבע בפסק הדין, כי:
"משנמנע משרד החינוך במשך עשרות שנים מקביעתם של קריטריונים לגביית שכר לימוד ולעריכת נהלים לשם הגשת בקשת אישור היתר, לאחר שניתן לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים במסגרת חוק לימוד חינם היתר לגביית שכר לימוד ודמי הרשמה ואלה נהגו כך מזה עשרות שנים אין באמור כדי לשלול את חוקיותו של החיוב או לגרוע מחוקיות ההתחייבות החוזית של הורי התלמידים כלפי בתי הספר המוכרים הלא רשמיים בגין שירותי החינוך שסופקו לילדיהם" (סע' 22 לפסק הדין)

לאור האמור, לא ניתן לקבוע כי התשלומים שנגבו מהורי התלמידים עבור הלימודים בבית ספר תיכון "מאסאר" הם בלתי חוקיים. בהקשר זה יצוין, כי רק בשנת 2014 פורסם חוזר מנכ"ל המסדיר לראשונה את הקריטריונים לגביית שכר לימוד במוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים, אולם החוזר האמור שאף שונה במועד מאוחר יותר אינו רלוונטי לענייננו מאחר ותחולתו הינה מיום פרסומו בשנת 2014 ואילו התשלומים נשוא התביעה הינם משנים קודמות.

חובת השבת התשלומים ששולמו עבור בית ספר יסודי -חוק עשיית עושר ולא במשפט:
התובעים טוענים כי על הנתבעים חלה החובה להשיב להם את התשלומים ששולמו מכח עילת עשיית עושר ולא במשפט. כאשר בעניין חובת ההשבה של רשות ציבורית מכח העילה הנ"ל, הם מפנים לפסק דינו של בית המשפט העליון בדנ"א 7398/09 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, (14.4.15) ( להלן: "עניין עיריית ירושלים") וטוענים, כי נקבעה בו הלכה מחייבת לפיה, יש להכיר באופן עקרוני בקיומה של עילת ההשבה, מכח דיני עשיית עושר, בגין גביית כספים בחוסר סמכות ע"י רשות ציבורית. הוסיפו התובעים, כי בענייננו הוכח כי תשלומי ההורים " מהסוג השני" נגבו מההורים, לרבות התובעים, בביה"ס ע"י מזכירת בית הספר, שהיא עובדת עירייה, והמנהלת, שהיא עובדת מדינה, כלומר הגבייה בוצעה על ידי העירייה והמדינה.
לשיטת התובעים, הגבייה בוצעה בחוסר סמכות לאור הוראות המפורשות של סעיף 4.1 לחוזר המנכ"ל "הוראות הקבע", לפיו " אין לגבות מחירים גבוהים יותר מן המחירים המאושרים, אפילו רוב ההורים מוכנים לשלם סכום גבוה יותר".
באשר לחובת ההשבה של העמותה, טענו התובעים, כי מתקיימים בענייננו שלושת התנאים לביסוס עילת התביעה לפי סעיף 1( א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט :
"קבלת נכס שירות או טובת הנאה", לטענתם הוכח, כי העמותה קיבלה את תשלומי ההורים הבלתי חוקיים שנגבו מהתובעים והיא מודה בקבלתם;
"שבאו לו מאדם אחר", התובעים הם ששילמו תשלומים אלה;
"שלא על פי זכות שבדין", מדובר בתשלומי הורים שנגבו בניגוד להוראות הדין, שאסורות גבייה בסכומים הגבוהים מהסכומים המרביים עפ"י הדין, עבור נושאים שהגבייה בגינם אסורה, ללא פירוט עבור מי הם נגבים, ללא מתן דיווח עבור איזה שירותים הוצאו ועוד.

אכן בעניין עיריית ירושלים, נקבע, כי יש להכיר באופן עיקרוני בקיומה של עילת השבה בגין גביית סכומים ללא סמכות על ידי רשות ציבורית:
"יש להכיר באופן עיקרוני בקיומה של עילת השבה, מכוח דיני עשיית עושר, בגין גביית כספים בחוסר סמכות על ידי רשות ציבורית. עילה זו הינה עילה עצמאית ונפרדת מעילות השבה אחרות שהוכרו זה מכבר בדין הישראלי" (סעיף 58 לפסק דינו של כבוד הנשיא בדימוס גרוניס)

ולעניין ההגנות מפני השבה נקבע:
"אם כן, הקביעה כי במקרה מסוים קיימת עילת השבה בגין גבייה בחוסר סמכות אינה בבחינת סוף פסוק, שכן ייתכן שיהא לזוכה פטור מהשבה. ההגנות האפשריות מפני השבה רבות ומגוונות. הן כוללות הגנות כלליות שאינן מיוחדות לדיני עשיית עושר, דוגמת השתק, שיהוי או התיישנות. שני האמצעים האחרונים מאפשרים לתחום בזמן את התקופה שבמהלכה תרחף "חרב" ההשבה מעל צווארה של הרשות ובכך להגביל את השלכותיה על הרשות ... . בנוסף, ישנן הגנות המיוחדות לתחום של דיני עשיית עושר. למשל, פטור מהשבה כשהתשלום נעשה במגמה לסיים את הפרשה או כאשר קיים חוזה או הסדר פשרה בעניין זכויות ההשבה (ראו, פרידמן, בעמ' 1179-1177). הגנות קונקרטיות נקבעו במפורש בחוק עשיית עושר (סעיפים 3-5 לחוק). לצידן נקבעה הגנה כללית, הקבועה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, שכותרתו פטור מהשבה..." (פסקה 44-45)

בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הוענקה לבית המשפט הסמכות לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 לחוק, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.
בהתאם להלכה הפסוקה, שיקולי הצדק עשויים להוות שיקול בהפחתת סכום ההשבה או לפטור מוחלט ממנה. עקרונות של צדק ויושר, מאפשרים בנסיבות מסוימות ועל מנת להשיג צדק בין הצדדים, סטייה מכללי ההשבה.
לבית המשפט הסמכות מכח כללי היושר, לבחון את התנהגות הצדדים שברקע תביעת השבה, ולהורות על היקפה של ההשבה בהתאם לאותה התנהגות. בע"א 5267/03 עו"ד סיגל פרג'-גשורי נ' יעל מיטל ואח' , (18.1.2005)), נקבע, כי:
"תכליתה של הוראת הפטור או ההפחתה מהשבה בחוק עשיית עושר נועדה לתת בידי בית-המשפט כלים לעשות צדק יחסי בין הצדדים מקום שחיובו של הנתבע בהשבה (מלאה או חלקית) עלול לגרום לו עוול גדול מזה שייגרם לתובע אם יופטר מהשבה מלאה או חלקית. מטרתה להביא לתוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים בצד הסתכלות חברתית כוללת המבקשת ליישם נורמה מוסרית שעל-פיה לא יצא חוטא נשכר ." (סעיף 11).
משרד החינוך, טוען כי לא הושמעה כל טענה כי הוא גבה את הסכומים הנטענים או כי הסכומים נתקבלו אצלו כלל, וכי בנסיבות מיוחדות של מקרה זה אין מחלוקת כלל, כי הכסף הועבר לעמותה ואף התובעים בעצמם לא טענו אחרת, וכי ככל שגבייה זו נעשתה ע"י מנהלת בית הספר הרי שהיא נעשתה בחוסר סמכות ובכובעה כ " נציגת העמותה" ואין בזה כדי להקים עילת השבה כנגד המשרד כלל (סעיף 72 לסיכומי הנתבע). טוען הנתבע 1, כי מכל מקום התובעים זכו לשירותים מספקים בתמורה לכספים ובחרו בבית ספר זה ולא אחר מתוך ידיעה כי בית הספר מספק שירותים ושיטת לימוד אחרת.
בדומה לטענתו של משרד החינוך גם העירייה טוענת, כי היא לא גבתה כספים ועל כן אין לה מה להשיב, וכי פסקי הדין אליהם מפנים התובעים דנים בתשלומי חובה שהרשות הציבורית חייבה את האזרח לשלמם, באופן שניטל ממנו כל חופש בחירה, וללא אפשרות להימנע מהגזירה, בשונה מענייננו שמדובר בתשלומים וולונטאריים המבוססים על הסכמי הרשמה שנתיים, כאשר לתובעים הייתה זכות מלאה לקבל חינוך במסגרות הרגילות.
העמותה טוענת, כי אין מחלוקת, כי היא קיבלה כספים בגין השתתפות ההורים לצורך תמיכה בבית הספר וכיסוי ההוצאות הכרוכות בהפעלתו כבית ספר ייחודי אשר מספק לתלמידים ולחניכים תנאים מועדפים בהשוואה לבתי ספר בחינוך הממלכתי הרגיל כגון מספר מצומצם של תלמידים בכיתה, סייעות ומורים נוספים וכו'. טוענת העמותה, כי היא לא הגדילה את רכושה באמצעות התשלומים שהגיעו מהתובעים אלא, סכומים אלה הופנו לבית הספר לכיסוי ההוצאות שבין היתר נהנו מהם ילדי התובעים (סעיף 77 לסיכומי הנתבעת). הוסיפה העמותה, כי מדובר בתשלומים שהתובעים שילמו מרצונם החופשי, בהתאם להסכם שהם, בין היתר, קבעו תכניו, ולפיכך, ברור כי יסוד "שלא על פי זכות כדין" אינו מתקיים, וכי בין היתר מדובר בתשלומים ששולמו לפי חוזה שנכרת לפי חוק החוזים.
לאחר בחינת כלל השיקולים השונים לביצוע השבה, נראה לי כי נסיבות ענייננו אינן מחי יבות השבה מקום שבו התשלומים שולמו מרצונם החופשי של התובעים. במהלך עדויותיהם בפני, התובעים הודו, כי בית הספר הוקם לשם מתן שירותים ותכניות לימוד מעבר למה שמשרד החינוך מעניק. מכאן, ועל אף שהיה ידוע לתובעים, כי מדובר בבית ספר אלטרנטיבי עבור הורים אשר מעוניינים כי ילדיהם יקבלו חינוך שונה, התובעים בחרו, מתוך רצון, בבית ספר "מסאר", וחתמו מדי שנה על טופס הרישום אשר פירט את חזון בית בספר ואת התשלומים הנגבים לצורך הרישום.
ילדי התובעים נהנו בפועל משירותי היתר שניתנו בבית הספר, והדבר גם כן עלה מעדותם של התובעים, וההשבה בנסיבות העניין תהיה בלתי צודקת משלא נגרם חיסרון כלשהו לתובעים.
דברים אלו מביאים ליד מסקנה, כי יש להחיל סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ולעשות שימוש בסמכות לפטור את הנתבעות מהשבת כספים כלשהם לתובעים.

העילה של הפרת חובה חקוקה:
התביעה בגין העילה של הפרת חובה חקוקה הוגשה כנגד משרד החינוך והעירייה. התובעים פירטו במסגרת סיכומיהם את החוקים וחוזרי המנכ"ל שיש להחיל על משרד החינוך והעירייה וטענו, בין היתר, כי יש להחיל חוק לימוד חובה סעיף 7( א) לפיו " המדינה אחראית למתן חינוך חובה" כאשר " חינוך החובה" הינו חינוך חינם לילדים בגילאים 3-18.
כן טענו התובעים, כי עיון בחיקוקים הרבים מלמד, כי הם נועדו לטובתם או להגנתם, ועל מנת לדאוג שלא ייגבה מהם תשלומי הורים בסכומים גבוהים מהמותר, וכדי להבטיח שלא ישלמו עבור נושאים שהגבייה בגינם אסורה היות ששירותים אלה ממומנים ע"י המדינה, ולהבטיח, כי התשלומים שהם משלמים ישמשו למטרות שלשמן נגבו, לדאוג לכך שיוחזרו להם כספים שבהם לא נעשה שימוש (סעיף 26 לסיכומי התובעים).
כמו כן, טוענים התובעים, כי אם המדינה והעירייה היו מפקחות על גבייה כדין של תשלומי הורים בביה"ס ומקיימות חובותיהן החקוקות בעניין זה, לא הייתה מתאפשרת השתלטות העמותה על ביה"ס ולא היה נגרם לתובעים נזק כלשהוא בעקבות התשלומים הבלתי חוקיים.

אציין, כי אין מקום להחיל בנסיבות ענייננו סעיף 63 לפקודת הנזיקין משלא שוכנעתי, כי נגרם לתובעים נזק כלשהו בעקבות הפרת החובות החקוקות הנטענות שפורטו על ידיהם.
סעיף 63 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] קובע, כי מי שמפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק.
לשם הטלת אחריות נזיקית מכח עוולת הפרת חובה חקוקה, יש להוכיח ששה יסודות: קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכח החיקוק, החיקוק נועד לטובתו של הניזוק, הפרת החובה על ידי המזיק, גרימת נזק, הנזק הוא מסוג הנזקים אליהם נתכוון החיקוק, החיקוק לא התכוון לשלול את הסעד הנזיקי ( ע"א ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז' (1) 113 (1982) עמ' 134-147).
התובעים לא הצביעו על הנזק שנגרם להם בעקבות הפרת החובות החקוקות שפורטו על ידיהם. הרי וכפי שציינו הנתבעים, הוכח בפני, כי התובעים בחרו מרצונם החופשי בבית ספר "מאסאר", ואף חלקם לקח חלק פעיל בהקמת בית הספר כבית ספר ייחודי אשר מעניק לתלמידים שירותים מעבר לשירותים המוענקים במסגרת החינוך הרגילה.
משרד החינוך ובצדק טען, כי בחירת התובעים בבית ספר ספציפי זה נבעה מהיותו בית ספר שמספק שירותים נוספים, מידיעה שהשירותים ניתנים תמורת תשלומים נוספים שעליהם לשלם, וכי התובעים הם אלו שבחרו בבית ספר וזאת על אף המספר הגדול של בתי הספר ממלכתיים בעיר נצרת ואף חלקם נמצא בתחום שיפוט אחר(סעיף 54 לסיכומי הנתבע 1) .
עצם ביצוע הגבייה עצמו והתשלום אשר בוצע על ידי התובעים אינו מהווה נזק, בנסיבות שבהן התובעים נהנו משירותים תמורת כסף, שלחו את ילדיהם לאותו בית ספר ואף לא טענו במשך שנים כי מדובר בתשלום המנוגד להוראות החוק.
מה גם לא שוכנעתי, כי חוזרי המנכ"ל נועדו לטובתם או להגנתם של הורים אשר מבקשים ומסכימים לשלם תשלומים מעבר לתשלומי החובה הנהוגים בבתי הספר הרגילים. חוזרי המנכ"ל מהווים הנחיה מנהלית ומטרתם להתוות מדיניות משרד החינוך בעניין יישומו של חוק לימוד חובה וחוזרי המנכ"ל השונים, ונועדו על מנת לקדם ערך השוויון בחינוך, כאשר סבורני כי ערך זה לא נפגע בנסיבות ענייננו מאחר ועסקינן בבית ספר וולונטארי שלא נכפה על התובעים .
לאור המפורט לעיל דין טענות התובעים ביחס להפרת חובות חקוקות, נגד משרד החינוך והעירייה, להידחות.

סוף דבר
לאור המקובץ לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעים בסך של 7,000 ₪ כולל מע"מ לכל נתבע.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ט, 05 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עלי הווארי
נתבע: דינת ישראל
שופט :
עורכי דין: