ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בתיה עקיס נגד עיריית חולון אגף משאבי אנוש :

לפני:

כבוד השופטת אופירה דגן-טוכמכר
נציגת ציבור (עובדים) גב' גל טלית

התובעת
בתיה עקיס
ע"י ב"כ: עו"ד א. כהן
-
הנתבעת
עיריית חולון אגף משאבי אנוש
ע"י ב"כ: עו"ד ר. שגיב גרטלר

פסק דין

לפנינו תביעה להכרה בתובעת כמי שהייתה ידועה בציבור של מר יצחק כהן ז"ל וזאת לצורך קבלת קצבת שארים מהנתבעת.

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:
מר יצחק כהן ז"ל [להלן "המנוח"] היה עובד של מחלקת התברואה ב עירית חולון במשך שנים רבות עד לפרישתו לגמלאות בשנת 1994.
התובעת, ילידת 1940, הכירה את המנוח במועד שלא בואר , בעת ששניהם היו גרושים מבני זוגם הקודמים , ולאחר שהמנוח ניתק את הקשר עם גרושתו וילדיו.
ביום 11/10/09 נחתם בין המנוח לבין התובעת הסכם אשר נועד להסדיר את מגוריהם המשותפים בדירתה של התובעת אותה ביקשה להוריש לילדיה לאחר מותה. בהסכם, אשר חלקו נחזה כהסכם הפרדה רכושית וחלקו כהסכם שכירות , נכללו בין הי תר הסעיפים הבאים:

בחודש אוקטובר 2014 המנוח אושפז בבית חולים איכילוב.
לאחר שחרורו מבית חולים, ביום 9/11/14 המנוח הושם בית אבות בית באבוב בבת ים.
כחודש לאחר מכן, ביום 3/12/14, המנוח פנה לעיריית חולון במכת ב אשר בו הודיע כי נפרד מהתובעת בשל סירובה לקבל אותו בחזרה לביתה לאחר סיום האשפוז בבית חולים. נוסח ההודעה היה כדלקמן:

כחצי שנה לאחר השמתו בבית אבות, ביום 20/6/15, המנוח הלך לעולמו.
ביום 9/8/15 התובעת פנתה לעירית חולון בתביעה לקבל קצבת שארים. בפנייתה ציינה :

ביום 17/8/15 נשלח לתובעת מכתב הדוחה את בקשתה וזאת לנוכח מכתבו של המנוח מיום 3/12/14. עוד צויין במכתב , כי התובעת רשאית לפנות לבית הדין לבירור טענותיה.

טענות התובעת
לטענת התובעת, במשך כ- 25 שנים ועד לפטירתו של המנוח היא הייתה ידועתו בציבור. התובעת אף מצביעה על כך שהוכרה כידועה בציבור של המנוח על ידי המוסד לביטוח לאומי.
לטענתה, בשל מחלתו של המנוח, בחודשים האחרונים לחייו הוא אושפז בבית אבות , וזאת אך מן הטעם שלא היה ניתן להשיבו לביתו בשל מצבו הרפואי ובשל מחלה מדבקת בה לקה .
לעניין מצבו הרפואי של המנוח התובעת מבקשת להסתמך על עדותו של מר ליאון יונה, אחיינו של המנוח, אשר תאר בפני בית הדין את מצבו הרפואי הקשה של המנוח עובר לפטירתו, עת אושפז בבידוד. מר יונה אף העיד כי לפי התרשמותו, המנוח לא הבין עד כמה הייתה מחלתו קשה ומדבקת, ולכן כעס על התובעת על שנמנעה מלאפשר לו לחזור לביתם המשותף.
ב"כ התובעת טוען כי לתובעת לא עמדה היכולת לתמוך את טענותיה לעניין מצבו של המנוח בחוות דעת רפואית, בשל ה יעדר אמצעים כלכלים.
מטעם התובעת העידו התובעת וילדיה וכן אחיינו של המנוח מר ליאון יונה.

טענות הנתבעת
לטענת הנתבעת, טענות התובעת בדבר מחלה שלא אפשרה את שיבתו של התובע לביתה עם סיום האשפוז הועלתה לראשונה בעת הדיון בבית הדין ואין לה זכר בכתב התביעה שהוגש מטעם התובעת.
לטענתה, הסכם הממון קובע כי התובע משלם לתובעת דמי שכירות בגין השימוש בדירתה ואין בו כדי ללמד על יחסים זוגיים.
לטענתה, מעדותו של האחיין מר יונה עולה כי בעת שהמנוח נפרד מהתובעת הוא היה צלול בדעתו עת הודיע כי הוא מבטל את כרטיס האשראי שמסר לה ומבקש שלא לזכות אותה בקצבת שארים.
לטענת הנתבעת, לא הוצג כל מסמך רפואי שיש בו המלצה על השארתו של המנוח בבידוד, או על מניעת השבתו לביתה של התובעת. ההפך הוא הנכון. הנתבעת מפנה למסמכים רפואיים מהם עולה כי מצבו של המנוח השתפר לקראת סיום האישפוז, וכי לא ניתן היה להשיבו לבית התובעת מחמת התנגדותה, וללא שהיתה מניעה רפואית לכך.
הנתבעת מפנה לדו"ח הרווחה ממנו עולה כי עוד בשנים שקדמו להעברתו של המנוח לבית אבות התובעת ביקשה לסיים את ההתקשרות איתו משראתה בו נטל, ודעתה לא היתה נתונה אלא לפנסיה שתקבל.
מטעם הנתבעת העיד מנהל משאבי אנוש של העיריה.
אציין כי בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 8/2/18 משהתבררה גדר המחלוקת שבין הצדדים הסכימו הצדדים כי ינתן צו להמצאת המסמכים הרפואיים הנוגעים למצבו של המנוח וכן תיק הרווחה שנוהל בעניינו. המסמכים נסרקו לתיק בית הדין לאחר סיום ישיבת ההוכחות.

הכרעה

חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל 1970, אשר לפי הוראותיו משולמות גמלאות לעובדי הרשויות המקומיות קובע לעניין הזכאים לגמלת שארים כדלקמן:

כדי שתוכר זכאותה של ידועה בציבור לגמלת שאירים עליה להוכיח כי היא גרה עם המנוח טרם פטירתו. לנוכח הוראות החוק, יש להכריע בשאלה האם בעת פטירתו של המנוח התובעת היתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו.
אלא, שדרישה למגורים משותפים אינה דווקנית, נחרצת וחד-משמעית, וכפי שקבע בית הדין הארצי לעבודה בהליכים שונים - יש להתאימה לתנאי המקום והזמן, בשים לב להשתנות העיתים ועל רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. עמד על כך עוד בשנות השמונים הנשיא בר-ניב בעניין משעלי, בדבריו אלה: "התנאי שאישה גרה עם גבר, במשמעות של קוהבטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים... המילים "והיא גרה עמו" בקשר ל"ידועה בציבור" הן מיותרות אם רואים בהן תנאי חיובי מצטבר" [דב"ע מד/62- 0 המוסד לביטוח לאומי - זהבה משעלי, פד"ע טז 3, 7-8].
ברוח דומה ציין השופט אליאסוף בפסק הדין בעניין מימי עטר: "התנאי של מגורים משותפים של בני זוג, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים, ואף בתנאים כלכליים שונים" [דב"ע נו/255-0 מימי עטר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 385, 394; להלן: עניין מימי עטר].
וכפי שנסחה כבוד השופטת (בדימוס) נילי ארד בע"ע 1223/01 ברזילי נ' הממונה על הגמלאות: מגורים במשותף הם ביטוי למהות היחסים ולכוונת הצדדים לחיות חיי שיתוף של איש ואשתו.
לנוכח האמור יש לבחון האם במועד פטירתו של המנוח מהות היחסים בין הצדדים הייתה של חיי שיתוף של איש ואשתו וזאת על אף העדרם של מגורים משותפים בפועל .
לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת מכלול העדויות והמסמכים ש לפנינו, הגע נו לכלל דעה כי לא עלה בידי התובעת לשכנע כי בעת פטירתו של המנוח המגורים הנפרדים נכפו על בני הזוג בשל מצבו הרפואי של המנוח וכי אין בהם כדי ללמד על ה יעדרם של חיי שיתוף.
התמונה הראייתית אשר עולה ממכלול הראיות שהונחו בפנינו איננה מתיישבת עם התנהל ות של בני זוג שביניהם חיי שיתוף וערבות הדדית, ואין היא מצדיקה הכרה בתובעת כמי שהייתה ידועתו בציבור של המנוח.
בטרם נדרש לנסיבות בהן חדל המנוח להתגורר בדירתה של התובעת בשנת 2014 , ועל מנת לקבל תמונה מלאה אודות טיב היחסים בין הצדדים יש לברר מאימתי נוצרה ההיכרות בין התובעת והמנוח, ואימתי החלו להתגורר בבית אחד ולנהל משק בית משותף.

תחילת המגורים המשותפים וטיבם
ממכלול העדויות שבפנינו, לרבות תיק הרווחה (במיוחד סיכום ביקור בית מיום 1/11/ 09) עולה כי התובעת והמנוח הכירו ביניהם שנים רבות לפני שהמנוח עבר להתגורר בדירתה של התובעת ברחוב רמז 19 (ידוע גם כסירקין 36) בחולון. מעדויות התובעת ובני משפחתה וכן מתיק הרווחה עולה כי השניים הכירו שנים רבות קודם לכן, ולפחות במשך כ- 5 שנים התגוררו בדירות ששכר המנוח, בעת שהדירה שבבעלות התובעת שימשה את בתה. השנים עברו בשנת 2009 להתגורר בדירתה של התובעת , תוך שהוסכם בין הצדדים כי המנוח ישלם לתובעת דמי שכירות וכן ישלם את הוצאות הדירה.
פקידת הרווחה דווחה על התרשמותה הקשה לאחר הביקור בדירה ביום 11/11/09 כך:
"יצחק הרבה לבכות. לדבריו אין לו בית. לפני 20 שנה התגרש הדירה נשארה אצל אשתו לשעבר. כעת גם כסף לשכירות נגמר וחוץ מלגור עם בתיה ישן ברחוב. לדבריו סובל ממצוקה כלכלית ואין לו כסף לטיפול שיניים החלפת מכשיר חמצן."
למחרת הביקור התקיימה שיחה טלפונית בין התובעת לבין העו"ס השיחה תועדה ביום 2/11/09 כדלקמן:
"לדבריה אני גרמתי לסכסוך בניהם אתמול בזה ששיקפתי להם מה אני רואה. הסברתי לבתיה(התובעת א.ד.) שאין לי שום כוונה לגרום לסכסוך, יח ד עם זאת, אני מחוייבת להגיד את הדברים כפי שאני רואה אותם. הסברתי שוב – מעל 5 שנים בתיה גרה עימו בשכירות מבלי להשתתף בהוצאות כלל. במקביל הייתה לה דירה על שמה שנתנה לבת נשואה להתגורר ללא תשלום. כלומר מצבו הכספי הרעוע של יצחק נובע מכך שבמשך שנים מימן אותם כזוג ללא סיוע מצידה.
בתיה ניסתה להתחמק – הבית לא שלי הוא של הבת. שאלתי על מי רשום הבית בטאבו – ענתה על שמי- אך הירושה עובר לילדים. הסברתי שאני מאחלת להם כל טוב, מקווה שאכן יצחק ימשיך להתגורר בביתה ולא ימצא עצמו ללא קורת גג. במהלך השיחה בתיה ניסתה לתרץ תרוצים שונים מדוע במשך שנים לא השתתפה כלכלית כלל "אני צריכה לדאוג גם לעצמי, לקנות תרופות לטפל בשיניים". הסברתי שזה נכון ויפה אך במצב הזה יצחק נותן את כל כספו מבלי שיוכל לדאוג גם לעצמו."
עוד עולה מזכרון הדברים שנרשם בזמן אמת, כי בהמשך השיחה התרשמה העו"סית כי התובעת מאיימת (כבר בשנת 2009) כי אם לא תאושר לה עזרה בבית היא תוציא את יצחק מהבית.
במאמר מוסגר נציין כי בתרשומת מביקור בית שהתקיים אצל התובעת ביום 6/2/10 נרשם כי התובעת טענה כי היא מתגוררת בגפה וכי החבר שלה מגיע מדי פעם. אלא, שאין לדעת אם הדברים שמסרה התובעת לעו"ס בשנת 2010 משקפים את המציאות, או שמא נועדו ל אפשר לה להימנע מלפרט את הכנסותיו של המנוח, ועל מנת לקדם את בקשתה לסיוע.
ביום 29/1/14 תועדה שיחה טלפונית של עו"ס עם התובעת שבה נכתב:
"בתיה מתגוררת עם בן זוג אך הם לא נשואים. סיפרה שהוא מאושפז בבי"ח מזה כחודש ואין צפי לשחרור. מתקשה מאוד לטפל בו, רוצה להתייעץ עמי בנוגע לסידור מוסדי עבורו לכשישתחרר מביה"ח. במקביל הגיע אלי תיק חוק סיעוד שלו מבטל"א , בתיה טוענת שהוא מהווה נטל עליה. מבחינה כספית עוזר לה מעט בתשלום שכ"ד אך מעבר לכך לא מסייע לה כלל."
בתרשומת נוספת של אותה שיחה צויין:
"הקשיש סובל מ COPD, נפילות חוזרות, תחילה אושפז בפנימית ח' באיכילוב עקב נפילה בבית, מאז עבר למרפאת עור, מתהלך צלול. ירוד רגשית, עו"ס דינה התקשרה וסיפרה כי בתיה אמרה לה שהיא מאוד מתקשה לטפל בו בבית. לא רוצה שיגור איתה יותר. אובדת עצות."
דהיינו כבר כאשר התובע אושפז בבית חולים בראשית שנת 2014 ביקשה התובעת לפטור עצמה מהנטל שבהחזקתו בבית, ולהעבירו לבית אבות, ואולם בסופו של יום בראשית שנת 2014 היא החלטה לאפשר את המשך המגורים של התובע בביתה בכפוף להמשך תשלום שכר הדירה וההוצאות .

נסיבות סיום המגורים של המנוח בדירתה של התובעת באוקטובר 2014 המנוח שוב אושפז בבית חולים איכילוב.
מהמסמכים המצויים בתיק עולה כי בעת שחרורו מצבו היה טוב (יחסית) , ומכל מקום לא היתה כל מניעה רפואית להשיבו לביתו. כך בתרשומת מתיק הרווחה מיום 2/11/ 14 נרשם כי מבית חולים איכילוב נמסר כי מצבו הרפואי טוב , וכי ניתן לשחררו לביתו, אלא שלא ניתן לעשות כן בשל סירובה של התובעת לקבלו לביתה , וזאת גם אם יגיע בלווית מטפל. עוד צויין בתרשומת כי התובעת התבטאה במילים:
"מצידי שישן ברחוב אלי הביתה הוא לא חוזר בשום אופן".
לנוכח האמור, לא נותרה בידי גורמי הרווחה בעירית חולון ברירה אלא לארגן ליצחק "סידור חירום" בבית אבות.
במכתב נוסף, מיום 25/1/15, שבו פנתה עו"ס העיריה למשרד הרווחה בבקשה לפטור את יצחק מתשלום דמי כניסה עבור שהייתו בבית אבות נכתב:

אציין כי תכתובת המתעדת את דבריו של המנוח כרקע למכתב זה מצוייה בתיק הרווחה (תרשומת מיום 23/1/15).
לטעמנו, בכל הנוגע למצבו הרפואי של המנוח בעת שמתו בבית אבות יש להעדיף את התאור המופיע ברשומות מוסדיות של גורמי רפואה וגורמי רווחה, אשר סברו כי אין כל מניעה רפואית שהמנוח ישוב לביתה של התובעת, ואף הציעו לווי מטפל, שכן אלה משכנעים יותר מעדויות של בני משפחה בעניין מחלתו המדבקת.
אשר לטענת התובעת כי הוכרה על ידי המל"ל כידועה בציבור נבהיר, כי אישור המעמד כידועה בציבור בביטוח הלאומי איננו יכול להועיל לתובעת, באשר כלל לא הובהר האם התובעת הביאה לידיעת המל"ל את תוכן מכתבו של המנוח מחודש דצמבר 15', ואף לא בואר אילו בדיקות בוצעו על ידי המל"ל בעניין. זאת ועוד, לא מן הנמנע כי המבחנים הרלוונטים לצורך קביעת זכאות לקצבת שארים מהמל"ל שונים בטיבם מאלה שרלוונטים לקבלת פנסיה.
מכלול הראיות שהונחו בפנינו מלמדות על כך שבשנותיו האחרונות של המנוח הוא חווה ניכור והתעלמות מצידה של התובעת, אשר בסופו של דבר החליטה להפסיק את ניהול החיים המשותפים עם המנוח בשעה שנטל הטיפול בו עלה על התועלת שבהכנסות ממנו , כל זאת באופן שאיננו מתיישב עם התפיסה של חיי שיתוף וערבות גורל שבין בני זוג בבריאות ובחולי .
בנסיבות דנן, תפיסתו הסובייקטיבית של המנוח, אשר חש נבגד לאחר שנים ארוכות בהן פרנס וכלכל את התובעת, כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבו מדצמבר 14' וכן בתרשומת דבריו בתיק הרווחה (מיום 23/1/15) מתיישבת היטב התרשמותם העקבית של גורמי הרווחה שטיפלו בבני הזוג במשך שנים . לפיכך, איננו רוא ות כל עילה להתעלם מרצונו של המנוח לנתק את יחסיו עם התובעת, בעקבות סירובה להשיבו לביתה בסיום האשפוז.

כללו של דבר
לנוכח האמור לעיל אנו קובעות, כי במועד פטירתו של המנוח התובעת לא הייתה ידועתו בציבור.
כמקובל בהליכים מסוג זה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' טבת תשע"ט, (09 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' גל טלית
נציג עובדים

אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד


מעורבים
תובע: בתיה עקיס
נתבע: עיריית חולון אגף משאבי אנוש
שופט :
עורכי דין: