ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אייל בודקוב נגד יוסף נחמיאס ובניו בע"מ :

לפני:

כבוד השופט עמיצור איתם
נציגת ציבור גב' צילה גרא

התובע
אייל בודקוב

-
הנתבעת
יוסף נחמיאס ובניו בע"מ

פסק דין

התובע עבד בנתבעת כשלוש שנים. תקופת העסקתו הסתיימה בחודש 3.2013. עניינה של התביעה תשלום בגין שעות נוספות ופיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה.
בתיק התקיים דיון מוקדם במסגרתו התייצב חשב השכר של הנתבעת. בדיון ההוכחות התייצב והעיד מר נחמיאס הבעלים והמנהל של הנתבעת. מטעם התובע העיד הוא עצמו. לבקשת הנתבעת התאפשר לה להגיש סיכומים כתובים והתאפשר לתובע להגיב להם בקצרה.
לאחר ששקלנו את כל הראיות בתיק ואת טיעוני הצדדים להלן הכרעתנו:
שעות נוספות: עיקר המחלוקת בתיק נוגע לשאלה האם סוכם עם התובע על הסדר שעות נוספות גלובליות או על שכר שעתי. אין חולק כי התובע התקבל לעבודה, כבוגר לימודי הנדסה, בתפקיד מנהל התפעול של הרשת. אין חולק כי תלושי השכר הציגו תמונה מעורבת: חלק מתלושי השכר (תלושי החודשים 4,5 2010) נקבו במפורש בשכר שעתי של 30 ₪ כבסיס לתשלום לפי היקף משרה של 186 שעות. חלקם (תלושי חודש 6.2010, ותלושי חודש 3.2012 עד 2.2013) נקבו בשכר שעתי של 35 ₪ כבסיס התשלום לפי היקף משרה של 200 שעות. שאר התלושים נקבו בשכר יסוד של 7000 שקל כבסיס התשלום. על תלושים אלו נכתב כי שעות העבודה המהוות את בסיס המשרה הן 200. בנוסף נכתב בראש התלוש "משרה: חודשי לפי שעות" וכן "תע' שעה 35.00".
מן התלושים עצמם עולה אפוא כאמור תמונה לא ברורה לגבי השכר והיקף המשרה שסוכמו כבסיס התשלום. אין בתלושים כל הפרדה או רכיב ברור שעניינו שעות נוספות גלובליות. אין חולק כי מעולם לא שולמו שעות נוספות. במספר קטן של חודשים שולמו לתובע "שעות מוצ"ש" בשיעור 52 ₪ לשעה.
אין חולק כי לתובע לא ניתנה הודעה בכתב על תנאי העסקתו ולא נערך עמו הסכם כתוב (עדות מנהל הנתבעת עמ' 7 שורה 10 ויוער כי הדבר מנוגד לנטען בכתב ההגנה).
משזהו המצב חלוקים הצדדים: לשיטת הנתבעת (כך בכתבי הטענות ובעדות מנהל הנתבעת עמ' 6 שורה 25 ואילך) הסיכום עם התובע, בתום תקופת הניסיון הקצרה, היה על שכר יסוד של 7000 ₪ אשר כולל גם פיצוי בגין עד 14 שעות נוספות גלובליות. היינו בסיס משרה של 200 שעות. במקרים שהתובע עבד פחות מכך, הופחת שכרו. אם עבד יותר מכך, שולם לו ביתר. התובע (עמ' 6 שורה 1 ואילך) עקבי בעמדתו כי מה שהוצע לו בתום מו"מ היה שכר של 35 ₪ לשעה. לדבריו מעולם לא הבין מהתלושים כי שכרו כולל שעות נוספות גלובליות.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת העדויות בעניין זה מצאנו כי הצדק עם התובע. ייתכן שהצדדים לא הבינו זה את זה בדיוק בעת סיכום תנאי השכר, ייתכן אפילו שמהלך הדברים היה כפי שטען לו מר נחמיאס. אלא, שהעדרו של כל סיכום כתוב ובצירוף לכך, מבנה תלושי השכר עצמם- פועל לרעת הנתבעת. לא יכול להיות ספק כי במקרה שלפנינו לא התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה (ראה עע (ארצי) 23402-09-15‏ ‏ אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ) המאפשרים תשלום לפי הסדר של שעות נוספות גלובליות: בראש ובראשונה אין הסכמה ברורה ומודעת. כאמור, אין הסכם חתום. התובע עקבי בטענתו כי לא ידע שזהו הסיכום. מבנה התלושים הבלתי ברור תומך במסקנה כי לא התקיימה הסכמה ברורה ומודעת. אדם סביר יכול להסיק מן התלושים מסקנות לכאן ולכאן.
יתר על כן, הראיות הנסיבתיות מצביעות דווקא על כך שהמסקנה שבסיס השכר היה תשלום לפי שעה סבירה יותר. בחלק נכבד מהתלושים כאמור, זה היה בסיס השכר המוצהר. בנוסף, שכר של 7000 ₪ בגין 200 שעות עבודה משקף למעשה שכר נמוך למדי עבור מהנדס בהשכלתו. כמו כן, תמוהה העובדה ששולמו לתובע שעות בתעריף של שעות נוספות בגין שעות עבודתו במוצאי שבת. ככל שהשכר היה על בסיס גלובלי, מדוע מצאה הנתבעת לנכון לשלם דווקא בגין שעות מוצ"ש תשלום נפרד? מכל האמור עולה כי לא הוכחה הסכמה ברורה ומודעת של העובד להסדר הנטען.
תנאי נוסף שלא התקיים הוא קיומה של הפרדה ברורה בתלוש השכר בין שכר היסוד ובין התשלום הגלובלי.
די בכך ששני תנאים בסיסיים אלה לא התקיימו על מנת לקבוע כי לא ניתן לראות במקרה שלנו כהסדר שעות נוספות גלובליות חוקי. נעיר עוד כי במקרים בהם התובע עבד פחות מ- 200 שעות שכרו הופחת. היינו, ההסדר לכאורה לא שיקף את האיזון בין גמישות ויציבות אותו הוא מבקש להשיג. עובדה זו מחזקת את המסקנה כי לא מדובר בהסדר שנ"ג אמיתי.
משכך, אין צורך כי נכנס לשאלה האם ההסדר הוגן וסביר והאם הוא משקף כמכלול תמורה שוות ערך לזו המגיעה מכוח החוק, או לשאלה האם דרישות חקיקת המגן מתקיימות ביחס לכל אחד מן הסכומים (בהקשר זה ראה עע (ארצי) 52804-12-15‏ ‏ ינאי ריין נ' הומטקס ר.ע.ש.נ. בע"מ). גם לגבי נושאים אלו ניתן לומר כי הם לכל הפחות מעוררים סימני שאלה בנסיבות ענייננו.
יתר טענות הנתבעת, כאילו התובע היה מיודד עם חשב השכר והיה מודע לתנאיו וכיוצא בכך, אין בהם כדי לשנות ממסקנתו לאור הראיות שהובאו בתיק.
אשר לחישוב. התובע צירף במסגרת ראיותיו תלושי שכר וכן דו"חות נוכחות אשר נטען שהם מקוריים. הנתבעת לא חלקה על דו"חות אלו. נציגה שהוא גם חשב השכר שלה אף ציין בדיון המוקדם כי "התובע הציג דו"חות נוכחות איתם אי אפשר להתווכח, זה נתון עובדתי" כמו כן הצהירו אז הצדדים כי כל המסמכים גולו וההליכים המקדמיים הושלמו. רק במסגרת סיכומיה טענה הנתבעת כי הדו"חות אינם נכונים וצירפה סט אחר של דו"חות המצביע לכאורה על שעות אחרות. לא ניתן לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. לאור הסכמתה הברורה לנכונות הדו"חות והשלמת הליך גילוי המסמכים אין כל אפשרות שבסדרי הדין ואף אין כל הצדקה עניינית או מטעמי צדק, להתייחס לראיות שצורפו לסיכומים. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי לזה של התובע. ממילא מצאנו לנכון לקבל את תחשיבו של התובע המבוסס על ניתוח מדוקדק של דו"חות הנוכחות לאורך השנים.
בהקשר זה נעיר שתי הערות: לגבי חלק מן התקופה חלה לכאורה התיישנות אולם הנתבעת לא העלתה טענה זו. טענתה היחידה של הנתבעת בעניין ההתיישנות נטענה בהקשר לעילה של פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה (סעיף 2 לכתב ההגנה). על כן יש להתחשב במלוא התקופה בהקשר של תשלום שעות נוספות.
הערה שנייה נוגעת לטענת הנתבעת לקיזוז הפסקות. בהקשר זה כבר נפסק לא אחת כי מעסיק אשר לא ניכה את זמן ההפסקה בזמן אמת לא יכול לעשות זאת כטענת קיזוז בדיעבד (ראה עע 570/06 עו"ד אגרון נ' עו"ד כץ). בנוסף וממילא, גרסת התובע לפיה זמני ההפסקות שלו היו למעשה מול המחשב וכי לא ניתנה לו אפשרות להפסקה מחוץ למקום העבודה, נשמעת אמינה ומכל מקום לא נסתרה על ידי הנתבעת. מכאן שיש לדחות את טענת קיזוז זמני ההפסקה.
לאור האמור, הנתבעת תשלם ברכיב השעות הנוספות סך 26,146 ₪ כתחשיבו של התובע.
אשר לפיצוי בגין הפרת הוראות לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002: כאמור, אין חולק כי הודעה בהתאם לחוק לא נמסרה לתובע. לטעמינו בנסיבות העניין נגרם נזק של ממש אשר יכול היה להימנע לו הייתה נמסרת הודעה כתובה ומסודרת. ייתכן שההליך כולו היה מתייתר וכל צד היה יודע אל נכון מהם תנאי ההעסקה שנקבעו. יתרה מכך, הבאנו בחשבון אף את העובדה שהנתבעת טענה במפגיע בכתב ההגנה כי נערך עם התובע הסכם כתוב, טענה שהתבררה לבסוף כבלתי נכונה.
אשר לטענת ההתיישנות, אין בידנו לקבלה. העובדה שהחוק מטיל על מעסיק חובה למסור הודעה לעובד בתוך 30 יום, אין משמעותה כי לו הפר המעסיק הוראה זו והמועד חלף, הרי שחובתו פקעה. המחדל במסירת ההודעה הוא אפוא מצב מתמשך אשר נמשך עד למועד סיום עבודתו של התובע ולא חלה עליו התיישנות. ייתכן שהיינו נוטים לקבוע אחרת במצב בו תנאי ההעסקה והתשלום היו ברורים על פני הדברים. אולם כאמור, בעניינו היעדר הסיכום הכתוב הביא לכך שהתנאים לא היו ברורים עד ליום האחרון.
מכל האמור ובהינתן כי המדובר בסכום הנתון לשיקול דעת בית הדין, עולה כי יש לפסוק לתובע את מלוא הסכום הנתבע בסך 5000 ₪.
הנתבעת תשלם אפוא בתוך 30 יום את מלוא סכום התביעה סך 31,146 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 31.10.17. כמו כן תשלם הנתבעת סך 1000 ₪ הוצאות משפט.
ערעור על פסק הדין ניתן להגיש בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים

ניתן היום, ה' טבת תשע"ט, (13 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגת הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציגת ציבור צילה גרא

עמיצור איתם, שופט


מעורבים
תובע: אייל בודקוב
נתבע: יוסף נחמיאס ובניו בע"מ
שופט :
עורכי דין: