ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע"י ב"כ עו"ד בנימין רובין נגד קפלן את לוי בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת כרמית פלד
נציגת ציבור (עובדים) גב' חבצלת קרפ

התובע
1. TESFAHIWOT ABRAHA 4628/134592
ע"י ב"כ עו"ד בנימין רובין
-
הנתבעת
1. קפלן את לוי בע"מ ח.פ. 510831894
ע"י ב"כ עו"ד ויקטור ברק

פסק דין

מבוא
לפנינו תביעת התובע, נתין אריתריאה, לכספים וזכויות מכוח משפט העבודה המגן.
הנתבעת עוסקת במתן שירותי ניקיון, בין השאר, לרשויות מקומיות והיא בעלת רישיון קבלן שירותי ניקיון.
התובע הועסק ע"י הנתבעת, בניקיון/טאטוא רחובות בעיר תל אביב יפו, מיום 28/7/15. לטענת התובע הוא הועסק בנתבעת עד יום 5.10.16. הנתבעת טוענת מנגד כי התובע סיים העסקתו אצלה ביום 11.9.16. הצדדים חלוקים גם ביחס לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע.
על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הניקיון.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשכרו השעתי של התובע וכן למהימנות תלושי השכר. התובע טוען כי שכר השעתי, כפי שסוכם עימו במועד תחילת עבודתו, עמד על סך של 30 ₪ ברוטו וכי תלושי השכר הינם פיקטיביים ואינם משקפים נכוחה את שכר עבודתו, שכן במהלך תקופת עבודתו לא שולמו לו הזכויות הנקובות בתלושי השכר וכל ששולם לו היה שכר שעתי בסך 30 ₪ ברוטו במכפלת שעות העבודה. הנתבעת טוענת מנגד כי שכרו של התובע היה בגובה שכר המינימום הענפי, בדומה לכל מאות העובדים האחרים אצלה, כי לא סוכם עם התובע דבר החורג מתנאי העבודה השגרתיים אצל הנתבעת (שמתמצים בתשלום שכר מינימום ובתוספת מלוא הזכויות כדין), וכי תלושי השכר משקפים נאמנה את מלוא הכספים והזכויות אותם קיבל התובע מדי חודש.
התובע טוען עוד כי נאלץ להפסיק את עבודתו בנתבעת בשל זימונו למתקן חולות ושהייתו במתקן החל מיום 6/10/16. הנתבעת טוענת מנגד כי התובע חדל להגיע לעבודתו החל מיום 12/9/16 ללא מתן הודעה מוקדמת ובאופן שהסב לה נזקים ובשל כך העלתה טענת קיזוז.
עדים וראיות
ישיבת הוכחות התקיימה ביום 12/6/18 במסגרתה העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העיד מר עזיז עאסי, בעל המניות ומנכ"ל הנתבעת (להלן - עאסי).
לתיק בית הדין הוגשו ע"י הנתבעת תלושי שכר, דוחות נוכחות, טופס הודעה לעובד, דו"ח ריכוז תשלומים לתובע. התובע הגיש לתיק בית הדין תלושי שכר.
דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את מלוא טענות הצדדים ועיינו בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין מצאנו כי דין התביעה להידחות ברובה. בטרם נתייחס לכל רכיב תביעה בנפרד, נבחן ראשית את טענת התובע לפיקטיביות, לכאורה, של תלושי השכר, שכן טענה זו עשויה להשפיע על קביעותיו של פסק הדין כולו.
שכרו של התובע ומהימנות תלושי השכר
כבר בפתח הדברים נבהיר כי לא מצאנו לקבל את טענת התובע לפיה שכרו עמד על סך של 30 ₪ ברוטו לשעה וכי תלושי השכר הינם, לכאורה, פיקטיביים. להלן נפרט את האדנים למסקנתנו זו.
התובע טען בתצהירו כי שכרו השעתי עמד על סך של 30 ₪ לשעה וכי את ההפרש בין השכר הנטען לשכר הרשום בתלושים סיווגה הנתבעת כרכיבים פיקטיביים כגון הפרשות פנסיוניות, הפרשות לקרן השתלמות וכדומה. עוד נטען כי מספר שעות עבודתו החודשי אינו תואם את מספר השעות אשר בתלושי השכר וקטן ממנו.
טענת התובע נטענה בלקוניות וללא כל הסבר או הבהרה. התובע לא פירט מי סיכם עימו במועד תחילת עבודתו כי ישתכר, לכאורה, סכום בסך 30 ש"ח ברוטו לשעה ולא הבהיר מדוע חרף הסיכום האמור ועל אף שהעיד כי בדק את תלושי השכר מדי חודש [עמ' 6 ש' 30-33] לא העלה כל טענה בענין זה במהלך תקופת העבודה.
תרשמנו כי עדות התובע לא היתה מהימנה וכנה ומצאנו כי היא מגמתית.
התובע אישר בבירור במהלך חקירתו הנגדית שהוא כלל אינו יודע מה כתוב בתצהיר עדותו הראשית [עמ' 7 ש' 8-9]. העובדה שהתובע מלין על כך שקופחו זכויותיו נוכח העדר שליטה מלאה בשפה העברית [סעיף 5 לתצהירו] אינה מתיישבת עם העובדה שהתובע בחר, מסיבותיו הוא ומשיקוליו האישיים, לחתום על תצהיר (בשפה העברית) אשר לא נחתם בתרגום מתורגמן או בסיוע של אדם הדובר את שפת התובע ואת השפה העברית על בוריה. התובע נשאל מה הוסבר לו בעת החתימה על התצהיר והשיב "אני לא יודע. שהוא יעזור לי ויביא לי את הפיצויים שלי" [עמ' 8 ש' 9-10]. התובע לא הגיע למועד ההוכחות בליווי מתורגמן לשפתו (חרף החלטה מפורשת מיום לעשות כן 29.10.17) והעיד [עמ' 7 ש' 4-9]:
"ש. מי כתב את התצהיר שכתוב בעברית?
ת. אני לא יודע.
ש. אתה יכול לקרוא מה כתוב בתצהיר בשורה ראשונה?
ת. אני לא יודע עברית.
ש. זה נכון שאתה לא יודע מה כתוב בתצהיר?
ת. אני לא יודע."
יתרה מזאת, במהלך חקירתו הנגדית סתר התובע את טענתו כי השתכר 30 ₪ ברוטו לשעה ואישר כי השתכר הלכה למעשה סכום בגובה את הסכום הנקוב בתלוש השכר. התובע אף אישר בחקירתו הנגדית כי קיימת הלימה בין שעות העבודה שמצויינות בתלושי השכר לבין שעות העבודה בפועל. ובמילותיו של התובע [עמ' 8 ש' 26-33, עמ' 9 ש' 1-2, עמ' 9 ש' 23-26]:
"ש. אני אומר לך שבחלק תחתון בצד ימין את שעות העבודה שלך בחודש, 110 שעות, האם זה נכון שעבדת כך?
ת. כן.
ש. אני לוקח 110 שעות ומכפיל ב- 30 ₪ שעתי ורואה כמה זה יוצא ואומר לך שזה יוצא 3,300 ₪ מה יש לך לומר על כך זה נכון או לא?
ת. 110 שעות זה לא נכון. 7 שעות עבדתי והוא משלם לי 26 ₪.
ש. מה לא נכון שהוא משלם 26 ₪ ? אני אומר לך שכל העובדים שעבדו יחד איתך קיבלו 26 ₪
ת. איך אני יודע.
ש. אבל אתה אומר שקיבלת 26 ₪, אז קיבלת או לא קיבלת ?
ת. קיבלתי 26 ₪ לשעה. "
...
"ש. אני אומר לך שאתה הסכמת לעבוד משעה 6 בבוקר עד 12:00, במשך 6 ימים בשבוע ואתה מסכים שבאותו חודש היה אצלך 25 ימי עבודה, ואם עושים את השעות במכפלה זה בדיוק 150 שעות והשעות שרשומות בתלוש השכר הן נכונות, מה תגיד ?
ת. כן. "
מחקירתו הנגדית של התובע עלה אם כן כי התובע סתר את טענתו לשכר שעתי גבוה יותר מזה הנקוב בתלושי השכר. התובע אישר באופן מפורש בשתי פעמים שונות במהלך חקירתו הנגדית כי השתכר שכר שעתי בסך 26 ₪ לשעה. מתלושי השכר שהוגשו עולה כי מחודש יולי 2016 ואילך השתכר התובע שכר שעתי בסך 25.94 ₪ ברוטו, אשר תואם את עדותו במהלך חקירתו הנגדית.
לא נעלמה מעינינו העובדה שבחקירה חוזרת שב התובע ונשאל על גובה שכרו השעתי ובתשובה זו מחזר בו מעדותו בחקירתו הנגדית והשיב כי השתכר 30 ₪ לשעה תוך שנימק כי "בין השיק לתלוש זה לא אותו דבר" [עמ' 11 ש' 14-18]. לא מצאנו ליתן אמון בתשובה זו, אשר הושבה במענה לשאלה מדריכה. לטעמנו יש לבכר את עדותו הספונטנית של התובעת במענה לשאלות בחקירה נגדית.
באשר למחלוקת בנוגע לגובה השכר השעתי התרשמנו כי עדותו של עאסי הייתה מהימנה וקוהרנטית והתיישבה עם שורת ההיגיון.
עאסי העיד בפנינו כי כל עובדי הניקיון בנתבעת מקבלים שכר זהה. לדבריו לנתבעת מאות עובדים, למעלה מ400 עובדים בתקופה הרלבנטית [עמ' 13 ש' 13] ו"אי אפשר לתת לזה יותר ולזה פחות" [עמ' 13 ש' 18]. עאסי העיד כי "מנהל העבודה לא מסכם על דעת עצמו עם אף אחד. יש שכר עבודה קבוע שמקבלים וזה מה שמקבלים בתלושי השכר והם רואים את זה שהם מקבלים אתלוש השכר שלהם ואת השכר." [עמ' 13 ש' 7-9] ובהמשך העיד "מנהלי העבודה לא יכולים לסכם איתך או עם העובד שכר קבוע ששונה מהשכר שמקבלים שאר העובדים" [עמ' 13 ש' 22-23].
עאסי הוסיף בעדותו "האיש הזה עבד בת"א ועיריית ת"א בדקה את תלושי השכר שלהם וחייבה אותנו איך לשלם לאנשים האלה שלא יהיה ספק שהקבלן יגנוב את העובד." [עמ' 15 ש' 26-28] וכן "כשאנחנו מקבלים אותו לעבודה זה מבחינת חוק שאני מוציא תלוש שכר ולשלם לו לפי החוק וחוץ מזה לפי הסכם עם עייריה שאני עובד. כי בודקים אותנו ואת השכר שהוא מקבל, לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים" [עמ' 15 ש' 31-33]. בהמשך עדותו חזר על הדברים והעיד ".. במיוחד העובד הזה אם עבד בעיריית ת"א בלבד אז עירית תל אביב חייבה אותנו לשלם להם את הכל בתוך תלושי השכר, חייבה אותנו בכח. אפילו שהיא בדקה וראתה שיש הפרשים של שקל או שקל וחצי חייבה אותנו אפילו אם זה יותר או פחות או להחזיר את השקל או לקחת בחזרה את השקל." [עמ' 16 ש' 19-22].
באשר לטענתו הלקונית והבלתי מפורטת של התובע בדבר חוסר התאמה, לכאורה, בין שעות עבודתו בפועל לבין השעות המצוינות בתלוש השכר. טענה זו נטענה בעלמא ולא הוכחה. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי עבד 6 ימים בשבוע, מהשעה 06:00 ואישר את נכונות המצוין בתלושים בהקשר זה [עמ' 9 ש' 10-26]:
"ש. זה נכון שידעת שרושמים את שעות העבודה שלך ?
ת. אני ידעתי.
ש. זה נכון שהעבודה שלך היתה מתחילה בבוקר בשעה 6 בבוקר?
ת. נכון.
ש. זה נכון שעבדת עד הצהרים בשעה 12:00?
ת. נכון.
ש. זה נכון שבד"כ עבדת 6 ימים בשבוע?
ת. נכון.
ש. אני מציג לך את כרטיס הנוכחות שרשמו את השעות והימים, ואני אומר לך שעבדת באוגוסט 201 5, 25 יום, האם זה נכון?
ת. זה נכון.
ש. אתה עבדת כל יום 6 שעות משעה 6 בבוקר עד 12:00?
ת. כרטיס זה לא שלי אני חושב החתימה לא שלי.
ש. אני אומר לך שאתה הסכמת לעבוד משעה 6 בבוקר עד 12:00, במשך 6 ימים בשבוע ואתה מסכים שבאותו חודש היה אצלך 25 ימי עבודה, ואם עושים את השעות במכפלה זה בדיוק 150 שעות והשעות שרשומות בתלוש השכר הן נכונות, מה תגיד ?
ת. כן. "
כאמור, בחקירתו הנגדית העיד התובע כי איננו יודע מה כתוב בתצהירו וכי הוא למעשה אינו יודע מה לא בסדר בתלושי השכר ובלשונו של התובע [עמ' 10 ש' 22-24]:
"ש. מה לא בסדר בתלוש?
ת. אני לא יודע כלום. אני לקחתי רק משכורת שלי, לא לקחתי כלום, אני לא יודע אפילו על מה אתם מדברים. "
בהתאם להלכה פסוקה ומושרשת תלוש שכר מהווה דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנו, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת, כאשר נטל הראייה מוטל על המבקש לסתור את תוכנו (דב"ע מח/3-146 יוסף חוג'ירת נגד שלום גל ואח', פד"ע כ' 19 (1988) וכן ר', בשינויים המחוייבים, ע"ע (ארצי) ע"ע (ארצי) 43908-09-13 מוהנא מסארוה נגד סמאח שתיה (12/4/16)).
טענת הפיקטיביות, לכאורה, של תלושי השכר הינה טענה חמורה שלדידנו טבעה דומה לטענת תרמית או מצג שווא ומשכך ביחס לטענות מסוג זה קיימת חובת פירוט מיוחדת (ר' תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 וראה פסיקות מותב זה בסע"ש (ת"א) 36154-03-15 KIDANE BACA SELTENE נגד קפלן את לוי בע"מ(2/11/16) ובסע"ש 53237-05-15 DENDEN DRAR נגד י.ב.שיא משאבים (12.8.17)).
בע"א 292/64 משה כהן נגד ירמיהו אשד, פ"ד י"ט(1), 414, אשר צוטט בדב"ע (ארצי) נה/3-60 אנואר חמיד נגד יעקב הלמן (להלן – פרשת אנואר חמיד), נפסק:
"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי".
ובע"א 369/79, 365, אלחנני ואח' נגד רפאל ואח'; "נפית" השקעות ופתוח בע"מ נגד רפאל ואח’, אשר צוטט אף הוא בפרשת אנואר חמיד, נפסק:
"לצורך הוכחת אי החוקיות, אין לזנוח את אמות המידה המחמירות יותר, שנהגו בהן בתי המשפט עד כה. ההחמרה באשר להוכחות הנדרשות נובעת מהכלל, שכאשר צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת מרמה, או טענה כיוצא בזו, עליו להביא הוכחות על גרסתו כאפשרות גבוהה"
אנו סבורות כי נוכח כובד משקלה של טענת הפיקטיביות, אין די בטענה לקונית, דלה, לפיה תלושי השכר פיקטיביים ואינם משקפים את השכר בפועל. התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בהקשר זה. הדברים נכונים מקל וחומר שעה שמצאנו את עדותו של התובע בלתי מהימנה ומלאת סתירות, בהתחשב בכך שהתובע הלכה למעשה אישר בחקירתו הנגדית את גרסת הנתבעת בכל הנוגע לגובה שכרו ומשהתרשמנו כי התובע לא הבין את טענותיו לאשורן ואינו עומד מאחוריהן.
למען לא תצא פסיקתנו חסרה נבהיר כי העובדה שלא הוצגה הודעה לעובד על תנאי העסקה, אין בה כדי לשנות את מסקנתנו זו. אכן, לאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן - חוק הודעה לעובד), עבר נטל ההוכחה ביחס לסוגיות שונות אל כתפי המעסיק (ר' בשינויים המחוייבים ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ- וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה (1/6/04), ע"ע (ארצי) 154-10 שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ (3/5/11)). זאת, מאחר שסעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה" ואילו סעיף 5א' לחוק קובע כי בתובענה של עובד נגד מעבידו, בה שנוי במחלוקת "עניין מהעניינים לפי סעיף 2", והמעביד לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק "תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין...".
לטעמנו יש להגיע למסקנה זהה גם בנסיבות בהן הנטל מוטל על כתפי הנתבעת בשל העדר הודעה לעובד על תנאי העסקה. הנתבעת הרימה את הנטל האמור בכך שהציגה תלושי שכר סדורים וכן את עדותו של עאסי, אותה מצאנו מהימנה ומתיישבת עם שורת ההיגיון. כך ביחס לעובדה שכל מאות עובדי הניקיון בנתבעת משתכרים שכר זהה בגובה שכר המינימום הענפי, כך ביחס לאופי ההסבר שמקבל כל עובד במועד תחילת עבודתו וכך ביחס לעובדה שתלושי השכר משקפים את התשלומים בפועל ואת הדרישות המוצבות לנתבעת הן על ידי הדין והן על ידי מזמינת השירות – עירית תל אביב יפו. התובע מנגד טען טענות לקוניות ובלתי מפורטות, התרשמנו כי עדותו היתה מגמתית וסתרה בפועל את טענותיו בתצהירו ולא שוכנענו כי התובע הבין את טיב טענותיו בכל הנוגע לגובה שכרו ולפיקטיביות הנטענת של תלושי השכר.
ממכלול הטעמים שפורטו הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הטענה בדבר פיקטיביות של תלושי השכר ואת הטענה כי שכרו השעתי של התובע היה 30 ₪ ברוטו לשעה. שוכנענו כי שכר התובע הינו כמצויין בתלושי השכר.
בנסיבות אלו אף נדחית תביעת התובע לפיצוי בגין מתן תלושי שכר ערוכים בניגוד לדין.
נסיבות סיום עבודתו של התובע
לטענת התובע הוא נאלץ להפסיק את עבודתו לאחר שקיבל מרשות האוכלוסין וההגירה הוראת שהייה לפי חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) התשי"ד 1954 (להלן – הוראת השהייה), אשר בהתאם לה היה עליו להתייצב במתקן חולות מיום 6/10/16 ואשר משמעותה כי אשרת שהייתו בישראל פקעה וכי ממועד כניסתה לתוקף של הוראת השהייה הוא אינו רשאי לעבוד בישראל.
התובע לא צירף לתצהירו כל מסמך המלמד כי קיבל הוראת שהייה במתקן חולות או כי שהה במתקן חולות בתקופה הרלוונטית. לא שוכנענו מכנות הצהרתו הלקונית של התובע בהקשר זה ובנסיבות אלו נדחית טענתו של התובע לפיה נאלץ להפסיק את עבודתו עקב זימונו למתקן חולות.
מועד סיום יחסי העבודה
התובע טוען כי סיים את עבודתו ביום 5/10/16, כאשר קיבל זימון להתייצבותו במתקן חולות וכי התייצב במתקן חולות ביום 6/10/18. הנתבעת מנגד טוענת כי התובע סיים את עבודתו ביום 11/9/16 עת נטש את עבודתו ללא כל התראה.
כאמור, התובע לא צירף אסמכתא לעניין זימונו למתקן חולות ולא צירף כל ראיה אחרת שיש בה להעיד כי אכן כטענתו עבד בשורות הנתבעת עד 5/10/16, וכי התייצב במתקן חולות ביום 6/10/16. מנגד הציגה הנתבעת דו"ח נוכחות של התובע לחודש ספטמבר 2016 ממנו עולה כי התובע עבד בחודש ספטמבר עד לתאריך 11/9/16 כולל. בנוסף, צורפו תלושי שכר מהם עולה עבודה עד חודש ספטמבר 2016 (6 ימי עבודה בחודש ספטמבר) וכן תלוש שכר לחודש נובמבר 2016 הכולל תשלום פידיון חופשה.
התובע לא העלה טענה כנגד דוח הנוכחות האמור ואף לא חקר את עאסי לעניין זה במסגרת חקירה נגדית. משגרסת הנתבעת בנושא זה לא נסתרה והתובע לא הוכיח את טענתו לפיה מועד סיום עבודתו היה ביום 5/10/16 מקבלים את גרסת הנתבעת לפיה התובע סיים את עבודתו בשורותיה ביום 11/9/16.
פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקה התובע טוען כי לא קיבל הודעה לעובד על תנאי העסקה ככלל ובשפתו בפרט ומשכך עותר לפיצוי כספי.
עאסי הצהיר בסעיף 13 לתצהירו כי עם תחילת עבודתו חתם התובע על טופס הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו וטופס זה אף צורף לתצהירו כנספח ב'.
סעיף 1 לחוק הודעה לעובד קובע את חובת המעסיק למסור לעובדו הודעה כתובה על תנאי העסקה ואת המועד שנקבע לביצוע חובה זו. סעיף 2(א) לחוק הודעה לעובד מפרט את תוכן ההודעה, קרי את הנושאים אליהם מחוייבת ההודעה להתייחס. בסעיף 2(ד) לחוק מצויין כי "נמסר לעובד הסכם עבודה בכתב שנכללו בו כל העניינים האמורים לפי סעיפים קטנים (א) עד (ג), במועדים האמורים בסעיף 1, יהיה בכך משום מילוי חובתו של המעסיק לפי סעיף 1". סעיף 5(ב)(1) לחוק הודעה לעובד קובע כי "מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק".
מסירת הודעה על תנאי העסקה מבטיחה כי לעובד יהיה מידע באשר לתנאי העסקתו, באופן שיסייע לו לעמוד על זכויותיו. בנוסף יש במסירת הודעה בכתב על תנאי העסקה כדי לצמצם מחלוקות בין העובד למעסיק. סעיף 5(א) לחוק הודעה לעובד מקנה לבית הדין שיקול דעת רחב, בהתאם לנסיבות הענין, לפסוק פיצויים גם בהיעדר נזק ממוני. לחשיבות מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקה, אשר מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ר' ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11) וכן ר' בר"ע (ארצי) 31443-03-16 א.מ.י. אוזן בניה בע"מ נגד אורן אברהם (4/4/16).
עיון בנספח ב' לתצהיר עאסי מלמד כי טופס זה, המודפס בשפה העברית, שכותרתו "דוגמא לנוסח הודעה לעובד (תנאי עבודה)" אמנם נושא את שמו של התובע ותאריך תחילת עבודתו, אולם אינו מציין את מלוא הפרטים הנדרשים בהתאם לחוק הודעה לעובד ובמיוחד אינו מציין את שכרו השעתי של התובע.
לא הוכח כי התובע קיבל לידיו את טופס ההודעה לעובד אשר צורף לתצהירו של עאסי. עאסי העיד בענין זה "כל עובד שעובד אצלנו מחתימים אותו ואם הוא רוצה העתק הוא מקבל העתק. ספציפית לתובע אני לא רואה שהוא קיבל" [עמ' 15 ש' 1-4 ].
אף אם היה מוכח כי התובע קיבל את ההודעה לעובד אשר צורפה לתצהירו של עאסי – ולא כך הם פני הדברים - הרי שטופס ההודעה שצורף לתצהירו של עאסי ממילא חסר את הפרטים המהותיים הנדרשים על פי דין.
טופס הודעה לעובד ערוך כנדרש וכולל את מלוא הפרטים הנדרשים היה עשוי לייתר את המחלוקות בין הצדדים בתובענה שלפנינו.
בנסיבות עיננו ונוכח המחלוקת שהתגלעו בין הצדדים לא די במסירת תלושי שכר ולא ניתן לקבל את השלמת החסר שנוצר כתוצאה מאי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקה בטענת הנתבעת לפיה התובע היה מודע בפועל לתנאי עבודתו ועבד הלכה למעשה בתנאים אלה תקופה לא קצרה. סבורות אנו כי בנסיבות הענין קיימת הצדקה לקבל את תביעת התובע ברכיב האמור ולפסוק לזכותו פיצוי בסך 1,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה כדין על תנאי העסקה.

החזר הוצאות נסיעה
לטענת התובע במשך כל תקופת עבודתו לא קיבל החזר הוצאות נסיעה. ברכיב זה נתבע החזר בסך 256 ₪ לחודש וסך הכל 3584 ש"ח לתקופת העבודה.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע לא הוכיח את זכאותו לתשלום דמי נסיעות ובכל מקרה התובע קיבל דמי נסיעות מדי חודש, כעולה מתלושי שכר. הנתבעת ערכה חישוב, בהתאם לעלות כרטיס חופשי-חודשי בתחבורה ציבורית (שעלותו נמוכה מזה שנטען על ידי התובע) וביחס לשלושה חודשים בהם לא עבד התובע חודשים מלאים, ערכה הנתבעת חישוב לפי עלות יומית בתחבורה ציבורית). בהתאם לחישוב הנתבעת התובע קיבל החזר הוצאות כדין, למעט סכום בסך 35.60 ₪ אותו נותרה הנתבעת חייבת לתובע.
צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז 1957 קובע:
"כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות, עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו"
מלשון הצו עולה כי לצורך זכאות יש להוכיח ראשית "היזקקות" לשימוש בתחבורה ציבורית. בע"ע (ארצי) 100/06 עירית טירה נגד עבד אלרחמן קשוע, העוסק בזכאות להחזר הוצאות נסיעה של עובדי הרשויות המקומיות מכוח הוראות חוקת העבודה, אשר נוקטת גם היא במילים "זקוק לתחבורה", נפסק בענין זה כדלקמן:
"סבורים אנו, כי אמת המידה המרכזית לצורך הקביעה האם התקיים "מבחן ההִזקקות" במקרה פלוני, היא במרחק שבין מעונו של העובד למקום עבודתו. ככל שלא הוכח אחרת, חזקה על עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, שאינו זקוק לתחבורה ציבורית".

ר' גם דב"ע (ארצי) נו/3-46 רונית עילם נגד אטלס שירותי כוח אדם (10/9/96).

ראשית, בעניינו התובע לא הוכיח את זכאותו לתשלום דמי נסיעות באשר התובע לא הוכיח את הזדקקותו לתחבורה על מנת להגיע למקום עבודתו. התובע לא טען וממילא לא הוכיח היכן התגורר בתקופת עבודה.
שנית, אפילו היה התובע מציין את מקום מגוריו בתקופה זו – ולא כך הם פני הדברים - הרי שהתובע לא המציא כל אסמכתא המעידה על סכום כרטיס חופשי – חודשי הנטען על ידו. גרסתו של התובע בכל הנוגע לעלות כרטיס חופשי-חודשי אינה מתיישבת, על פניו, עם הרפורמה בתחבורה הציבורית אשר חלה – כך מעיון במאגרי המידע הממוחשבים – החל מחודש פברואר 2016 והוזילה את עלויות הנסיעה בתחבורה ציבורית, לתעריפים בהם נקבה הנתבעת.
שלישית, מתלושי השכר עולה כי הנתבעת שילמה לתובע מדי חודש דמי נסיעות. כאמור, מצאנו לקבוע כי תלושי השכר מהימנים ומשקפים את שצויין בהם.
מטעמים אלה, מששולם לתובע במהלך תקופת עבודתו סכום בסך 2,810.8 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה (כעולה מתלושי השכר) ותובע לא הוכיח את היזקקותו לתחבורה ציבורית ואף לא הוכיח את העלות הנטענת של כרטיסי הנסיעה, אין מקום לפסוק לזכותו, אלא את הסכום בסך 35.6 ₪ בו מודה הנתבעת.
פיצויי פיטורים
התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 5,273 ₪ (על יסוד שכר שעתי בסך 30 ₪ ברוטו) שכן נאלץ לעזוב את עבודתו עקב קבלת הוראת שהייה במתקן חולות. עוד טוען התובע כי התשלומים בגין פנסיה ופיצויים המופיעים בתלושי השכר בוצעו בניגוד לדין, מבלי שנתקבלה הסכמת התובע לכך, ויש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ולפיצויים על פי דין.
הנתבעת מנגד טוענת כי התובע לא הוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים בגין הנסיבות הנטענות על ידו במועד סיום עבודתו. הנתבעת מודה בזכאות התובע להפרשות לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הניקיון בסך של 3,267 ₪ בלבד, אשר חושבו על יסוד הוראות צו ההרחבה והשכר השעתי כמופיע בתלושי השכר. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע קיבל מדי חודש בחודשו תשלומים על חשבון פיצויי פיטורים, נוסף על שכר עבודתו המהווים את מלוא ההפרשות לפיצויי הפיטורים בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון. פיצויי הפיטורים שולמו לתובע באופן זה בהתאם להסכם ההתקשרות שבין הנתבעת למזמינת השירות - עיריית תל אביב ועל פי דרישתה של עיריית תל אביב. צורה זו של התשלום מקורה בדוקטרינת הביצוע בקרוב, לאור הקשיים הקיימים בביטוח העובדים הזרים בקרנות הפנסיה על פי דין.
כאמור לעיל, קבענו כי התובע לא הוכיח את זימונו ושהייתו במתקן חולות במועדים שנטענים על ידו. עם זאת, התובע זכאי לתשלום הפרשות בגין פיצויי פיטורים, בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הניקיון (סעיף 9(ב)(1)(ב) לצו בשיעור של 8.3% מהרכיבים כמפורט בצו).
מתלושי השכר עולה כי התובע קיבל במהלך תקופת עבודתו, סכומים שונים שהוגדרו בתלושי השכר כ"פיצויים 8.33". עיון בתלושי השכר מעלה כי התשלומים שבוצעו חלף הפרשות לפיצויי פיטורים בשיעור 8.33% בוצעו על יסוד המשכורת, דמי החגים, דמי ההבראה וכיוצ"ב – בהתאם לקבוע בסעיף 9 לצו ההרחבה בענף הניקיון. מתלושי השכר עולה כי במהלך תקופת עבודתו שולמו לתובע בגין חלף הפרשות לפיצויי פיטורים סכומים בסך כולל של 3277 ₪.
ביחס לעובד במעמדו של התובע, אשר בעת הרלבנטית לא ניתן היה לבצע בגינו הפקדות לקרן בהתאם להוראות הדין, אין מניעה עקרונית לשלם באופן שוטף את רכיב ההפרשות לפיצויי פיטורים כך שיבוא על חשבון חבות בפיצויים בסיום תקופת העבודה, בכפוף לתנאים שונים שנקבעו בהלכה הפסוקה (ר' ע"ע (ארצי) 64836-09-16 י.ב.שיא משאבים נגד GEBRE OKUBAZGY (9.8.17)). במקרה דנן, התובע נתין אריתראה שאינו אזרח ישראלי ומעמדו הערים בתקופה הרלבנטית קשיים בהפקדת הכספים לקופת גמל. הכספים בגין פיצויי הפיטורים שולמו בשורה נפרדת ומאובחנת בתלוש השכר, מעבר ובנוסף לשכר היסוד, באופן שלא קיפח את זכויות התובע. התובע אישר שקיבל את הסכומים הנקובים בתלושי השכר [עמ' 8 ש' 19], קיבל תלושי שכר באופן שוטף ועיין בהם [עמ' 6 ש' 30-33] ולא העלה כל טענה ביחס לסכומים שקיבל במהלך תקופת העבודה [עמ' 10 ש' 12-13]. התנהלות התובע מלמדת על מודעותו לצורת תשלום זו. בהתחשב בכלל הנסיבות כאמור ובשים לב לכך שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים אלא להפרשות חלף רכיב הפיצויים מכוח צו ההרחבה בענף הניקיון, לטעמנו יש מקום לזקוף את הסכומים האמורים אותם קיבל התובע על חשבון פיצויי הפיטורים.
סבורות אנו כי בנסיבותיו של הענין הספציפי שלפנינו אין די בטענות לקוניות ובלתי מבוססות של התובע לפיהן לא קיבל את פיצויי הפיטורים [עמ' 10 ש' 17-24] כדי לאיין את הסכומים אותם קיבל התובע על חשבון הפרשות לפיצויים ולקבוע כי התובע יקבל שנית את הכספים בגין אותו רכיב – כספים שאין חולק כי קיבל במהלך תקופת עבודתו.
למען לא תצא פסיקתנו חסרה נבהיר כי לא נעלמה מעינינו טענת התובע לפיה לא הסכים לתשלום חלף הפרשות לפיצויים באופן שבו בוצע התשלום בפועל (בשורה נפרדת בתלוש השכר). מאחר ומדובר בטענה עובדתית חדשה, אשר נטענה לראשונה בסעיף 23 לסיכומי התובע ובאופן שלא אפשר לנתבעת להתמודד עימה, אין כל צורך להידרש לטענה זו וממילא לאור התרשמותנו לעיל בנוגע למודעות התובע אין בה כדי לשנות ממסקנתנו.
מתלושי השכר עולה כי מדי חודש שולמו לתובע על חשבון פיצויי פיטורים מלוא הסכומים כדין, אשר חושבו בהתאם לקבוע בסעיף 9 לצו ההרחבה בענף הניקיון (הפרשה בשיעור 8.33% על יסוד שכר עבודה, דמי חגים ודמי הבראה וכיוצ"ב). מטעם זה ומהנימוקים המפורטים לעיל תביעת התובע לפיצויי פיטורים נדחית.
חלף הפרשות לקרן פנסיה – רכיב תגמולים
בכתב התביעה נתבע סכום בסך 4,746 ₪ בגין חלף הפרשות לקרן פנסיה המתבסס על שכר שעתי בסך של 30 ₪ לשעה.
הנתבעת טענה כי חישובו של התובע שגוי באשר שכרו השעתי היה נמוך מהנטען על ידו (כמפורט בתלושי השכר) וכי התובע קיבל במהלך תקופת עבודתו את מלוא הסכומים להם הוא זכאי בגין חלף הפרשות לפנסיה.
כאמור, טענת התובע לפיקטיביות לכאורה של תלושי השכר נדחתה. מצאנו לקבוע כי תלושי השכר משקפים את הרכיבים אשר שולמו לתובע הלכה למעשה.
עיון בתלושי השכר מעלה כי הנתבעת שילמה לתובע סכומים שונים מדי חודש המכונים "גמל" ו"גמל 5%". סכומים אלה חושבו מדי חודש בחודשו בהתאם לקבוע בסעיף 9 לצו הרחבה בענף הניקיון על יסוד 7.5% מהשכר בצירוף דמי חגים והבראה ובנוסף 5% מהחזר הוצאות הנסיעה.
משכך, מאחר וכאמור בתקופה הרלבנטית היה קושי לבצע הפרשות לתגמולי פנסיה בפועל לעובדים מסוגו של התובע ומשהוכח כי שולמו לתובע מדי חודש באופן נפרד ומובחן בתלוש השכר חלף הפרשות לתגמולי פנסיה שחושבו כדין – התביעה ברכיב זה נדחית.
חלף הפרשות לקרן השתלמות
לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון הוא זכאי לתשלום הפרשות הנתבעת לקרן השתלמות בסך של 4,747 ₪ המתבסס על שכר של 30 ₪ לשעה.
הנתבעת מנגד טוענת כי התובע קיבל מדי חודש בחודשו את חלק המעסיק בגין הפרשות לקרן השתלמות בהתבסס על שכרו השעתי של התובע כנקוב בתלושי השכר. עוד טוענת הנתבעת כי חישובו של התובע שגוי וכי שכרו של התובע היה שכר המינימום בענף הניקיון, כמפורט בתלושי השכר.
כאמור, לא מצאנו לקבל את טענת התובע לפיקטיביות לכאורה של תלושי השכר.
עיון בתלושי השכר מלמד כי הנתבעת שילמה לתובע מדי חודש סכומים שונים ברכיב "חלף קה"ל". סכומים אלה חושבו בשיעור של 7.5% משכרו של התובע, מדמי ההבראה ומדי החגים. החישוב בוצע בהתאם להוראות סעיף 10 לצו ההרחבה בענף הניקיון.
התובע קיבל במהלך תקופת עבודתו סך של 2,928 ש"ח בגין חלף הפרשות לקרן השתלמות.
משנדחתה הטענה לפיקטיביות של תלושי השכר ועולה מתלושי השכר כי שולמו לתובע מדי חודש חלף הפרשות לקרן השתלמות בהתאם להוראות צו ההרחבה - נדחית תביעתו של התובע לתשלום הפרשות לקרן השתלמות.
פדיון חופשה
התובע טוען כי בכל תקופת עבודתו לא יצא לחופשה שנתית בתשלום והוא זכאי אם כן לתשלום פידיון 14 ימי חופשה בסך של 2041 ₪.
הנתבעת חולקת על הסכום לו זכאי התובע ודרך חישובו. לטענת הנתבעת במהלך תקופת עבודתו קיבל התובע בגין פידיון חופשה סכומים בסך 482 ₪. בנוסף, בגמר חשבון קיבל התובע סכום בסך 1,065 ₪ כך שהנתבעת נותרה חייבת בגין פדיון חופשה סכום בסך 122.67 ₪ בלבד. טענות הנתבעת נתמכו בתצהירו של עאסי, אשר לא נחקר על הצהרותיו בענין זה ומשכך אלה לא הופרכו. די בכך כדי לקבוע כי התובע זכאי רק לסכום בסך 122.67 ₪ בגין פדיון חופשה. למעלה מן הדרוש, נציין את הדברים הבאים.
כאמור, מצאנו לקבוע כי תלושי השכר אותנטיים ומשקפים את הסכומים והרכיבים שקיבל התובע בפועל. מתלוש השכר לחודש נובמבר 2015 עולה כי התובע קיבל דמי חופשה בסך 482 ₪.
לתצהיר עאסי צורפה המחאה בסך של 1,065 ₪ בגין פדיון חופשה התואמת תלוש שכר בגין פדיון חופשה שהונפק עבור חודש נובמבר 2016, לאחר מועד סיום עבודתו של התובע, בגין גמר חשבון. עאסי לא נחקר על תצהירו בהקשר זה ומשכך גרסת הנתבעת לא הופרכה בענין זה.
חישוב דמי החופשה כעולה מסעיף 39 לתצהיר עאסי בוצע בהתאם לדין, על יסוד השכר השעתי בפועל ובהתחשב במספר ימי העבודה ובהיקפי המשרה כפי שעולים מתלושי השכר.
מטעם זה, ועל יסוד גרסת הנתבעת – התובע זכאי להפרשי פדיון חופשה בסך 122.67 ₪. זאת בנוסף לסכום בסך 1,065 ₪ בגין פדיון חופשה כמופיע בהמחאה שצורפה לתצהירו של עאסי.
דמי הבראה
התובע טוען כי לא שולמו לו דמי הבראה בגין תקופת עבודתו והוא זכאי לפיכך לסך של 3084 ₪ בגין דמי הבראה.
הנתבעת טוענת מנגד כי התובע קיבל במהלך עבודתו תשלום מלא בגין דמי הבראה וכי חישובו של התובע לשיעור דמי ההבראה שגוי.
כאמור לעיל, לא מצאנו לקבל את טענת התובע בסיכומיו לפיה הסכומים בגין זכויות סוציאליות שונות המופיעים בתלושי השכר הינם, לכאורה, פיקטיביים.
מתלושי השכר עולה כי התובע קיבל במהלך תקופת עבודתו דמי הבראה בסך של 1,983.6 ₪.
בהתאם להוראות צו ההרחבה היה התובע זכאי לסכום בסך 1,961 ₪ בגין דמי הבראה בכל תקופת עבודתו (בהתחשב בזכאות ל 7 ימי הבראה בשנה, תעריף יום הבראה בענף הניקיון בסך של 423 ₪ ועבודה בהיקף של 1475 ימים בכל תקופת העבודה, כעולה מתלושי השכר – ובהתאם לנוסחה המופיעה בצו ההרחבה בענף הניקיון).
בנסיבות אלה ומששולם לתובע סכום העולה על זכאותו על פי דין התביעה ברכיב זה נדחית.
דמי חגים
התובע טוען כי בתקופת עבודתו חלו 7 ימי חג בגינם לא קיבל דמי חגים.
הנתבעת מכחישה את טענת התובע וטוענת כי חישובו של התובע שגוי וכי התובע קיבל במהלך תקופת עבודתו דמי חגים על פי דין ואף מעבר לכך. הנתבעת העלתה טענת קיזוז בגין תשלום דמי חגים ביתר, לטענתה בגין תשלום חגים בשנת 2015 חרף היעדר זכאות בתקופה זו.
בהתאם להלכה הפסוקה דמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה בעבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר בעבור ימים שלא עבד בהם (ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח נגד ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ (30/4/02).
הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן (ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור נגד גז חיש בע"מ (4/5/15)). ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (1/11/11); ע"ע (ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק נגד שלג לבן (1980) בע"מ (28/5/07)).
התובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 28.7.2015. הזכאות לדמי חגים קמה לאחר שלושה חודשי עבודה ומשכך החלה רק מיום 28.10.15. לפיכך היה התובע זכאי לתשלום בגין יום אחד בחג פסח 29.4.16 (יום פסח נוסף חל בשבת ביום 23.4.16 ומשכך לא קמה זכאות בגינו) יום העצמאות (12.5.16) וחג השבועות (12.6.16) לשנת 2016. כפי שקבענו לעיל, שוכנענו כי התובע סיים את עבודתו בנתבעת ביום 11/9/2016 ואינו זכאי אם כך לדמי חגים בגין חגי תשרי שחלו בחודש אוקטובר 2016.
הפיצוי בגין שלושת ימי החגים להם היה התובע זכאי הינו בסך של 525 ₪ (25 ₪ לשעה X 7 שעות ליום X 3 ימים).
מתלושי השכר שהוגשו לתיק עולה כי בשנת 2016 קיבל התובע 250 ₪ בגין דמי חגים. משכך לכאורה חבה הנתבעת לתובע דמי חגים בסך של 275 ש"ל. אלא שמתלושי השכר שהוגשו עולה כי בשנת 2015 שולמו לתובע – ביתר וחרף העדר זכאות בשל אי השלמת תקופת עבודה של שלושה חודשים במועד החגים – סכום בסך 750 ₪ בגין דמי חגים. הנתבעת העלתה טענת קיזוז ומשכך חוב הנתבעת בגין דמי חגים בסך 275 ₪ מקוזז כנגד תשלום ביתר בסך 750 ₪ והתביעה ברכיב דמי החגים נדחית.
טענת קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות הנתבעת טענה כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע סך של 2,918 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, שכן נטען כי התובע נטש את עבודתו בנתבעת באופן פתאומי, ללא מתן הודעה מוקדמת.
לטעמנו אין מקום להורות בנסיבות הענין על קיזוז תמורת הודעה מוקדמת. העובדה שקבענו כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי התפטר מעבודתו עקב הוראת השהייה הנטענת אין משמעה בהכרח כי הוכחה טענת הנתבעת להתפטרות ללא הודעה מוקדמת המזכה בחלף הודעה מוקדמת (ר' ע"ע (ארצי) 4442-01-11 עצאם עותמאן אבו אלרוז נגד חיים וייצמן (9.5.12)).
הנתבעת לא הוכיחה כי התובע אכן התפטר ללא כל הודעה מוקדמת אלא רק טענה בכלליות כי התובע נטש את עבודתו. בנסיבות אלו אין מקום להורות על קיזוז תמורת הודעה מוקדמת.
סוף דבר
מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובע מתקבלת בחלקה בלבד.
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, כולם נקובים בערכי ברוטו:
פדיון חופשה בסך 122.67 ₪ (שיצורפו לסכום ההמחאה בסך 1,065 ₪ מיום 9.12.16 אשר העתקה הוגש כנספח לתצהיר עאסי).
פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקה בסך 1,500 ₪
החזר הוצאות נסיעה בסך 35.6 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת ויישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 11.9.16 ועד מועד התשלום בפועל.
בהתחשב בגובה התביעה מחד גיסא ובסכומים שנפסקו מאידך גיסא – כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ט, (06 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' חבצלת קרפ
נציגת ציבור עובדים

כרמית פלד, שופטת
אב"ד


מעורבים
תובע: ע"י ב"כ עו"ד בנימין רובין
נתבע: קפלן את לוי בע"מ
שופט :
עורכי דין: