ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סהר ינאי שוקר נגד מדינת ישראל :

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

התובע:
סהר ינאי שוקר
בעצמו

נגד

הנתבעת:
מדינת ישראל
עו"ד חגית שלנג

בית משפט זה ישב על המדוכה באשר לשאלת ההוצאות; אין ספק כי בתביעה זו הושקעו משאבים רבים מאוד – הן מצד הנתבעת והן משאבים שיפוטיים. במסגרת הדיון לא עלתה סוגיית ההוצאות וטענות הצדדים לא נשמעו בעניין.

החלטה

התובע, אדם פרטי, הגיש תביעה כספית על סך של 100,000 ₪, המוגדרת ככספית, נזיקית ו כוללת עילה של לשון הרע; יצוין כי התובע אינו מיוצג.

במסגרת כתב ההגנה, הועלו טענות מקדמיות בגינן יש לסלק את התביעה על הסף כפי שיבואר להלן;

רקע ועיקרי כתבי הטענות :

התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל בטענה כי בית המשפט, בערכאות – השלום, המחוזי והעליון – בשבתם כערכאה ראשונה וכערכאת ערעור, התרשל עת דן בענייני התובע . לשיטת התובע, רשלנות זו באה לידי ביטוי בהחלטות השיפוטיות ובפסקי הדין שניתנו בערכאות השונות; כן מעלה התובע שלל טענות כלפי השופטים שדנו בענייניו.

התובע מבקש בתביעתו סעד כספי על סך של 50,000 ₪ בגין לשון הרע ו"סעד נזיקין" על סך של 50,000 ₪, "עקב שירות משפטי רשלני, חריג ומובהק ברשלנותו, מזעזע ומפלה מאין כמוהו" ( ראו סעיף 5 לכתב התביעה).

התביעה הוגשה במקור בבית משפט השלום בירושלים; התיק עבר לבית משפט השלום בתל אביב, נוכח עתירת המדינה להעביר את התיק מירושלים, למען מראית פני הצדק ( היות וכתב התביעה מופנה כלפי שופטים שכיהנו ומכהנים בירושלים; ראו בש"א 3645/18 שצורפה לכתב ההגנה ). התובע הסכים כי הדיון יעבור, ובתנאי שהדיון יתנהל בפני כבוד השופטת ד"ר אבניאלי, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, על אף שהתביעה הוגשה לבית משפט השלום. בית המשפט התייחס לכך ודחה את בקשתו , בין היתר, מהטעם כי לא ניתן להעביר את הדיון לבתי משפט בעלי סמכות עניינית שונה , וברי הוא שמתדיין אינו קובע בפני איזה מותב ידון עניינו.
כתב התביעה שבפני הינו בן עמוד אחד וכולל חמישה סעיפים; בסיומו מסכם התובע כדלקמן, באלה המילים כי הסעדים המבוקשים על ידו – "עקב שירות משפטי רשלני, חריג ומובהק ברשלנותו, מזעזע ומפלה מאין כמוהו סעד נזיקין מבוקש 50,000 ₪, ועל לשון הרע והוצאת דיבה סעד מבוקש 50,000 ₪. סכום תביעה זה נמוך, ומטרתה אינה סחטנות, המדובר בשירות למען הציבור בישראל ע"י מקרה פרטי".

אציין כבר כאן, כי כתב התביעה אינו ברור מבחינת המסכת העובדתית, הרקע והעילות המשפטיות; על כן, יובא להלן " תרגום" עיקרי הדברים שמביא התובע בכתב התביעה;

התובע גורס, כאמור לעיל, כי בית המשפט בערכאות השונות , התרשל עת דן בענייניו. התובע מפנה תחילה לנספחים הסרוקים לקובלנה הפלילית שהגיש נגד שלושה שופטי בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה ו"נציב מערך התביעה" כהגדרתו. כבוד השופט כדורי קבע בהחלטתו מיום 17.05.2017 כי לאחר שעיין בקובלנה ובטענות הקובל בדבר אי המצאת הסכמת היועץ המשפטי לממשלה בהתאם לדין, הדיון בקובלנה מופסק עד שימנה לו הקובל (התובע כאן ) עורך דין. התובע ערער על החלטת כבוד השופט ומפנה לפרוטוקול הדיון בתיק עק"פ 52766-06-17 מיום 15.10.2017.

לאחר מכן, מפנה התובע את התביעה כנגד "המשלחת של שופטי העליון" כהגדרתו , מציין שמם ומפנה למספרי תיקים (ראו סעיף 2 לכתב התביעה).

עוד טוען התובע שהדברים שנרשמו בפרוטוקולים השונים מהווים לשון הרע ( מפנה לדברים שאמר בעצמו לפרוטוקול וטוען כי מדובר בלשון הרע – ראו בסעיף 3 לכתב התביעה ).

על מנת לקצר, התובע מפנה להליכים נוספים, ומלין על התנהלות השופטים, ת וך מתן פרשנות מנקודת מבטו על הדברים (ראו סעיפים 3 ו – 4 לכתב התביעה) ; עוד מפנה לכך ש"זכותו של כל אדם, להתלונן על כל אדם למשטרה [...]" (ראו סעיף 3 לכתב התביעה).

בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי יש לסלק את התביעה על הסף. המדינה טוענת שכתב התביעה אינו ברור, והטענות המבואות בו אינן מובנות כלל. לטענתה, אין מסכת עובדתית המקימה עילת תביעה בהתאם לסעיף 9 (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: " התקנות").

במסגרת סעיפים 11-19 לכתב ההגנה, מביאה המדינה את השתלשלות העניינים ואת ההליכים אותם ניהל התובע בעניינינו. המדינה מוסיפה ומציינת, כי התובע לא חשף בעצמו את התשתית העובדתית כדבעי , ולפיכך אין בתיאור ההשתלשלו ת כדי למצות את כלל העובדות.
המדינה מפנה לחסינות השופטים – חסינות מהותית ומלאה – בהתאם לסעיף 8 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). כן מפנה לכך כי בין המדינה לבין השופטים לא מתקיימים יחסי עובד – מעביד. בנוסף, מפנה שאין למדינה אחריות שילוחית על מעשי השופטים.

לעניין טענת לשון הרע – מפנה ל חסינות מכוח סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ולרע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (נבו, 19.08.2009) (להלן: "הלכת פואד חיר").

עוד מוסיפה, כי התובע מנסה להביא לשינוי פסקי דין והחלטות שניתנו; חל מעשה בית דין והשתק פלוגתא.

התובע הגיש כתב תשובה; במאמר מוסגר יצוין כי כתב התשובה של התובע נמחק מהתיק והוגש תחתיו כתב תשובה חדש, זאת נוכח ההשתלחות כלפי ב"כ המדינה ובכלל, עשיית שימוש בביטויים פוגעניים, אשר הנתבעת טענה כי הם עולים לכדי איום. בהחלטתי מיום 12.07.2018 קבעתי כי התובע יגיש כתב תשובה ענייני, קצר וממצה שיערך בצורה נאותה. יודגש כי מצאתי שיש ממש בטענות הנתבעת, ואף התגובה שהגיש התובע הי יתה נגועה במסכת השתלחויות נוספת ובביטויים מבישים, הן כלפי עורכת הדין. ציינתי בהחלטתי כי התגובה שהגיש התובע לא הייתה ראויה כשלעצמה, אולם העברתי אותה לתשובת המדינה כדבר ש בשגרה, כפי שנעשה ביחס לכל תיק.

בכתב התשובה המתוקן טוען התובע באופן כללי . ביחס לטענות שהעלתה הנתבעת בקשר לסילוק התביעה על הסף, טוען התובע כי גם אם התביעה תסולק, אין זה חשוב ותפקידו " לתעד" (ר' סעיף 8 לכתב התשובה המתוקן) .

בתמצית טענות הצדדים בעניין הטענות המקדמיות:

יצוין, הבקשה לסילוק על הסף הובאה במסגרת כתב ההגנה, ולא הוגשה בקשה נפרדת.

הנתבעת טוענת בכתב ההגנה כי כתב התביעה אינו מגולל מסכת עובדתית סדורה, או כל מסכת עובדתית שהיא.

עסקינן בתובענה שעניינה השגה על החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי כבוד השופטים בערכאות השונות. הדרך להשיג על החלטות שיפוטיות קבועה בדין, בין אם בדרך הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור.

התובע הכביר בהליכים ובקשות ואף ערער על החלטות ופסקי דין שניתנו בעניינו. עת לא הצליח, הוגשה תביעה נזיקית שמטרתה לעקוף את דרך המלך של הגשת ערעור.

כמו כן, יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת חסינות שיפוטית מהותית ומלאה מכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין. פקודת הנזיקין מעניקה חסינות לבעל תפקיד שיפוטי, הנתבע בגין פעולות שביצע במהלך ובמסגרת תפקידו השיפוטי. הנתבעת מפנה לפסיקה (ראו החל מסעיף 28 לכתב ההגנה). אין עוררין כי ההחלטות שניתנו על ידי השופטים הינם תוך כדי ובמסגרת תפקידם השיפוטי. החלטות אלה ניתנו כדין, ללא זדון, ללא רשלנות רבתי, וללא שנפ ל פגם בהתנהלות השופטים. אשר על כן , הדין מעניק חסינות שיפוטית ביחס לפעולות שבוצעו במהלך ובמילוי תפקידם השיפוטי של כבוד השופטים.

עוד מוסיפה הנתבעת כי למדינה אין אחריות שילוחית על מעשי השופטים לנוכח העדרם של יחסי מרות ושליטה בין השופטים למדינה, יחסים שהם הבסיס לאחריות השילוחית בנזיקין במסגרת יחסי עובד - מעביד. כמו כן, למדינה אין אחריות שילוחית מכח תורת האורגנים. מכל מקום, הטלת חובה שכזו עוקפת את טעמי החסינות.

לעניין טענת לשון הרע – מפנה הנתבעת לחסינות מכוח סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע ולהלכת פואד חיר, הקובעת כי החסינות המוקנית הינה מוחלטת. טענת התובע לפיה רישום בפרוטוקול במהלך דיון של דבריו שנאמרו בפני השופטים היושבים בדין, תוך דיון בערעורו, מהווים פרסום לשון הרע , הינה כה אבסורדית עד שהיא עומדת חסרת מילים כנגדה.

עסקינן במעשה בית דין/השתק פלוגתא; עניינו של התובע נדון על ידי הערכאות השונות, כאשר בכל פעם הוא לובש ופושט צורה אחרת ובכל ההליכים, למעט אחד שטרם הסתיים, בית המשפט דחה את טענותיו. בכל פעם ניסה התובע להביא לשינוי פסק דין שניתן כנגד בעל דין שאינו צד להליך דנן ("אינספקס בע"מ"), וזאת על ידי ניהול הליכים שונים .

הנתבעת מפנה לתקנות 100 ו – 101 לתקסד"א – היעדר עילה והעדר יריבות. כתב התביעה ערוך באופן שאינו ברור ואינו עונה על דרישות תקנה 9 (5) לתקסד"א. הן מנוסח כתב התביעה עולה כי היריבות היחידה של התובע, אם בכלל הינה הנתבעת בסכסוך המקורי. עוד מוסיפה כי התביעה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט והיא קנטרנית וטורדנית.
ולטענות התובע; התובע השיב בכתב התשובה בקצרה כי - "נניח ותביעה זו תימחק ע"י מאן דהוא, אין זה חשוב, תפקידו של התובע לתעד, ואינו יכול לעשות את מה שאינו תלוי בו".
בדיון שנערך ביום 12.12.2018 הערתי כי מדובר בתביעה שהוגשה כנגד שופטים, שהמדינה הגישה כתב הגנה, שבמסגרתו העלתה בקשה לדחייה על הסף. התובע התבקש להבהיר את תביעתו, וכן להתייחס לבקשה שהעלתה הנתבעת, לדחיית תביעתו על הסף.

התובע השיב כי הנתבעת לא הגישה בקשה למחיקה על הסף. כן הפנה להחלטת כבוד הרשם לעניין הגשת בקשה נפרדת והנתבעת לא עשתה כן. התובע הפנה במעמד הדיון לכך שהקליד מסמך בן שלושה עמודים המשקף את המבוקש על ידו . המסמך צורף וסומן –ת/1.

הערתי כי אני ערה להחלטת הרשם לפיה ציין כי יש להגיש בקשה נפרדת, אולם לא ניתן להתעלם מכך שבמסגרת כתב ההגנה הועלתה הבקשה, וכי התובע התייחס לכך במסגרת כתב תשובתו. אשר על כן, ביכרתי כי התובע ישיב לבקשת הסילוק על הסף במעמד הדיון; סבורני כי היות והתובע אינו מיוצג והמענה לבקשה יהיה מסורבל וכרוך בהמשך השקעת משאבים – הן של הצדדים והן של בית המשפט, מן הראוי שהתובע י שיב לבקשה במעמד הדיון. וכך התובע הסביר:

"מדובר בתביעה של רשלנות בוטה בחריגה של 6 שופטים שמתחלקים לשתי קבוצות, קבוצה אחת שופטים במילוי תפקידם. גב' גילה שטייניץ, גב' חיות וגב' נאור – שופטות במילוי תפקידם. באופן עקרוני ב-2.9.18 נפסק פס"ד בבימ"ש העליון מס' 3359/18.
השופט מר מני מזוז כתב פס"ד בהרכב של וילנר ועמית, הפוטרת את המדינה מאחריות שילוחית של שופט במילוי תפקידו. מדובר בניגוד אינטרסים. שופט לא יכול לכתוב פס"ד שיכול להשפיע עליו, במקביל שהוא כנתבע בבימ"ש השלום. לכן, מה שעשה מר מזוז הוא פעל נגד האתיקה המקצועית אבל אציין שדווקא פס"ד זה יצא נגד המדינה-הנתבעת. כיוון שההרכב מנה את כל האפשרויות שעל אדם לפעול לפני שהוא תובע בכך תימנע תביעה נגד שופט או רשלנות נגד שופט.
באופן כללי הסייגים הם, מבקש פסילת שופט. להתלונן לנציב קבילות שופטים לערער לערכאה הגבוהה יותר. לא צוינה אפשרות להתלונן למשטרה. עם כל זאת, כתב ההרכב ששופט שפעל במילוי תפקידו תוך פעולה בזדון או ניצול סמכותו לרעה ציין מר מזוז בצריך עיון. זאת אומרת, שלכל כלל יש יוצא מהכלל ולכן, הטענות המופנות נגד כל השופטים המוזכרים בכתב התביעה הן חריגות ותיכף אמנה אותן בקצרה – זה לגבי שופט במילוי תפקידו.
אציין שהתלוננתי לנציב תלונות הציבור על השופטים, התלוננתי למשטרה בתלונה 132135/18 וכמובן ערערתי ע"א 4522/14 ביקשתי בפרוטוקול שורה 7 בקשה לפסילת שופט, אין בפרוטוקול מענה, הגשתי תצהיר עדות ראשית גם במשטרה וגם בתיק עצמו ובו אני טוען שאין מענה לפסלות שופט ולכן פסק הדין לא חוקי.
אני מחזיק בידי את התצהיר שמסרתי שאמרתי עכשיו. הוא מופיע גם בכתב ההגנה נספח 3 של הנתבעת וגם בערעור של הקובלנה הפלילית שמוזכרת בכתב התביעה בעמ' 24.
עד עכשיו דיברתי על שופטים במילוי תפקידם.
לגבי הרכב ע"א 4522/14 – מדובר בשופטים שלא במילוי תפקידם. שופט שלא ענה לבקשה לפסילת שופט על פי חוק שהוא חייב לענות לאלתר על הבקשה למעשה, לא הכשיר עצמו להיכנס לתפקיד שופט ולכן מדובר בנייר שאין לו משמעות משפטית שיש לאכוף אותה. עקב זאת, אין סופיות הדיון. כמובן שמדובר בזכות בסיסית של אזרח לבקש לפסול שופטים וכמובן ההרכב לא פעל על פי חוק וגם ציין בפסק דינו שביקשתי לפסול את כל השופטים בבחינת מה שהוא כותב הוא לא מקיים בעצמו.
מאחר והשופטים לא ענו לבקשה לפסילת שופט, ההגדרה המשפטית שלהם הם עובדי מדינה או עובדי ציבור".
(עמ' 2-3 לפרוטוקול).

התובע שב והמשיך לטעון (ראו עמ' 3 שורות 21-24).

הנתבעת עמדה על בקשתה לסילוק התביעה על הסף מהטעמים שהובאו בכתב הגנתה, ולתובע ניתנה הזכות להגיב לדברים (ראו עמ' 4 שורות 7-21). במעמד זה, ביקש התובע "צו שמונע מכל אדם אחר מלהמשיך לצטט את פס"ד של גב' שטייניץ ושאר חברי ההרכב מאחר והוא מפחיד אזרח בניגוד לדין הפלילי להתלונן על שופט" (עמ' 4 שורות 19-21).

המדינה התייחסה לכך והשיבה כי בקשה דומה כבר הוגשה בתיק , ואין הליך המאפשר לערכאת השלום לפסול פסק-דין שניתן ב בית משפט מחוזי או בבית משפט עליון. למעשה, ערעור על החלטת כבוד השופטת שטייניץ היה אמור להיעשות בדרך של ערעור, והסמנטיקה לפיה ההרכב "נחשב או לא נחשב" אין בו דבר (ראו עמ' 4 שורות 24 -27).

התובע הפנה בתגובתו, בין היתר, לכך שחוק בתי המשפט מקנה לבית המשפט, אף בית המשפט לתביעות קטנות, את הסמכות האגבית או העניינית להחליט כפי נסיבות העניין (ראו עמ' 4 למטה וכן עמ' 5).

עד כאן טענות הצדדים ביחס לטענות המקדמיות.

הערות ביחס למהלך הדיון:

אקדים ואציין כבר בשלב זה; כתב התביעה, במתכונתו, מעלה קשיים, הן "פרוצדורליים" והן מהותיים. על אף זאת, קדם משפט ראשון התקיים ביום – 12.12.2018 במסגרתו נשמעו טענות התובע.

בשולי הדברים, ולא בשולי חשיבותם אציין כאן כי בית משפט זה הטה אוזן כרויה ונפש חפצה לתביעה זו ככל תביעה. על אף הבעייתיות הנשקפת מכתב התביעה כמתואר, בית המשפט בחן כל בקשה שהוגשה והעבירה לתשובת המדינה ולתגובה.

לאחר שדברי התובע וב"כ המדינה נשמעו בקשב רב, נדחה התיק לעיון ולמתן החלטה שתשלח לצדדים.
דיון והכרעה:

אומר כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה התביעה תסולק על הסף ולהלן אבאר;
מחיקת תביעה, ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בהם רק במקרים קיצוניים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני; יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (י. זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית-1995), עמ' 183; ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 – 156). עוד לעניין זה ראה: ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה, פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב –יפו, פ"ד מ (2) 668.

ככלל, בקשה למחיקה על הסף בהעדר עילה, תיעתר אך ורק אם מבדיקת כתב התביעה על טענותיו, מתברר כי אלה אינן מצמיחות עילת תביעה:

"העדר עילת תביעה הוא, אפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו, את כל העובדות המהותיות אשר פירש בו בהתאם לתקנות 9 (5) ותקנה 71 (א). אם אף ברור ונעלה מכל ספק הוא שעל יסוד העובדות שטען להם לא יכול התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז – ורק אז – אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה." (י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), עמ' 384) .

סעיף 9 (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, מורה - "ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה: [...] (5) העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה".

סבורני, כי כתב התביעה במתכונתו, מעבר לכך שאינו מנוסח באופן ברור ונהיר, אינו כולל פירוט של העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה כפי שהדין מורה . כתב התביעה הינו בן עמוד אחד וכולל חמישה סעיפים, כאשר האחרון שבהם הוא "סעיף סיכום". באופן רגיל, היה ניתן לתקן את כתב התביעה, אולם בנסיבות העניין אף "תרגום" כתב התביעה לכלים משפטיים, אינו מעמיד עילה וסעד, ולהלן אבאר;

הפכתי והפכתי, גם ב - ת/1 אותו הגיש התובע, אולם לא מצאתי בו כל "השלמה" לעילות ראויות או טעמים בגינם ניתן להעמיד מכוחם סעד.

הלכה למעשה, התובע מלין על החלטות שיפוטיות; ככל והתובע אינו שבע רצון מההחלטות שניתנו בענייניו הדרך הנכונה היא להגיש ערעור. באשר לצו שהתבקש כמתואר לעיל - עת מיצה התובע את היכולת לערער (והוגשו ערעורים), לא ניתן לעתור לבית משפט זה, בכלל ובפרט , לבקש את הצו שלעיל. בית משפט השלום אי נו מוסמך בדין להורות בצו על בטלות הליך אחר שהתקיים בפני ערכאה אחרת , קל וחומר ערכאות גבוהות יותר, או להורות כי "אינו חוקי" ; כן אינו יכול ליתן "צו שמונע מכל אדם אחר מלהמשיך לצטט את פס"ד של גב' שטייניץ ושאר חברי ההרכב מאחר והוא מפחיד אזרח בניגוד לדין הפלילי להתלונן על שופט" (עמ' 4 שורות 19-21) , שכן המבוקש אינו בדין.

סבורני כי רק מטעמים אלה ניתן להורות על סילוק התביעה;

תביעה זו מעוררת קושי נוסף; הריני מפנה לסעיף 8 לפקודת הנזיקין המורה כדלקמן;
"רשות שופטת" - "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

המדינה בכתב הגנתה מפנה לציווי המקראי – "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" (רות רבה פרשה א' א). כן מפנה לסקירה משפטית רחבה בנושא (ראו בכתב ההגנה החל מסעיף 27). המדינה גורסת כי עסקינן בחסינות רחבה, וזאת בכדי לשמו ר על עצמאות שיפוטית , ומפרטת כי חסינות זו חיונית להבטחת אי תלותם של השופטים . (ראו בין היתר ת.א 94906/00 פיטוסי נ' כבוד השופט אברהם יעקב; בר"ע 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (נבו, 23.03.2001 ) וגם ת.א 18315-05-12 צבי בלסקי נ' רמ-הובלות) ע"א 35684-10-11 מדינת ישראל נ' טוטיאן ואח' ( בנבו ,10.7.2012).

לא נעלם מעיניי מאמרה של כבוד השופטת ד"ר דפנה אבינאלי, "מי ישפוט את השופטים וכיצד?", הפרקליט מז חוברת א', שם עלתה סוגית החסינות בהרחבה; במאמרה מפנה כבוד השופטת אבניאלי , בין היתר, לסעיף 8 לפקודת הנזיקין ולת .א 19309/97 פרדימן נ' עו"ד כץ ולברע"א 2135/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (מיום 13.03.2001) (להלן: "פרשת פרידמן"). בפרשת פרידמן נקבע לראשונה כי ניתן לחייב את המדינה באחריות שילוחית לעוולות שיפוטיות, במידה ומדובר "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" (רא ו הפניה בהערת שוליים מספר ארבע, י' גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" עלי משפט ב (תשס"ב) 255) .

כבוד השופטת אבניאלי מציינת במאמרה כי "הלכת פרידמן מסמנת כרסום בחסינות השיפוטית המוחלטת שממנה נהנו עד כה שופטים בישראל, כיון שהיא מאפשרת לניזוק מעוולה שיפוטית להעמיד במבחן את מעשיו ומחדליו של השופט, ואף לקבל פיצוי מהמדינה בגינם. פרשת פרידמן אף מסמנת כרסום במעמדם של השופטים, מאחר שהיא מבוססת על התפיסה, כי יחסי הגומלין בינם לבין המדינה הם יחסי עובד-מעביד" (ר' עמ' 77 למאמר).

במאמרה, מפנה כבוד השופטת אבניאלי לכך שלשיטתה, עסקינן בחסינות דיונית בלבד ועל כן, ניתן לכאורה לתבוע את המדינה גם כאשר לא ניתן לתבוע את השופט עצמו. הרציונל העומד בבסיס האפשרות להגיש תביעה נגד המדינה היא שהמדינה אחראית למעשיהם ומחדליהם של שופטיה בהיותה מעסיקה (אחריות שילוחית) וקיימת גם האפשרות לחיוב המדינה כאחראית באחריות ישירה לעוולות שיפוטיות.

במאמרה, סוקרת כבוד השופטת אבניאלי, בין היתר, את הפסיקה לאחר פרשת פרידמן.

מסקנתה, בסיום המאמר היא כי נראה שתמו הימים בהם שופטים נהנו מחסינות מוחלטת ולא נדרשו לתת את הדין על פעולותיהם השיפוטיות, גם אם נעשו על ידם בזדון או בחוסר סמכות מוחלט. לשיטתה, פרשת פרידמן מדגימה את השינוי שחל במשפט הישראלי ואת הצורך למצוא את נקודת האיזון בין החסינות השיפוטית המוחלטת ששלטה בכיפה עד היום, לבין הזכות לפיצויים של נפגע מעוולה שיפוטית. בפרשת פרידמן נמצאה נקודת האיזון ונקבע כי ניתן יהיה להגיש תביעה נגד המדינה במידה ומדובר "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" (ר' עמ' 103 למאמר) .

כבוד השופטת אבניאלי סבורה שיש לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה, אך לא במקרה של רשלנות מצד השופט, אלא במקרה של פעולה בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות. אחריות המדינה לא תהיה מבוססת על אחריות שילוחית, אלא על אחריות ישירה למעשיו של השופט כאורגן של המדינה. לשיטתה, במסגרת זו ניתן יהיה להרחיק לכת ולהגיש תביעה נגד המדינה הן במקרים שאין מדובר בעוולה של שופט, אלא במקרים של הפרת החובה השלטונית של המדינה, קרי החובה להבטיח קיומה של רשות שיפוטית תקינה, והחובה למנות שופטים המסוגלים לבצע את תפקידם נאמנה (ראו בעמ' 103). בסיום מאמרה כותבת כבוד השופטת אבניאלי כי לא נותר אלא להמתין להכרעות שיפוטיות נוספות ולראות איזה דרך תאומץ (שם).

הריני מפנה ל רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' מוסא איברהים עלי אדם (נבו, 02.09.2018) שם נידונה סוגיה דומה ושם נפסק על ידי כבוד השופט מ. מזוז -
"מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות - השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים - מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית.

פועל יוצא של סיווג החסינות השיפוטית כחסינות מהותית הוא כי לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה שיפוטית, שהרי מדובר באחריות לאחריות ( ברק, אחריות שילוחית, בעמ' 74-71), ואף לא באחריות ישירה ( כאורגן של המדינה), שהרי כלל לא קמה אחריות.

מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה. המסקנה הפרשנית לפיה יש לראות את החסינות המוקנית לרשות השופטת ולנושאי משרה שיפוטית כחסינות מהותית נובעת מכך שהתכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות לא תושגנה אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה האם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה. גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים. חשיפה לתביעות משפטיות, גם אם באופן עקיף, וכפועל יוצא חשיפתם של נושאי משרה שיפוטית לתיוגים שליליים, עלולה לעורר חשש לשקילתם של אינטרסים אישיים, או למראית-עין של שקילתם של אינטרסים כאלה, הזרים לסכסוך המובא לפני נושא המשרה השיפוטית [...]
...
"ראוי לענין זה להדגיש כי מבחן אחריות כגון " רשלנות רבתי", או " מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", כפי שהוצע בענין פרידמן, או כל הגדרה דומה אחרת, הוא מבחן שאין לו גבולות אנליטיים וסופו שיישחק ויתמסמס לרשלנות סתם, כפי שכבר ניכר בפסקי דין שונים שניתנו בסוגיה זו, ומכאן ועד להצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית, הדרך קצרה. ודוק - החשש ל"הצפה" לענין זה אינו בהיבט של עומס על בתי המשפט אלא עיקרו בנזק המערכתי למערכת השפיטה והפגיעה בעקרון אי התלות כמפורט לעיל.

ראוי להדגיש לענין זה כי תכליתה העיקרית של החסינות השיפוטית היא לשרת את האינטרס הציבורי, ולא את האינטרס האישי של נושאי המשרה השיפוטית ( גלעד, בעמ' 263; אבניאלי, דיני חסינות, בעמ' 58). לציבור אינטרס ראשון במעלה בתפקודה התקין של מערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה המספקת לציבור שירות נאמן והוגן, ללא מורא וללא משוא פנים, בתחומים של אכיפת החוק, הכרעה בסכסוכים פרטיים וקיבוציים וביקורת שיפוטית על פעולות רשויות השלטון".

גם אם נלך לשיטת התובע; סבורני כי אין בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, ב- ת/1 ובדברים שהעלה התובע במסגרת הדיון, כדי להוות "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" או כי מדובר במקרה של פעולה בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות. התובע מעלה טענות חמורות ללא בסיס וללא תשתית מינימלית, והכל בגדר "ד ברים בעלמא". לטעמי, אין די באי שביעות רצון מהחלטות שיפוטיות.

סבורני כי גם אם התובע סבור שהשופטים היושבים בדין "טעו" כביכול, עת דנו בענייניו – עומדת לו הדרך להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור. נראה כי התובע התדיין בפני ערכאות גבוהות יותר , וניתנו בענייניו הכרעות. אף אם סבור כי הכרעות כלשהן "שגויות", עדיין אין הדבר מקים זכות תביעה. יש לפרש "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" למקרים חריגים של פעולות שנעשות, חלילה, בזדון, משוא פנים והטיית משפט. קרי – לפעולות שא ל לשופטים בישראל לנהוג.

בנוסף, עולה קושי ממשי נוסף על תביעה נגד המדינה כ"מעסיקת השופטים". ראו טענות הנתבעת ביחס לכך כי בין המדינה לשופטים אינם שוררים יחסי עובד-מעביד. אינני נכנסת לעובי הקורה בעניידי לטעמי, ביתר הנימוקים כדי לסלק את התביעה על הסף .

כמו כן, אין לשעות לטענות התובע ביחס לטענת לשון הרע – ראו סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע והלכת פואד חיר. רואה אני עין בעין את טענות הנתבעת בעניין. לא ברורה טענת התובע כי הדברים שנאמרו לפרוטוקול ונכתבו מפיו, כיצד אלה מהווים לשון הרע (ראו סעיף 53 לכתב ההגנה) . הנתבעת מפנה לנאמר בפסקי הדין על דברי הבלע אותם אמר התובע עצמו בבית המשפט העליון ועל ההשתלחויות בכבוד השופטים ובתי המשפט, בבחינת "קשוט עצמך תחילה" ולהפניה לסעיף 255 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 . כן הובא בהקשר זה כי אין עסקינן "בביקורת כנה ואדיבה" של התובע.

סבורני כי די בטעמים אלה בכדי להורות על דחיית התביעה על הסף.

מעבר לצורך אציין כי עיינתי עיון רב בהליכים אותם ניהל התובע ואליהם הוא מפנה; עולה שבית המשפט, על ערכאותיו, ישב בדין בנפש חפצה באשר לבקשות התובע ותביעותיו. לא נמצאה תשתית לטענות שהעלה התובע , ועולה כי לא נמצא פגם בהתנהלות השופטים אותם התובע מציין בתביעתו.

סוף דבר:

לאור האמור, והמקובץ לעיל, דין התביעה להידחות על הסף.

בית משפט זה ישב על המדוכה באשר לשאלת ההוצאות; אין ספק כי בתביעה זו הושקעו משאבים רבים מאוד – הן מצד הנתבעת והן משאבים שיפוטיים. במסגרת הדיון לא עלתה סוגיית ההוצאות וטענות הצדדים לא נשמעו בעניין.

מלפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ט, 14 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סהר ינאי שוקר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: