ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אסד טאריג נגד מדינת ישראל :

לפני כבוד ה שופטת עמיתה יהודית שטופמן

עותרים

אסד טאריג
ע"י ב"כ עו"ד טמיר ואח'

נגד

משיבים

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

פסק דין

נושא העתירה:
עתירה לפי סעיף 21(21) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, כנגד החלטת המשיב, מיום 7.3.2018, לפיה נדחתה בקשת העותר לקבלת היתר להובלת חומרים מסוכנים ( להלן - " ההיתר" או " היתר חומ"ס"). במסגרת העתירה מבוקש להורות למשיב להנפיק לעותר את ההיתר המבוקש.

העובדות העיקריות הרלוונטיות לעתירה הן כדלהלן :
העותר, אזרח ישראלי, בעל רישיון נהיגה משנת 2007, מורשה לנהוג ברכב משא, גורר ונגרר בדרגות B, C, ו-E. העותר עובד כנהג משא מקצועי. לא שנוי במחלוקת כי לעותר היה היתר חומ"ס שהונפק לו בשנת 2013 ,שהיה בתוקף עד לחודש מרץ 2015. לאחר שפג תוקפו לא חודש ההיתר על-ידי העותר, וזאת מן הטעם שבאותה העת לא עבד כנהג משא של חומרים מסוכנים.

במהלך שנת 2017 החליף העותר את מקום עבודתו, ובמקום עבודתו החדש נזקק להיתר חומ"ס. העותר פנה למשיבה לקבלת היתר חומ"ס, וביקש לחדש את ההיתר הקודם. עם פנייתו נדרש העותר להשתתף בקורס למובילי חומרים מסוכנים, העותר השתתף בקורס והשלים אותו ביום 25.8.2017.

ביום 28.8.2017 קיבל העותר את תגובת המשיב, החתום על-ידי מנהל אגף רישוי ומל"ח, מר אסי סוזנה, ולפיה נדחתה בקשתו של העותר לקבלת היתר חומ"ס, וזאת מן הטעם שהעותר אינו עומד בתנאי האמור בתקנה 11( א)(3) לתקנות שירותי הובלה, תשס"א-2001 (להלן – " התקנות") שזו לשונה:

"11. (א) מי שנתקיימו בו, להנחת דעתו של המפקח, התנאים המפורטים להלן רשאי לקבל היתר לנהוג ברכב המוביל חומר מסוכן;
...
(3) בשנתיים שקדמו להגשת בקשתו הוא לא הורשע באחת העבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק;"

לאחר שפניות של העותר ובא-כוחו למשיבה לא נענו, הגיש העותר עתירה מנהלית (עת"מ 24074-12-17 (להלן – "העתירה הראשונה")). במהלך הדיון בעתירה הראשונה הסביר המשישל שגגה לא נענו פניותיו של העותר.
ביום 6.2.2018 נקבע בעתירה הראשונה כי ל אור הודאת המשיב באשר לשגגה בגינה לא הומצאו לעותר נימוקים להחלטת המשיב, ההליך יושב למשיב אשר יערוך שימוע לעותר , "בלב פתוח ובנפש חפצה".
ביום 20.2.2018 התקיים השימוע לעותר על-ידי המשיב, בנוכחות בא-כוחו של העותר.
לאחר השימוע, ביום 7.3.2018 ניתנה החלטתו של המשיב , אשר דחה את בקשה העותר לקבלת היתר חומ"ס.
בהחלטתו קבע המשיב כי העותר אינו עומד בתנאי תקנה 11(א)(3) מאחר שבשנתיים שקדמו לבקשת האישור הורשע העותר בעבירות התנועה המנויות בתקנה והם: עבירה לפי תקנה 364ד(ב)(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 – אי החזקת אישור מכייל טכוגרף; עבירה לפי תקנה 306 לתקנות התעבורה – נהיגה ברכב שאינו תקין; עבירה לפי תקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה – הובלת מטען בעל משקל עודף.

בשל החלטת המשיב לדחות את בקשת העותר לחידוש היתר חומ"ס, הוגשה העתירה דנן ביום 12.3.2018.

טענות הצדדים:
העותר:
העותר טוען כי המדובר בחידוש היתר שפג תוקפו, ולא בבקשה חדשה לקבלת היתר חדש כטענת המשיב ( סעיף 20 לסיכומי העותר). משכך, היה על המשיב לפעול על פי הוראות תקנה 11( ג) ולא 11( א) כפי שעשה, ולאור ההלכות שנקבעו בעניין זה ( סעיפים 20–24 לסיכומי העותר). עוד טוען העותר כי העבירות המיוחסות לעותר במסגרת תקנה 11( א)(3) הן עבירות אשר בפועל נמצאות באחריות המעסיק של העותר. כנהג שכיר, אין לעותר ידע, מיומנות וסמכות הנדרשים על מנת לפקח על הרכבים שבהם הוא נוהג.
העותר קיבל את אישור המעסיק וקצין הבטיחות בדבר תקינות הרכב, בטרם נהג ברכב. העותר מציין כי המעסיק הוא ששילם את הקנסות שהוטלו על העותר, עובדה המעידה על כך שהמעסיק נטל אחריות לעבירות שבהן הואשם העותר ( סעיפים 25–30 לסיכומי העותר).

באשר לעבירות עצמן, טוען העותר כי העבירה לפי תקנה 85( א)(5) אינה רלוונטית לענייננו מאחר שהעותר הורשע בה לפני יותר משנתיים, ביום 4.5.2016. כמו כן, לטענת העותר, אין לייחס לו אחריות לעבירה זו, מאחר שהונפקה לו תעודת משלוח, לאחר שהרכב נבדק על-ידי קצין הבטיחות של מעסיקו באותה העת ( סעיף 32 לסיכומי העותר).
באשר לעבירה לפי תקנה 364 ד(ב)(4), טוען העותר כי מדובר בעבירה טכנית בלבד, הניתנת לבדיקה אלקטרונית בקלות, ואינה מצדיקה פגיעה כה מהותית בחופש העיסוק של העותר ( סעיף 33 לסיכומי העותר).
עוד טוען העותר שאין לזקוף לחובתו את העבירה לפי תקנה ,306 וזאת מאחר שלא ניתן לדעת בשל איזו עילה נעברה העבירה, כי על פי התקנה עצמה ניתן להרשיע בשל מספר עילות שונות. מכול מקום טוען העותר, כי אין לייחס לו אחריות לעבירה זו, מאחר שמעסיקו באותה העת שילם את הקנס ולקח אחריות בגינה ( סעיפים 34–35 לסיכומי העותר).

העותר טוען כי השימוע שנערך לו על-ידי המשיב היה " אך כדאי לצאת ידי חובה" ובמקרה כזה, שבו נפגעות זכויות העותר, נדרש המשיב להפעיל שיקול דעת ענייני ( סעיפים 36–40 לסיכומי העותר). עוד טוען העותר כי החלטת המשיב מהווה פגיעה קשה בחופש העיסוק של העותר. לטענת העותר המדובר בהחלטה שאיננה מידתית, אי מתן ההיתר מהווה פגיעה חמורה בעותר ובמשפחתו כאשר, מנגד, לא קיימת כול סכנה לשלום הציבור, אם יינתן לעותר ההיתר המבוקש ( סעיפים 41–45 לסיכומי העותר).

המשיב:
לטענת המשיב, הבסיס הנורמטיבי לבחינת בקשות לקבלת היתר חומ"ס הוא תקנה 11( א) לתקנות. לטענת המשיב, התקנה אינה מבחינה בין תנאים למתן היתר חומ"ס חדש לבין חידוש היתר ( סעיף 21 לסיכומי המשיב). כמו כן, לטענת המשיב, העובדה לפיה המחוקק בחר להתייחס לעבירות מסוימות כתנאי לקבלת היתר, מעידה על כך שאין מדובר בעבירות קלות ערך, בהתייחס להובלת חומרים מסוכנים ( סעיפים 23–24 לסיכומי המשיב).
בנוסף, טוען המשיב כי במועד הגשת הבקשה לקבלת היתר על-ידי העותר לא החזיק העותר בהיתר חומ"ס תקף, לכן חויב העותר בביצוע קורס הכשרה בסיסי ולא קורס ריענון, ולכן אין לראות בבקשתו בקשה לחידוש היתר, אלא בקשה להיתר חדש ( סעיף 56 לסיכומי המשיב). מכול מקום, לטענת המשיב, תקנה 11( א) אינה מבחינה בין חידוש היתר למתן היתר חדש, ויש לעמוד בתנאיה בשני המקרים ( סעיף 57 לסיכומי המשיב).

המשיב טוען כי האחריות לביצוע העבירה לפי תקנה 364 ד(ב)(4) לתקנות התעבורה מוטלת על הנהג, ולכן אין לקבל את טענות לפיהן יש לראות במעסיק אחראי לעבירה. כמו כן, לטענת המשיב, לו נמצאה בידי העותר או מעסיקו תעודת " אישור מכייל", סביר להניח שזו הייתה מוצגת לשם ביטול הדו"ח שניתן, גם בדיעבד ( סעיפים 26–36 לסיכומי המשיב).
באשר לעבירה לפי תקנה 306 לתקנות התעבורה, טוען המשיב כי על-פי התקנה האחריות מוטלת על הנהג ולא המעסיק ( סעיפים 37–40 לסיכומי המשיב). טוען המשיב כי גם בעבירה לפי תקנה 85( א)(5) יש להטיל את האחריות על הנהג וכי מדובר בעבירה חמורה שביצע העותר שנהג ברכב שהוטען במשקל עודף של בין 10%–24.99%. כמו כן, לטענת העותר לא חלפו שנתיים ממועד ביצוע העבירה על-ידי העותר ועד מועד הגשת הבקשה להיתר, ולכן יש לדחות גם טענה זו של העותר ( סעיפים 41–46 לסיכומי המשיב). יתרה מזאת, יש לדחות את טענות העותר לפיהן נהג כשבידו אישור מטעם קצין הבטיחות של מעסיקו, מאחר שבעת ביצוע העבירות על-פי תקנות 364 ד(ב)(4) ו-85(א)(5), נסע העותר ללא אישור בטיחות מקצין הבטיחות ( סעיף 47 לסיכומי המשיב).

המשיב טוען כי ההחלטה סבירה ומידתית, ומאזנת בין טובת הציבור לזכות העותר לחופש העיסוק ( סעיפים 50–51 לסיכומי המשיב). כך, לטענת המשיב, ההחלטה מתייחסת להיתר להובלת חומרם מסוכנים בלבד ואינה מונעת מן העותר את המשך עיסוקו כנהג משא (סעיף 53 לסיכומי המשיב). המשיב דוחה את טענות העותר ביחס לפגמים בהליך השימוע שבוצע לעותר, וטוען כי ניתנה לעותר הזדמנות מלאה לשטוח את טענותיו בפירוט רב, וכי השימוע נערך, "בלב פתוח ונפש חפצה" (סעיף 59 לסיכומי המשיב).

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים שהוצגו הן בכתב והן בעל פה, סבורה אני כי דין העתירה להידחות וזאת מן הטעמים הבאים:

כידוע, עקרון יסוד של הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות הוא כי בית המשפט לא ישים עצמו בנעלי הרשות, ויבחר בהחלטה הנראית לו נכונה יותר. תפקידו של בית המשפט מוגבל לבחינת סבירות ההחלטה של הרשות. וכך נקבע בעניין זה:

"הביקורת השיפוטית בגִדרה של עילת הסבירות אינה מבקשת לקבוע מהי ההחלטה שעל הרשות המינהלית היה לקבל, לא לקבוע אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר, אלא להגדיר מיתחם שבמסגרתו כל איזון שתעשה הרשות המינהלית יהא ראוי וכל החלטה תהא סבירה. רק חריגה ממתחם הסבירות מצדיקה את התערבותו של בית המשפט."
(עע"מ 4662/11 מדינת ישראל נ' אסנת זוהר ( פורסם בנבו, 19.6.2012).

בענייננו טוען העותר כי החלטת המשיב הסמכת על תקנה שגויה, וזאת מאחר שהמדובר בענייננו בבקשה לחידוש היתר ולא בקשה חדשה להיתר. משכך, אין לייחס לעותר אחריות בשל העבירות שבגינן הורשע. כן טוען העותר, כאמור, כי החלטת המשיב פוגעת באופן לא מידתי בחופש העיסוק של העותר. אבחן, איפוא, את החלטת המשיב בגדרי מתחם הסבירות.

תקנה 11 לתקנות שירותי הובלה קובעת את התנאים הנדרשים לקבלת היתר להובלת חומרים מסוכנים וזו לשונה:

"(א) מי שנתקיימו בו, להנחת דעתו של המפקח, התנאים המפורטים להלן רשאי לקבל היתר לנהוג ברכב המוביל חומר מסוכן;
(1) הוא בעל ותק מוכח של שלוש שנים לפחות בנהיגה ברכב מהסוג שלגביו מבוקש ההיתר;
(2) לא נתקיים בו האמור בתקנה 15ב(1) עד (6) לתקנות התעבורה;
(3) בשנתיים שקדמו להגשת בקשתו הוא לא הורשע באחת העבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק;
(4) סיים בהצלחה קורס הכשרה להובלת חומרים מסוכנים כאמור בתקנה 22(ב)(1) או (2), לפי הענין;
(5) לענין נהיגת מכלית - עמד בקורס לנהיגת מכלית שאישר המפקח.
(ב) תוקפו של היתר הוא לשנתיים.
(ג) המפקח רשאי להתלות או לבטל היתר אם נתקיים בבעל ההיתר האמור בתקנה 15ב(1) עד (3) לתקנות התעבורה, או אם עבר על הוראות תקנות 8(א)(1), (2) ו-(4), 8(ב), 9(ב) ו-13 עד 17".

העותר טוען כי מאחר שהחזיק בהיתר חומ"ס בעבר, בקשתו הנוכחית מהווה בקשה לחידוש ההיתר ולא בקשה חדשה ולכן עליה להיבחן לאורן של ההגדרות שבתקנה 11(ג) ולא 11(א). מנגד טוען המשיב שאין הבחנה בתנאים הנדרשים ממבקש ההיתר בפעם הראשונה או בעת בקשה לחידוש ההיתר וכי תקנה 11(ג) עניינה רק בהתלייה או ביטול היתר תקף. סבורה אני כי אין לקבל את טענת העותר בעניין זה , ומקובלת עלי עמדת המשיב ה.
מלשון התקנה ניתן לראות כי אין הבדל בין קבלת היתר בפעם הראשונה לבין חידוש היתר. התקנה קובעת תנאים שבהם צריך לעמוד מבקש ההיתר בכל עת, ב מועד קבלת ההיתר בפעם הראשונה כמו גם בעת חידוש ההיתר. יתרה מכך, בענייננו, אמנם החזיק העותר בהיתר חומ"ס בעבר, אך תוקפו של היתר זה פג , בלא שהגיש העותר בקשה לחידושו, ורק לאחר כשנתיים וחצי פנה העותר בבקשה לקבלת היתר פעם נוספת. מאחר שהיתר החומ"ס ניתן רק לשנתיים, הפסקה שכזו מחייבת בדיקה מחדש של עמידה בתנאי התקנה. כמו כן, מקובלת עלי טענת המשיב לפיה תקנה 11(ג) מתי יחסת רק להתליה, או לב יטול, היתר תקף, ואין היא מתייחסת ל"חידוש" היתר.

טענתו הנוספת של העותר היא שיש ליחס את העבירות שבהם הורשע, המנויות בתקנה 11(א)(3), למעסיקו באותה העת ולא לעותר עצמו. אין בידי לקבל טענה זו.
ראשית יש לדחות את טענת העותר לפיה חלפו שנתיים ממועד ביצוע העבירה לפי תקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה. תקנה 11(א)(3) קובעת כי אם עבר המבקש עבירה המנויה בתקנה זו " בשנתיים שקדמו להגשת בקשתו ..." לא יעמוד המבקש בתנאים לקבלת ההיתר. העותר ציין כי יום ביצוע העבירה הוא 4.5.2016. על אף שלא ציין העותר את יום הגשת בקשתו , ברור שהבקשה הוגשה לפני ביצוע קורס הבטיחות על-ידי העותר- ביום 24. 8.2017- קורס שלטענת העותר נדרש לעבור על-ידי נציגי המשיב (סעיף 3 לסיכומי העותר). אם כן, ניתן לראות בבירור כי לא חלפו שנתיים ממועד ביצוע העבירה ועד למועד הגשת הבקשה. משכך, טענה זו של העותר דינה להידחות.
באשר לעבירות לפי תקנה 364(ד)(4) – אי החזקת אישור מכייל טכוגרף – ותקנה 306 – נהיגה ברכב שאינו תקין – מקובלת עלי טענת המשיב כי המדובר בעבירות שבהם ראה לנכון מחוקק המשנה לקבוע כי האחריות לביצועם מוטלת על נהג רכב, ולא על בעלי הרכב. לעניין זה נקבע על-ידי כבוד סגן הנשיא השופט ח' ברנר, בנסיבות כמעט זהות במלואן לעניינינו כי:
"אכן, העותר מנסה לייחס למעבידו את האחריות לעבירות אשר עבר, אלא שדינה של טענה זו להדחות. המחוקק לא פטר את הנהג מאחריות לעבירות שבוצעו בכלי הרכב הנהוג על ידו, גם אם המעביד הוא שגרם לו לבצע את אותן עבירות, ולא בכדי העותר הורשע בגין העבירות האמורות. גם חוק שירותי הובלה והתקנות על פיו אינם עורכים את ההבחנה אותה מציע העותר ואינם פוטרים את מבקש ההיתר מאחריות לעבירות רק משום שהמבקש הוטעה כביכול על ידי המעביד שלו, ולא ידע כי הוא מוביל מטען חורג. טענתו הנוכחית של העותר, לפיה אין לייחס לו כל אחריות לעבירות בשל מעללי המעביד, או שלא הועלתה מלכתחילה בהליך הפלילי או שהועלתה ונדחתה, ומכל מקום, הרשעתו האישית מדברת בעד עצמה" (עת"מ (ת"א) 30109-03-18‏ שריף אבו חאמד נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏ (פורסם בנבו, 19.5.2018)).
כמו כן, סבורה אני כי החלטת המשיב מידתית ואינה פוגעת בחופש העיסוק של העותר מעבר למידה הראויה. אכן, החלטת המשיב מונעת מן העותר להוביל חומרים מסוכנים, אך היא אינה מבטלת את רישיונו כנהג משא, וכאמור העותר כבר עבד כנהג משא במשך למעלה משנתיים, ב מהלכן לא חידש את היתר החומ"ס שהיה ברשותו. כידוע, חופש העיסוק, בדומה לרוב הזכויות, היא זכות יחסית שיש לאזנה מול זכויות אחרות, ובעניינו ה הגנה על ביטחון הציבור (בג"צ 4769/95 רון מנחם ואח' נ' שר התחבורה, נז(1) 235, 258 (2002)). לא בכדי קבע המחוקק שורה של עבירות שביצוען מצדיק דחיית בקשה ל מתן היתר להובלת חומרים מסוכנים. המדובר בעבירות ספציפיות, אותן ראה המחוקק כ 'אות אזהרה' להתנהלות המבקש במיוחד בעת הובלת חומרים מסוכנים , כאשר הסיכון לציבור הוא ברמה גבוהה ביותר. מכול מקום, סבורה אני כי כל עוד נותר בידי העותר רישיון משא, הפגיעה בחופש העיסוק של העותר היא מידתית ומתאימה לעבירות שביצע. כך נקבע גם על-ידי כבוד סג נית הנשיא, השופטת צ' צפת בעניין אחר, אשר גם הוא מאד דומה לענייננו:

"בהתאם לעובדות אשר עמדו בפני המשיב לעת הגשת בקשתו לחידוש ההיתר להובלת חומרים מסוכנים, הייתה החלטת המשיב סבירה ומאוזנת ואין להתערב בה. יצויין, כי המשיב מחזיק עדין ברישיון לרכב משא כך שאין בהחלטה פגיעה במשלוח ידו של העותר. ככל וקיימות נסיבות חדשות, רשאי העותר לפנות בבקשה חדשה למשיב לחידוש ההיתר." (עתמ (ת"א) 5555-12-17‏ ‏אימאד מראחלה נ' משרד התחבורה (פורסם בנבו, 15.3.2018).

גם בענייננו ציין המשיב כי ככל וישתנו הנסיבות רשאי העותר להגיש בקשה חדשה לקבלת היתר שתיבחן על-ידי המשיב (סעיף 54 לסיכומי המשיב).
עוד אציין, לא מצאתי ממש בטענות העותר לפיהן נפל פגם בשימוע שערך לו המשיב. מעיון בפרוטוקול השימוע (נספח ט לעתירה) ניתן לראות כי התנהל דיון ארוך וממצא, במהלכו ניתנה הזדמנות מלאה לעותר ולבא כוחו להשמיע את כל טענותיהם. בנוסף, החלטת המשיב מפורטת ומנומקת היטב, ואינני רואה כול עילה מן הדין להתערב בה.

סוף דבר:

העתירה נדחית.
אין צו להוצאות וכול צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ט, 12 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אסד טאריג
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: