ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שושנה חג'ג נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

העוררים: 1. שושנה חג'ג
2. שלומי כהן

נגד

המשיבים: 1. מדינת ישראל
2. אורן סבג
3. אברהם רוני
4. בנק מרכנתיל דיסקונט, המח' המשפטית
5. משה חג'ג'
6. חיים כהן

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 14.12.97
בתיק 1982/97 שניתנה על ידי
כבוד השופט בייזר

תאריך הישיבה: ח' בטבת התשנ"ח (6.1.98)

בשם העוררים: עו"ד דוד יפתח, עו"ד משה מרוז

בשם המשיבה מס' 1: עו"ד אביה אלף

בבית המשפט העליון בירושלים

החלטה

1. זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט בייזר) בה הורה כי אין לשחרר כלי רכב תפוסים וכי אלה ישארו בהחזקת המדינה. כלי הרכב נתפסו ועוקלו במסגרת הליכים פליליים נגד משיבים 5-6 משה חג'ג' וחיים כהן ונגד אחרים, העומדים לדין בעבירה של יבוא וסחר בסם מסוכן שיובא מדרום אמריקה בכמויות גדולות ביותר.

2. באי כח העוררים טוענים כי אמו של משה חג'ג' ואחיו של חיים כהן הם בעלי כלי הרכב, ואילו מדינת ישראל טוענת כי כלי הרכב הם בבעלות משה חג'ג' וחיים כהן (להלן - הנאשמים). עוד טוענים הם כי אין לנקוט בצעד הקיצוני של תפיסת כלי הרכב והשבתתם ויש לאפשר שחרורם כנגד ערבויות ובטחונות הולמים, באשר הנאשמים הם בחזקת חפים מפשע, משפטם עלול להמשך זמן רב; לא ברור אם בסופו של דבר יורשעו, וגם אם יורשעו לא ברור שיהיה מקום לחלט את כלי הרכב, כאשר אין טענה ששימשו בביצוע העבירות.

3. לעומתם טוענת באת-כוח המדינה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, כלי הרכב הם בבעלות הנאשמים, המנסים לפזר ערפל באשר לבעלותם כדי להערים קשיים על חילוטם. התביעה ביקשה לקבוע בהכרעת הדין שהנאשמים הם סוחרי סמים ומשיעשה כן, יצווה בית המשפט לחלט לאוצר המדינה כל רכוש שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט (ס' 36 א(א) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג1973-, להלן: פקודת הסמים). על פי הטענה, לאור הראיות הלכאוריות ולאור מהות העבירות, יהיה מקום לצוות על חילוט כאמור ולפיכך, יש להבטיח כבר עתה את אפשרות החילוט בעתיד על-ידי השארת כלי הרכב בידי המשטרה. זאת ועוד, רכב אחד נמכר, כשרובץ עליו עיקול או שיעבוד ולפיכך, קיים חשש של ממש למכירתם ולהעברתם של כלי הרכב, באופן שלא ניתן יהיה לשים עליהם יד.

4. באת-כוח המדינה הפנתה לשני פסקי דין ושתי החלטות שדנו בנושא חילוט כלי רכב, רע"פ 546/92 מלול אלי בן עזר נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם), ע"פ 4817/95 ג'ובראן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). שני פסקי הדין מתייחסים לחילוט לאחר הרשעה ולפיכך, אינם קשורים ישירות בענייננו. ואילו בבש"פ 3211/97 חלאילה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ובבש"פ 6821/96 אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) נדון - בין היתר - חילוט זמני. באותם מקרים שימש כלי הרכב לביצוע עבירת הסמים, ואף על פי כן, לא נשללה האפשרות של הסדר לפיו תשוחרר המכונית בתנאים שיקבעו על ידי בית המשפט אלא, ששם לא נמצאו הנימוקים המצדיקים זאת.

מכאן נשוב לענייננו.

5. ההליך שבפני איננו ההליך המתאים לבדיקת נושא הבעלות בכלי הרכב, לגופו. נושא זה יתברר, אם יהא צורך בכך, במשפט עצמו. בשלב זה, כל שאוכל לומר הוא שאני שותפה לתחושה שהנאשמים אכן מנסים לזרות חול בנושא זה, כדי להרחיק את כלי הרכב מסכנת חילוט בעתיד. על כל פנים, לצורך הדיון שלפני מוכנה אני לצאת מתוך הנחה שכלי הרכב הם בבעלות הנאשמים, כטענת המדינה. אלא שגם אם כך הוא, עדיין נשאלת השאלה אם הדרך להבטיח את חילוטם בעתיד היא על-ידי תפיסתם הפיזית והעברתם לידי המשטרה כבר בשלב זה.

6. הדין הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 36 ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג1973- הקובע לאמור:

"הוגש כתב אישום...רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר - מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט..."

7. תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת, כאמצעי בטחון. אין דין אחד לתפיסה בפועל בשלב זה להבטחת חילוט עתידי אפשרי ולחילוט לאחר הרשעה. משמורשע הנאשם וכלי הרכב מחולט, נמכר הרכוש המחולט והכסף בא תחתיו ונשאר בידי המדינה.

אינני מקלה ראש בחשיבות האלמנט העונשי שבחילוט רכוש ששימש לביצוע העבירה או שנרכש מכספי עבירות אולם יש לזכור, שמבוגר בשלב מוקדם ובטרם הרשעה. לא בכדי נקבע בסעיף 36 ו (א) כי הצו הזמני שבית המשפט רשאי לתת בעניין זה הוא למתן ערבויות, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט". לא בהכרח יש לנקוט בדרכים הנ"ל לפי סדרן, אולם בסדר הבאתן יש אינדיקציה למידתיות שאותה ראה המחוקק לנגד עיניו. הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על פי עיקרון המידתיות המקובל עלינו. (ראה פסק דינו של כבוד השופט רבלין, בת"פ (ב"ש) 6/94, ב"ש 60/94 מדינת ישראל נ' אבו גרון ואח', פ"מ תשנ"ד (3) 419, 422).

8. במקרה דנן, דומה שלא נשקלו החלופות האפשריות ומאחר וסבורה אני יש מקום לשקול כאלה, וכי על הערכאה הראשונה לעשות זאת, מוצאת אני להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שניתן יהא להביא בפניו חלופות הולמות להנחת דעתו, להבטחת אפשרות חילוט כלי הרכב בעתיד, כאמור.

הערעור מתקבל, אפוא, ההחלטה מתבטלת והתיק יוחזר לערכאה הראשונה, כאמור. עד למתן החלטה על ידי בית המשפט המחוזי, ישארו כלי הרכב בידי המשטרה.

ניתנה היום, י' בטבת התשנ"ח (8.1.98).

ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97077150.J02


מעורבים
תובע: שושנה חג'ג
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: