ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית תל-אביב-יפו נגד ארט ווש בע"מ :

לפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא סיגל רסלר-זכאי

התובעת:

עירית תל-אביב-יפו
באמצעות עו"ד ששון

נגד

הנתבעים:

1.ארט ווש בע"מ
2. סמי חליף זדה – התביעה נדחתה
3. אהרן גלה – התביעה נדחתה
4.שילו מרדכי בן דוד
בעצמו

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הוא תביעת רשות מקומית כנגד חברה בע"מ, בגין חובות ארנונה ומים וכן בקשה להרמת מסך ההתאגדות באופן שיחויבו גם מי שנטען שהם בעלי מניות בחברה.

התביעה היא נגד חברת ארט ווש בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "החברה") ובעל השליטה בחברה, מר שילו מרדכי בן דוד (להלן: "הנתבע") בגין חובות ארנונה, אגרת מים והוצאות אכיפה. (התביעה נגד נתבעים 2 ו-3 נדחתה בהסכמה ביום 2.1.2017).

דחיתי את התביעה וקיבלתי את טענת הנתבע להתיישנות התביעה נגדו. למען הזהירות דנתי בכל טענות התובעת.

רקע

התובעת, עיריית תל אביב יפו, הינה עירייה בהתאם לסעיף 2 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: " התובעת"). הנתבעת הינה חברה פרטית שעיסוקה הפעלת שירותי כביסה, אשר נוהלה בנכס המצוי בתחום שיפוטה של התובעת (להלן: "הנכס"). הנתבע הינו בעל השליטה בחברה בהתאם לסעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת המיסים").

במסגרת כתב התביעה נטען כי הנתבעת, אשר החזיקה בנכס מנובמבר 2005 ועד אוגוסט 2007, חדלה מלשלם את חיובי הארנונה ואגרת המים החל מחודש נובמבר 2006. לטענת התובעת, בכתב התביעה, היות ונקטה בהליכי גבייה מנהליים, לפי פקודת המיסים (גבייה), בתקופה שבין התגבשות החוב הנטען לבין מועד הגשת התביעה, נעצר מרוץ ההתיישנות (עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (מיום 15.04.15) (להלן: " עניין סלומון")).

באשר לחיוב הנתבע בגין חוב הארנונה, נטען כי ניתן לחייב בעל שליטה בחוב זה, מכוח סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: " פקודת מס הכנסה"). זאת, ככל שהנתבע לא יסתור החזקה לפיה קיבל מנכסי החברה ללא תמורה.

עוד נטען כי במקרה דנן, נתקיימה העדפת נושים על ידי הנתבעת, כך שהפלתה לרעה חובותיה לתובעת על פני נושים אחרים בכלל וחובותיה כלפי הנתבע בפרט. לפיכך נטען, כי יש להרים מסך ההתאגדות בעניינו של הנתבע מכוח סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן: " חוק החברות") ובהתאם להלכה הפסוקה במסגרתה נקבע כי העדפת נושים מהווה חוסר תום לב - עילה עצמאית להרמת מסך. (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' זלמה וינבלט (מיום 20.09.07); רע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, (מיום 23.12.99); ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (מיום 16.10.05)).

לאור האמור לעיל, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה את החוב הנטען בתוספת הוצאות האכיפה, בסך כולל של 134,933 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. לטענתה, המדובר בחוב חלוט ובר גבייה, מאחר והנתבעים לא הגישו השגה או ערר.

במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, אשר אינו מיוצג, כי על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") עילת התביעה נגדו התיישנה זה מכבר. עוד נטען, כי טענת התובעת בדבר הנקיטה בהליכי גבייה, מתייחסת לתקופה בה החברה חדלה מלפעול, ולכן אין בהליכים אלו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

לטענה להרמת מסך ההתאגדות, טען כי נגרזק ראייתי בגין הגשת התביעה בחלוף שנים רבות, נזק המונע ממנו גישה למסמכים הנדרשים על מנת לסתור החזקה לפיה קיבל מנכסי החברה כספים ללא תמורה. בנוסף, לטענתו, במקרה דכאן, לא מתקיימים התנאים להרמת מסך כגון טענת מרמה וריקון החברה מנכסיה. לגובה החוב טען, כי המדובר בסכום שגוי וכי פנה בעבר בעניין זה לעירייה, לשם תיקון הסכום.

בדיון הוכחות מיום 18.7.18 נחקרו עדי התובעת, רו"ח משה פן, גב' נופר קצב, נציגת גביה בכירה מטעם התובעת ו כן הנתבע. ציטוטים מהפרוטוקול יהיו מדיון זה.

דיון והכרעה
שאלת ההתיישנות

התובעת בסיכומיה לא התייחסה לטענת ההתיישנות ולטענת השיהוי שהועלו על ידי הנתבע בכתב ההגנה . בסיכומיו חזר הנתבע וטען לשיהוי. בהחלטתי מיום 23.9.18, לאחר שהוגשו סיכומי הנתבע, התבקשה התובעת להתייחס במסגרת סיכומי התשובה להלכה כפי שנקבעה ברע"א 4302/16 עירית ירושלים נ' פרידמן (מיום 16.4.18) (להלן: "הלכת פרידמן").

בסיכומי התשובה הסכימה התובעת כי בהתאם להלכת פרידמן, אין בהליכי גביה מנהליים כדי לדחות את תקופת ההתיישנות ואולם טענה כי הנתבע לא טען בסיכומיו להתיישנות אלא טען לשיהוי בלבד, לפיכך טענה כי בהיות טענת הה תיישנות דיונית ולא מהותית, אל לו לביהמ"ש להיזקק לטענה זו גם בעת שהנתבע אינו מיוצג . עוד, טענה התובעת כי הנתבע הודה בחובות הנטענים של החברה ושלו במכתב ששלח לתובעת בדצמבר 2009 (להלן: " המכתב"), בנסיבות אלו, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה.

הנתבע לא זנח טיעוניו - מראשית ההליך ולכל אורכו טען הנתבע להתיישנות התביעה נגדו. ראו סעיפים 1, 7, 9, ו- 11-14 לכתב התביעה וטענותיו החל מה דיון הראשון אליו התייצב ביום 17.1.17. בהחלטה מהדיון שהתקיים ביום 4.4.17, קבעתי כי בטרם יבוצע דיון עובדתי בטענות התובעת לביצוע הליכים מנהליים ולמסירה לנתבע אין מקום לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות . אכן, בסיכומיו לא טען הנתבע להתיישנות ומיקד טיעוניו בשיהוי הניכר בניהול ההליך ו בטענות נוספות.

בנסיבות בהן הלכת פרידמן שינתה את ההלכה בסוגיה זו ובעת שהתביעה לא נדחתה על הסף, כאמור לעיל בהחלטה מיום 4.4.17, הנני סבורה כי נכון לשוב ולדון ב טענות הנתבע לדחיית התביעה בטענת התיישנות כעת בסיומו של ההליך, על בסיס טענותיו של הנתבע כפי שפורטו במהלכו, גם אם לא הפנה להן באופן מפורש בסיכומיו. ולעניין זה אני סבורה כי יש לפעול כאמור ביתר שאת כאשר ה נתבע אינו מיוצג.

לטענת התובעת, ההלכה הפסוקה כפי שנקבעה בעניין סלומון קובעת, כי מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי ייעצר בשל הליכי גבייה מנהליים, לפיכך, במקרה דנן, לא תתקבל טענת ההתיישנות בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות. ואולם בהלכת פרידמן נקבע כי אין בהליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי:

"בהתאם, יש לקבוע בסוגיה העקרונית – כפי שקבעו אף ערכאות קמא – כי ככל שעסקינן במרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, הליכי גבייה מינהליים אינם עוצרים או מאפסים את המרוץ."
(פסקה ז' לפסק דינו של השופט הנדל).

עוד נקבע ב הלכת פרידמן כי אין בקבלת טענת ההתיישנות במסגרת ההליך האזרחי, כדי למנוע מהעירייה לפעול לגביית החוב הנטען על ידה באפיק המנהלי, אשר מרוץ ההתיישנות בו עשוי להיעצר על ידי הליכי הגבייה שנקטה לטענתה. קרי, עדיין נתונה לרשות האפשרות להמשיך בהליך הגביה המנהלי.
"ההכרעה בתיק זה אינה סוגרת את כל השערים בפני הרשות. גם אם ננעלו דַּלְתֵי הליך אזרחי – דלתי הליך מינהלי לא ננעלו. כאמור, הליכי הגבייה המינהליים אינם מקפיאים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי. ברם, לפי "חזקת האיפוס" שנקבעה בעניין סלומון – בכוחם לסייע לרשות בכל הקשור למרוץ ההתיישנות של הליכי הגבייה המינהליים עצמם. לפי חזקת איפוס זו, "פעולת גבייה מינהלית שהובאה לידיעת החייב מקימה חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות" (שם, פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא גרוניס)."
(פסקה ו', סעיף 16 לפסק דינו של השופט הנדל).

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."

בסיכומיה טוענת התובעת כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד היווצרות העילות הנטענות על ידה. העילה המתבססת על חוק ההסדרים קמה במועד בו הפסיקה החברה את פעילותה. סוגיה זו לא היתה במחלוקת בין הצדדים. הנתבעת הפסיקה את פעילותה במקביל לעזיבתה את הנכס בשנת 2007. העילה המתבססת על הרמת מסך, קמה במועד בו נוצר חובה של החברה. החוב הנטען על ידי התובעת התגבש בשנת 2007. לפיכך, עילות התביעה התיישנו עובר להגשת התביעה באפריל 2016.
בסיכומי התשובה, במענה להחלטתי כי על התובעת להתייחס להלכת פרידמן, טענה התובעת כי מכתבו של הנתבע, הנחזה לשאת תאריך מיום 24 דצמבר 2009 (ת/2) (להלן: "המכתב"), מהווה הודאה מטעם הנתבע בחוב , ולפיכך מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, העוצרים את מירוץ ההתיישנות . גם טענה זו אין בידי לקבל.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע את החריג הבא, לכלל הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, ולפיו תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

היינו, בהינתן הסכמה קונסטרוקטיבית של הנתבע למתן סעדים הנסמכים על הפגיעה בזכות, שאינה שנויה במחלוקת, מתאפסת תקופת ההתיישנות (טל חבקין, התיישנות, ע' 195).
אותה הזכות אשר נדרש כי הנתבע יכיר בה לצורך תחולת החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות , הינה זכותה המושגית-ראשונית של התובעת:
"בחנו ומצאנו כי על פי לשון החוק, תכליתו, והגיונם של דברים, הפרשנות הראויה היא כי "זכות התובע" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות היא אותה זכות בה דיבר המחוקק בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, קרי, זכותו המושגית-ראשונית של התובע לקיום החוזה. משמעות הדבר היא, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים הנגזר מאותה זכות כדי להתחיל מחדש את מירוץ תקופת ההתיישנות, ודי לו שיודה בקיומה של הפרה חוזית, המצמיחה את הזכות הקונקרטית של התובע."
(ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, סה(2) 635 (2012), פס' 34).

קריאה ועיון מעמיק במכתב מוכיח כי הנתבע לא הודה בזכותה של התובעת להרים מסך ההתאגדות כנגדו ובכך לחייבו בחובות הנתבעת, וממילא לא בסעד המסוים הנגזר מזכות זו. הנתבע אכן הכיר בחובות הנתבעת כלפי התובעת, אך כפר בחיובו האישי בהם:
"מהתייעצות עם עורך דין מתמחה הובא לידיעתי שע"פ מאחר ואני לא לקחתי כסף מהחברה איני מחויב לשלם חוב זה באופן אישי."

זאת ועוד, המכתב נמסר לתובעת במסגרת משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, ברקע פעולות אכיפה שבוצעו כנגד הנתבע ולאור הסתייגותו מהסתייעות בעורך דין באותה עת:
"כיום מבוצעים נגדי פעולות אכיפה באופן אישי ... מהתייעצות עם עורך דין מתמחה ... בעבור זה ביקש כסף רב בסך 10,000 ₪. העדפתי ותקוותי היא שאוכל לשלם לעירייה את הסכום הנ"ל 10,000 ₪ ובכך לסיים את הפרשה באופן אישי."
לפיכך, מצאתי כי אין לראות במכתב הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות . עולה כי הנתבע כופר לחלוטין בחובו ורק לצורכי פשרה ומתוך שיקולי עלות ותועלת ואף חסרון כיס ולצורכי משא ומתן בלבד, נתן הצעה להסדר. לעניין זה נקבע זה מכבר כי:

"אשר לאינטרס הציבורי, יש להביא בחשבון כי אינטרס זה מצדיק עידוד מגמה של ניהול משא ומתן בין צדדים. מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא ובוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן. השפעה "מצננת" זו על ניסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותוך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות (ראו: ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345, 350)."
רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל משרד הביטחון ( מיום 18.08.2005) (פס' 7).

לסיכום נקודה זו רק אוסיף כי הצדדים היו חלוקים בשאלת מועד שיגורו של המכתב לתובעת. הנתבע הודה כי שלח את המכתב אולם טען כי התאריך לא נכתב על ידו. לשם הנוחות, מצ"ב הקטע הרלבנטי של המכתב.

עיון במכתב אינו מותיר מקום לספק כי המועד והכיתוב לצידו נכתב ו על ידי גורם שאינו הנתבע. עוד ניתן להבחין במחיקה במיקום של התאריך. המקור ניתן לסבור , נמצא אצל הנתבעת משלא הוצג, הרי שגם זאת אמור לפעול לטובתו של הנתבע המכחיש את התאריך בו שוגר המכתב כאמור. (ראו לעניין זה עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 15-21).
מכל האמור לעיל, הרי שאני קובעת כי התביעה התיישנה ודינה להדחות. למען הזהירות, אדון בקצרה בסוגיות המשפטיות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים.
הרמת מסך ההתאגדות
חוב הארנונה – סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר גביית חוב ארנונה בגין נכס שבהחזקת חברה פרטית, מבעל השליטה בה, בהתקיים הנסיבות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. תכליתו של הסדר זה למנוע התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחת נכסי החברה החייבת. לצורך החלת הסעיף וגביית החוב מבעל השליטה כאמור, יש להוכיח קיומם של ששה תנאים: (1) החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים (2) החוב הוא חוב ארנונה סופי (3) החברה לא פרעה את החוב (4) החברה הפסיקה את פעילותה (5) הנתבע הוא בעל השליטה בחברה (6) הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. בענייננו, הוכיחה התובעת את קיומם של התנאים הנדרשים לגביית חוב ארנונה מבעל החברה - הנתבע .

הראשון - כי אין המדובר בנכס המשמש למגורים, אין מחלוקת כי הנכס הינו מכבסה ששימשה לפעילות החברה.

השני - חוב הארנונה הוא סופי, התובעת טוענת לחוב כולל בשיעור 134,933 ₪ ( סך של 86,363 ₪ בגין חוב הארנונה). בכתב ההגנה ובדיון ההוכחות, טען הנתבע נגד שיעורו של החוב. טענותיו נטענו בעלמא וללא ביסוס או ראיות כלשהן . עוד, כפי שפורט, הכיר הנתבע בחוב של הנתבעת, במסגרת המשא ומתן להסדרת החוב אשר נוהל בין הצדדים. במסגרת זו, הכיר הנתבע בחוב ב סך "55,000 ₪ לערך". עוד, איני מקבלת טענת הנתבע אשר נשמעה לראשונה במהלך דיון ההוכחות, לפיה החוב בו הכיר כביכול, כולל גם את אגרת המים, שהיתה גבוהה במיוחד בגין נזילה נטענת (עמ' 29, ש' 25-30). אני מקבלת טענת התובעת כי המדובר בהרחבת חזית אסורה באשר טענה זו לא נטענה קודם לכן.

משלא הוגשה השגה לוועדת ערר על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 או ה וגשה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינ ים מנהליים הפך החוב הנטען לסופי. "נישום שלא פעל במסגרת הליכי ההשגה שנקבעו בחוק, לא יוכל לפעול בדרך אחרת על מנת לתקוף את השומה ... משהפך החוב לפסוק, בשל כך שלא הוגשה עליו השגה או עתירה על פי התנאים שנקבעו בחוק, ניתן לגבותו בדרך של הגשת תביעה אזרחית, או באמצעי הגבייה המינהליים " (עניין סלומון, פסקה 17 לפסק דינו של הנשיא גרוניס).

השלישי - הנתבעת לא פרעה החוב, למרות ניסיון הצדדים להגיע להסדר ביחס לחוב הנטען, עולה כי הדבר לא הסתייע והנתבע לא המציא כל ראיה לכך שהנתבעת שילמה אפילו חלק קטן מן החוב:
"ש. איך זה ששילמת 415 אלף לכל מיני ספקים ולעירייה לא שילמת כלום?
ת. כן שילמתי לעיריה, לא שלא שילמתי כלום. יש דו"חות ששולם, היו הסדרים, שולם לאורך כל הדרך.
ש. תראה ששילמת שקל, ממאי 2006 עד סוף הפעילות שלך?
ת. אני אחפש. מחזיק את הדו"ח של העירייה. פרוט חוב. אני מפנה לנספח 10.22 לתצהיר של גב' קצב. מראה תשלום בהסדר ב- 1.2007 ע"ס 3,716 ₪.
ש. היה אצלך גובה ושילמת לו?
ת. לא יודע מה היה. לא יכול לזכור.
ש. אתה יכול להראות תשלום דו חודשי ששילמת?
ת. לא התעסקתי בתשלומים"
(עמ' 35-36).

הרביעי - החברה הפסיקה פעילותה, על אף שהנתבעת עדיין רשומה כחברה פעילה ברשם החברות, אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת הפסיקה פעילותה במקביל לעזיבתה את הנכס בשנת 2007. (ראו לעניין זה גם ת/2 לעיל ).

החמישי - הנתבע הוא בעל השליטה בחברה, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדה כי בהתאם למרשם רשם החברות, הנתבע מחזיק ב-34% מהון המניות הרשום והמונפק של החברה. לפיכך, הינו בעל השליטה בנתבעת על פי סעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה.
השישי - הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, קובע חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה במקרה של הפסקת פעילות חברה, רואים את הנכסים שהיו לה כאילו הועברו לבעל השליטה בה ללא תמורה. חזקה זו מטילה את נטל ההוכחה על בעל השליטה - להוכיח כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה. אם לא יסתור אותה בעל השליטה, קובע סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ניתן לגבות ממנו את חוב הארנונה הסופי.

לטענת התובעת, באמצעות חוות דעתו של רו"ח משה פן, הנתבע הבריח נכסים מהנתבעת. מחוות הדעת עולה, כי בהתאם לספרי הנתבעת, בתום שנת 2007, נותר בחברה רכוש קבוע בסכום של 112,995 ₪. בהעדר ביאור או אסמכתאות בדבר מימושו או מכירתו של הרכוש יש לראות בו רכוש שהועבר לבעלי השליטה, ללא תמורה (עמוד 4 לחוות הדעת). בחקירתו הנגדית, איש ר הנתבע כי הנתבעת העבירה כספים לחברה שבבעלותו (להלן: " אופנת פיוז").

"ש. העברת את הכספים של המכבסה לאופנת פיוז?
ת. הכנסות של החב' לא. יכול להיות שהיו העברות. אבל פיוז נתנו לחב' כל כך הרבה, אז יכול להיות שהחזירה לה. העברות שהחזירה לה כספים."
(עמ' 35, ש ' 5-7).

בחקירתו הנגדית, נשאל רו"ח פן למסמך פנימי שהכין לתובעת בשנת 2008 ובו אישר כי לא נראה שהתקיימה בעניינם של הנתבעים הברחת נכסים (המסמך לא הוגש לבית המשפט, אולם אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קיומו ותוכנו). רו"ח פן השיב כי בעת עריכת המסמך המדובר, לא היו מצויים בפניו כל הנתונים הרלבנטיים, לרבות הרכוש הקבוע. לפיכך ולאור נתונים נוספים שקיבל במועד מאוחר יותר, הרי שתיקן מסקנתו הראשונית בחוות הדעת שהגיש (עמ' 19-20).

לסיכומים שהגיש הנתבע הוא צירף, ללא נטילת רשות אסופת מסמכים, אשר לטענתו מצא בעת שערך את הסיכומים, לטענתו יש באותם מסמכים כדי להבהיר את התמונה ולהוכיח את טענתו לכך שלא העביר לידיו, ללא תמורה, את נכסי החברה. צודקת התובעת, כפי שטענה בסיכומי התשובה , כי הנתבע אינו רשאי בשלב הסיכומים, ללא נטילת רשות וללא הסבר למועד המאוחר בו הוא מבקש להציג את ראיותיו, להציגן ולהתייחס אליהן. עם זאת, ושוב למעלה מן הצורך, אני מקבלת את טענת התובעת כי אין במסמכים הנוספים שצורפו כדי לסייע לנתבע - נהפוך הוא. המסמכים שצורפו, אשר חלקם אינם קריאים, יותר משיש בהם כדי להוכיח את טענות הנתבע, הם מוכיחים את טענות התובעת ומחזקים את עמדתו של רו"ח פן כפי שפורטה לעיל.

מחד, הנתבע טען כי לא התכוון לקפח את התובעת או לא לשלם את חובות החברה. לדבריו החברה נקלעה לקשיים ופעל להקטנת נזקיה, המשך הפעלתה תוך שיקולים עסקיים רלבנטיים . מאידך, הנתבע גילה דעתו והוכח כי בחר להתעלם מהחובות לתובעת ובחר לשלם חובות לספקים אחרים, כדוגמת חשמל וכן ביקר להחזיר לחברה שבבעלותו חלק מההלוואות שנתנה לנתבעת.

מכל לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי מולאו התנאים לגביית חוב ארנונה מבעל שליטה. לעניין זה, אציין כי הגם שטרם נקבעה הלכה מחייבת בשאלה האם היקף החיוב מוגבל לסכומים שהועברו מהחברה לבעל השליטה או שהוא חל על מלוא חוב הארנונה, הנתבע לא הביא ראיות להיקף הכספים שהועברו לו מהחברה ועל כן יש לחייבו במלוא הסכום (ת.א. י-ם 56424-07-12 עיריית ירושלים נ' שמוליק בודי פרפקט בע"מ ( מיום 31.08.18), פס' 200).

על כן, בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אלמלא נדחתה התביעה בטענת ההתיישנות, הרי שהייתי מחייבת את הנתבע לשאת בחוב הארנונה של הנתבעת .

אגרת המים – סעיף 6 לחוק החברות

בסוגיית חוב המים לא מתקיים ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים לעיל. ברם, סעיף 6 לחוק החברות מאפשר הרמת מסך בתנאים הבאים:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה..."

הסעד של הרמת מסך הינו "סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה..." (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון, פסקה 56 (מיום 22.1.2015). קביעה זו נלמדת, בין היתר, מהשינוי שנעשה במסגרת תיקון 3 לחוק החברות, כך שמתחייב שהמשתמש לרעה באישיות הנפרדת של החברה יהיה מודע לאותו השימוש. בת.א. (ת"א) 2020/98 עיריית תל אביב נ' אייזיק שפירא (מיום 10.09.13) עמדה כבוד השו פטת מ. אגמון-גונן על משמעותו של תיקון מספר 3 לחוק החברות ביחס להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות:

"ניתן לעמוד על שלושה עיקרים העומדים בבסיס הדוקטרינה של הרמת מסך (בדגשים שונים לאורך התקופות). ראשית, כפי שציינתי, תמיד הבהירו בתי המשפט כי הרמת מסך הינה צעד קיצוני שיש להיזהר בו מלעשות בו שימוש רק במצבים חריגים... שנית, הרמת מסך בבסיסה מותנית בכך שנעשה שימוש לרעה בתאגיד, שבעל השליטה השתמש בתאגיד למטרות זרות שהביאו להונאה, קיפוח או חוסר צדק כלפי צדדים שלישיים, שהרי שימוש לגיטימי בתאגיד הוא שעומד בבסיס הדוקטרינה של האישיות המשפטית הנפרדת והגבלת האחריות... לבסוף, יש לזכור כי טענה בדבר קיומה של עילה להרמת מסך מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ועמידה בחובת ההוכחה הנדרשת לשם כך."
(עמ' 12-13)

בענייננו, התובעת טוענת כאמור לחוב כולל בסך של 134,933 ₪ מתוכו חוב של 47,424 ₪ בגין אגרת מים. עוד טוענת התובעת כי בהתנהלותה העדיפה החברה נושים באופן אסור. התובעת הוכיחה כי במהלך שנת 2007 החברה פרעה חובות לספקים ונותני שירות בסכום של 65,577 ₪ (נספח ב' לחוות הדעת של רו"ח משה פן). מחקירתו של רו"ח פן אף עלה כי המדובר בהעדפת נושים בסכום גבוה מזה.

"ש. היו חובות בנקים לשנת 2007?
ת. אתה שואל על נקודות שלא כללתי בחוות הדעת. לפי המאזן היה חוב לבנקים בסכום של 39,000 ₪ לערך.
ש. יש בנקים 39 אלף, יש עוד 65 אלף שיודעים שנפרעו קודם, אז אתה עדיין דבק במסקנה שהיו העדפת נושים?
ת. לא הבנתי כל כך את הקשר לנושא של הבנק.
ש. בנק זה גם ספק שצריך לשלם לו?
ת. לפי מה שאתה אומר, זה רק מחריף את הבעיה מפני שהיא שילמה החב' לא 65 אלף אלא 104 או 105 אלף.
ש. אז לא התייחסת כי לא רצית להחריף את הבעיה?
ת. כי אני מתייחס בדר"כ לספקים ולא לבנקים. אבל אם אתה מתעקש, אז זה יותר מחריף."
(עמ' 23, ש' 22-32).

גם אם אקבל את טענותיו החוזרות ונשנות של הנתבע כי לא התכוון להעדיף נושים אחרים על פני התובעת, הרי שהתנהלות החברה בבעלותו ובניהולו , גרמה בפועל להעדפת נושים וכ פועל יוצא מכך לקיפוח התובעת כנושה. מכלל העדויות והמסמכים שהוצגו לפני עולה כי עובר להפסקת פעילותה של הנתבעת, שילמה הנתבעת חלק מ חובותיה לנושיה ועם חלקם אף הגיעה להסדרי תשלום, בא בעת לא עלה בידי הנתבע להמציא כל תימוכין לכך ששילם ולו חלק קטן מהחוב הנטען לתובעת, בעת שחזר בו מהסדר התשלומים שהציע לה בזמנו (ראו גם התייחסות בפסקה 28 לעיל) .

"ש. ת ראה משהו מעניין. בדוח רווח והפסד כתוב שהוצאת בשנת 07', 415 אלף עלות מכירות זה כל מיני הוצ' לספקים, אתה מאשר? אתה חתום על הדוח באופן אישי?
ת. כן.
ש. הוצאת 415 אלף ₪ נכון?
ת. כן.
ש. האם נכון ש- 415 אלף שולמו לספקים?
ת. הגיוני. חלק מזה, כן.
ש. איך זה ששילמת 415 אלף לכל מיני ספקים ולעירייה לא שילמת כלום?
ת. כן שילמתי לעיריה, לא שלא שילמתי כלום. יש דוחות ששולם, היו הסדרים, שולם לאורך כל הדרך.
........
ש. למה אתה לא מסתדר עם העירייה, למה רק עם דמי שכירות?
ת. כי אז בזמנו שהיה לי קצת כסף, ביקשתי להסתדר עם העירייה העיריה החליטה לא. מצד שני, ראיתי שאני לא חייב כסף הרו"ח אמר שאני לא חייב ולא פנו אלי שנים. ... הם היו צריכים לקחת מה שהצעתי להם. "
(עמ' 33-35).

יתרה וחמור מכך, קיפחה הנתבעת את התובעת, משהעבירה לנתבע עצמו כספים, דרך אופנת פיוז- חברה בבעלותו ולא פרעה את חובה לתובעת:

"ש. העברת את הכספים של המכבסה באופנת פיוז?
ת. הכנסות של החב' לא. יכול להיות שהיו העברות. אבל פיוז נתנו לחב' כל כך הרבה, אז יכול להיות שהחזירה לה. העברות שהחזירה לה כספים.
(עמ' 35, ש' 5-7).

מן המקובץ, שוכנעתי כי די בראיות שלעיל כדי להוכיח שהתנהלות הנתבעת הביאה לקיפוחה של התובעת כנושה של החברה ודי באלו כדי להרים מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע לשאת בחוב המים הנטען. זאת, לו התביעה לא היתה נדחית.

שיעור החוב

אלמלא נדחתה התביעה מחמת התיישנות, הייתי מחייבת את הנתבע בחובות הנתבעת, כדלקמן:
חוב ארנונה בסך של 86,363 ₪
חוב אגרת מים בסך של 47,424 ₪
הוצאות אכיפה בסך של 1,146 ₪
סה"כ 130,850 ₪.

סוף דבר

התביעה נדחית אפוא לאחר שקיבלתי את טענת ההתיישנות. החלטתי שלא לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע, אשר כאמור לא היה מיוצג ובנסיבות אלו התנהל ההליך בעצלתיים, לנתבע ניתנו אורכות להגשת ראיות, צירוף מסמכים, קיום הליכים מקדמיים, בהסכמת התובעת וללא חיוב בהוצאות כתוצאה מכך. עוד, הנתבע אף נטל לעצמו את החירות לצרף ראיות חדשות לסיכומים שהגיש. כל אלו, העמיסו שלא לצורך טרחה ועלויות על התובעת. לפיכך, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, 07 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עירית תל-אביב-יפו
נתבע: ארט ווש בע"מ
שופט :
עורכי דין: