ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אמיצה קפלן נגד יוסף דב דביר :


בפני כבוד ה שופט, סגן הנשיא יעקב שינמן

מבקשים

  1. אמיצה קפלן
  2. עמירם רז

ע"י ב"כ עו"ד אנוור אבו קטיש

נגד

משיבים
1. יוסף דב דביר ואח'
ע"י ב"כ עו"ד דניאל מקליס
2. מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אורלי לוי מנצור מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)
3. החברה הלאומית לדרכים (לשעבר מע"צ )
ע"י ב"כ עו"ד פלג אלימלך ממשרד עו"ד בלטר גוט אלוני ושות'

החלטה

(בבקשה להתיר למבקשים להצטרף כתובעים נוספים לתביעה)

בפניי בקשת האחים – קפלן אמציה ורז עמירם (להלן: "המבקשים") לאפשר להם להצטרף לתביעה.

רקע
ביום 20.3.2016 הוגשה התביעה שבכותרת שעניינה פיצויי הפקעה שבוצעה לצרכי סלילת כביש 431 באזור נס ציונה.

התביעה הוגשה על ידי התובעים, שהם בעלי זכויות חכירה לדורות במקרקעין הידועים כגוש 3634 חלקות 1-5, 13 – 18, 36 ו – 52 (להלן: "המקרקעין").

המבקשים הם אחים בעלי זכויות חכירה בחלקה 13 במקרקעין נשוא התביעה.

לטענתם, הזכויות ב חלקה מוחזקות במשותף (במושע) בין כל יתר בעלי הזכויות וזכויותיהם בקרקע זהות לזכויות התובעים.

ביום 27.6.2018, קרי, שנתיים ורבע לאחר שהוגשה התביעה, הגישו המבקשים את הבקשה שבנדון, במסגרתה הם מבקשים להצטרף לתביעה כתובעים.
הנתבעים – רשות מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") ונתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (להלן: "נתיבי ישראל"), מתנגדים לבקשה, כפי שיפורט להלן.

להשלמת התמונה יצוין, כי ב"כ התובעים לא הביע עמדה בנוגע לבקשה והשאיר את ההחלטה בעניין לשיקול דעת בית המשפט ובדיון שהתקיים בפניי ביום 17.7.2018 (עמ' 8 לפרוטוקול , ש' 22 – 23) ציין כי: "אם ביהמ"ש יתיר את צירוף התובעים, אני מוכן לייצג גם אותם בכפוף לכך שייחתמו איתי על הסכם אין לי שום התנגדות.".

תמצית טענות המבקשים
יש לאפשר למבקשים להצטרף כתובעים להליך מהנימוקים הבאים:
למבקשים נודע על התביעה בשלב מאוחר, כך שלא היה באפשרותם להצטרף להליך מתחילתו. המבקשים פעלו מול התובעים ומול בא כוחם על מנת לצרפם לתביעה, אולם הדבר לא צלח. ב"כ התובעים, מסיבותיו הוא, העדיף להמשיך בהליך התביעה ולא נענה לבקשת המבקשים.
מן הראוי היה שהתובעים היו פונים למבקשים מלכתחילה בכדי לצרפם לתביעה, מאחר והם בעלי זכויות במקרקעין המופיעים בנסח רישום לשכת המקרקעין, אשר צורף כנספח לכתב התביעה.
למבקשים יש את הזכות להצטרף לתביעה וצירופם יביא לייעול הדיון בסוגיה הקשורה לכל בעלי המקרקעין.
למבקשים אין התנגדות כי צירופם יהיה על ידי ב"כ התובעים הנוכחי, הבקיא בפרטי התביעה וככל שבקשתם תתקבל, הם מתחייבים לשאת בחלקם בכל הוצאות התובעים עד כה וכן בהוצאות נוספות עתידיות ככל שידרשו, בהתאם לחלקם היחסי בתביעה.
מבחינת שלבי ההליך - ההליך נמצא בשלב של קדם משפט, עדיין לא הוגשו תצהירים ולא נקבע מועד להוכחות.
במסגרת תגובתם לתשובת הנתבעים, טענו המבקשים לראשונה, כי יש לדחות את טענת הנתבעים לעניין התיישנות התביעה ביחס למבקשים. למעשה, עד היום לא החל מניין תקופת ההתיישנות, היות וזכויות המבקשים לפיצוי לא עמדו להם עד כה, בשל סירוב המינהל לחדש עימם את חוזה החכירה ו מנגד התניית תשלום הפיצוי מטעם נתיבי ישראל בחידוש אותו חוזה.

אין זה סביר כי תקופת ההתיישנות כלפי המבקשים תסתיים ביום 20.3.2016, לפי דנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו, 21.3.2013) (להלן: "עניין ארידור"), היות ולאחר מועד זה המשיך המינהל לנהל מול המבקשים משא ומתן לחידוש חוזה החכירה.
יש לפרש את המקרה דנן, לפי פסק הדין ברע"א 7330/17 דאוד תומא נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 19.3.2018) – אין בתיקון המבוקש כדי להוות עילת תביעה חדשה. לא מדובר בתביעה חדשה ואין שינוי בסכום הנתבע, מה גם שטרם נפסק סכום הפיצוי וכיצד יחולק בין בעלי הזכויות במקרקעין שנפגעו מההפקעות. תביעת המבקשים אינה עילת תביעה חדשה, שכן עניינם של המבקשים זהה, בקרקע שהזכויות מוחזקות בה במושע וזכויות המבקשים זהות לזכויות יתר בעלי הזכויות שהגישו את התביעה המקורית.

תמצית טענות נתיבי ישראל בתשובה לבקשה
יש לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים;
המקרקעין נתפסה בהן החזקה, בתחילת שנות האלפיים ולאור פסק הדין ב עניין ארידור, תובענת המבקשים לפיצויי הפקעה התיישנה לפני זמן רב ולכל המאוחר ביום 20.3.2016.
המבקשים לא עומדים בתנאים הקבועים בתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") - המבקשים מבקשים להצטרף לתובענה קיימת, בעניינה אין חולק כי לא חלה התיישנות בשל העובדה שהתביעה הוגשה בזמן לפי פסק דין ארידור .
לעומת זאת, תביעת המבקשים לפיצויי הפקעה התיישנה. לוּ היו המבקשים מגישים היום תביעה חדשה לתשלום פיצויי הפקעה, דין תביעתם היה דחייה בשל התיישנות (בכפוף להעלאת הטענה על ידי נתיבי ישראל ועל ידי המדינה). בהקשר זה, תקנה 26(ב) לתקנות קובעת, כי אין בצירוף תובע חדש כדי לעקוף את מרוץ ההתיישנות.
לנתיבי ישראל ולמדינה עומד אינטרס ההסתמכות שלא להיתבע בחלוף תקופת ההתיישנות ובחלוף תקופת המעבר שנקבעה בעניין ארידור.
מלכתחילה התביעה לא הוגשה בשם המבקשים, או בשם עיזבון ולכן החריג לצירוף תובעים בחלוף תקופת ההתיישנות, כפי שנקבע ברע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (פורסם בנבו, 28.5.2012), אינו רלבנטי במקרה דנן.
התביעה מלכתחילה הוגשה ביחס לחלקו של כל תובע ותובע במקרקעין ולא כתביעה בגין כל המקרקעין, או בגין זכויותיהם של אחרים שלא תבעו.
פסק הדין בעניין רע"א 7330/17 דאוד תומא נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 19.3.2018) אינו רלבנטי למקרה דנן, היות ולעומת המקרה דנן, בעניין תומא לא התבקש צירוף תובעים שלא היו חלק מהתביעה המקורית, אלא תיקון כתב התביעה.
מנגד, המבקשים מעוניינים להצטרף לתביעה קיימת של תובעים אחרים שאין ביניהם קשר.
מבקשים לא עומדת תביעה אותה הם מבקשים לתקן ולכן לא ניתן לבחון, כפי שנעשה בעניין תומא, האם התיקון חורג מעילת התביעה המקורית וכולל עילת תביעה חדשה.

תמצית טענות המדינה בתשובה לבקשה
המינהל הצטרף לטענות נתיבי ישראל בדבר דחיית הבקשה.

דיון
לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובות לבקש ה ובתגובה לתשובות ולאחר שקיימתי דיון בבקשה בנוכחות ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות מהטעמים הבאים;

צירוף תובעים – המסגרת הנורמטיבית

ההליך של צירוף תובעים מוסדר בתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 הקובעת כדקלמן:

"מותר לצרף בחזקת תובעים בתובענה אחת את כל הטוענים לזכות סעד – בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית.".

בהתאם, תקנה 24 קובעת כי:

"בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה." (ההדגשה הוספה – י.ש.).

כלומר, תקנה 24 מורה, כי בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט לצוות על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע, או שנוכחותו בבית המשפט דרושה, כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.
עיקר הפסיקה שעסקה בפירושה של תקנה 24 התמקדה בחלופה האחרונה המופיעה בתקנה: היינו, בשאלה מיהו אדם " שנוכחותו בבית המשפט דרושה...".

הפסיקה הכירה בהיותו של אדם בעל דין " דרוש" במקרים שונים כגון: מקרה בו אי אפשר ליתן פתרון שלם ויעיל לתובענה, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהווה מעשה בית דין גם כלפיו ( ראו, ע"א 83/64 גראטש נ' אטיה, פ"ד יח(4) 132, 135 (1964)); ומקרה בו עשויה זכותו של אדם להיפגע אלמלא הצירוף ( ראו, רע"א 6562/99 ירדן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ( לא פורסם, 2000); בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד מה(5) 457 (1991); ע"א 401/69 ראובני נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כד(1) 537 (1970); רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' ליאון קורלנד ( פורסם בנבו, 25.6.2007) (להלן: "עניין קורלנד")).

עוד הובהר בפסיקה, כי בבוא בית המשפט להכריע אם לצרף תובע נוסף, על בית המשפט לבחון את ההשפעה שיש לצירוף בעל הדין על ניהול ההליך, כאשר " שיקול חשוב לצורך הכרעה בבקשה לצירוף צד מתמקד ביעילות הדיונית באותו הליך" (רע"א 5861/15 עיריית תל אביב יפו נ' שומוביץ, (פורסם בנבו, 26.2.2016) פסקה 25 ; עניין קורלנד, פסקה 6 ).
במסגרת שיקול היעילות הדיונית, יש להביא בחשבון את המועד בו הוגשה הבקשה והשלב אליו הגיע ההליך. על אף שתקנה 24 מאפשרת עקרונית לצרף צד בכל שלב משלבי הדיון, הרי שבית המשפט עשוי לדחות בקשת צירוף שהוגשה בשלב מאוחר של ההליך תוך שיהוי ניכר, כאשר מתעורר חשש ממשי שקבלתה תסרבל את ההליך ותכביד על המשך ניהולו (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון ( פורסם בנבו, 22.1.2015) פסקה 33 והאסמכתאות שם).

עוד הובהר, כי תקנה 24 לא נועדה למנוע ריבוי משפטים ( יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 198 ( מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). מטרתה של תקנה 24, כך הודגש, הוא " לדאוג לכך שבית המשפט יפסוק ביעילות ובשלמות בפלוגתאות העולות מן התביעה כפי שהוגשה, ואילו מניעת ריבוי התדיינויות יכולה להיות לכל היותר תוצאה המתבקשת מהפעלתה של תקנה זו, אך בוודאי שלא מבחן להפעלתה או מטרה שהיא נועדה להשיג" ( ע"א 203/77 חברת זמיר, קבלנות כללית בע"מ נ' החברה לבניין ועבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע"מ, פ"ד לב(1) 59, 61 (1977)).

מן הכלל אל הפרט
מבחינת מצבור כל ההלכות שצוינו לעיל, אני מגיע למסקנה, כי המקרה שלפניי , אינו מצדיק היענות לבקשה.

מסקנתי זו מבוססת על צירופם של הטעמים הבאים:

ראשית – המבקשים לא עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהם להוכיח כי יש לצרפם כתובעים בתביעה.

טענות המבקשים בבקשה, נטענו בצורה כללית למדי והבקשה הוגשה באיחור ניכר ( כאמור, שנתיים ורבע לאחר פתיחת התובענה) מבלי שהמבקשים הסבירו עד תום מדוע הם לא פעלו להגשת הבקשה קודם לכן, מדוע לא ביקשו להצטרף להליך מראשיתו ובכלל מדוע לא פעלו עד כה להגשת תביעה עצמאית משלהם למימוש זכויותיהם הנטענות.
המבקשים גם לא פרטו בבקשה, מתי בדיוק נודע להם על התביעה, מתי בדיוק בקשו מב"כ התובעים לצרפם לתביעה וזה סירב לבקשתם.

לבקשה אמנם צורף תצהיר מטעם מר אמציה קפלן לתמיכה בעובדות שצוינו בבקשה, בו נאמר:

"4. אני ואחי עמירם, ידענו על קיום התביעה דנן בשלב מאוחר, כך שלא היה באפשרותנו להצטרף להליך מתחילתו ולכן פעלנו מול התובעים וב"כ כדי לצרף אותנו כמבקשים לתביעה כאשר נודע לנו בחודשים האחרונים אולם הדבר לא צלח...
5. אני ואחי פנינו ישירות לב"כ התובעים כדי שיצרף אותנו כתובעים נוספים בתביעה. ב"כ התובעים מסיבות השמורות לו, העדיף להמשיך בהליך התביעה ולא נענה לבקשתנו ולצרפנו לתביעה.".

בתצהיר זה כפי שניתן לראות , לא צוין מתי בדיוק נודע למבקשים דבר קיום התביעה דנן וכן לא פורט מתי נודע להם על זכותם הנטענת להגיש תביעה. כן לא הובהר בתצהיר, מדוע המבקשים לא הגישו עד כה תביעה נפרדת ועצמאית למימוש זכויותיהם הנטענות.

שנית - בתגובת המבקשים לתשובת הנתבעים, העלו המבקשים לראשונה טענות עובדתיות חדשות לעניין זכויותיהם בקרקע ולעניין משא ומתן שנוהל, לטענתם, בין מי מהנתבעים לתשלום פיצויים בגין ההפקעה ולהארכת חוזה החכירה מולם.
במסגרת טענות אלו נטענו לראשונה הטענות העובדתיות הבאות, שלא הוכחו בפניי, לפיהן:

המבקשים רכשו את זכויותיהם במקרקעין בדרך של רישום צוואה מיום 21.7.2003 והחזיקו בזכויותיהם כדין, עד לסיום חוזה חכירת המקרקעין מול המינהל. מאז סיום החוזה פעלו המבקשים נמרצות לחידושו.
נתיבי ישראל הודיעה למבקשים, במכתב מיום 4.11.2010 (שלא צורף לתגובת המבקשים) כי תשלום הפיצויים בגין ההפקעה מותנה בהוכחת זכויות החכירה שלהם. בהתאם למכתב זה, פנו המבקשים לנתיבי ישראל ודרשו לקבל את כספי הפיצויים בהתאם להערכת השמאי, אולם, בקשה זו נדחתה על הסף, בטענה שעליהם להמציא הסכם חכירה תקף מול המינהל, אולם זה לא נחתם עד היום בשל התנהלות המינהל.
הנתבעים פעלו במשותף נגד המבקשים, כאשר מחד נתיבי ישראל דורשת מהם להוכיח את זכויותיהם במקרקעין ומאידך, המינהל מתעלם מבקשותיהם החוזרות ונשנות לחדש עימם את חוזה החכירה.
לפי מכתבים מיום 26.7.2016 ומיום 28.11.2012 (שצורפו כנספחים לתגובה לתשובה), עד ליום 26.7.2016, המינהל עדיין ניהל משא ומתן מול המבקשים בכדי לחדש את חוזה החכירה. מכאן, לטענת המבקשים, יש להסיק כי הם לא ישנו על זכויותיהם, אלא דרשו ללא הרף את כספי הפיצויים, בפניות חוזרות בעל פה ובכתב. בנסיבות אלו, לא היה ביכולתם לתבוע תשלום פיצויים, כל עוד זכויותיהם במקרקעין היו תלויות בחידוש חוזה החכירה מול המינהל.

טענות עובדתיות חדשות אלו שהועלו לראשונה בתגובה לתשובת הנתבעים, לא הוכחו כלל בפניי, היות ולאותה תגובה לא צורף תצהיר מטעם מי מהמבקשים ובכלל זה לא צורף אותו מכתב מיום 4.11.2010, ביחס אליו טענו המבקשים כי נתיבי ישראל הבטיחה להם פיצוי, בכפוף לחידוש חוזה החכירה מול המינהל. בעניין זה הוגשה, בצדק, בקשת נתיבי ישראל מיום 2.10.2018 למחיקת תשובת המבקשים לתגובה.

בנוסף, גם אם היו מוכחות כראוי הטענות שטענו המבקשים בתגובה לתשובה, ממילא לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתי, שכן אותן טענות לא נטענו בבקשה המקורית והועלו לראשונה בתגובה לתשובה, זאת בניגוד לדין ולפסיקה הקובעת, כי התגובה לתשובה אינה אמורה להיות במה להצגת טענות חדשות או "מקצה שיפורים", וכי על מלוא הטענות וראיות המבקש להופיע מראש בכתב הטענות שפתח את הבקשה.
כפי שנפסק בהקשר זה ברע"א 8317/06 ישי טהוליאן ו33 אח' נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ (פורסם בנבו, 21.1.2007):
"עם זאת, אציין כי נוטה אני להסכים עם גישתם של בתי המשפט המחוזי לפיה התשובה לתשובה אינה אמורה להוות במה להצגתן של טענות חדשות אלא מיועדת למתן מענה לטענות אשר הועלו בכתב התשובה. גישה כזו ניתן לבסס, בין השאר, על היקש לתקנה 64 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בכתב תשובה המוגש בתגובה לכתב הגנה וקובעת כי: "אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש, ואין לכלול בו טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין". (ראו למשל: ת"א (ת"א) 2524/01 קראוס נ' תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ, פיסקאות 21-8; ת"א (ת"א) 1486/02 שטריקס נ' קרסו)."
וכן בפש"ר (מחוזי תל אביב-יפו) 43694-03-18 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' דבורה הוניגמן (פורסם בנבו, 20.11.2018) :
"כידוע, הכלל הוא שבעל דין המגיש בקשה בכתב, חייב לשטוח את מלוא טענותיו וראיותיו כבר במסגרת כתב הטענות הפותח, ואין הוא רשאי לשמור באמתחתו טענות וראיות נוספות, לשם הצגתן לראשונה בשלב התגובה לתשובת יריבו. הוא הדין בטענות וראיות שנשמטו מכתב הטענות הפותח בשוגג ושלא בכוונת מכוון. התגובה נועדה אך ורק לשם מתן מענה לטענות שלא ניתן היה לצפותן מראש בעת הגשת הבקשה, שאם לא כן, תיגרם פגיעה דיונית ליריב, שמיצה את זכות הטיעון שלו במסגרת הגשת התשובה לבקשה, וכעת הוא נותר ללא זכות מענה לטענות מפתיעות שהועלו לראשונה בשלב התגובה לתשובה, או לראיות חדשות שצורפו אליה. עמד על כך בית המשפט ברע"א 8317/06 ישי טהוליאן ו33 אח' נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ ( פורסם בנבו, 21.01.2007)." (ההדגשות הוספו – י.ש.).

שלישית – בניגוד למגמה הפסיקתית כפי שצוינה ברישת הדברים, המבקשים לא פרטו באיזה מובן נוכחותם דרושה והכרחית לצורך הכרעה בתובענה דנא וממילא לא הוכח, כי לא ניתן יהיה להגיע לפתרון שלם בפלוגתאות שהתעוררו בהליך ללא צירופם לתובענה. עוד לא הובהר מדוע, אם בכלל, פסק הדין שיינתן בהליך יפגע בזכויותיהם אם לא יצורפו להליך.

דווקא טענות המבקשים בבקשה ובייחוד בתגובתם לתשובת הנתבעים, מלמדות על המצב ההפוך, כי צירופם להליך עשוי לסרבל את ההליך ולהכביד על המשך ניהולו.

היות והנתבעים העלו כלפי תביעת המבקשים טענת התיישנות ומנגד, המבקשים טענו כי לשיטתם, הלכת ארידור אינה חלה עליהם, היות והם ניהלו משא ומתן מול הנתבעים ביחס לתשלום פיצויי הפקעה, הוספתם כתובעים להליך תסרבל את ניהול התובענה, בשל הצורך להתמודד עם טענת הנתבעים להתיישנות, מול טענות המבקשים השוללות טענה זו. כל זאת, שעה שביחס לתובענה, כפי שהוגשה מלכתחילה, הנתבעים לא העלו טענה מעין זו היות ולשיטתם לגבי תביעת יתר התובעים, לא חלה התיישנות (כאמור בסעיף 10 לתשובת נתיבי ישראל) .
לאור זאת, שעה שהנתבעים טוענים כי טענת המבקשים התיישנה, קיים שוני בין התובעים לבין המבקשים, בכל הנוגע לטענות אלו, כאשר בירור טענת ההתיישנות תחייב בירור עובדתי ומשפטי, לרבות פריסה של המסכת הראייתית הרלבנטית, באופן שעשוי להכביד על בירור התובענה שבפניי.

בנוסף, בהתאם להודעת התובעים מיום 2.11.2018, הצדדים להליך מתאמים פגישה ביניהם בכדי לנסות לקדם את הסדרת / צמצום המחלוקות נשוא התובענה. במובן זה, ההליך מצוי בשלב מתקדם וצירוף צדדים נוספים כעת, אשר יחייב הגשת כתבי טענות מתוקנים והשלמת הליכים מקדמים, עשוי להוות עיכוב משמעותי.

ברור כי אין באמור לעיל, כדי להוות קביעה כלשהיא לגבי האפשרות שהמבקשים יגישו תביעה נפרדת למיצוי זכויותיהם הנטענות, כאשר, אם וככל שתוגש תובענה מעין זו, סביר להניח שבמסגרתה ידונו טענות הצדדים, בין היתר, ביחס לטענת ההתיישנות.

סוף דבר
לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.
הנסיבות המיוחדות של הבקשה, מצדיקות לטעמי את ההחלטה, שלא להשית הוצאות על המבקשים בשלב זה, אך אם המבקשים יגישו תובענה חדשה בגין ההפקעה נשוא בקשתם, הם ישלמו למשיבה 3 הוצאות שכ"ט עו"ד בקשה זו בסך כולל של 2,700 ₪. הסכום יהיה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק והמבקשים יהיו חיי בים בתשלומו ביום הגשת התובענה החדשה, ככל שזו תוגש.
מעבר לאמור כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ז כסלו תשע"ט, 05 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אמיצה קפלן
נתבע: יוסף דב דביר
שופט :
עורכי דין: