ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין Abdalla Hassan Shafldin Abakr נגד יו אס די אי בע"מ :

לפני:

כבוד השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור עובדים גב' שושנה סוזן סמק
נציגת ציבור מעסיקים גב' שרה אבן

התובע:
Abdalla Hassan Shafldin Abakr
ע"י ב"כ עו"ד יניב אלנקרי
-
הנתבעת:
יו אס די אי בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אמה ויינשטיין

פסק דין

1. התובע, שהינו מבקש מקלט מסודן, הועסק כשוטף רכבים בנתבעת, וזאת במשך קצת למעלה משלוש שנים, עד ליום 30.11.15 שבו הסתיימה עבודתו בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

2. בפנינו תביעה שהגיש עם סיום עבודתו, וכן תביעה נוספת שהגישה הנתבעת כנגדו. הדיון בשתי התביעות אוחד בהתאם להחלטה שניתנה ביום 24.11.16 על ידי כבוד סגן הנשיאה ( כתוארו אז) שמואל טננבוים.

ביום 3.8.18 העיד התובע בעדות מוקדמת, בפני כבוד הרשמת מרב חבקין. זאת, לאחר שהודיע לבית-הדין שהוא עתיד לעזוב את הארץ. דיוני קדם משפט התקיימו, גם כן בפני כבוד הרשמת חבקין, ביום 16.11.17 וביום 15.3.17. לאחריו, הועבר התיק לטיפולו של מותב זה. דיון הוכחות התקיים ביום 24.10.18. במהלכו, נחקר רק עד אחד, מר מוטי שרמן, שהינו המנכ"ל והבעלים של הנתבעת.

בתום הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בשתי התובענות.

דיון והכרעה

פיצויי פיטורים

3. התובע בכתב תביעתו טען כי ביום 23.11.15 לא חודשה אשרת השהיה שלו בישראל, ותחת זו קיבל באותו היום הוראה להתייצב למרכז השהייה " חולות" תוך שהובהר לו כי הוא לא יהיה רשאי יותר לעבוד בישראל, ועל רקע זה הוא הודיע לנתבעת כי הוא נאלץ לעזוב את עבודתו.

הנתבעת מצידה טענה שהתובע מעולם לא הציג בפניה הוראת שהיה בחולות, והוא גם לא הציג כל ראיה לכך שאכן שהה בסופו של דבר במתקן חולות. כמו כן מעדותו ( עמ' 11 ש' 23) עולה שהוא התפטר כי " רצה לארגן את עצמו ולנסוע לסודן" (סעיף 4 לסיכומיה).

4. בטרם נפנה להכריע בין טענות הצדדים, נציין כי על פי הפסיקה, מבקשי מקלט שהעסקתם הופסקה על רקע זימונם למתקן חולות זכאים לפיצויי פיטורים, שכן מעסיקיהם ידוע למן תחילת ההעסקה שהעסקתם הינה לתקופה קצובה, שעשויה להסתיים באחת לאור החלטות רשויות ההגירה ( לעניין זה, ראו: סעש 9388-05-16 בירהה נ' א. אפיקים שירותי ניהול (25.7.18, מותב בראשות כבוד השופטת חנה טרכטינגוט, והאסמכתאות שם; דמ 22252-11-16 Futuie Kasete נ' פלורנטין (9.3.18, כבוד השופטת יפית זלמנוביץ-גיסין, והאסמכתאות שם)).

5. לאחר ששקלנו את הראיות והעדויות, הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה זכאי התובע לפיצויי פיטורים, וננמק:

ראשית התובע הגיש כראיה ( נספח א' לתצהירו) את הזימון שקיבל ביום 22.11.15 להתייצב במתקן חולות, החל מיום 23.12.15. סמיכות הזמנים בין המועד שב ניתנה הוראת השהיה לבין מועד התפטרות התובע (30.11.15) תומכת ומחזקת את גרסת התובע כי התפטרותו היתה על רקע העובדה שקיבל הוראת שהיה;

שנית הנתבעת בסיכומיה, ניסתה להיבנות מכך שהתובע עזב את העבודה 23 ימים קודם למועד שבו נדרש להתייצב, ולא ממש בימים האחרונים. אלא שלטעמנו אין בכך כדי לשנות את המסקנה בדבר קיום קשר סיבתי בין הוראת השהיה בחולות להתפטרות, שכן אנו מקבלים כסבירה והגיונית את עדות התובע כי עזב מוקדם יותר שכן בחן אפשרות לעזוב את הארץ מיידית, ולנסוע חזרה לסודן, במקום להיכנס למתקן חולות ( עמ' 11 ש' 23);

שלישית הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע לא הציג הוכחה לכך ששהה בפועל במתקן חולות. לעניין זה, לטעמנו משהציג התובע הוראת שהיה בחולות, והוסיף והעיד על כך ששהה בפועל בחולות – ועדותו זו אף עמדה במבחן החקירה הנגדית ( ראו בעמ' 9 לפרוטוקול) – די בכך על מנת לעמוד בנטל שהוא אכן שהה בחולות. למען הסר ספק, ככל שרצתה הנתבעת לנסות ולהפריך זאת, פתוחה היתה כמובן בפניה הדרך לפנות לרשויות ההגירה ולברר עניין זה לאשורו, אך משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה;

ולבסוף נבהיר, שגם אם בדרך כלשהי עלה בידי התובע להימנע מלהתייצב למתקן חולות ( בניגוד לעדותו בעניין זה) הרי שאין בכך כדי לשנות מן המסקנה בדבר זכותו לפיצויי פיטורים. זאת, מן הטעם שכחלק בלתי נפרד מהוראת השהיה בחולות נמסר לתובע כי למן כניסת ההוראה לתוקף נאסר עליו לעבוד בישראל. מכאן, שבכל מקרה היה על התובע להתפטר, בנסיבות המזכות אותו על פי הפסיקה שלעיל לפיצויי פיטורים. עם זאת, בנסיבות העניין, לא מצאנו לפסוק לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וזאת מעבר להפרשי הצמדה וריבית כדין.

6. אשר לגובה פיצויי הפיטורים המגיע – בכתב התביעה העמיד התובע את רכיב התביעה הזה על סך 24,375 ₪, אך בסיכומיו הפחית את רכיב תביעתו זה והעמידו על סך 16,740 ₪ בלבד ( לפי: 27 X 186 X 12 / 40). מעיון בכתב ההגנה, בתצהיר הנתבעת ובסיכומיה, עולה שהיא לא כללה בהם תחשיב פיצויי פיטורים נגדי, ואף לא חלקה על אופן ביצוע תחשיב התובע.

משכך, ועל יסוד תחשיב התובע, אנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לו כפיצויי פיטורים סך של 16,740 ₪.

תחולת צו ההרחבה בענף המוסכים

7. לטענת התובע, הוא זכאי היה לזכויות בהתאם לצו ההרחבה בענף המוסכים. לטענת הנתבעת, התובע לא עבד במוסך, אלא בניידת ניקוי רכבי לקוחות ללא שימוש במים במגרשי מכירת רכב ברחבי הארץ, ועל כן, צו ההרחבה בענף המוסכים אינו חל על העסקתו.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה כי יש להחיל את צו ההרחבה בענף המוסכים, וננמק.

ראשית סעיף ההגדרות בצו ההרחבה מגדיר " מוסך" ככל " מקום עבודה וכל מוסך המעסיקה המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב וחלקיהם". דהיינו, על פני הדברים, צו ההרחבה חל על כל מקום עבודה המעניק שירותים לרכב. מכאן, שאין כל משמעות לעובדה שהשירות במקרה הזה ניתן באמצעות ניידת ניקוי, ולא בתוך מבנה פיזי של מוסך הממוקם במקום מסויים ( לעניין זה, ראו והשוו גם להחלטה שניתנה לפני חודשים ספורים בבית דין זה, לפיה אושרה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש אחד מעובדי הנתבעת כנגדה, בשם כל עובדי הנתבעת, בעניין אי החלת צו ההרחבה בענף המוסכים, ת"צ 55469-03-18 אלכסנדרוב נ' יו אס די אי (4.7.18, מותב בראשות כבוד סגנית הנשיאה רוית צדיק));

שנית על פי הסיווג האחיד, שירותי רחיצה נכללים בענף הרכב, ולאור זאת ולאורך השנים פסקו בתי הדין האזוריים כי צו ההרחבה בענף המוסכים חל על העוסקים בשטיפת רכבים ( ראו: עב 394155/07 עבד אלחלים נ' לביא (16.2.04, מותב בראשות כבוד השופטת אהובה עציון); תע"א 7823-08 דז'ורקולוב נ' יונייטד בע"מ (9.10.12, מותב בראשות כבוד השופטת רובוביץ-ברכש); סעש 56867-08-16 Daud Ismail נ' יונייטד שיא (23.8.18, מותב בראשות כבוד השופטת מיכל נעים-דיבנר)).

ולבסוף הנתבעת טענה כי היא מנקה רחבים בשיטה ייחודית, ללא שימוש במים. אף שטענתה זו לא נסתרה במישור העובדתי, ולפיכך אין לנו אלא לצאת מנקודת הנחה שאכן כך, הרי שאין בכך כדי להשפיע על מסקנתנו זו, שכן כאמור צו ההרחבה חל על כל מקום עבודה שבו מוענקים שירותי לכלי רכב. מכאן, שגם אם מדובר בשירות נקיון רכבים ללא רחיצה במים, אין בכך כדי להוביל למסקנה לפיה צו ההרחבה אינו חל.

שעות נוספות

9. התובע טען בסעיף 6 לתצהירו כי עבד מדי יום במשך 10 שעות, מהשעה 08:00 בבוקר עד השעה 17:30 לערך, וזאת בלא ששולם לו גמול שעות נוספות. התובע טען כי דוחות הנוכחות תומכים בטענתו זו.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שיש לקבל את טענת הנתבעת ולדחות רכיב תביעה זה, וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית נקדים ונציין כי אף אם עבד התובע החל מהשעה 08:00 בבוקר ועד השעה 17:30, הרי שחשבון פשוט מוביל לתוצאה לפיה מדובר ב- 9.5 שעות ביום, ולא 10 שעות ביום כפי טענתו, דהיינו כבר בתצהירו הוא מביא שתי גרסאות למספר שעות העבודה ביום (10 או 9.5);

שנית מעיון בדוחות הנוכחות, עולה שלפיהם התובע עבד בכל יום עד השעה 17:00 ולא עד השעה 17:30, דהיינו מדובר ב- 9 שעות בלבד ביום. עוד עולה מדוחות הנוכחות שהתובע קיבל חצי שעה הפסקה ביום, ומכאן שמדובר היה ב-8.5 שעות עבודה ביום בלבד;

שלישית במהלך חקירתו הנגדית העיד התובע כי יום עבודתו היה קצר בהרבה, כך שעבד בכל יום "7 שעות, 6 וחצי ככה" (עמ' 8 ש' 7). במהלך חקירתו הנגדית העיד מר שרמן בשם הנתבעת כי אמנם שעות פתיחת מגרשי המכוניות, שבהם בוצעה שטיפת הרכבים, הם מ- 8 בבוקר עד השעה 17.00, אך בפועל " הלקוחות לא אוהבים שבאים אליהם בשעה 16:00" ( עמ' 4 ש' 9), דהיינו בסמוך לפני סגירת המגרש, וזאת הסיבה שבפועל ימי עבודתו של התובע היו קצרים באופן בהרבה. עוד הוסיף והסביר שרמן ש"בגלל שזה לא משרה שאפשר לשים שם שעון ביומטרי או שעון נוכחות, זה בשטח, אנו נותנים שעות מקסימליות, בהתאם לפתיחת המגרש וסגירתו. אם הוא סיים באותו היום בארבע הוא עדיין יקבל עד 17:00". לדעתנו, די בעדות זו, שנתמכה ולמעשה אושררה על ידי עדות התובע עצמו בדבר ימי עבודתו הקצרים יחסית, כדי להוביל למסקנה שהנתבעת עמדה ברף הראייתי הנדרש ממני להוכחה כי התובע אכן לא עבד בשעות נוספות, כטענתה.

10. בטרם נחתום את הדיון ברכיב השעות הנוספות, נציין שאיננו מקבלים גם את תביעתו של התובע לתשלום תוספת עבור עבודה במשמרת שניה, כהגדרתה של זו בצו ההרחבה. דין טענה זו להידחות הן מאחר שמדובר בהרחבת חזית אסורה – הטענה הועלתה לראשונה רק בסיכומי התובע – והן לגופה, שכן הגדרת " עבודת יום" בהתאם לצו ההרחבה הינה החל מהשעה 06:0 ועד השעה 17:00, ומכאן שכל שעות עבודת התובע נכנסו לגדר עבודת יום.

פדיון חופשה

11. לטענת התובע בכתב תביעתו, הוא מעולם לא יצא לחופשה במהלך עבודתו, ושולם לו שלא כדין " רכיב חופשה" קבוע מדי חודש. הנתבעת טוענת, מנגד, כי מעיון במאזן ימי החופשה כפי שהוא מופיע בתלושי השכר עולה שהתובע קיבל דמי חופשה כדין.

12. הנתבעת לא המציאה פנקס חופשה, ומעיון בטיעוניה עולה שאין היא מכחישה את טענות התובע, לפיהן במקום חופשה בפועל שולם לו " רכיב" חופשה קבוע מדי חודש בתלוש שכרו. בחקירתו הנגדית, נשאל התובע ( ראו עמ' 9 ש' 6) האם יצא לחופשה אי פעם, והשיב ש"חוץ מיום שבת לא". התובע לא נשאל שאלות נוספות על כך. לאור האמור, אנו קובעים שהתובע אכן לא קיבל חופשה בכלל.

12. כידוע, תשלום דמי חופשה לעובד במועדים קבועים, ללא קשר או תלות במועדי יציאתו לחופשה, הינו פרקטיקה אסור על פי דין. על הרציונאל העומד ביסוד איסור זה עמד כבוד הנשיא ( כיום בדימוס) סטיב אדלר בפרשת אצ'ילדייב ( עע 324/05 אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים (27.3.06)):

"תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתת לעובד חופשה בפועל, מנוחה, על מנת שיאגור כוח לעתיד. אף סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 אוסר מתן שכר הכולל בתוכו, מראש, תשלום בעבור דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק קחופשה שנתית. ודוק, כל האמור ביחס לפדיון חופשה מתייחס לזכאות מכוח החוק בלבד בסיום יחסי עובד-מעסיק. פדיון חופשה הוא מושג שהחוק הולידו, ואין הוא בא אלה בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה.

מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חוק חופשה שנתית, אין מקום לקזז את הסכומים ששולמו למערערת, ודין הערעור בעניין זה להתקבל".

בפרשת מרחיב ( עע 1144/04 מרחיב נ' מוקד אמון סביון (21.12.06)) חזר כבוד השופט ( כיום בדימוס) עמירם רבינוביץ על הלכה זו, ואף הוסיף והדגיש את תכליתה של הפסיקה הקובעת, שבמקרה של תשלום חופשה מדי חודש, יש ככלל לחייב את המעסיק בתשלום פדיון חופשה מלא, בנוסף על מה ששילם:

"נוהג, לפיו עובד " פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה, הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית ... ולתכליתו. תכליתו של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית – שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש. אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד " פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול. תוצאה זו, הנראית ממבט ראשון בלתי צודקת בשל התשלום הכפול, היא הדרך לשמור על נורמה כה חשובה במשפט העבודה המגן".

וראו גם: עע (ארצי) קרבצ'נקו נ' חברת השמירה בע"מ (18.12.11, כבוד השופטת סיגל דוידוב-מוטולה). עדמ 13/07 אסלטי נ' כפיר בטחון (29.10.08, כבוד השופטת רונית רוזנפלד).

14. לאור התשתית העובדתית ההלכות שלעיל, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה מלא. בכתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי ל- 12,480 ₪ אך בסעיפים 45 עד 48 לסיכומיו כלל תחשיב מתוקן ומופחת לפיו הוא זכאי לפדיון חופשה בסך 8,721 ₪ בלבד. הנתבעת לא חלקה בסיכומיה על תחשיב התובע. לפיכך הרינו לקבוע כי הנתבעת תשלם לתובע את הסך הזה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העבודה.

דמי חגים

15. התובע טען לזכותו לדמי חגים, וזאת על יסוד הוראות פרק 10 לצו הרחבה בענף המוסכים, ותוך שהוא מפרט ( ראו בסעיף 49 ואילך לסיכומיו) מהם ימי החג בגינם הוא זכאי לדמי חגים. על פי תחשיבו, הוא היא זכאי בסך הכל ל-30 ימי חג, מתוכם שולמו לו רק 19 ימי חג, ועל כן הוא זכאי לתשלום 11 ימי חג נוספים, שאותם כימת לסך 2,431 ₪. נציין כי התובע כלל בסיכומיו התייחסות ספציפית ולא כללית הן לתאריכים הספציפיים במהלך תקופת עבודתו שבהם היה זכאי לתשלום דמי חגים, והן לתלושי השכר ( חודש חודש) שבהם שולמו לו דמי חגים. מעיון בסיכומי הנתבעת עולה שהיא התייחסה לזכותו של התובע לדמי חגים לפי צו ההרחבה הכללי, להבדיל מצו ההרחבה בענף המוסכים. כמו כן הנתבעת טענה באופן כללי בלבד לכך שהתובע קיבל 22.5 ימי חג ( ולא 19 כפי שהוא טען) וזאת מבלי להתייחס יום יום, כנדרש על פי הפסיקה, לימי החגים הספציפיים שהתובע טען שהוא זכאי להם, בהפחתת הימים שקיבל.

נוכח כל האמור, אנו מקבלים את תחשיב התובע, ועל בסיסו קובעים שהוא זכאי לסך 2,413 ₪ כדמי חגים.

הבראה

16. בסיכומיו הודה התובע כי הנתבעת שילמה לו דמי הבראה מדי חודש החל מחודש דצמבר 2013, דהיינו הוא לא חלק על כך שקיבל דמי הבראה במשך השנתיים האחרונות לעבודתו. עם זאת, טען שהוא זכאי לדמי הבראה בגין תקופת עבודתו הראשונה, שבה לא שולמו לו דמי הבראה. דין רכיב תביעתו זה להידחות, שכן במועד סיום עבודתו בסוף 2015 – ועד לינואר 2017 שבו בוצע תיקון לצו ההרחבה שאיפשר לתבוע פדיון הבראה עבור שבע השנים האחרונות, לפי תקופת ההתיישנות הרגילה – ניתן היה על פי צו ההרחבה לתבוע פדיון דמי הבראה בגין שנתיים בלבד ( ראו והשוו: ע"ע 42410-06-15 פינדיורין נ' זיסמן (3.5.17, פיסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט רועי פוליאק). על כן, דין רכיב התביעה להידחות.

פיצוי על אי הפרשה לפנסיה

17. התובע טען כי מכוח צו ההרחבה בענף המוסכים, היה על הנתבעת להפריש לו פנסיה סך של 6% משכרו מיום עבודתו הראשון, ובסך הכול טען שהיה זכאי להפרשות לגמל בסך 11,606 ₪ ( ראו התחשיב בסעיף 56 לסיכומיו, שלמען הסדר הטוב נציין שהינו תחשיב מתוקן ומופחת לעומת הסך שתבע התובע ברכיב זה בכתב תביעתו). לטענתו, בהעדר מחלוקת שלא קיבל דבר ברכיב זה, יש לפסוק לו את מלוא הסך שתבע.

מעיון בסעיפים 24 עד 26 לסיכומי הנתבעת עולה שהיא טוענת שתי טענות הגנה בקשר עם רכיב זה, שאת שתיהן אין בידינו לקבל. הטענה הראשונה היא כי התובע ביקש בכל לשון של בקשה שלא " יורידו לו" כספים עבור הפרשה לפנסיה, ו"הוא לא היה מוכן לחתום על הטפסים" (עמ' 6 ש' 23 לעדות זרמן). נדגיש שאף אם היתה הנתבעת מוכיחה טענה זו, לא היה בכך כדי להועיל לה, שכן כידוע המדובר בזכות קוגנטית, חלק ממשפט העבודה המגן, ומכאן שעובד אינו רשאי לוותר עליה. הטענה השניה הינה כי עד למתן פסק דינו של בית-הדין הארצי בעניין טלרן ( בר"ע 36959-06-16 Musabal נ' טלרן אחזקות ונקיון (15.7.15)) " לא היתה הכרעה ברורה לעניין זכאות של פליטים לפנסיה" (סעיף 25 לסיכומיה). אף דין טענת הגנה זו להידחות, שכן הלכת טלרן קבעה את פרשנות הדין, ולא נקבעה בה תחולה פרוספקטיבית, למן הינתנה והלאה. מכאן, שהינה תקפה ומחייבת ביחס לזכויות התובע תקופת עבודת התובע, הן לעתיד והן לעבר, אף שניתנה לקראת סיום עבודת התובע ( לכללים הקיימים בדין ביחס לתחולתה מבחינת הזמן של הלכה תקדימית חדשה, ראו: דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד (14.7.11)).

אשר לחישוב הסך המגיע, על פי תחשיב התובע בסעיף 56 לסיכומיו, הוא זכאי לסך 11,606 ₪. הנתבעת, מנגד, חישבה ומצאה בסעיף 28 לסיכומיה כי ככל שייקבע שצו ההרחבה בענף המוסכים חל על ההעסקה – וכך אכן פסקנו – הרי שהסך לו זכאי התובע עומד על 10,320 ₪. לאחר שבחנו את תחשיבי שני הצדדים, החלטנו לדחות את תחשיב התובע ולקבל את תחשיב הנתבעת. זאת, מאחר שתחשיב התובע מבוסס על " שכר ממוצע", שלא הובהר מה טיבו, בעוד שתחשיב הנתבעת מבוסס על 6% מהשכר ששולם לתובע בפועל, לרבות חגים וחופשה, ומכאן שהוא תואם את הוראות הדין.

נוכח כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע פיצוי על אי הפרשה לפנסיה בסך של 10,320 ₪.

התביעה שכנגד

18. נעבור עתה לדון ברכיבי התביעה שכנגד.

אשר לקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת מלאה להתפטרות – בנסיבות העניין, שבהן קבענו כי התפטרות התובע נבעה מזימונו למתקן חולות, סבורים אנו כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, דהיינו המדובר ב"נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש" מהעובד לעבוד במלוא תקופת ההודעה המוקדמת. משכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת כי היא זכאית לפיצוי מהעובד על אי מתן הודעה מוקדמת;

אשר לנזק הכספי הנטען שנגרם לנתבעת עקב ההתפטרות ואי מתן הודעה מוקדמת מלאה, לרבות אובדן הכנסה עקב אי גיוס עובד חלופי – מאותם הטעמים שציינו קודם לכן, גם דין רכיב התביעה הזה להידחות. לזאת נוסיף כי טענות הנתבעת בדבר כך שלקוחות עזבו אותה עקב התפטרות התובע ללא הודעה מוקדמת לא הוכחו במסמכים כלשהם או בעדויות כלשהם ( מלבד הצהרה כללית ולא מפורטת על נזקים בתצהירו של מר שרמן), וממילא על פי דין זכותו של מעסיק לפיצויים מאת עובד שהתפטר ללא מתן הודעה מוקדמת מוגבלת לפיצוי הקבוע בסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת, ואין המעסיק זכאי לפיצוי נוסף. זאת, גם אם יוכיח כי עקב התפטרות העובד נפגעו עסקיו;

אשר לטענה לזכותו של התובע לדמי שכירות ראויים בגין הוצאות מדור והוצאות דיור – הנתבעת לא הוכיחה כי התובע התגורר בדירה ששכרה לעובדיה לאחר סיום עבודתו, וודאי שלא הוכיחה כי התגורר בה דרך קבע. אף שהתובע הודה בחקירתו שמדי פעם הוא לן עם חבריו בדירה, ובמקרה אחד אף צולם על ידי הנתבעת כשהוא מוריד זבל, אין בכך כדי להוכיח כי התגורר בדירה באופן קבוע. ובוודאי אין בכך כדי להוכיח כי נגרמו לנתבעת הוצאות כלשהם עקב כך, בשיעור הנטען ( שלא הוכח במסמכים כלשהם) או בכלל;

קיזוז השתתפות העובד בדמי ביטוח רפואי – לטענת הנתבעת, בהתאם להסכם העבודה היא היתה רשאית לנכות משכרו של העובד את חלקו בביטוח הרפואי, וזאת גם בהתאם לתקנות עובדים זרים ( שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2002. ברם, הסכם העבודה ( כמו גם התקנות) נוקט בלשון " רשאי". דהיינו, המעסיק, על פי שיקול דעתו, רשאי לנכות עד 120 ₪ משכרו של העבודה בגין הביטוח הרפואי. משמעות הדבר הינה כי אין חובה לנכות את הסכום הזה או את חלקו מדי חודש. מעסיק כמו הנתבעת שבחר לשאת במלוא עלות הביטוח אינו רשאי לשנות את דעתו, ולבצע ניכוי שכזה בדיעבד. על כן, גם רכיב התביעה הזה נדחה.

לסיכום

19. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 16,740 ₪.

ב. פדיון חופשה בסך 8,721 ₪.

ג. דמי חגים בסך 2,413 ₪.

ד. פיצוי על אי הפרשה לפנסיה בסך 10,320 ₪.
הסכומים הנקובים בסעיפים א' ו-ב' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (1.12.15) ואילו הסכומים הנקובים בסעיפים ג' ו-ד' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופת העבודה (15.3.14) ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, הן בגין התביעה והתביעה שכנגד שנדחתה במלואה, בסך 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ט, (09 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים.

גב' שושנה סוזן סמק,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד

גב' שרה אבן ,
נציגת ציבור מעסיקים


מעורבים
תובע: Abdalla Hassan Shafldin Abakr
נתבע: יו אס די אי בע"מ
שופט :
עורכי דין: