ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רענן בן טובים נגד עיריית תל אביב יפו :

לפני כבוד ה שופטת עמיתה מרים סוקולוב

מערערים

רענן בן טובים

נגד

משיבים

עיריית תל אביב יפו
ע"י ב"כ עו"ד לוי ולהט

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב (כבוד הש' ר' אופיר) מיום 31.5.18, לפיו הורשע המערער בגין אחזקת כלב שאינו קשור ברצועה או בשרשרת במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 11(א) לחוק העזר העירוני, ת"א-יפו (פיקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים) התשס"א-2000 (להלן: "חוק העזר") ונגזר עליו קנס בסך 700 ₪.

הרקע
למערער ניתן דוח בגין החזקת כלב שאינו קשור ברצועה או בשרשרת במקום ציבורי, בתאריך 28.2.17.
המערער ביקש להישפט וזומן לדיון בביהמ"ש קמא.
בישיבת ההקראה, ביום 19.10.17, העלה המערער טענות מקדמיות שונות לפיהן יש צורך לבטל את כתב האישום.
לדבריו, כלבו זקן וחולה, קשירתו גורמת לו כאב והגשת כתב האישום עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. כן העלה טענות הנוגעות לאכיפה בררנית ועוד.
בימ"ש קמא דחה את הבקשה לביטול כתב האישום, מהטעם כי מדובר בטענות המחייבות בירור עובדתי ונטל הוכחת התשתית העובדתית לטענות המערער בנוגע למצבו הרפואי של כלבו מוטל על המערער.
לאחר שמיעת הוכחות קבע בימ"ש קמא כי אין חולק על כך שהמערער הוליך את כלבו במקום ציבורי כשהכלב איננו קשור. המערער אף הודה בכך.
באשר לשאלה השנויה במחלוקת האם מצבו של הכלב מנע ממנו להתהלך עם רצועה בשטח ציבורי קבע בימ"ש קמא כדלקמן: "ממכלול העדויות אני מוצאת כי הנאשם לא הוכיח את המסד העובדתי העומד בבסיס טענותיו, לפיו כל הולכה עם רצועה או רתמה פוגעת בכלבו וגורמת לו סבל ממשי". וכי המערער איננו "יכול לעשות דין לעצמו ולהחליט על דעתו כי כלבו פטור מהולכה ברצועה או ברתמה כפי שקבע המחוקק".

להלן בתמצית טיעוני המערער:
1. מדובר באכיפה בלתי מוסרית או בלתי חוקית העומדת בסתירה לעקרונות מוסר הנוגעים לחמלה כלפי בעלי חיים ומניעת סבלם והרשות נמנעת מקביעת מנגנון בדיקה מוקדם בנושא טרם פניה לערכאות. המשיבה הפרה את הוראות הדין המנהלי, מתעלמת מהוראות חוק צער בעלי חיים ותקנותיו.

2. בימ"ש קמא שגה כאשר דחה את בקשת המערער לזמן לעדות בעלי תפקידים שונים במשיבה, לרבות את ראש עיריית תל אביב.

3. שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי המערער לא הוכיח את המסד העובדתי הנטען על ידו, וכאשר הסתמך על דברי הפקח גיא דהן, שציין כי לא הבחין במצב חריג כלשהו של הכלב.

4. שגה בימ"ש קמא כאשר קבע בגזר דינו כי המערער לא פנה למשיבה בבקשה לפטור את כלבו מהחובה החוקית, אלא בחר בדרך של עשיית דין עצמי ולאחר מכן ניהל הליכים חוזרים ונשנים בעניין בבית המשפט.

5. בית משפט קמא לא קבע מתחם ענישה בהתאם להוראות תיקון 113 לחוק העונשין.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שבתיק בימ"ש קמא, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות.

יודגש, כי בתאריך 30.4.18 נתתי פסק דין בעפ"א 52614-02-18 בעניינו של המערער וכלבו. את הערעור באותו עניין הגישה המשיבה. גם באותו דיון הועלו טענות דומות על-ידי המערער, המשיב דאז. בקשת רשות ערעור על פס"ד לבית משפט עליון שהגיש המערער נדחתה ביום 6.8.18 ברע"פ 4262/18.

כאמור, אין חולק כי המערער הוליך את כלבו ללא רצועה או שרשרת, במקום ציבורי, וזאת בניגוד להוראת חוק העזר לתל אביב יפו, לפיו אין להחזיק במקום ציבורי ובעל כלב לא יאפשר לכלבו להימצא במקום ציבורי, אלא אם הכלב קשור היטב ברצועה או בשרשרת.
לטענת המערער, יש הצדקה למעשיו והוא לא קשר את כלבו מאחר והכלב היה זקן וחולה וקשירתו היתה כרוכה בגרימת מכאוב וסבל לכלב.
יוער, כי לדברי המערער מחמת מצבו הרפואי שהתדרדר באותה עת, "הכלב הורדם" והמערער נ יהל דיון עקרוני בשאלה זו הן בביהמ"ש קמא והן בערכאת הערעור.

בימ"ש קמא קבע כי המערער לא הקים תשתית ראייתית התומכת בטענותיו, לפיהן הולכה עם רצועה או רתמה פוגעת בכלב וגורמת לו סבל ממשי. בימ"ש קמא נתן אמון בדברי הפקח גיא דהן, שהעיד על התרשמותו האישית מהכלב, במועד מתן הדוח. לדבריו, הכלב נראה מבוגר אבל לא חולה (עמ' 1 לפרו' מיום 4.3.18 שורה 13). ככלל, ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הראשונה אשר שמעה את העדים והתרשמה מדבריהם, ולא שוכנעתי כי זה המקרה שיש לעשות כן.

המערער לא הביא עד מומחה מטעמו שיתמוך בטענותיו בנוגע למצבו הרפואי של כלבו. המסמכים שצירף מהוטרינר המטפל ד"ר אברם ומד"ר איתי ברנון, הינם מסמכים ישנים, לפני מספר שנים, אשר אינם רלבנטיים למועד מתן הדוח ואינם ערוכים כחוות דעת בהתאם לפקודת הראיות, המסמכים אף לא הוגשו על-ידי עורכיהם. בנסיבות הללו בימ"ש קמא קבע, בצדק, כי אין ליתן למסמכים כל משקל. גם ד"ר גלין הוטרינר העירוני שהוזמן על-ידי המערער כעד הגנה לא תמך בדבריו בטענותיו של המערער. לדבריו, המערער לא פנה אליו בבקשה כלשהי, הוא לא בדק ולא ראה את הכלב ולכן אין ביכולתו ליתן חוות דעת בעניינו. זאת ועוד, לדבריו הוא אף איננו מוסמך ליתן פטור מקשירת כלב בשטח ציבורי. אם היו פונים אליו בבקשה שכזו היה פונה לממונים עליו ומנסה למצוא פתרון.

כפי שקבעתי בפסק דיני, בעפ"א 52614-02-18 מדובר בטענת הגנה שהעלה המערער, לפיה האיסור שבחוק העזר לאפשר לכלב ללכת במרחב הציבורי ללא רצועה או שרשרת שמטרתו להגן על שלום הציבור, הרי שבמקרה חריג זה מחמת מצבו הרפואי הקשה של הכלב יש לפטור אותו מהקשירה ולקבוע כי לא נעברה עבירה על-ידי המערער שהוליך את כלבו ללא קשירה. הנטל להוכיח את טענת ההגנה דנן, מוטל במלואו על המערער. אין די לצורך כך בדברי המערער, התרשמותו הסובייקטיבית והבלתי מקצועית בנוגע למצבו הרפואי של הכלב והראיות שהביא, על מנת להוכיח כי קשירתו אכן מסבה לכלב כאבים כנטען. לצורך העלאת ספק סביר באשמתו, היה על המערער לצרף חו"ד מקצועית כחוק של מומחה-וטרינר ולהוכיח באופן אובייקטיבי את מצבו הרפואי המיוחד והחריג של הכלב וכי מצבו זה איננו מאפשר את קשירתו מחמת כאבים שהקשירה גורמת לכלב.
כאמור, האיסור בחוק העזר על הולכת כלב בשטח ציבורי ללא קשירה נועדה לשמור על שלום הציבור, לרבות ילדים, זקנים, חולים וגם אנשים החוששים מכלבים במיוחד מכלבים גדולים. לא ניתן להתיר לכל אחד לעשות דין לעצמו ולהחליט מתי הקשירה גורמת לכלבו כאבים מחמת מצבו הבריאותי. יש צורך בראיות אובייקטיביות של מומחים בעניין.
ברע"פ 4262/18 התייחס ביהמ"ש העליון למקצת טענותיו של המערער וקבע כי "נדרשת חוות דעת של וטרינר מוסמך המוגשת כדין על מנת להוכיח כי מצבו הרפואי החמור של הכלב פוטר את המבקש מהחובה הסטטוטורית לקשור אותו ברצועה וככלל לא ניתן להסתפק בעדותו של המבקש בדבר מצבו הרפואי של כלבו" (סעיף 9) ובמידת הצורך יזומן המומחה אשר חיבר את חוות הדעת למתן עדות.

כאמור, גם הפעם לא הרים המערער את הנטל המוטל עליו ולא הקים תשתית ראייתית נאותה שיש בה כדי לתמוך בטענותיו. באשר לשלל הטענות המנהליות המופנות כנגד הרשות המינהלית אשר איננה דואגת להסדרה מתאימה בנושא ואיננה מקימה מנגנון אשר יוכל ליתן במקרים מתאימים פטורים. גם אם יש ממש בטענות הללו, יש להעלות ן בפני בימ"ש מנהלי במסגרת עתירה מנהלית. אין להן כל קשר לדיון הפלילי אשר התנהל בבימ"ש לעניינים מקומיים ולערעור בפניי.
אין ממש גם בטענותיו של המערער באשר לכך שהוראות חוק העזר סותרות את הוראות חוק צער בעלי חיים.
לא היה צורך להזמין את בעלי התפקידים למתן עדות מאחר ועדותם לא היתה רלבנטית לדיון.

לעניין גזר הדין – המערער העלה טענות שונות בנוגע לכך שבימ"ש קמא לא קבע מתחם ענישה כפי שיש לעשות בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין. מעיון בפרוטוקול בימ"ש קמא מיום 21.6.18 אני למדה כי ב"כ המשיבה טענה כי בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ובאופן ניהול ההליכים על-ידי המערער, מתחם העונש במקרה זה נע בין 475 ₪ ל-1,000 ₪ והעתירה ל ביהמ"ש היתה לקבוע "עונש מתאים". המערער התקומם כנגד דרישתה של המשיבה להשית עליו קנס כלשהו "בוודאי במתחם שעולה על הקנס המקורי".

בימ"ש קמא בגזר דינו ציין כדלקמן: "מתחם העונש שהוצג על-ידי בא כוח המאשימה מקובל עליי בנסיבות העניין. אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם קנס בסך 700 ₪". דהיינו, בימ"ש קמא אימץ את מתחם העונש שהציעה ב"כ המשיבה ומתחם מוצע זה עומד בכל התנאים שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין. יש בו רף תחתון ורף עליון ובימ"ש קמא מצא לנכון לגזור על המשיב עונש העולה על הרף התחתון ומתקרב לרף העליון, לאחר שפירט את הנימוקים לכך.

אי לכך, ולאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי שגה בימ"ש קמא בשיקוליו או בקביעותיו. אשר על כן אני דוחה את הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

ב"כ המשיבה ביקשה לפסוק הוצאות בגין דיון זה. מדובר בהליך פלילי אשר ככלל אין נוהגים לפסוק בו הוצאות, למרות שבנסיבות מקרה זה כאשר המערער מנהל הליכים משפטיים למרות שכלבו נפטר, רק מתוך עיקרון, כדבריו, ומבזבז לריק את זמנה של המערכת השיפוטית ואף ניהל הליכים דומים בעבר, ייתכן והיה מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבה. רק לפנים משורת הדין נמנעתי הפעם מלפסוק הוצאות.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ט, 10 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רענן בן טובים
נתבע: עיריית תל אביב יפו
שופט :
עורכי דין: