ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלייה שירת הים אחזקות ונכסים... נגד סיגל שלימוף שירותים משפטיים ע"י... :

לפני כבוד השופט עמית משה סובל-שלום ת"א

המערער:

אלייה שירת הים אחזקות ונכסים בע"מ ע"י עו"ד גפן

נגד

המשיב:

סיגל שלימוף שירותים משפטיים ע"י עו"ד שפילמן

פסק דין

כללי:
1. המערערת (החייבת בתיק הוצל"פ 514316-0-17) מערערת על החלטת כבוד הרשמת עינת להבי- אשר מיום ה17.06.18 לפיה – נדחתה בקשת המערערת בטענת " פרעתי".

2. תיק זה נפתח ביום 15.2.17 לביצוע פסק דין של בית המשפט השלום בתל אביב מיום 11.5.14 ת.א. 10689-09-12. פסה"ד ניתן במסגרת תביעה לסילוק יד שהגישה המשיבה כנגד המערערת.

3. המערערת והמשיבה מחזיקות שטחי משרדים באותה הקומה בבניין משרדים אשר ידוע כ"בית גיבור ספורט" ברחוב מנחם בגין 7 רמת גן.
בקומה ישנו לובי קומתי אשר המערערת עשתה ועושה בו שימוש שלא על פי הייעוד כגון: המערערת הקימה בית כנסת בחלק משטח משרדה אך פתחה את הקיר הגובל בין המשרד לשטח הלובי והציבה במקום הקיר דלתות הרמוניקה על מנת לפתוח בעת הצורך כדי להפוך את שטח הלובי לביה"כ המשתרע על כל שטח הלובי, כמו כן ישנו סימון ברור על גבי התשריטים של המעברים לחניון ולשטחי המשרדים, אשר המערערת סגרה בדלתות זכוכית כדי לתחום את חלל ביה"כ. עם השנים הציבה המערערת מיטלטלין שונים בשטח הלובי כגון ספות, שולחנות, כיסאות וכו'.

4. ב9/12 הוגשה תביעה על ידי המשיבה כנגד המערערת , מטרתה סילוק יד המערערת מהשטחים המשותפים. בפסה"ד שניתן ביום 11.5.14 קיבל בית המשפט את תביעתה של המשיבה והורה בסעיפים 1-6 כי על המערערת לפנות את כל הריהוט הקיי ם מן הלובי הקומתי, נקבע כי יש להסיר דלת זכוכית שהותקנה במעבר, נאסר על המערערת להציב מיטלטלין כלשהם בלובי, נקבע כי על המערערת לסגור את דלתות ההרמוניקה לכיוון הלובי באופן קבוע, נקבע כי צווי העשה יבוצעו עד ליום ה11.6.14. כמו כן נאסר על המערערת או על מי מטעמה לבצע פעולה או לעשות שימוש בלובי בניגוד לשימושים המותרים.

5. ב10/14 הגישה המערערת תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטולו של פסה"ד מיום ה11.5.14 ביום 11.12.14 ניתן פס"ד המורה על סילוקה על הסף של תביעת המערערת.

6. ביום 2.3.15 נחתם הסכם פשרה בין המערערת לבין חברת הניהול בנוגע לשימוש בשטחים המשותפים הנוגעים לתליית שלט על הקיר החיצוני של המבנה. הסכם פשרה זה אשר קיבל תוקף של פס"ד , סיים הליך משפטי אשר החל ב2/13 בו תבעה חברת הניהול את המערערת. עיקר כתב התביעה עסק באי חתימה על הסכם הניהול, חובות בגין דמי הניהול , הצבת שלט על קיר הבניין החיצוני, וכן בס' 20 לכתב התביעה מפורט כיצד ובאיזה אופן פלשה המערערת אל מחוץ לתחום משרדה, אל השטח הציבורי של קומה 4, תוך הצבת מיטלטלין, התקנת מזגן, התקנת מצלמות, סגירת מעברים על ידי דלתות זכוכית וכו'.

7. המערערת לא ביצעה את אשר הורה פסה"ד, ועל כן ב2/16 הגישה המשיבה כתב תביעה כנגד חברת הניהול במטרה לקבל צו אשר יורה לה לפעול לאכיפת פסה"ד לסילוק יד המערערת מהשטחים המשותפים. ביום 21.4.16 ניתן פס"ד כנגד חברת הניהול לפיו על חברת הניהול לפעול כנגד המערערת למימוש פסה"ד. ניתן צו הצהרתי הקובע כי חברת הניהול מוסמכת ואף חייבת מתוקף מעמדה לפעול לאכיפת פסה"ד וכן ניתן צו עשה המורה לחברת הניהול לפעול על חשבונה בכל הליך משפטי אם ובכל שיידרש על מנת לאכוף את פסה"ד כנגד המערערת.

8. ב2/16 פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי בתביעה לדון שוב בגבולות משרדיה. המשיבה לא צורפה לכתב התביעה, וחרף התנגדותה של המערערת, ביום 26.7.16 הורה ביהמ"ש על צירופה של המשיבה לכתב התביעה.

9. בכתב ההגנה אשר הוגש לביהמ"ש המחוזי מטעם המשיבים בתביעה נשללה טענת המערערת כי הסכם הפשרה אשר נחתם עם חברת הניהול מתיר לה לעשות שימוש בשטחים המשותפים. חיזוק לכך ניתן במכתבה של חברת הניהול וכן במכתבו של משרד הרמן מקוב האמון על רישום הזכויות בבניין. כמו נאמר במפורש כי התשריט עליו חתומה המערערת הוא התשריט הנכון חרף טענת המערערת כי התשריט אינו תואם את אשר הובטח לה.

10. ביום 13.3.7 נדחתה תביעת המערערת וזאת בשל כך שלא הפקידה ערובה להוצאות כפי שנדרשה.

11. ביום 24.1.17 במהלך ההליך פנו המשיבים לכונסי הנכסים אשר אמונים על הנכס במסגרת הליך הפירוד בין בני הזוג אקוקה, בדרישה לפעול על פי פסה"ד, ביום ה29.1.17 הדרישה נדחתה על ידי כונסי הנכסים.

טענות המערערת:

12. המערערת רואה בהסכם הפשרה אשר נחתם מול חברת הניהול כהסכם המסדיר את שימושה בשטחים המשותפים. לטענתה כל השטחים המשותפים הינם באחריות חברת הניהול, ומשעה שנחתם הסכם הפשרה הרי הוא מחייב את כל הדיירים בשל הטענה כי חברת הניהול היא נציגת הדיירים ורשאית להתחייב בשמם.

13. לטענת המערערת בפסה"ד מיום 2.3.15 קבע ביהמ"ש כי ימונה שמאי מטעם בית משפט אשר יקבע את דמי השימוש בשטחים המשותפים, על בסיס קביעה זו ייקבע דמי השימוש לצורך התקנת שלט. ע"פ המערערת התביעה עוסקת בשטחים המשותפים וכפועל יוצא, ייגזר מחיר השימוש בשטח המשותף בעבור תליית שלט. לפיכך ע"פ המערערת השימוש בכל השטחים המשותפים מוסדר בהסכם.

14. לטענת המערערת פסה"ד מיום 21.4.16 ניתן בהיעדר הגנה, ואינו גובר על הסכם הפשרה הספציפי שנעשה בינה לבין חברת הניהול.

15. לטענת המערערת טרם מונה שמאי ועל כן גם הטענה בדבר אי תשלום דמי שימוש אינה רלוונטית שכן העניין ייפתר עם מינוי השמאי וקביעת דמי השימוש. ע"פ המערערת עצם האפשרות לשלם עבור השטחים ע"פ קביעת שמאי, כמוה כהיתר שימוש בשטחים.

16. לטענת המערערת מדובר בהתנכלות לבית הכנסת מצד המשיבה.

17. ע"פ המערערת היה על כבוד הרשמת לקבל את טענת השיהוי שכן עברו כמעט 3 שנים בין מתן פסה"ד לבין תאריך פתיחת התיק בהוצל"פ. לטענתה לה עצמה לא היה עניין לפעול כנגד פסה"ד, מה גם שניתן בהמשך פס"ד לטובתה שהינו הסכם הפשרה אשר נקבע בהסכמה מלאה.
לטענתה, עצם ההמתנה של המשיבה כמוה כוויתור על פסה"ד. עצם השיהוי הניכר גרם לה להרעת מצבה שכן לא כלכלה צעדיה מול הבניין.

18. לטענת המערערת , המשיבה מעוניינת לרכוש את משרדיה במחיר מופחת, זאת לאחר שהבעלים של המשרד, בני הזוג אקוקה עברו הליך גירושין, וכונסי נכסים נדרשו כדי להסדיר את הליך פירוק השותפות בנכס.

19. לטענת המערערת , טענתה לזכויות קנייניות בשטחים נדחתה בשל אי תשלום ערבון אך אין הדבר משנה את טענתה כי רכשה שטחים אלו. לטענתה רכשה את שטח הלובי כמו גם את כל השירותים בו הכוללים חשמל, מים ומזגנים המשולמים על ידה.

20. המערערת מבקשת כי יובהר שניתן יהיה לפתוח את דלתות ההרמוניקה כדי לאפשר כניסה ויציאה של מתפללים שכן אי מתן רשות זו מונעת את הכניסה לביה"כ. ע"פ המערערת בפסה"ד לא נקבע כי נאסרת כניסה ויציאה דרך דלתות ההרמוניקה, אלא כי הן לא יהיו פתוחות דרך קבע. לטענתה ביה"כ ניבנה בראשית הרכישה של המשרד, עומד שנים רבות ואין לפגוע בו היום שכן הוא חלק מן המבנה.

21. לטענת המערערת בעת רישום הבית המשותף, נפלו שגיאות ברישום ועל כן הרישום בטאבו אינו משקף את המציאות.

22. לטענת המערערת מחלוקת קניינית אינה יכולה להתברר בהוצל"פ. לטענתה מתנהל בינה לבין המשיבה הליך בבית המשפט המחוזי ת.א. 10403-02-16.

23. לטענת המערערת הסכם הפשרה דן בשימוש בכל השטחים המשותפים ולא רק בהצבת השלט על הקיר החיצוני של הבניין .הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד מהווה מעשה בית דין.

טענות המשיבה

24. לטענת המשיבה, המערערת לא הציגה טענות משפטיות חדשות ולא טענות עובדתיות חדשות. סוגיות הקניין, גבולות הנכס והשטחים המשותפים נבחנו ע"י ביהמ"ש והחלטתו נוצקה לפסה"ד שניתן ביום 11.5.14. כבוד הרשמת בס' 60- 62 להחלטתה קובעת כי אין עוד מחלוקת קניינית לגבי השטחים מהם מתבקש סילוק ידה של המערערת , וזאת לאור דחיית תביעת המערערת אשר נדונה בבית המשפט המחוזי. עוד כותבת כבוד הרשמת שטענת המערערת לבעלות על השטחים הנדונים, נסתרת בו במקום ע"י טענתה החלופית לפיה- אכן מדובר בשטחים משותפים, אך השימוש בהם ע"י המערערת הוסדר בהסכם מול חברת הניהול.
ע"פ טענת המשיבה, מנסה המערערת לנכס את הלובי לעצמה, ואף הקימה שם בית כנסת.

25. המערערת מעולם לא הציגה תשריט אחר מזה שהוצג לרישום ועל כן לא ברור על מה היא מסתמכת כשהיא טוענת שנפלה טעות ברישום זכויותיה וכי הרישום בטאבו אינו משקף את המציאות.

26. לטענת המשיבה ההליך המשפטי ת.א. 10403-02-16, אשר לטענת המערערת מתנהל בבית המשפט המחוזי הסתיים בדחייתה של התביעה ביום 13.3.17.

27. צווי העשה אשר הוטלו על המערערת במסגרת פסה"ד מיום 11.5.14 ואשר נקבע כי יבוצעו עד ליום 11.6.14, לא בוצעו. על פי צילומים שהציגה המשיבה, פונה רק חלק מן הריהוט, דלת הזכוכית לא פורקה, דלתות ההרמוניקה אינן סגורות באופן קבוע ובנוסף ישנה דלת צדדית פתוחה אשר מהווה מעבר לכיוון החנייה, כך שעדיין נעשה שימוש במעברים אליהם פלשה המערערת.

28. לטענת המשיבה, שטח ביה"כ נלקח בחלקו ממשרדה של המערערת. המערערת הרסה קיר במשרדה הגובל עם הלובי והחליפה אותו בדלתות הרמוניקה אשר עם פתיחתן, הופך כל הלובי לבית כנסת המאכלס מדי יום קהל מתפללים רב. נקבע כי על הדלתות להיות סגורות ואין הדבר אומר כי אי אפשר להכנס או לצאת מבית הכנסת, אלא שהכניסה והיציאה צריכות להתבצע מתוך המשרד ולא מתוך הלובי. זאת מבלי להתייחס לשאלה אם הקמת בית כנסת הינו מבין השימושים המותרים בשטח הבניין.

29. לטענת המשיבה, היה והמערערת תקיים את התפילות כאשר הכניסה לביה"כ תתבצע ממשרדה בלבד, תסגור את דלתות ההרמוניקה באופן קבוע כפי שהיה ולא תשתמש מעברים משותפים , אזי לא היו המשיבים מלינים בעניין ועל כן לא מדובר בנסיון לסגור את בית הכנסת כפי שמציגה זאת המערערת. כמו כן כבוד הרשמת בס' 71-71 להחלטתה דחתה את טענת המערערת לפיה השימוש בשטח המשותף כבית כנסת בכוחו להצדיק את השימוש בו ואת סיפוחו.

30. המערערת לא הצליחה להוכיח את טענת השיהוי, נהפוך הוא. כבוד הרשמת בסעיפים 56-50 להחלטתה כותבת , כי בחינת טענת שיהוי כפופה לשני תנאים מרכזיים ;
השיהוי מבטא ויתור על הזכות ומצב הנתבע הורע עקב השיהוי. המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר טענת השיהוי, לא פירטה את טענתה ואף לא השיבה להסבר המשיבה, כפי שהיה מצופה ממנה.
על המערערת היה לבצע את פסה"ד עד ליום 11.6.14, המערערת פנתה בבקשה לביטול פסה"ד וזו נדחתה ביום 11.12.14. עדיין המערערת לא פעלה לביצוע פסה"ד, והמשיבה פנתה לחברת הנהול על מנת שזו תבצע את פסה"ד. לאחר שהפנייה לחברת הניהול לא נשאה פרי, הגישה המשיבה תביעה ב2/16 כנגד חברת הניהול. ב4/16 ניתן פס"ד כנגד חברת הניהול. לפיכך קבעה כבוד הרשמת בהחלטתה כי הגשת בקשת הביצוע מטעם המשיבה בוצעה רק לאחר שנסיון להביא את המערערת לידי ביצוע פסה"ד מרצון כשל, נסיון להביא את חברת הניהול לקיים את הוראות פסה"ד כדל, ולאחר שהתברר למשיבה כי לא יהא די במינוי כונס נכסים במסגרת תיק בבית המשפט לענייני משפחה , מבלי לפתוח תיק בהוצל"פ.
כמו כן מצבה של המערערת לא הורע מחמת השיהוי הנטען , נהפוך הוא, כל אימת שלא בוצע פסה"ד, המשיכה המערערת לעשות בשטח הלובי כבשלה .
על כן טענת השיהוי נדחתה.

31. לטענת המשיבה, צדקה כבוד הרשמת עת דחתה את טענת המערערת כי מטרת פתיחת ההליכים נועדה לרכוש את נכס המערערת במחיר מופחת. ס' 57-59 להחלטה. הליך פירוק השיתוף בין בני הזוג איקוקה בעלי המשרד המערערת, אשר נוהל בבית המשפט לעניינימ שפחה בוטל ב10/17.

32. לטענת המשיבה , המערערת טוענת כי הסכם הפשרה שהתגבש ונחתם מול חברת הניהול ביום 2.3.15 פוטר אותה ממילוי פסה"ד שניתן נגדה ביום 11.5.14. טענה זו נדחתה על ידי כבוד הרשמת בס' 63-70 להחלטתה. ע"פ הנכתב בהחלטה, המערערת לא הביאה כל ראייה להוכחת טענתה העובדתית, כי חברת הניהול מהווה נציגות הבית המשותף ו/או כבעלת סמכות מטעם כל בעלי הזכויות או הבעלים. מקריאת ס' 11 בהסכם הניהול עולה כי חברת הניהול מוסמכת רק בענייני תחזוקה ותפעול, ואין לה הרשאה לקבוע כללי שימוש ברכוש המשותף.
יש לציין כי מעיון בהסכם בין המערערת לבין חברת הניהול עולה כי הוסדר התשלום בגין דמי השימוש בקיר החיצוני של המבנה בעבור תליית שלט ולא בעבור זכות שימוש בשטחים הציבוריים. אי לכך אין לייחס להסכם זה הסכמה לשימוש בשטחים נוספים או בכדי לבטל את הוראות פסה"ד נשוא תיק ההוצל"פ.

33. לטענת המשיבה, על אף שלא ניתן צו לעיכוב ההליכים עם כתב הערעור וזאת למרות שנכתב כי מוגשת בקשה כזו, בחרה המשיבה לא לפעול לביצוע ההליכים בתיק עד לבירור הערעור כדי למנוע הוצאות מיותרות ומתוך רצון למנוע חיכוך מיותר עם המערערת , וכן מתוך תקווה שעם דחיית הערעור וסיום ההליך המשפטי, תפעל המערערת בהתאם להוראות פסה"ד, ומבלי שהמשיכה תידרש לפנות להוצל"פ לצורך השלמת ההליך.

34. לטענת המשיבה, צדקה כבוד הרשמת עת דחתה את טענת המערערת לפיה לא ניתן לאכוף את החיובים במסגרת הוצל"פ. נהפוך הוא, מעיון בס' 1-6 לפסה"ד, מדובר בצווי עשה או בביצוע פעולות סילוק יד אשר לא רק שאין מניעה, אלא קיימת עדיפות בדין לאכוף אותם באמצעות הליכי הוצל"פ.

35. המשיבה מבקשת מבית המשפט לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבה, להורות על חילוט הפיקדון והעברתו לב"כ המשיבה שכן המערערת לא שילמה את ההוצאות המשפט בהן חוייבה על ידי כבוד הרשמת.

דיון והכרעה

36. ב"כ הצדדים הגישו עיקרי טיעון ובדיון מיום 3.12.18 סיכמו את טענותיהם ומיקדו את העניינים שבמחלוקת.
החלטתה של רשמת ההוצל"פ הנכבדה מפורטת ומנומקת כדבעי ומתייחסת לכל אחת מהטענות שהעלתה המערערת ואף קובעת ממצאים עובדתיים אשר על בסיסם נבחנת המחלוקת.
ניתן לקבוע כבר בשלב זה שאין מקום להתערב בהחלטתה של הרשמת וניתן לאמץ את נימוקי פסה"ד ללא צורך לחזור על שנאמר בפסק הדין.
יצויין כי טענת "פרעתי" על פי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ מטיל את נטל השכנוע על כתפי החייב ונטל זה הוא קבוע ואינו עובר לזוכה שכן מתייחסים לחייב כתובע המבקש להוציא מחברו.
בחנתי את טענות המערערת ולא מצאתי כי הרימה הנטל, ולו בכדי להעביר את הנטל המשני לכתפי המשיבה, הזוכה.

37. באשר לדלתות ההרמוניקה הנפתחות למעבר מהמשרד לרחבה הציבורית, אישר בדיון ב"כ המערערת כי על פי פסה"ד הן אמורות להשאר סגורות אך המערערת מתנגדת לפתוח אותן מפעם לפעם בהסתמך על הסכם הפשרה עם חברת הנהול המאפשר לה לעשות שימוש סביר במשטח הציבורי.
ב"כ המשיבה הבהיר בדיון כי כאשר נוהגת המערערת לפתוח את דלתות ההרמוניקה היא מוציאה כסאות לשטח הציבורי ובגמר התפילה לא תמיד סוגרת את הדלתות.
אין כל ספק כי על פי פסק הדין אין למערערת רשות לפתוח את דלתות ההרמוניקה ובוודאי שלא להוציא למתחם הציבורי כסאות ובודאי שלא להשאירם בתום התפילה.
בכל פעם שנוהגת המערערת כאמור הרי שהיא מפרה את פסה"ד וניתן לנקוט בהלכים למניעת ההפרה.
באשר לטענת המערערת לגבי הרשות הנתונה לה מחברת הניהול אפרט בהמשך.

38. מסתבר כי המערערת "סיפחה" שני שטחים שיועדו למעבר בשני צידי המשרד שלה (ראה נספחים שצורפו לתגובת המשיבה :נספח 1 (תמונות 9-12, 5,6) מעבר אחד לכיוון היציאה לחניה (קיר מערבי) ומעבר שני לכיוון מתקני המדרגות והמעליות(קיר מזרחי).
בדיון הסכים ב"כ המשיבה , כרצון טוב, כי הקיר המזרחי שנבנה בניגוד לפסה"ד ישאר ואולם תוסר הדלת מזכוכית שהותקנה כדי לאפשר מעבר חופשי למתקנים .
ב"כ המערערת הודיע בדיון על הסכמתו (ועל דעת מנהל המערערת שנכח בדיון) להסיר את דלת הזכוכית בקיר המזרחי תוך 30 יום וככל שלא תוסר הדלת ניתן לפעול להסרתה , לרבות הקיר המזרחי בהליכי הוצל"פ.

באשר לקיר המערבי, המערערת התקינה דלת מעץ בשילוב זכוכית הנראית בבירור בתמונה 12 לנספח 1. הדלת מצויה בשטח הציבורי וחוסמת את המעבר לחניות . בשטח שהדלת המערבית תוחמת הציבה המערערת כסאות קבועים וסיפחה הלכה למעשה את השטח המערבי לשטח בית הכנסת שמנהלת במשרדה.
המערערת לא מכחישה את הקמת הדלת בחלק המערבי והצבת כסאות קבועים אך טוענת כי הדלת פתוחה ולא מונעת מעבר לחניות ובעיקר טוענת כי אותו שטח נתון הוא השטח שלה אותו רכשה על פי הסכם הרכישה ולכן אינה פולשת לשטח הציבורי.

39. עוד נטען ע"י המערערת כי פסה"ד לא מורה לה להסיר את הדלת המערבית שכן פסה"ד ציין דלת אחרת ואין מחלוקת כי המדובר בדלת המזרחית.
אכן רשם ההוצל"פ מבצע פסקי דין והחלטות שנתנו על ידי בית המשפט, גם אם סבור כי פסה"ד שגוי. רשם ההוצל"פ לא יבצלא נקבע בפסה"ד. ואולם בענייננו הסרת הדלת המערבית וסילוק הכסאות נכללות בפסה"ד של ביהמ"ש .סעיף 2 קובע כי נאסר על המערערת לפעול בכל דרך שהיא בצורה שיש בה משום מניעת מעבר ו/או חסימת מעבר ולא הפרעת מעבר בשטחים הציבור יים מהלובי העליון בקומה 4 בבנין ועד למשרדי המשיבה, או כל מעבר אחר.
בסעיף 3 לפסה"ד נקבע כי על המערערת לסלק ידה מהשטחים הציבורים ולהוציא כל ריהוט ומטלטלין אשר הוצבו על ידה.
בסעיף 4 נאסר על המערערת להציב מיטלטלין כלשהם בשטחים הציבוריים.
בסעיף 5 לפסה"ד נאסר על המערערת לבצע פעולה כלשהי בניגוד לשימושים המותרים.
אני שב ומפנה את המערערת לסעיף 6 לפסה"ד לפיו נאסר עליה מפורשות לפתוח את דלתות ההרמוניקה המופנות אל הלובי הציבורי ואשר פתיחתן הופכת בפועל את השטח הציבורי לחלק משטחה הפרטי של המערערת.
הנה כי כן, פסה"ד על פי כתבו ובודאי שעל פי רוחו אוסרעל המערערת לעשות שימוש פרטי בשטח הציבורי בכל צורה ודרך שהיא והצבת הדלת המערבית, לרבות הכסאות מהווה הפרה בוטה וחצופה של פסק הדין .

40. טוענת המערערת כי השטח המערבי נרכש על ידה ולכן רשאית לנהוג בו מנהג בעלים. עוד מציינת המערערת כי עדיין לא נרשם צו בית משותף ואותו שטח לא הוגדר כרכוש המשותף.
הריני לקבוע כי המערערת לא הרימה הנטל להראות כי השטח המדובר נרכש על ידה. טענה בגין זו היה עליה לטעון בפני בית המשפט אשר בפסק דינו לא החריג את השטח המערבי מכלל השטח הציבורי .
נספחים 5 ו-6 לתגובת המשיבה שוללים את טענת המערערת שכן על פי התשריטים נראה בבירור כי השטח המערבי הינו שטח ציבורי (תשריט שצורף להסכם הרכישה של המערערת ותשריט היתר הבניה).
תביעת המערערת לגבי השטח נדחתה על ידי בית המשפט (נספח 27). מכל מקום רשם ההוצל"פ לא מוסמך לדוןבטענה ולברר מה נכלל בשטח אותו רכשה המערערת וכן אמור הדבר לגבי טענת הזיוף של המערערת .

41. באשר להליך מול חברת הניהול.
חברת הניהול איננה בבחינת נציגות הבית המשותף הרשאית להסכים בשם כלל הדיירים ולוותר בשמם על זכויות ושטחים של הרכוש הציבורי.
ספק אם רשאית הנציגות עצמה לוותר ללא הסכמת כלל הדיירים.
בהסכם הניהול מוגדרים השירותים של חברת הניהול וסמכותיה הכוללים רק ביצוע שרותי תפעול ואחזקה.
בנוסף ההליך שהתקיים בין חברת הניהול לבין המערערת במסגרתו הושג הסכם התייחס לתשלום דמי ניהול ולתליית שלט בקיר הבנין ובמפורש לא למתן היתר לשימוש בשטח ציבורי.

בהסכם הפשרה אשר נחתם בין חברת הניהול לבין המערערת נכתב בסע'1: "בית המשפט ימנה שמאי מטעם בית המשפט שיצהיר שאין לו קשר עם מי מהצדדים.
השמאי יקבע את דמי השימוש הראויים לגבי השטחים המשותפים. על בסיס קביעה זו ייגזר מחיר השימוש בשטח המשותף לצורך התקנת שלט".
המערערת טוענת כי ס' זה מקנה לה רשות שימוש בשטחי המשותפים בכפוף לתשלום דמי שימוש, וכי ע"פ תשלום זה יקבע סכום דמי השימוש עבור הצבת השלט על הקיר החיצוני . מעיון בסעיף ומקריאת הסכם הפשרה כולו עולה כי כוונת הסעיף והמשמעות שהמערערת מנסה ליצוק בו, אינם עולים בקנה אחד. לא ניתן להבחין כי יש למערערת ניתנה רשות לעשות שימוש בשטחים המשותפים בכפוף לדמי שימוש , אלא קביעה כללית שעל כל שימוש בשטח משותף חל תשלום , לרבות בעבור השימוש בקיר החיצוני לתליית שלט. דמי השימוש להצבת השלט ייגזרו מדמי השימוש על שטחים משותפים אחרים בבניין. הקביעה כי שימוש כפוף לתשלום אינה מקנה רשות שימוש.

נדחית טענת המערערת בדבר הסכמה שקיבלה מחברת הניהול וכי הסכמה זו ככל שניתנה, מחייבת וגוברת על הוראות פסק הדין.

42. המערערת העלתה טענת שיהוי אשר נמדדת בשני פרמטרים עיקריים ; השיהוי מבטא ויתור על זכותה של המשיבה (הזוכה) וכן כי השיהוי גרם למערערת לנזק. מעיון בטיעוני המערערת והמשיבה עולה כי במהלך כמעט 3 השנים שעברו מקבלת פסה"ד ועד פתיחת התיק בהוצל"פ, ניסתה המשיבה בדרכים שונות ובהליכים שונים בין אם כלפי המערערת ובין אם כלפי חברת הניהול להביא לביצוע את פסה"ד אשר ניתן ביום 11.5.14. רק לאחר שלא הצליחה פנתה להוצל"פ לפתיחת תיק לביצוע פס"ד. על כן לא ניתן לטעון כי המשיבה ויתרה על זכותה. כמו כן לא ניתן לטעון כי למערערת נגרם נזק. השימוש בשטחים המשותפים נמשך וטענת המערערת כי היתה מכלכלת את צעדיה אחרת לו היתה חושבת כי המשיבה לא ויתרה על זכותה אין על מה לסמוך.

מעיון בחומר הרב אשר הוגש עולה כי אין למערערת בסיס חוקי לטענת הפרעתי אותה הציגה. השטחים הציבוריים אינם שלה, היא עושה בהם שימוש שלא על פי דין. המערערת התעלמה מפסה"ד שניתן נגדה ולא פעלה על פיו ומתנהלת בכוחניות ועל חשבון זכויות המשיבה.

43. הערעור נדחה בזאת.
על המערערת לפעול בהתאם להוראות פסק הדין.
עיכוב ביצוע ככל שניתן , מבוטל בזאת.
המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪.
המזכירות תעביר לב"כ המשיבה את הפקדון שהופקד בתיק, לכיסוי סכום ההוצאות.
המזכירות תמציא העתק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ט, 10 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

קלדנית דליה דניאלי


מעורבים
תובע: אלייה שירת הים אחזקות ונכסים בע"מ ע"י עו"ד גפן
נתבע: סיגל שלימוף שירותים משפטיים ע"י עו"ד שפילמן
שופט :
עורכי דין: