ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד הלל קורנפלד :

בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' דורנר

המבקשת: מדינת ישראל

נגד

המשיבים: 1. הלל קורנפלד
2. שמעון בן-זינו
3. יצחק לוי

בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62
לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות
אכיפה - מעצרים], התשנ"ו1996-

תאריך הישיבה: י' בטבת תשנ"ח (8.1.98)

בשם המבקשת: עו"ד נ' בן אור; עו"ד א. כרמל
בשם המשיב 1: עו"ד ע' מבורך
בשם המשיב 2: עו"ד ש' בן-אריה
בשם המשיב 3: עו"ד נ' דהאן

בבית המשפט העליון בירושלים

החלטה

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1. זוהי בקשת המבקשת להארכת מעצרם של המשיבים ב90- יום או עד סיום משפטם לפי המוקדם.

נגד שלושת המשיבים ושניים אחרים הוגש ביום 11.3.97 כתב אישום לפיו הם מואשמים בקשירת קשר יחד עם שניים אחרים לביצוע פשע, יבוא סם מסוכן מסוג קוקאין מארה"ב לישראל ועשיית עיסקה בסם. הכמות המיובאת של הקוקאין היא 13 ק"ג שיובאו ארצה במכולה מוחבאים בתוך רהיטים, במטרה לסחור בו ולהפיצו בארץ.

המשיבים נעצרו עד תום ההליכים נגדם בשתי החלטות מפורטות ומנומקות. האחת מתייחסת למשיב 1 - קורנפלד ולמשיב 2 - בן זינו והשניה מתייחסת למשיב 3 - לוי. השלושה נתונים במעצר עד תום ההליכים נגדם. קורנפלד ובן זינו מיום 11.3.97 ולוי מיום 13.3.97.

2. שאלת קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיבים אינה עומדת למעשה על הפרק אם כי באי כוחם של קורנפלד ובן זינו העלו טענה זו בלבוש של כירסום בראיות התביעה במהלך ההוכחות. הטענה מתבססת בעיקר על העובדה שעד תביעה מרכזי שותף לעבירה, נמלט, ולא ניתן יהיה להעידו. אינני סבורה שהימלטותו סותמת את הגולל על אפשרות הוכחת אימרותיו, אותן ניתן להציג גם מבלי להעידו (סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-) (בש"פ 7023/97 שלמה חולי נ. מדינת ישראל (טרם פורסם)). זאת ועוד, את טענת הכירסום בראיות לכאורה על העצור להעלות בבקשה לעיון חוזר המוגשת לבית המשפט המחוזי (בש"פ 8971/96 מדינת ישראל נ' אלפסי (טרם פורסם)). גם לגופו של עניין לא שוכנעתי מהטיעון ששמעתי כי אכן חל כירסום כזה, מה עוד שהתביעה טרם סיימה הוכחותיה.

3. הסניגורים המלומדים הצביעו על האופן הלקוי של ניהול המשפט על ידי התביעה, דבר שגרם לטענתם להתארכותו ולעינוי דין, בין השאר, על ידי תיקונים חוזרים בכתב האישום, אי הופעת אנשי משטרה להעיד וסירובו של קצין משטרה למסור עדות. עוד טענו, להעדר סיכוי לסיום המשפט בתקופת ההארכה המבוקשת. באת כוחו של לוי ציינה כי לוי מרצה עונש מאסר לאחר שהורשע בעבירה אחרת ובהיותו עצור, אין הוא נהנה מתנאי אסיר. לפיכך מבקשת היא להסתפק בהיותו נתון במאסר תוך ויתור מצידו על חופשות, כשבכך תושג תכלית המעצר ולא תישללנה ממנו זכויותיו כאסיר.

אתייחס לטענות לאו דווקא לפי סידרן.

4. אשר לאופן ניהול המשפט והתמשכותו, הגיש בא כוחו של בן זינו טבלאות המסברות את העין בדבר מועדי הישיבות הרבות בבית המשפט והשינויים שחלו בהן, מספר העדים שהעידו וקטעים מהפרטיכל המצביעים על ניהול המשפט בעצלתיים. אין בכוונתי להושיט אצבע מאשימה כלפי מי מן הצדדים הנוגעים לניהול התיק על סמך טבלאות אלה. נראה, כי בית המשפט עשה מאמץ של ממש להקצות מועדים לא מועטים לשמיעת המשפט על מנת שניתן יהיה להתחיל בו ולסיימו בזמן סביר. לשם כך דרוש שיתוף פעולה הוגן ואמיתי בין הצדדים. אינני משוכנעת שהיה כזה. נראה כי הוכחות התביעה עמדו בפני סיום ביולי 1997 אלא שאז נמלט עד תביעה מרכזי ועקב זאת היה צורך להיערך לדרכי הוכחה חילופיים. אשר להאשמות המוטחות בתביעה עקב אי הופעת שוטרים להעיד והקשיים שנגרמו עקב סירוב רב פקד להעיד, הדברים קיבלו ביטוי בהחלטת כבוד השופט מודריק ולא אוסיף. מסתבר, שהעד סבר כי הוא מתבקש להעיד על חומר חסוי. הוא הועמד על טעותו והעיד. הדבר גרם לדחייה. אכן, על התביעה היה למנוע זאת מראש על ידי הכנת העד בצורה הולמת ולא ליצור מצב שהצריך דחייה וגרם אי נעימות אם לדבר בלשון המעטה. אכן, לכאורה נראה כי חלק מהמשפט לא נוהל כפי שצריך היה להתנהל ואף על פי כן, יש לאזן בין האינטרסים המונחים על כף המאזניים: מצד אחד, עבירות הסמים מן החמורות ביותר, מסוכנותם של המשיבים לציבור הרחב העולה מסוג העבירות, מנועזותם של המשיבים, ומעברם הפלילי העשיר. ומצד שני, את זכותם של המשיבים ליהנות מחזקת החפות כל עוד לא הורשעו ולא להיות נתונים במעצר בתום התקופה הקבועה בחוק, באיזון זה נוטה הכף לחובת המשיבים ולא לזכותם.

5. מכאן נעבור לשאלה החלופית, והיא ממתי יש למנות את 90 הימים? על מנת להשיב לשאלה זו ראוי להתחקות בקצרה אחר החקיקה לעניין תקופת המעצר והארכתה.

א. סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, קובע כי נאשם שהיה נתון במעצר בשל כתב אישום שהוגש נגדו, תקופה המצטברת כדי שנה ומשפטו לא הסתיים, ישוחרר מן המעצר אלא אם הוארך מעצרו על-ידי שופט של בית המשפט העליון לתקופה שלא תעלה על 3 חודשים.

ב. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון), התשנ"ז1997- (להלן: התיקון) קבע כי תקופת ההארכה לא תעלה על 90 יום וכי במקום תקופת מעצר של שנה, תבוא תקופה של 6 חודשים. סמכות הארכה ניתנה לנשיא בית המשפט המחוזי במקום לשופט בית המשפט העליון.

ג. ימים ספורים לפני היכנסו של התיקון לתוקף, הוחק תיקון לתיקון (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון) (תיקון), התשנ"ח1997-) (להלן: התיקון הנוסף), שקבע תקופת מעצר של 9 חודשים במקום 6 חודשים ואת סמכות ההארכה החזיר לבית משפט זה. תקופת ההארכה נשארה עד 90 יום. תיקון זה נכנס לתוקף ב1.1.98-.

ד. סעיף 2 לתיקון הנוסף מכיל הוראת מעבר הרלבנטית לענייננו וזו לשונה:
"עצור שביום ג' בטבת התשנ"ח (1 בינואר 1998) נתון במעצר לאחר הגשת כתב אישום, תקופה שבין תשעה חודשים לשנה, ומשפטו לא הסתיים בהכרעת דין, ישוחרר מהמעצר בתום חודש מתחילתו של חוק זה, אלא אם כן האריך שופט של בית המשפט העליון את מעצרו. (הדגשות לא במקור - ט.ש.כ.)

הוראת המעבר באה להסדיר את עניינם של אלה שביום הכנס התיקון הנוסף לתוקף, היו נתונים במעצר בין 9 חודשים לשנה. אלה ישוחררו ב1.2.98- (חודש מתחילת התיקון) אלא אם כן הוארך מעצרם.

6. טוענת המדינה כי מניין 90 הימים מתחיל ביום מתן החלטת הארכה על ידי בית המשפט וזאת מאחר והוראת המעבר האריכה הארכה סטטוטורית את המעצר בחודש ימים החל מ1.1.98- וכל החלטה הניתנת במהלך חודש זה, מתחילה את מניין 90 הימים. פרשנות זו אינה מקובלת עלי ולו מהטעם שמועד מתן ההחלטה הוא מועד אקראי התלוי במועד המקרי של הגשת בקשת ההארכה ויוצר אי אחידות במשך תקופת ההארכה רק משום המועד בו הוחלט עליה. זאת ועוד, יש בה כדי להאריך את משך תקופת 90 הימים ב30- ימים נוספים, דבר העומד בניגוד לתכלית ההוראה. הוראה זו היא מנהלית ותכליתה לאפשר לרשויות להערך למצב החדש. אין היא באה לשנות את הדין המהותי ולהגדיל את סמכות ההארכה מעבר ל90- יום.

המדינה אינה עומדת על פרשנות זו של הוראת המעבר והיא נכונה לקבל פרשנות לפיה בכל מקרה מתחיל מניין 90 הימים מה1.1.98-.

7. הסניגורים המלומדים מציעים מועד אחר. לטענתם מתחיל מניין תקופת ההארכה מיום מעצרו של כל עצור באופן אינדיווידואלי. לטענתם, יש לפרש את התיקון פירוש מצמצם לטובת העצור, שכן, מדובר בשלילת חירותו של אדם ויש לבחור בפירוש המותיר את העצור במעצר תקופה קצרה ככל שניתן. פרשנות זו מתחייבת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מסעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ממדיניותו הברורה של המחוקק, מהמגמה המסתמנת מתיקוני החוק ומתכליתם, שהיא, קיצור תקופת המעצר והפעלת ביקורת שיפוטית על מעצר אחרי תקופת מעצר קצרה מזו שהייתה קבועה קודם לכן.

8. טענותיהם של הסניגורים המלומדים, המועלות במישור הנורמטיבי רעיוני, נכבדות הן. אף על פי כן אין בידי לקבלן. אני סבורה שהפרשנות הראויה להוראת המעבר היא שמניין 90 ימי ההארכה יחל ב1.1.98-. אבהיר עמדתי:

מי שלאחר הגשת כתב אישום נגדו היה נתון במעצר ביום 1.1.98 תקופה של עד שנה, היה נתון במעצר כדין מכוח החוק שחל לפני 1.1.98. התיקון איננו רטרואקטיבי ואיננו מקנה זכויות לפני 1.1.98. בתקופה שעד 1.1.98 לא קנה איש זכות לתקופת מעצר קצרה משנה. התקופה המקוצרת של 9 חודשים היא זכות שקמה לו, לעצור, ב1.1.98- והיא פרוספקטיבית. מאותו מועד ואילך, כל מי שנתון במעצר תקופה של 9 חודשים, ישוחרר אם לא הוארך מעצרו. ומה דינו של מי שביום 1.1.98 היה נתון במעצר יותר מ9- חודשים ועד שנה? עניינה של קבוצה זו הוסדר בהוראת המעבר. כל מי שמשתייך לקבוצה זו ישתחרר ממעצר ב1.2.98- אלא אם כן תתבקש הארכת מעצרו במהלך חודש ינואר ואם יוארך מעצרו, יחל מניין התקופה לגבי כל מי שנמנה על קבוצה זו, ב1.1.98-.

9. הפרשנות המוצעת על ידי הסניגורים המלומדים תגרום לכך שמי שהיה נתון במעצר לפני 1.1.98 במשך 11 חודש, למשל, תתחיל תקופת 90 הימים להימנות רטרואקטיבית, לפני שהייתה לו זכות לקיצור תקופת המעצר, וניתן יהיה להאריך את מעצרו רק עד 90 יום מאז ואם היה הוא נתון במעצר שנה פחות יום, לא ניתן יהיה להאריך את מעצרו כלל כי 90 הימים לאחר 9 חודשים, חלפו. נראה שאנומליה זו ביקש המחוקק למנוע על ידי הוראת המעבר.

10. לסיכום, הוראת המעבר קובעת מועד חדש לתחילת מניין ימי המעצר כדי לאפשר את המעבר למציאות המשפטית החדשה שיצר התיקון הנוסף. עד למועד כניסתו של התיקון הנוסף לתוקף ניתן היה לעצור נאשם לתקופה של שנה ואילו ממועד כניסתו לתוקף ניתן לעצור נאשם לתקופה של תשעה חודשים בלבד. החל ממועד כניסתו של התיקון הנוסף לתוקף, זכאי כל מי שעצור מעבר לתשעה חודשים ופחות משנה, שעניין הארכת מעצרו יובא בפני שופט בית המשפט העליון. כל אלה זכאים לכך ביום כניסת התיקון הנוסף לתוקף ובאותה מידה. זכותם קמה מיום תחילת תוקפו של התיקון הנוסף, שאינו משנה רטרואקטיבית את הדין לגבי מעצר מעבר לתקופה של שנה. כדי לאפשר למערכת להתארגן למצב זה ישתחררו כל אלה שהיו נתונים במעצר בין תשעה חודשים לשנה, ב1.2.98- אלא אם כן מעצרם הוארך.

11. אשר על כן, ככל שהדבר נוגע לקורנפלד ולבן זינו מוארך בזה מעצרם ב90- יום מיום 1.1.98 או עד למתן פסק-דין בעניינם, לפי המוקדם. שקלתי אם לאור העובדה שב1.1.98- היו הם נתונים במעצר מעל לתשעה חדשים, ראוי שלא להאריך את מעצרם במלוא התקופה של 90 הימים והגעתי למסקנה שאין מקום לכך. לא נראה לי שהמשפט יסתיים בתקופה קצרה יותר.

באשר ללוי הנתון במאסר בגין עבירה אחרת, מתבקשת המבקשת להודיע לבית המשפט תוך 7 ימים אם ניתן לשלול לו את חופשותיו כאסיר, בהסכמתו ולהשיג על ידי כך את תכלית המעצר, על אף השוני שייווצר בינו לבין המשיבים האחרים.

ניתנה היום, י"ד בטבת תשנ"ח (12.1.98).

ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97076350.J02


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: הלל קורנפלד
שופט :
עורכי דין: