ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון ביטון נגד ניסים קופ :

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

בפני: כבוד השופט א' גולדברג
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש

המערער: שמעון ביטון

נגד

המשיב: ניסים קופ

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 3.7.96 בע"פ 113/96
שניתן על ידי כבוד השופטים: ברנר,
שידלובסקי-אור, רובינשטיין

בשם המערער: בעצמו

בשם המשיב: בעצמו

בית משפט זה כבר נזקק לא אחת לדיון ביסודותיה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק, ולהבחנתה מהעוולה האזרחית.

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:

זהו ערעור ברשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את ערעורו של המערער, שמעון ביטון, על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים, לפיו זוכה המשיב מעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965- (להלן-"החוק"), אשר יוחסה לו בקובלנה פלילית שהגיש כנגדו המערער.
העובדות

1. המערער פרסם בעיתון "אינדקס", היוצא לאור בבית שמש והסביבה, כתבה בה הוא יצא חוצץ כנגד חוסר המקצועיות של עיתונאי בית שמש. אחת הדוגמאות בכתבה הייתה עובדת כינויו של המשיב על ידי אחד העיתונאים המקומיים כ"מקצוען". על כך כתב המערער כי "הכישור היחיד של קופ הוא היותו שקרן מדופלם ומניפולטור. כפוליטיקאי הוא מוכשר, כי השקר טוב לפוליטיקאי". כעבור שבועיים, בתאריך 21.9.95, פורסמה באותו עיתון כתבה שכותרתה "ניסים קופ מגיב". בכתבה זו הובאה תגובתו של המשיב לדבריו של המערער, ובה נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים:

"שמעון ביטון הוא, איפוא, פציינט. כתיבתו היא אגופאטית גרידא. היא אינה משרתת את הציבור, היא משרתת אותו בלבד. זוהי כתיבה, המאפיינת אדם, המסובך עם עצמו ועם סביבתו.
מכאן שהטיפול בשמעון ביטון אינו דרך עיתונים, אלא דרך ספתו של פסיכולוג או דרך קליניקה של פסיכיאטר. הואיל ואינני לא זה ולא זה, לא אוכל, לצערי הרב, לתרום במשהו להבאת מזור לתחלואיו".

בעקבות פרסום זה, הגיש המערער קובלנה פלילית כנגד המשיב, בה יוחסה למשיב עבירה לפי סעיף 6 לחוק. בקובלנה נטען כי כל שפורסם על ידי המשיב אין בו אמת, וכי "הנאשם [המשיב] פעל שלא בתום לב, באורח בלתי סביר ומקובל, לא פעל לקבלת תגובה עניינית, לא פעל לבדוק את העובדות האמיתיות והנכונות, התעלם במפגיע מן העובדות הנכונות והאמיתיות אשר היו ידועות ו/או ניתנות לגילוי בלא מאמץ ניכר והזדרז לפרסם את הכתבה כדי לפגוע בקובל".

פסק דינו של בית המשפט השלום

2. בבית משפט השלום הופיעו שני הניצים, כשהם בלתי מיוצגים. המערער העיד ולא נחקר חקירה נגדית. כעולה מהפרוטוקול, העיד גם המשיב וביקש להגיש כראיה מטעמו מסמכים ופרסומים שונים, כדי להצביע על התבטאויותיו של המערער בעבר ועל התנהגותו שקדמה לפרסום הדברים שהם נושא הקובלנה הפלילית. המשיב ביקש עוד להסביר את הרקע להתבטאותו ולשכנע את בית המשפט כי לא היה בדבריו כדי לפגוע ב"שמו הטוב" של המערער. כשהובהר לו שלא יוכל להגיש כראיה מסמכים שהוכנו על ידי אחרים, ביקש המשיב לדחות את הדיון לצורך הבאת עדים. השופטת של בית המשפט קמא לא נעתרה לבקשת הדחייה, בנמקה זאת בכך שהנאשם עשה עליה רושם מהימן ביותר, ולפיכך לא ראתה צורך בהבאת עדים נוספים, והסתפקה בעדותו כדי לזכותו.

השופטת סברה, כי אכן הדברים האמורים על ידי המשיב בכתבה הנדונה, הם בבחינת פרסום לשון הרע, כמשמעות מונח זה בחוק, שכן יש בהם כדי לבזות את המערער, בשל התכונות המיוחסות לו כאדם הזקוק לטיפול נפשי. יחד עם זאת קבעה השופטת, כי עומדת למשיב ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק, שכן פרסום הכתבה הוצג כתגובה לפרסום דברים שכתב המערער באותו עיתון, ואשר בהם יש משום לשון הרע כנגד המשיב, אותו כינה המערער "שקרן מדופלם" ו"מניפולטור". עוד קבעה השופטת, כי המשיב הרים את הנטל להראות כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, וזאת בהסתמך על עדותו, אשר הייתה מהימנה על השופטת, לפיה המערער נוהג לפרסם, בלא כל סיבה, מאמרים פוגעים כנגדו וכנגד אנשים אחרים. לאור כל האמור, החליטה השופטת לזכות את המשיב, תוך שהטילה על המערער הוצאות בסך 1000 ש"ח.

על פסק דין זה הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3. בית המשפט המחוזי, מפי השופט א' רובינשטיין, הסכים עם טענתו של המערער, כי אכן, ככלל, אין מקום להשיב על לשון הרע בלשון הרע נגדית. ואולם, בית המשפט ציין כי כל מקרה ונסיבותיו. במקרה דנן, יש לראות את הדברים במסגרת מערכת כוללת של יחסים בין הצדדים במערכת הציבורית בבית שמש, שהולידה מכלול של תופעות, כגון פרסומים אלה, שטוב להן, משני הצדדים, אילולא ארעו. המערער נהג בכתיבתו העיתונאית בלשון יהירה ובוטה, ולפיכך ארע שהמותקף על ידו נקט לשון כזו אף הוא. לאור זאת סבר בית המשפט המחוזי, תוך שציין שזו שאלה של תחושה וטעם, שגם אם התגובה הייתה חריפה במידת מה יותר מן הפרסום הבסיסי, לא חרג הדבר מתחום הסביר, ואין לומר כי המשיב נתכוון לפגוע במידה גדולה יותר משהייתה סבירה.

המערער ביקש רשות לערער לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר שהמשיב לא הגיב על הבקשה כפי שנצטווה לעשות, ניתנה למערער רשות ערעור כמבוקש על ידו, ומכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

4. לפנינו, כמו בערכאות הקודמות, לא היו הצדדים מיוצגים. המערער טען טענות משפטיות כנגד החלת ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק על המשיב, בטענה שהפרסום נשוא המחלוקת מהווה כתב השמצה חריף, שאין בו שום דבר ממין התגובה לקביעת המערער כי המשיב הוא "שקרן ומניפולטור". בהקשר לכך טוען המערער כי פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 809/89 לוטפי משעור ואח' נ' אמיל חביבי, פ"ד מז (1) 1] (להלן: "משעור"), בו נאמר (בעמ' 9) כי "תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם", לא נבחנה לעומקה על-ידי בתי המשפט שדנו בעניינו.

זאת ועוד, לטענת המערער, הקביעה העומדת בבסיס השימוש בסעיף 15(10) לחוק, לפיה גם הפרסום שהוא עצמו פרסם מהווה לשון הרע, אינה נכונה, ואף אינה רלוונטית, ולא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כנגדה בטענת "אמת דיברתי". המערער מוחה על עצם הצגת דבריו ודברי המשיב "על פלטפורמה אחת", וטוען כי מבחנו של כל פרסום הוא באמת שבו. בהתאם לכך הוא טוען, כי בעוד הוא פרסם דברי אמת, שאינם מהווים לשון הרע, הגיב המשיב בדברי שקר, שאת שקריותם לא אפשרו לו בתי המשפט קמא להוכיח. מכל מקום טוען המערער כי הוכיח את החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק, מאחר והפרסום שפרסם המשיב לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו, ולפיכך לא עומדת למשיב הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק.
המשיב מצידו, חזר על טענותיו העובדתיות, לפיהן, לא ביקש להתנצח עם המערער ולהעליבו, והפרסום בא בתגובה להתנהגותו של המערער כלפיו וכלפי רבים אחרים, וכי מראשית הדרך לא ביקש לפגוע במערער.

דיון ביסודות העבירה

5. בפתח הדיון ייאמר כי תיק זה בא לפנינו בגלגול שלישי כשהוא עטוי באיצטלא של שאלה משפטית נכבדה הנוגעת להוכחת הגנת תום הלב של המפרסם. כך התגלגלו הדברים בעקבות הדיון שקיימו שתי הערכאות הקודמות בסוגיה זו.

כשלעצמי ספק רב בעיני אם בהליך שהתנהל בבתי המשפט דלמטה, מוצדק היה לדון בהגנת תום הלב כעילה לזיכויו של המשיב. שכן, עד שבאים אנו לדון בתחולת ההגנה שהחוק מעניק בהליך פלילי למפרסם לשון הרע, עלינו לבדוק תחילה אם הוכחו יסודות העבירה הפלילית שהמשיב הואשם בה. שאם לא כן, פטורים אנו מלבחון את השאלה אם עומדת למשיב ההגנה לפי סעיף 15(10) לחוק, כקביעת שתי הערכאות שדנו בעניינו.

"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת".

בית משפט זה כבר נזקק לא אחת לדיון ביסודותיה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק, ולהבחנתה מהעוולה האזרחית.

[ראו: ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (להן: "בורוכוב"); ע"פ 506/89 נעים ואח' נ' רוזן, פ"ד מה(1) 133 (להלן: "נעים"); וכן ראו א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז1977-) בעמ' 79-80 (להלן: "שנהר")].
על פי החוק, כפי שפורש בפסיקתו של בית משפט זה, לא ניתן להרשיע בעבירה לפי סעיף 6, אלא אם הוכחו שלושה יסודות הקבועים בסעיף. יסודות אלה הם "הפרסום", קיום "לשון הרע" והיסוד הנפשי המיוחד שנקבע בסעיף, כלומר, "כוונה לפגוע".

צדקו בתי המשפט דלמטה בקבעם, כי הוכחו היסודות העובדתיים המתייחסים למעשה ולנסיבות.

"התגובה" שפורסמה מטעם המשיב בעתון מהווה "פרסום", ויש בפרסום זה כדי להוות "לשון הרע" כנגד המערער, כמשמעותו של מושג זה בסעיף 1 לחוק. אלא, שבעבירה הפלילית נקבע יסוד נוסף המייחד אותה על פני העוולה האזרחית, והוא היסוד הנפשי.

בענייננו, לא טענו הצדדים דבר לעניין המחשבה הפלילית הנדרשת.

בבית משפט השלום, ניסה המשיב להסביר את הלך רוחו ומניעיו לפרסום. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותו, ומלבד זאת, לא הובאו ראיות.

בפסק דינו יצא בית משפט השלום מתוך הנחה שהתקיימו כל יסודות העבירה מבלי שדן כלל ביסוד הכוונה, כפי שפורש בפסיקתו של בית משפט זה, ובהתאם למסקנה זו גם דן בית המשפט המחוזי בערעור.

נוכח חיוניותו של יסוד זה כתנאי להרשעה, בטרם נבחן קיומה של הגנה, אתייחס בקצרה לשאלה האם אכן הוכח.

בפסק הדין בעניין בורוכוב דן בית המשפט בשאלה:

"... האם עניינו של סעיף 6 לחוק במניע שלמענו נעשה הפרסום הפוגע, או האם המטרה המיידית לפגוע היא שהיתה לנגד עיניו של המפרסם...".

(שם, בעמ' 213).

השופט (כתוארו אז) ברק, סבר כי יש "לפרש את הביטוי 'בכוונה לפגוע' כמשתרע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר" (עמ' 219 לפסק הדין).

השופט גולדברג העדיף את הפרשנות השניה לפיה המדובר ב"מטרה", אם כי ציין שההבדל הוא עיוני בלבד, באשר כל אחד מהיסודות עניינו בידיעה ובעיקר בשאיפה לפגוע על ידי הפרסום.

ענייננו אינו מצריך כי אשים ראשי במחלוקת זו שהפכה אבן שואבת לחכמי המשפט בדיוניהם בשאלת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע.

[ראו: ש"ז פלר "'בכוונה לפגוע' כסימן-ייחוד של העבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- גישה פרשנית - עד היכן ועל סמך מה?" משפטים יז' (תשמ"ז-תשמ"ח) 439; ש"ז פלר "'לשון הרע - עבירה' ומשמעות הדרישה 'בכוונה לפגוע' - מחשבה שניה" משפטים כג (תשנ"ד) 515; D. Kretzmer "Intent In Criminal Libel: Statutory Interpretation Or Judicial Imagination ?" 21 IS. L.R. (1985) 591; י. קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין (תשנ"ז1997-) בעמ' 548-565].

די לנו אם נאמר כי לפי פסיקתו של בית משפט זה, בעבירת "לשון הרע" אין להחיל את "הלכת הצפיות", ועל כן אין להסתפק בכך שהוכח כי הנאשם צפה את הפגיעה בהסתברות גבוהה של קירבה לוודאות, כדי לקבוע שנעברה עבירת לשון הרע. פירוש זה של הסעיף אף עולה בקנה אחד עם הוראות החלק הכללי של דיני העונשין כפי שתוקנו בתיקון 39.

6. בנסיבות הענין השאלה האם פרסום מהסוג שלפנינו נעשה במטרה לפגוע אינה ברורה על פניה. על פי תכנו יתכן כי יש בפרסום כדי להקים את החזקה הראייתית כי המשיב התכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו וחפץ בהם, וכי הפגיעה היא תוצאה כזו, אולם זאת רק כל עוד לא הצביע הנאשם על חפץ אחר, שאינו התוצאה הפוגעת, שעמד ביסוד התנהגותו.

(ראו: פס"ד נעים, בעמ' 141; ע"פ 364/73 זיידמן נ' מ"י, פ"ד כח(2) 622, 626).

בענין שלפנינו, נראה כי עלה בידי המשיב להראות שלמרות אופיים של הדברים שפורסמו הוא לא פרסמם במטרה לפגוע. השופטת של בית משפט השלום נתנה אמון מלא במשיב ובהסבריו לסיבת הפרסום מטעמו, והיא אף קבעה כי עדותו אמינה ביחס לעובדה שלפני שהגיב פנה לבקש את התנצלותו של המערער וזה סרב לדבר עמו. כאמור לעיל, רק בשל האמון שנתנה בדבריו לא איפשרה לו להביא עדים נוספים כפי שביקש, כדי להוכיח את הרקע והמניעים לתגובתו. המשיב העיד כי המערער הירבה לפרסם פרסומים פוגעים נגד אנשים רבים, ועל רקע הדברים המזלזלים והפוגעים של המערער, פירסמו רבים מ"נכבדי" בית שמש מכתבים ומאמרים בשפע שנועדו לחשוף את התנהגותו ולהדוף את פגיעותיו.

לדבריו של המשיב, הוא לא שת ליבו כלל לכתבה שפגעה בו, לא התערב כדי למנוע את פרסומה, אף שיכול היה, ואלמלא פנו אליו בבקשת תגובה מטעם עתון "אינדקס" לא היה מתייחס אליה כלל. הוא חזר וטען כי אילו אופשר לו להביא עדים כדי לפרוש את הרקע לתגובתו החריפה, היתה התגובה מתפרשת באופן שונה.

כדרכנו, אין אנו רואים להתערב בממצאי המהימנות של הערכאה הראשונה, אשר המשיב העיד בפניה.

על רקע ההסברים של המשיב שנתקבלו על דעת בית המשפט, ניתן לקבוע כי הופרכה החזקה הלכאורית הנשענת על תוכן הפרסום, לפיה נעשה זה "בכוונה לפגוע" במערער. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי לא עלה בידי המערער להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעת המשיב.
לפיכך, הגעתי למסקנה, כי אלמלא הוחמץ שלב זה של הדיון ואילו ניתנה לכך הדעת, היה מתייתר הדיון בשאלת הגנת תום הלב על פי סעיף 15(10) לחוק, והמשיב היה מזוכה משום שלא הוכחה העבירה שיוחסה לו.

כיוון שהדיון בשתי הערכאות סב סביב זיכויו של המשיב על יסוד ההגנה האמורה, וכך הגיע הענין לבית משפט זה, לא אפטור עצמי מלהתייחס גם להגנה, זאת למעלה מן הנדרש ובהנחה שאכן הוכחו יסודות העבירה.

הגנת תום הלב

7. הגנת תום הלב במשפט פלילי שעניינו לשון הרע, מעוררת את שאלת היחס בין יסוד "הכוונה לפגוע" שהוא יסוד מיסודות העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע, לבין דרישת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק כתנאי לקיומן של כל אחת מההגנות הקבועות בסעיף זה.

דעות שונות הובעו בשאלה אם יסודות אלה יכולים לדור בכפיפה אחת. פרופ' פלר הביע את הדעה כי הגנת תום הלב בסעיף 15 לחוק מקימה "חזקה חלוטה" בדבר העדר "כוונה לפגוע" מצד המפרסם, ולדעתו בנסיבות שהוכחה הכוונה לפגוע, ההגנה היחידה שתעמוד לנאשם הינה הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק. (ראו: ש"ז פלר "'בכוונה לפגוע' - כסימן ייחוד של העבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- גישה פרשנית - עד היכן ועל סמך מה?", משפטים יז (תשמ"ז-תשמ"ח) 439, 441-440). פרופ' קרצ'מר סבור אף הוא כי הגנת תום הלב איננה מתיישבת עם היסוד הנפשי של "כוונה לפגוע", אלא שלגישתו יש ללמוד מהעובדה שהגנת תום הלב חלה גם במשפט פלילי (כאמור ברישא של סעיף 15 לחוק), כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע שונה מזה שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, וכי יש להחיל את הלכת הצפיות על היסוד הנפשי של העבירה. (D. Kretzmer “Intention In Criminal Libel: Statutory Interpretation Or Judicial Imagination” 21 IS. L.R (1985) 591, 598-599).
כשלעצמי, סבורה אני כי גישה אחרונה זו באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע, גם אילו נתקבלה על ידינו, אין בה בהכרח כדי להתיר את הסתירה הלכאורית שבין "המחשבה הפלילית" הנדרשת לביצוע העבירה לבין הגנת תום הלב, הגם שיש בה כדי להקהות את העוקץ בסתירה זו.

בספרו דיני לשון הרע (תשנ"1977-) מציע א' שנהר ליישב את הסתירה על יסוד האמור בהוראת סעיף 16(ב)(3) לחוק, הקובע חזקה של העדר תום לב במקרה שבו המפרסם "נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15". לדעתו, משתמע מהדברים "שבית המשפט עשוי לזכות נאשם שפרסם לשון הרע ב'כוונה לפגוע' בנפגע, אם ימצא שהפגיעה שהנאשם התכוון לפגוע היתה סבירה להגנת הערך המוגן בהגנה הספציפית שעליה מבקש הנאשם לבסס את חפותו" (ראו: שנהר, שם בעמ' 274).

אכן, ההוראה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק כחזקה ראייתית המפריכה לכאורה את תום הלב שבפרסום, עשויה ללמד על קיומן של נסיבות שבהן ניתן יהיה לפרש קיומו של "תום לב" לענין ההגנות שבסעיף 15 לחוק, גם כאשר הוכחה "כוונה לפגוע" אם לא היתה חריגה מ"מידתיות" סבירה.

כאשר הפרסום הינו "במידה" שאינה חורגת מהסביר לשם הגנה על הערכים המוגנים בסעיף 15 לחוק, ניתן יהיה ליישב את הסתירה הלכאורית בין קיומה של "כוונה לפגוע" לבין תחולת ההגנה של פרסום בתום לב, כמשמעותו של ביטוי זה בהקשר של סעיף 15.

מכל מקום, אין ספק כי יישוב הסתירה תלוי בפירוש שיינתן בכל מקרה לביטוי "תום לב" בהקשר של ההגנות המנויות בסעיף 15.

לענין זה מקובלת עלי דעתו של השופט (כתוארו אז) ברק, כפי שהובעה בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, בעמ' 148-149:
"דומה כי כל שניתן לומר בדרך של הכללה הוא, כי בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15 לחוק חייב תום הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרות ההגנה הספציפית. מכיוון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי 'תום לב' עשוי להתפרש באופנים שונים".

לפיכך, על מנת לבחון אם תיתכן התקיימותה של אחת מהגנות תום הלב, למרות הקביעה כי הוכחה "כוונה לפגוע", יש לבחון כל מקרה בהקשר להגנה הספציפית הנטענת ובהתייחס לנסיבות המקרה.

ומן הכלל אל הפרט - יש לבחון האם התקיימו בענייננו שני התנאים המצטברים, הנדרשים לצורך תחולת ההגנה הנטענת אשר התקבלה על ידי שתי הערכאות שדנו בענין. במילים אחרות, יש לבחון את התקיימותן של הנסיבות המתוארות בסעיף 15(10) לחוק בצירוף קיומו של תום לב.

סעיף 15(10) לחוק

8. סעיף זה קובע הגנה למפרסם כאשר "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".

בטרם חוקק חוק איסור לשון הרע, ניתן היה להגן על פרסום שעניינו הכחשת לשון הרע, במסגרת ההגנה על עניין אישי כשר. [ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה' 1145].

ההגנה על עניין אישי כשר של המפרסם מעוגנת כיום בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, הקובע הגנה מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע שנעשה "לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או של הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר". בצד הגנה זו קבע המחוקק, כאמור, הגנה ספציפית בסעיף 15(10) לחוק, שחלה על המצבים השכיחים של הכחשת לשון הרע.

בבית משפט זה נרמז אמנם כי סעיף 15(3) לחוק אינו חל על מצבים של הכחשת לשון הרע בהתחשב בכך כי הגנה זו מוסדרת בסעיף 15(10) לחוק [ראו: ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 566 (להלן-"מיכאלי"], אולם לכאורה, יכול ואותו ענין ישמש הגנה משני טעמים או יותר מבין אלה המנויים בסעיף 15, ויתכן שכך הדבר גם בענייננו. נוכח תחולתו של סעיף 15(10) על הענין, כפי שיפורט להלן, אין צורך לדון בתחולת ההגנה לפי סעיף 15(3).

9. בענין שלפנינו, הדברים שפרסם המערער על המשיב, במסגרת מאמרו, אשר בו כינה את המשיב "שקרן ומניפולטור", יש בהם כדי לבזות את המשיב בשל התכונות המיוחסות לו, ועל פניהם מהווים הם לשון הרע, כהגדרת מושג זה בסעיף 1 לחוק. כיוון שאין מדובר בתביעה נגד המערער, אין ממש בטענתו כי קביעה כזו חייבה מתן אפשרות להוכיח כי יש לו טענות הגנה באשר לפרסום שלו. נותר, אם כן, לבחון, לשם בדיקת תחולת ההגנה, אם הדברים שפרסם המשיב, יש בהם משום הכחשה או גינוי ללשון הרע שפורסמה נגדו קודם לכן על ידי המערער. לעניין זה נראה שכותרת הכתבה ונוסחה מדברים בעד עצמם: שמה של הכתבה הינו "ניסים קופ מגיב על מאמרו של שמעון ביטון מלפני שבועיים", ואילו הכתבה עצמה מתחילה במילים "פנינו אל ניסים קופ ושאלנו לתגובתו על דבריו של שמעון ביטון מלפני שבועיים, והוא, בלא מעט אדישות וחוסר עניין, השיב בסגנון מהוסס...": כאן מובאים דבריו של המשיב, אשר לקורא אין ספק כי יש בהם משום תגובה מלגלגת על דברים שאמר המערער על המשיב קודם לכן, באופן המעיד על גינויים ועל שלילתם מהיסוד.

הענין שלפנינו שונה מפסקי הדין בענין מיכאלי ובענין משעור, בהם נתלה המערער. בענין מיכאלי, נדחתה הטענה בדבר תחולת ההגנה על הכתבה נושא התביעה, כיוון שבית המשפט סבר כי הכתבה כלל אינה בגדר הכחשה או גינוי של השמצה קודמת.

בענין משעור, אכן נאמר כי:

"תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם".

(שם, בעמ' 9).

אולם הדברים נאמרו בהקשר למסקנה אליה הגיע בית המשפט באותו מקרה, כי אין בין הפרסום של לשון הרע לבין פרסום קודם, שהפרסום האחרון כביכול נועד להגיב עליו, דבר וחצי דבר.

בענייננו, בשונה מהדוגמאות הנזכרות, ניכר בפרסום כי כל מהותו ומטרתו הינה בתגובה ללשון הרע שפורסמה נגד המשיב, במטרה לגנות אותו פרסום שהיה זמן קצר קודם לכן.

אכן ככלל, מן הראוי כי תגובה ללשון הרע תהא בעלת תוכן ענייני הרלוונטי להכחשה ולגינוי ולא תהווה היא עצמה לשון הרע (לא בציטוט החוזר על לשון הרע נשוא התגובה ולא לשון הרע בפרסום חדש).

עם זאת, יש לזכור כי דנים אנו בהגנה שנועדה למקרים בהם הוכח בין בעוולה אזרחית ובין בייחוס עבירה פלילית, כי דברים שפורסמו מהווים לשון הרע, וייחודם בכך שפורסמו בתנאים בהם המחוקק הכיר באינטרס להגן על הפרסום. לפיכך, אין לשלול את ההגנה רק בשל כך שבתוכן הדברים יש משום לשון הרע. שאלת הסבירות והמידתיות של אותה לשון הרע תבחן, איפוא, במסגרת התנאי המצטבר השני לתחולת ההגנה, הבא לידי ביטוי בדרישת תום הלב.

משקבענו כי מטרת הדברים שפרסם המשיב הייתה לגנות ולהכחיש את לשון הרע שפורסמה נגדו קודם לכן על ידי המערער, באופן שמתקיימים תנאי סעיף 15(10) לחוק, נותרה, אם כן, שאלת תום הלב.

תום הלב

10. לעניין תום הלב טוען, כאמור, המערער כי מן הראוי היה לאפשר לו להוכיח את חזקת חוסר תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק, הקובע חזקת חוסר תום לב של המפרסם, במקרה ש"הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". טענה זו מעוררת ראשית את השאלה, אם ככלל השימוש בחזקה זו מתאים לנסיבות בהן עוסק סעיף קטן 15(10); כפי שנוכחנו, תום הלב יכול שיתפרש באורח שונה לעניין כל אחד מהמצבים בהם דן סעיף 15. לפיכך, אפשר כי לא כל החזקות שמטרתן לסייע בהוכחת תום הלב או חוסר תום הלב, תתאמנה לכל 12 המצבים המנויים בסעיף הנ"ל.

סעיף 16(ב)(2) מונה שתי דרישות: האחת, שהדברים שפורסמו לא היו אמת; והשניה, שהמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים לבחון אם הדברים אמת הם אם לאו. באשר לדרישת ה"אמת", באורח עקרוני אכן ניתן לעמוד על דרישה זו גם במצבים מסויימים בהם מתקיימות הנסיבות המתוארות בסעיף 15(10) לחוק. כך כאשר ההכחשה או הגינוי מבוססים בעיקרם על עובדות שהמכחיש מפרסם.

אולם אין לדרישה זו כל נפקות במקרה שלפנינו, שכן כתבתו של המשיב אינה כוללת עובדות כלל, והמשיב אף לא התיימר לקבוע או לכלול עובדות כלשהן בפרסום. משאמר המשיב על המערער כי הטיפול בו הנו "דרך ספתו של פסיכולוג או דרך קליניקה של פסיכיאטר", לא התכוון לקבוע אבחנה קלינית לגבי מצבו הנפשי של המערער, אלא להביע מורת רוח מסגנון הדברים שכתב. אכן, גם הסגנון שנקט בו המשיב אינו ראוי והוא ללא ספק חריף, אך אין להתעלם מכך שלא ניתן לבקר אותו על פי "מבחן האמת" שבו, להבדיל משאלת סבירות ומידתיות התגובה.

תוכן הדברים שפירסם המשיב המתאר את המערער באופן פוגע ולא מחמיא, אינו מתיימר להביא עובדות לידיעת הציבור. הדברים הינם על הגבול שבין "הבעת דעה" לבין הטחת עלבון או גידוף, שאף הם עשויים להכלל בנסיבות מתאימות בגדר לשון הרע, אך אין הם מסוג הדברים שמתעוררת ביחס אליהם חובת בירור אמיתותם.

11. השאלה היא אם מבחינה מהותית הצליח המשיב להוכיח את הדרישה המצטברת של תום לב הנדרשת לצורך תחולת ההגנה. לעניין זה, כאמור, ניתן לראות בדרישות הסבירות והמידיות שבסעיף 16, חלק מהדרישה המהותית לתום לב. "מידה" ו"סבירות" יש לבחון על רקע נסיבות המקרה בכללותן, לרבות צורת הפרסום ותוכנו, המסגרת בה נמצא הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים, מערכת היחסים הכוללת בין הצדדים, פרסומים קודמים וכדומה.

אין ספק כי הדברים שפרסם המשיב כנגד המערער הנם בוטים וחריפים וראוי היה שימנע מהם. אלא שלעניין תום הלב, אין להסתפק בבחינת הפרסום עצמו ויש לבחון אותו על רקע כלל נסיבות המקרה. כאמור, שופטת בית המשפט השלום, אשר שמעה את עדויות הצדדים, האמינה למשיב וקיבלה את עדותו כי הלשון שנקט בה הייתה תגובה של גינוי למאמרים ולפרסומים קודמים שכתב המערער כנגד המשיב וכנגד אחרים. אף בית המשפט המחוזי סבר, שגם אם התגובה הייתה חריפה, הרי שלא חרג הדבר מתחום הסביר ואין לומר כי בנסיבות העניין המשיב נתכוון לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת האינטרס שלו.

הסגנון שהמשיב נקט בו אינו מקובל עלי ואינו ראוי, אך אין לומר כי בנסיבות אשר ניכר בהן כי הביאו את המשיב לפרוק כעס מצטבר על המערער, יש כדי להעיד על חוסר תום לב, כמשמעותו בהקשר של סעיף 15(10) לחוק.

מן המקובץ עולה כי אף אילו קבענו כי התקיימו כל יסודות עבירת פרסום לשון הרע, אשר בסעיף 6 לחוק, עומדת למשיב ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק, שיש בה להביא לזיכויו.
בשולי הדברים

12. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי ניסה לפשר בין הצדדים, אך המערער לא נענה, על פי גישתו העקרונית, בבחינת "ייקוב הדין את ההר". אף אנו ניסינו לשכנע את המערער לקבל את התנצלותו של המשיב ובכך להביא לסיומו של הסכסוך, אך לשווא. בהתחשב במהות הפרסום, על רקע זירת ההתנגחויות שבין המערער למשיב, סברנו כי ניתן היה להסתפק בהתנצלות שהיה המשיב מוכן להביע בכל שלב של הדיונים בשלוש הערכאות. המערער מטעמים שלא הובררו, סבר כי הענין מצדיק בירור משפטי והדבר אופשר לו עד תום, אך לא מצאנו כי יש ממש בטיעוניו, ואין לנו אלא להצטער כי סכסוך מסוג זה לא מצא את פתרונו מחוץ לכתלי בית המשפט.

לענייננו, יפים הדברים שאמר הנשיא שמגר בענין מיכאלי:

"... אין הכרח, שכל עניין היכול להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המלים, הא ותו לא".

(שם, בעמ' 571).

13. המערער טען גם כנגד ההוצאות בסך 1,000 ש"ח שהשית עליו בית משפט השלום, אך לא ראינו טעם שיצדיק התערבותנו בהחלטה זו.

על יסוד כל האמור לעיל אני מציעה לדחות את הערעור, ולהטיל על המערער הוצאות בסך 5,000 ש"ח.
ת
השופט א' גולדברג:

אני מסכים.


השופט י' זמיר:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.

ניתן היום, כ"ט בטבת תשנ"ח (27.1.98).

ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96087350.N01
חכ/


מעורבים
תובע: שמעון ביטון
נתבע: ניסים קופ
שופט :
עורכי דין: