ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אנס בדראן :

לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר
25.11.2018

המאשימה
מדינת ישראל

נגד

הנאשמים

  1. אנס בדראן (עציר)
  2. מוסטפא בדראן (עציר)
  3. מחמד בדראן
  4. אכרם רג'בי (עציר)

בא-כוח המאשימה: עו"ד רוית קודינסקי (פרקליטות מחוז ירושלים – פלילי)
בא-כוח הנאשם 1: עו"ד שלמה גיגי, עו"ד ירון גיגי
בא-כוח הנאשם 2: עו"ד דוד ברהום
בא-כוח הנאשם 3: עו"ד ירון גיגי
בא-כוח הנאשם 4: עו"ד יוסי זילברברג, עו"ד ברק טמיר

החלטה

החלטה בשאלת מעמדם של ששה מבין עדי התביעה ובשאלת עיתוי שמיעת עדותם. השאלה שעניינה מעמדם של עדי התביעה, עוסקת בשאלה אם יש לראות בכל אחד מהעדים שעניינם יידון בהחלטה זו משום "עד מדינה". השאלה שעניינה עיתוי שמיעת עדותם נוגעת לשאלה, אם מדובר באחד מאותם חריגים שבהם חרף ביטולה של 'הלכת קינזי', יש מקום לדחיית עדותם של אותם עדים עד אחרי שעניינם יסתיים, או למצער, עד שיוחלט אם יוגש נגדם כתב אישום.

עדי התביעה שבעניינם ניתנת החלטה זו הם: ע"ת 35 – מוחמד כראמה; ע"ת 40 – מנצור כראמה; ע"ת 43 – סאמר רג'בי; ע"ת 46 – השאם רג'בי; ע"ת 47 – אמיר רג'בי; ע"ת 55 – עאדל רג'בי (להלן – עדי התביעה או העדים).

רקע – עיקרי העובדות הנוגעות להחלטה ותמצית טענות הצדדים

2. על-פי כתב האישום, בתגרה שהתפתחה ביום 3.11.2017 במתחם של עסק לשטיפת מכוניות בכפר א-ראם, השתמשו מי מהמעורבים בכלי נשק, באלות ובברזלים. כתוצאה מהירי בכלי הנשק, נהרג אחד המעורבים שנכחו במקום ואחרים נפצעו. הנאשמים 1 ו-2 מואשמים בכך שבצוותא חדא עברו את העבירות הבאות: הריגה (סעיף 298 בחוק העונשין, התשל"ז-1977(להלן – חוק העונשין)), חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) ו-(2) בצירוף סעיף 29 בחוק העונשין) ונשיאת נשק (סעיף 144(ב) בחוק העונשין). הנאשמים 3 ו-4 מואשמים כי עברו בצוותא חדא עבירת חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) ו-(2) בצירוף סעיף 29 בחוק העונשין). בנוסף לכך מואשם הנאשם 1 בעבירת רכישת נשק או החזקתו (סעיף 144(א) בחוק העונשין).

3. לישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 18.11.2018, הוזמן להעיד ע"ת 35, מוחמד כראמה, אחד הנוכחים או המעורבים באירוע נושא האישום. בפתח הישיבה הודיעה באת-כוח המאשימה כי ניתנת לעד זה חסינות מפני הפללה עצמית, כך שדברים שיעיד לא יוכלו לשמש נגדו בהליך פלילי אחר (על-פי סעיף 47 בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות)).

במענה לשאלות באי-כוח הנאשמים, הוסיפה באת-כוח המאשימה, כי תיק החקירה שנפתח בעניין העד האמור, עודנו פתוח וכי טרם הוחלט אם יוגש נגדו כתב אישום. בהמשך לכך (בהתאם להחלטה מאותו מועד), הודיעה המאשימה ביום 19.11.2018, כי זה מצבם של ששת עדי התביעה שבעניינם ניתנת החלטה זו.

4. לנוכח הודעת באת-כוח המאשימה, התנגדו באי-כוחם של הנאשמים לשמיעת עדותו של העד האמור, כמו גם לעדותם של שאר עדי התביעה שמעמדם זה (חמשת העדים הנוספים), כל עוד לא יוחלט אם יוגש נגדם כתב אישום.

אלו הם אפוא, עיקרי טענותיהם של באי-כוח הנאשמים (עו"ד ירון גיגי ועו"ד ברהום, שאל טענותיהם הצטרפו שאר באי-כוחם של הנאשמים): ראשית לכל, בכל הנוגע לתוכן עדויותיהם של העדים, נטען כי מדובר בעדים אשר כולם נחקרו במשטרה באזהרה וכי כולם, או חלקם, מסרו גרסאות סותרות. לפיכך, על-אף שנמסר לבאי-כוח הנאשמים זיכרון דברים בעניין נושא העדויות או תוכנן, לא ברור מה יהיה תוכנן בפועל. ממילא, כך נטען, אף לא ניתן לדעת לגבי אלו עניינים ניתן לעדים חיסיון מפני הפללה עצמית; שנית, הבטחת חיסיון מפני הפללה עצמית לעד שטרם נקבע אם יוגש נגדו כתב אישום, היא בגדר הבטחת טובת הנאה. לפיכך, גם אם המאשימה אינה רואה בעדים משום "עדי מדינה", הרי שבפועל, מדובר בעדים שניתנת להם טובת הנאה ולפיכך ניתן לראות בהם עדים במעמד זה; שלישית, אכן, בפסק הדין שניתן בבג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע, פ"ד סא(3) 93 (2006) (להלן – עניין המחוזי באר שבע), בוטלה זה מכבר 'הלכת קינזי' (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477 (1976), כבוד השופט מ' עציוני, בהסכמת השופטים א' ויתקון ומ' שמגר), אשר על-פיה לא ניתן היה לאפשר העדת נאשם נגד שותפו, בטרם הסתיים משפטו, אפילו עניינו נדון בכתב-אישום נפרד. אולם, דעת הרוב (כבוד הנשיאה ד' ביניש), הייתה כי בהתקיים נסיבות מסוימות, גם אם חריגות, ישנה הצדקה להמתין לסיום משפטו הנפרד של שותף לעבירה קודם שתישמע עדותו. לפיכך טענו באי-כוח הנאשמים, כי המקרה הנדון, שבו לעדים אינטרס מובהק שלא יוגשו נגדם כתבי אישום, ישנה הצדקה לדחיית שמיעת עדויותיהם עד אשר תחליט המאשימה אם יוגש נגד מי מהם כתב אישום.

5. מנגד טענה באת-כוח המאשימה, בתמצית, כי אין מדובר במצב של "עדי מדינה". כן טענה, כי משבוטלה 'הלכת קינזי', אין בשאלה אם יוחלט להגיש נגד העדים כתב אישום, אם לאו, כדי להעלות או להוריד. שכן בכל מקרה, אפילו היה מוגש נגדם כתב אישום, לא הייתה מניעה לשמוע את עדויותיהם בטרם הסתיים משפטם.

דיון והחלטה

6. עדי התביעה שלגביהם ניתנת החלטה זו, נחקרו במשטרה באזהרה ומסרו גרסאות – שתוכנן טרם הובא בבית המשפט – לגבי העבירות שבהן נחשדו. השאלה אם יוגשו נגד מי מהם כתבי אישום, טרם הוכרעה. המשמעות של החיסיון מפני הפללה עצמית שניתן להם הוא אפוא, שאם במסגרת עדויותיהם יודה מי מהעדים "בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא ... עשוי להיות מואשם בה" (כלשון סעיף 47(א) בפקודת הראיות), כי אז הודאתו באותה עבירה לא תוגש נגדו במשפט שבו יואשם, אם יואשם (סעיף 47(ב) בפקודת הראיות).

מצב זה מעלה שתי שאלות. האחת, אם יש בחיסיון מפני הפללה עצמית משום טובת הנאה, העשויה להפוך את העדים לעדי מדינה. השנייה, אם במצב שנוצר, יש הצדקה לדחיית שמיעת עדויותיהם עד אחרי שיוחלט אם יוגש נגדם כתב אישום.

7. השאלה אם עד הוא בגדר 'עד מדינה' רלוונטית אם מדובר בשותף לעבירה וכן לעניין השאלה אם נדרשת תוספת ראייתית לעדותו. שכן, לפי סעיף 54א(א) בפקודת הראיות עדות יחידה של שותף לעבירה אין בה די כדי להרשיע את הנאשם, אלא נדרשת ראיה מסוג חיזוק. לעומת זאת, על-פי הוראה זו, "אם היה השותף עד מדינה – טעונה עדותו סיוע". עוד קובעת הוראה זו, כי "עד מדינה" הוא "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".

לאחר בחינת טענות הצדדים ומבלי לנקוט עמדה לעת הזו, דומה כי ככל שהדברים אמורים בשאלה אם העדים הם בגדר "עדי מדינה", נראה לכאורה, כי הדבר אינו נקי מספקות.

כידוע ועל-פי הפסיקה, כדי שעד תביעה ייחשב ל"עד מדינה", נדרשים שלושת התנאים הבאים: העד הוא שותף לאותה עבירה; מתן טובת הנאה או הבטחה של טובת הנאה; זיקה בין מתן טובת הנאה לבין מתן העדות.

עוד נקבע בפסיקה, כי נטל ההוכחה לכך שעד תביעה הוא בגדר "עד מדינה" מוטל על כתפי הנאשמים (ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל, כבוד השופט ס' ג'ובראן (8.2.2012), פיסקה 12). כן נקבע, כי השאלה אם עד תביעה הוא "עד מדינה", נבחנת על-פי מבחן אובייקטיבי ולא על בסיס אמונתו הסובייקטיבית של העד, כי אם יתמוך באישום שבעניינו הוא מעיד, תינתן לו טובת הנאה (ע"פ 7450/01 אבו ליטאף נ' מדינת ישראל, (31.7.2007) (להלן – עניין אבו ליטאף). עם זאת, נקבע שם, כי במצב שבו עד מאמין שניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה בזיקה לעדותו, כי אז הוא יהיה בגדר "עד מדינה לשיטתו". לגביו נקבע, כי ניתן לבית המשפט שיקול דעת בעניין התוספת הראייתית הנדרשת לגבי עדותו – חיזוק, חיזוק משמעותי או סיוע (עניין אבו ליטאף, כבוד השופטת ד' ברלינר, פסקאות 41-39). אך זאת כאמור, בתנאי שהתקיימו שאר התנאים שלפיהם אותו עד תביעה הוא 'עד מדינה', לרבות העובדה שמדובר בשותף לעבירה, על-פי הדין המהותי (שם, פסקה 25).

לנוכח האמור, נראה כי לעת הזו איננו נדרשים לבחינת השאלה אם מדובר בעד מדינה ואף לא בתוספת הראייתית אשר תידרש, אם תידרש, לעדויותיהם של עדי התביעה הנדונים בהחלטה זו.

8. באשר לשאלה אם יש לדחות את שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה הנדונים עד אשר יוחלט אם יוגשו נגדם כתבי אישום אם לאו, הרי שדומה כי אין הכרח שכך ייעשה. עם זאת, לא מן הנמנע שהעובדה שטרם הוחלט אם יוגשו נגדם כתבי אישום, עשויה להשליך על המשקל שיינתן לעדויות של העדים הנדונים.

כאמור לעיל, לפני למעלה מעשור ניתן פסק הדין בעניין המחוזי באר-שבע, אשר ביטל 'הילכת קינזי' ולפיכך אין עוד מניעה ששותף יעיד נגד שותפו, אפילו משפטו טרם הסתיים. כזכור, דעת המיעוט סברה כי יש לבטל כליל את 'הלכת קינזי' (כבוד השופט א' א' לוי, בהסכמת כבוד השופט א' גרוניס). עמדה נוספת שנותרה במיעוט הייתה, כי אף שיש לבטל את 'הלכת קינזי', יש להותיר לבית המשפט שיקול דעת להורות במקרים חריגים על שמיעת עדותו של העד השותף, רק לאחר סיום ההליכים בעניינו (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה). דעת הרוב, אשר התקבלה להלכה, הייתה כי "בנסיבות מסויימות – חריגות וקיצוניות ביותר – ..." יהיה זה "מוצדק להמתין לסיום משפטו הנפרד של שותף לעבירה בטרם יעלה לדוכן העדים" (כבוד הנשיאה ד' ביניש, בהסכמת כבוד הנשיא (בדימוס) א' ברק וכבוד השופטים א' ריבלין ומ' נאור).

עם זאת, גם דעת הרוב נתנה את דעתה לכך שביטולה של 'הלכת קינזי' משליכה גם על שאלת היקף החסינות שתינתן לאותן עדויות שמקורן בעדותו של עד שעלול להפליל את עצמו, וכן כי אף יש לכך השלכה גם על מידת התוספת הראייתית הדרושה לאותה עדות (ראו שם, את פסיקותיהן של כבוד הנשיאה א' ביניש, בפסקה 4 ושל כבוד השופטת מ' נאור).

9. סיכום הדברים הוא אפוא, כי דומה שטוב הייתה עושה המאשימה אילו הייתה מחליטה בעניינם של עדי התביעה הנדונים, באופן שהיה יוצר ודאות לגבי השאלה אם יוגש נגדם כתב אישום, אם לאו. ודאות אשר דומה כי היא דרושה הן לעדים עצמם וזאת כדי למנוע את ציפייתם לטובת הנאה שעשויה לצמוח להם מעדויותיהם, הן לנאשמים שבעניינם הוזמנו העדים להעיד. אולם אין מניעה מצד הדין שהעדויות של העדים הנדונים יישמעו כבר עכשיו.

עם זאת, דומה כי למעמדם של העדים עכשיו, עוד בטרם הוחלט אם יוגש נגדם כתב אישום, עשויה להיות השלכה של ממש בכל הנוגע למשקל שיינתן לעדויותיהם. שכן, כידוע, "קיים חשש כי עד המואשם בגין אותה פרשה שבעטיה נדרשת עדותו, יבקש להגדיל את חלקם של שותפיו לעבירות ולמזער את חלקו שלו" (ע"פ 1551/15 עבדאללה שולי נ' מדינת ישראל (6.9.2016), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 28). אמנם גם לחשש זה נותן הדין בפתרון, שכן כידוע, "הדרישה לחיזוק ראייתי נועדה להתגבר על קושי זה" (שם), אך עדיין וכאמור, המצב של חוסר הוודאות הקיים עתה, עשוי להשליך על המשקל שיינתן לעדויותיהם של העדים. כל זאת כמובן, מבלי לקבוע דבר לעת הזו, עוד בטרם נשמעו העדויות.

10. לפיכך וכאמור, נראה כי אין מניעה לזמן את העדים הנדונים לישיבות ההוכחות הקרובות.

המזכירות תשלח את ההחלטה אל באי-כוח הצדדים.

ניתנה היום, י"ז בכסלו תשע"ט, 25 בנובמבר 2018, בהיעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אנס בדראן
שופט :
עורכי דין: