ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אקרם שראונה נגד אשכול פרוייקטים בע"מ :

לפני: כבוד סגן הנשיא השופט צבי פרנקל

התובע:
אקרם שראונה, (ת.ז.-XXXXXX683)
ע"י ב"כ: עו"ד חאג' עמאר תאופיק

-
הנתבע:
אשכול פרוייקטים (ש.ר.ד.) בע"מ, (חברות-514012459)
ע"י ב"כ: עו"ד נדב דלומי

פסק דין

1. מר אקרם שראונה (להלן – התובע), תושב איו"ש, הועסק בחברת אשכול פרויקטים (להלן – הנתבעת), בעבודות בניה מחודש 10/12 ועד לפיטוריו ביום 29.9.16. לאחר פיטוריו, הגיש תביעה זו, בו עתר לתשלום זכויות שונות.

2. תחילה אציג את טיעוני הצדדים בתמצית ולאחר מכן, אדון ברכיבי התביעה, עמדת הצדדים ביחס לכל רכיב ואציג ההכרעה.

טענות התובע

3. לטענת התובע, הוא הועסק 5 ימי עבודה בשבוע (ימים א'-ה'), מהשעה 6:00 ועד השעה 19:00, סה"כ 12 שעות עבודה ביום, במהלך חצי שעה שהה בהפסקה, במקום העבודה. בגין אותן שעות, לא שילמה הנתבעת שכרו ומלוא זכויותיו על פי הדין. תלושי השכר , מנותקים מן המציאות ואינם משקפים את ימי העבודה או שעות העבודה בפועל. בסוף חודש 9/16, פוטר ללא מתן הודעה מוקדמת וללא עריכת שימוע, כשדמי ההודעה המוקדמת שולמו לו בחסר במשכורת 10/16.

4. ביום 8.1.16 הגיש תביעה זו, בה עתר לתשלום חלף הודעה מוקדמת (הפרשים) בסך 1,944 ₪; פיצויי בגין פיטורים שלא כדין בסך 5,000 ₪; פיצויים לפי חוק הודעה לעובד בסך 5,000 ₪; שעות נוספות בסך 108,263 ₪; פדיון ימי חופשה (הפרשים) בסך 2,113 ₪; פדיון ימי הבראה (הפרשים) 9,019₪; דמי חגים בסך 9,600 ₪; דמי נסיעות בסך 17,893 ₪ ואש"ל בסך 50,760 ₪ ובסך כולל של 209,592 ₪.

5. בתצהיריו ולאחר שקיבל לידיו את דוחות הנוכחות, הפחית את רכיב דמי הנסיעות והעמידו על סך של 10,138 ₪ ובכל הנוגע לתביעתו לשעות נוספות, טען התובע טענה חלופית ולפיה, מגיע לו תשלום בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 46,683 ₪. בסיכומיו, הפחית התובע תביעתו והעמידה על 123,693.5 ₪.

טענות הנתבעת

6. לטענת הנתבעת היא שילמה את מלוא זכויותיו של התובע כדין. התובע סיים העסקתו לאחר סיום פרויקט הבניה בו השתתף, דבר שהיה ידוע לו מבעוד מועד. הנתבעת מסרה לו הודעה בכתב בדבר סיום העסקתו, כאשר בכל מקרה התובע היה מודע לתנאי העסקתו (סעיף 32 בסיכומיה הנתבעת) ותשלום חלף הודעה מוקדמת, כאשר במסגרת תלוש 10/16 נערך לתובע גמר חשבון. בכל מקרה טענה כי זכאותו של התובע להודעה מוקדמת צריכה להבחן לפי היקף משרתו (סעיף 22 בסיכומי הנתבעת).

7. הדיווח למדור תשלומים (להלן – מת"ש) מדויק ומשקף את ימי העבודה בפועל, כאשר התובע ערך חישוב לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות, במנותק משעת הפסקה אחת בה שהה (לפחות) בכל יום. עוד ולטענת הנתבעת, לא ניתן להתחיל לעבוד באתר לפני השעה 7.00 בבוקר שכן החוק לא מאפשר זאת. עוד בסיכומיה טענה כי בחלק מהתקופה הועסק התובע בימים קצרים, בגינם שילמה לו שכר מלא ועל כן טענה לקיזוז אותם הסכומים (סעיפים 72-76 בסיכומי הנתבעת).

8. לתובע שולמו דמי חופשה כדין, הן באמצעות הפרשות שוטפות למת"ש והן בתשלום נוסף, כאשר לעיתים ובשל נסיבות טכניות, תשלום בגין 'חופשה' שיקף תשלום בגין 'חגים' ולאו דווקא 'חופשה'. בנוגע לתביעה לדמי חגים, טענה הנתבעת כי אלה שולמו כדין, בהתחשב בתנאים הקבועים בצו ההרחבה (עבודה בסמוך יום לפני ואו יום אחרי החג, ימי חג אשר חלו בשישי- שבת). בסיכומיה פירטה הנתבעת את הימים אשר ל טענתה לא קמה לתובע זכאותו לדמי חגים (סעיפים 116-132).

9. עוד ובנוגע לתביעת התובע לדמי נסיעות, טענה הנתבעת כי התובע זכה להסעות ולפנים משורת הדין שולמו לו דמי נסיעות מחודש 10/14, בגין נסיעות מהבית עד למחסום וחזרה, הסכום ששולם ביתר, לא קוזז על ידו. כמו כן טענה כי התובע לא הוכיח את תביעתו שעה שלא פירט הוצאות התחבורה בתחום איו"ש (סעיף 4 בסיכומיה) .בנוגע לאש"ל טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי שכרו התעריפי של התובע כולל את רכיב 'הכלכלה' ועל כן, דין תביעה זו להידחות. בתצהיריה, טענה הכי הוצעו לתובע שתי חלופות, האחת ללון במרכז הארץ, והשנייה להגיע מהבית באמצעות ההסעות, נתון אשר שלטענתה הוכח על ידה (סעיפים 92-93 בסיכומיה). התובע בחר ללון במרכז הארץ ועל כן, לא קמה זכאותו לדמי אש"ל, שכן הוא לא אולץ ללון במקום העבודה, כדרישת צו ההרחבה בענף הבניין, הוא הרלוונטי לענייננו. אל סיכומיה צירפה הנתבעת תחשיב נגדי מטעמה.

ראיות ועדויות הצדדים

10. הצדדים הגישו תצהירים וכן מסמכים נלווים להוכחת טענותיהם, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית. בנוסף, זימן התובע את הגב' רגינה כהן, מנהלת מדור תשלומים בבאר שבע. הנתבעת הגישה תצהירו של מר אמג'ד אגבריה (להלן – מר אגבריה), ששימש כמנהל עבודה באתר בו עבד התובעת בתל אביב וכן, מטעמו של מר שי אברהמי (להלן – מר אברהמי), ששימש כמנכ"ל משותף מאז שנת 2013. בנוסף, שמעתי את הגב' ורדית פחימה , רכזת תביעות ושכר במת"ש בבאר שבע, שז ימנה הנתבעת. הצדדים צרפו מסמכים שונים וביניהם: תלושי שכרו של התובע, דוחות נוכחות, ריכוז נתוני שכר מאת מת"ש, הודעה בדבר סיום העסקת התובע מיום 29.9.16, העתק המחאת שכרו של התובע לחודש 10/16 והודעה בדבר פירוט תנאי העסקתו של התובע מיום 22.10.12.

דיון והכרעה

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

11. התובע פוטר (עדותו של מר אברהמי מיום 24.4.18, עמוד 34, שורות 10-11). המחלוקת נסובה סביב שאלת אופן פיטוריו , בגינם עותר התובע לתשלום פיצוי. לטענת ו, בסוף חודש 9/16, הוא פוטר ללא סיבה עניינית ומוצדקת, ללא מתן הודעה מוקדמת וללא עריכת שימוע כדין. התובע העיד כי מנהל בחברה בשם דאפלה, אמר לו בחודש 9/16 לצאת לחופשה בת יומיים ושיתקשרו אליו לחזור, כאשר בפועל לא התקשרו אליו. לטענת הנתבעת, התובע סיים העסקתו לאחר סיום פרויקט הבניה בו השתתף, דבר שהיה ידוע לו מבעוד מועד. הנתבעת מסרה לתובע הודעה בכתב בדבר סיום העסקתו ותשלום חלף הודעה מוקדמת.

12. מר אגבריה, שהעיד מטעם הנתבעת ושימש כמנהל עבודה של התובע כאמור, נשאל בדבר נסיבות סיום העסקתו של התובע, לרבות האופן בו הודע לו על סיום העסקתו וכך העיד:

"ש. אתה יודע אם נערך לו שימוע?
ת. דיברו איתו ואמרו לו
ש. נערך לו שימוע או לא?
ת. לא יודע מה זה שימוע. תסביר לי. זה הסבירו לו או לא? הסבירו לפועל שהולכים לצמצם פועלים ומפטרים אותו, דפלאח הסביר לו.
ש. מה התפקיד של דפאלח?
ת. אחראי על הפועלים בא איתם מהשטחים ומכיר אותם. אני לא הייתי נוכח שהוא הסביר לו. התובע אחרי שהסבירו לו המשיך לעבוד ודיבר איתי שמפטרים אותו אחר כך בגלל צמצומים.
ש. אתה יודע אם נתנו לו הזמנה בכתב על השימוע?
ת. לא".
(עדותו של אמג'אד מיום 24.4.18, עמוד 31, שורות 8-17).

עוד בעניין זה העיד מר אברהמי:
ש. מתי פוטר?
ת. קיבל הודעה על סיום עבודה ביום 29.9.
ש. ביום הזה פוטר?
ת. זה היום שקיבל את ההודעה שאנו מסיימים את ההעסקה שלו. זה לא סיום עבודה הוא עבד עד היום האחרון.
......
(פרוטוקול דיון מיום 24.4.18, עמוד 34, שורות 12-16)
ש. קיבל הזמנה לשימוע?
ת. לא, שוחחו עמו.
ש. מי שוחח עמו?
ת. לא יכול להגיד לך יכול להיות אמג'ד, דרור השותף שלי, יכול להיות מנהל בכיר נוסף בחברה. לא יודע מי מבין אלה יש לנו נוהל מסודר, אנו מנסים לעמוד בלוז אנו מציעים להם לעבוד בפרוייקטים נוספים שפתחו.
ש. אתה לא שואל אם (צ"ל- עם- הוספה שלי צ"פ) מי ישב, מה הסבירו לו, למה לא הבאתם אותו לכאן?
ת. אני יכול לענות על כל שאלה שתשאל".

(פרוטוקול דיון מיום 24.4.18, עמוד 36, שורות 3-10).

13. למעשה, העד לא ידע להשיב בעניין זה. מעדויות עדי הנתבעת, עולה כי התובע לא הוזמן לשימוע כדין. מעבר לכך, מצופה היה שהנתבעת תברר סוגיית עריכת השימוע וזהות עורך השימוע. כעולה מן האמור לעיל, לא ידע מר אברהמי להצביע על זהות עורך השימוע או השיחה, בה הודע לתובע כי יחסי העבודה צפויים להסתיים בשל סיום פרויקט וכי לנתבעת יש מקומות חלופיים להציע לו. עד רלוונטי בעניין זה, לא הובא לעדות ולא נשמע בפנינו. ההלכה בנוגע לאי הבאת ראיה או הזמנת עדים אשר יש בהם כדי לשפוך אור על הנסיבות ששנויות במחלוקת ולתמוך בגרסתו של אותו צד ידועה ומחדלה של הנתבעת בעניין זה פועל לחובתה.

14. בע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ נ' משה שמיר (פסה"ד מיום 13.1.11) בסעיף 19 לפסק הדין קבע השופט (כתוארו אז) אילן איטח: " על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסוימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי - כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו". כך שגם אם נפלו פגמים לא בהכרח יש להעניק פיצוי. בנסיבות בתיק זה בהן שפרויקט הסתיים ולאחר ששקלתי כלל השיקולים הנדרשים, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסך 2,500 ₪ בגין אי עריכת שימוע.

הודעה מוקדמת

15. לטענת התובע, משפוטר זכאי הוא לדמי הודעה מוקדמת בגין 22 ימים השווים לסך של 5,668 ₪ (22 ימים * 244 ₪). התובע מקזז מתביעתו סך של 3,424 ₪,ששולמו לו ועל כן, העמיד תביעתו על סך של 1,944 ₪. בסיכומיו טען התובע כי הוא זכאי ל- 30 ימי הודעה מוקדמת (סעיף 13). הנתבעת, הכחישה את זכאותו וטענה כי התובע סיים העסקתו כדין, תוך מתן הודעה מוקדמת ולראיה, צירפה את ההודעה בדבר סיום העסקה מיום 29.9.16, שנתנה לתובע וכן הפנתה אל תלוש שכר לחודש 10/16, ממנו עולה כי התובע קיבל דמי הודעה מו קדמת. כמו כן וכאמור, טענה כי בכל מקרה יש לבחון זכאותו להודעה מוקדמת בהתאם להיקף המשרה בה הועסק, בשים לב לכך כי ממוצע ימי העסקתו עמדו על 19.5 ימים ומשהנתבעת שילמה לו 14 ימים, נותרה יתרה לזכותו, לכל היותר של 3.5 ימים ובסך של 854 ₪ בלבד (סעיפים 19-22 בסיכומי הנתבעת).

16. משפוטר התובע ובהתחשב בתקופת העסקתו, היה זכאי התובע להודעה מוקדמת, בסכום השווה לשכרו החודשי. בסעיף 7 לתצהירו של מר אברהמי, אושר על ידו כי במסגרת תלוש 10/16, נערך גמר חשבון, במסגרתו שולמו דמי ההודעה המוקדמת. עיון בתלוש השכר האמור יגלה כי אכן, באותו החודש ביצעה הנתבעת לתובע גמר חשבון, לרבות תשלום שכר בגין 14 ימי עבודה ובסך של 3,424.68 ₪, אותם קיזז התובע מתביעתו. התובע אישר כי לא הועסק בחודש 10/16 (עמוד 13, שורות 3-4) ומכאן – כי יש לראות בשכר ששולם לתובע בחודש 10/16, כדמי הודעה מוקדמת, אלא שהם שולמו בחסר. התובע לא הועסק בימי שישי ושבת ועל כן מסגרת העסקתו עמדה לכל היותר על 22 ימים בחודש * 244 ₪ ולחודש- 5,368 ₪. אכן וכעולה מדוחות הנוכחות שהונחו בפנינו עולה כי התובע הועסק בהיקף משרה משתנה. כך בשנת 2016 עמד היקף המשרה על 83%, בשנת 2015- 87% ובשנת 2014- 82%. במסגרת סעיף 14 סיכומיה העמידה הנתבעת את היקף משרתו של התובע על 88% ולאור האמור תבחן זכאותו של התובע: 5,368 ₪ (שכר במשרה מלאה כאמור)* 88%= 4,723.84 ₪. מהסך האמור יש להפחית הסך אשר שולם לתובע בסך של 3,424.68 ₪.

17. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי חלף הודעה מוקדמת, בסך 1,299.16 ₪.

חופשה שנתית

18. לטענת התובע, בהתאם להוראות צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי בענף הבניה והשיפוצים, עמדה זכאותו לפדיון חופשה שנתית על סך 13,680 ₪ (57 ימים * 240 ₪). מהסך האמור, קיזז התובע סך של 13,680 ₪, אשר שולמו לו במהלך תקופת העסקתו ועל כן, העמיד תביעתו ברכיב זה על 2,113 ₪. לטענת הנתבעת, התובע זכה להפרשות שוטפת לקרן חופשה, אותם לא קיזז מתביעתו. כמו כן, טוענת הנתבעת כי בהתאם לנתוני תלושי שכרו, שולמה לתובעת תמורת חופשה, בעת שהה בחופשה, עם זאת, היו מקרים, בחגים, בהם הנתבעת שילמה לתובעת דמי חג, והללו נרשמו תחת רובריקה של 'חופשה', בשל מגבלות רישומיות של המת"ש.

19. עיון בתלושי שכרו של התובע מלמד כי במהלך תקופת העסקתו, שילמה הנתבעת לתובע בין בדרך של הפרשות ובין בתמורה בגין שהותו של התובע חופשה שנתית סך כולל של 14,186.79 ₪ (בשנת 2012- 593.6 ₪; בשנת 2013- 4,466.4 ₪; בשנת 2014- 1,950 ₪; בשנת 2015- 2793.5 ₪; בשנת 2016- 4,383.29 ₪).

20. אין בידי לקבל טענת הנתבעת, בדבר תשלום דמי חגים, תחת רובריקה של 'דמי חופשה'. בעניין זה העידה בפני הגב' רגינה כהן כי "בכל הזמן היה ניתן לרשום בסעיף תוספות אחרות ולרשום שזה חגים" (עמוד 25, שורות 19-20). אף הגב' ורדית פחימה העידה בפני כי ניתן היה לרשום את תשלום דמי החגים, ברובריקת 'תוספת' (עמוד 27, שורות 18-26 ). מר אברהמי אשר נחקר בפנינו בסוגיה זו העיד כי הנתבעת הוציאה תלוש פנימי ממנו, אולם זה לא הוגש בתיק (עמוד 39, שורות 2-3) . על כן, אנו רואים בתשלום החופשה אשר שולמה לתובע במשך כל תקופת העסקתו בנתבעת, ככזו שבאה על חשבון חופשה בלבד. בנסיבות אלה, משהנתבעת שילמה לתובע סך של 14,186.79 ₪, עולה כי שולמה לתובע חופשה, מעבר לסכום אשר נתבע על ידו (13,680 ₪) ועל כן, דין תביעת התובע ברכיב זה, להידחות.

הבראה
21. לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה, היה על הנתבעת לשלם לו בגין דמי הבראה סך של 12,852 ₪, כ שמהסך האמור קיזז התובע סך של 3,833 ₪, אשר שולמו לו במהלך תקופת העסקתו. על כן, עתר התובע לתשלום הפרשים בסך של 9,019 ₪. הנתבעת הכחישה זכאותו של התובע וטענה כי תלושי שכרו מלמדים כי התובע קיבל את מלוא דמי ההבראה. כמו כן טענה הנתבעת בסיכומיה כי יש לבחון משהתובע סיים העסקתו לפני חודש 1/17, הרי שתביעתו ברכיב זה מוגבלת לשנתיים בלבד.

22. משהתובע סיים העסקתו טרם כניסת צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונפש, מיום 8.1.17, אשר האריך את תקופת ההתיישנות לתביעה ברכיב זה לדמי הבראה לשבע שנים, הרי שדין תביעת התובע ברכיב זה, הקודמת לחודש 10/14- להידחות.

23. סעיף 40 בצו ההרחבה בענף הבנייה קובע זכאותו של התובע לדמי הבראה. בעד השנתיים הראשונות זכאי התובע ל-6 ימי הבראה ובעד השנה השלישית והרביעית, זכאי התובע ל- 8 ימי הבראה. בהתחשב בתקופת העסקתו ובהיקף משרתו- 88% כאמור, היה זכאי התובע במהלך השנתיים האחרונות להעסקתו ל-14.08 ימי הבראה לפי החישוב הבא:

ג. 10/14-9/15- זכאות ל- 8 ימי הבראה* 88% משרה= 7.04ימים;
ד. 10/15-9/16- זכאות ל-8 ימי הבראה * 88% משרה= 7.04 ימים.

24. בנסיבות אלה, היה זכאי התובע לדמי הבראה בסך של 5322.24 ₪ (14.08 ימים* 378 ₪). במהלך השנים 2015-2016 שולמו לתובע דמי הבראה בסך של 5,278.5 ₪ (בשנת 2015- 2,499.3 ₪ ובשנת 2016- 2,779.2). יוער כי דמי ההבראה אשר שולמו לתובע בחודש 10.14, לא נלקחו בחשבון שכן אלו שולמו בגין תקופה קודמת לחודש 10.14. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי דמי הבראה בסך של 43.74 ₪.

שעות נוספות

25. לטענת התובע, במהלך תקופת העסקתו עבד בממוצע כ-2 שעות נוספות ביום, לאחר שהנתבעת ניכתה הפסקה בת חצי שעה. יום עבודתו החל בשעה 6:30 והסתיים בשעה 19:00 ולעיתים אף מעבר לכך, ללא קבלת כל גמול. עוד טוען התובע כי בזמן ההפסקות היה ערוך לבצע כל משימה שתידרש ממנו ועל כן, יש לחשב את זמן ההפסקות כזמן עבודה. בתחילה העמיד התובע את תביעתו ברכיב על 60 שעות נוספות חודשיות ובסך הכל- על 108,263 ₪. לאחר קבלת דוחות הנוכחות, טען התובע בתצהיריו טענה חלופית לפיה זכאי הוא להפרשי שכר בסך של 78,690 ₪ ואילו במסגרת סיכומיו הפחית התובע תביעתו והעמידה על 46,683 ₪, על בסיס חישוב אותו צירף התובע אל כתב סיכומיו (סעיף 24.טז בסיכומי התובע). לטענת הנתבעת, שכרו של התובע שולם כדין. לטענתה, התובע היה מחתים כרטיס עם הגעתו לאתר ולפני שעלה להסעה. משיקולי נוחיות בלבד, העובדים היו מגיעים לאתר לפני השעה 7:00, לפי תיאום שלהם על הנהג של ההסעה, אולם הם לא התחילו לעבוד לפני השעה 7:00 וזאת בהתאם לקבוע בתקנות מפגעים (מניעת רעש) התשנ"ג- 1992 (סעיף 62 בסיכומי הנתבעת). העובדים ידעו כי יום העבודה מתחיל בשעה 7:00 והגעה מוקדמת יותר, לא תשולם. בזמנים שהעובדים היו ישנים באתר, הם היו מתעוררים ומחתימים כרטיס. כמו כן, טענה הנתבעת כי אין לקבוע כי זמן ההתארגנות בא בגדר זמן עבודה (סעיף 69 בסיכומיה); התובע, כמו יתר העובדים, נהנה משתי הפסקות של 1/4 שעה ועוד 1/2 שעה בצהריים. סה"כ שהה התובע בהפסקה בת שעה, במסגרתה יכול היה לעשות מה שהוא רוצה, לרבות עזיבת האתר. בנוסף, טענה הנתבעת במסגרת סיכומיה כאמור לקיזוז הכספים אותם קיבל התובע ביתר, עת עבד ימים קצרים ובכל זאת שולם לו שכר מלא. בסיכומיה פירטה הנתבעת תחשיב מטעמה, תך קיזוז הכספים האמורים ובהתחשב בכך כי התובע נהנה מהפסקה בת שעה (סעיפים 77-80 בסיכומיה).

26. ממכלול הראיות והעדויות ששמעתי, השתכנעתי כי התובע עבד בשעות נוספות ולא קיבל תמורה בגינן כדין. לא השתכנעתי שהתובע זכה להפסקה בת שעה. הנתבעת לא הציגה טופס הודעה לעובד , המלמד על שעות עבודתו של התובע, לרבות שעת ההפסקה בה שהה לכאורה. אף הטופס שהציגה הנתבעת (נספח ג' בתצהירו של מר אברהמי), שותק לעניין ההפסקה. מחקירת התובע השתכנעתי כי התובע שהה בהפסקה בת חצי שעה, אותה יש לקזז משכרו. אינני יכול לקבוע ממצאים על סמך עדי הנתבעת בעניין שעות העבודה וההפסקות, שעה שהללו לא נכחו בכל ימי העבודה והאתרים, בהם הועסק התובע, שכן מר אגבריה הצהיר כי שימש כמנהל עבודה של התובע באתר בתל אביב ואילו מר אברהמי בתפקיד מנכ"ל ולא נמצא בשטח.

עוד מעדותו של מר אגבריה עולה כי נכון למועד חקירתו, העובדים ממשיכים להחתים כרטיס קודם לשעה 7:00, בעוד הנתבעת מודעת לתביעות העומדות כנגדה ולטענות העובדים והיא אינה פועל לתיקון הדבר ויש לתמוהה על כך (עמוד 28, שורות 21-24). עיון בדוחות נוכחות התובע יגלה כי הנתבעת ניכתה לתובע מידי יום שעה הפסקה וכן החלה למנות את שעות עבודתו לצרכי שכר, החל משעה 7:00. אף בחודשים בהם ציינה הנתבעת בדוחות נוכחות כי התובע הועסק בשעות נוספות, בפועל וכעולה מתלושי שכרו, הם לא שולמו לו. כך לדוגמא בחודשים 8/14, 11/14 5/16.

27. בנוגע להפסקות ביום עבודה קובע סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, כדלקמן:

"20. (א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל- ¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השביעית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
..... (ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה".

28. בהתאם לפסיקה, המבחן הנפוץ לצורך קביעה אם מדובר בשעת עבודה הוא, האם העובד עומד לרשות העבודה: "...'שעות עבודה' פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה. 'הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה' נאמר, ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה, ללמדך שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית, והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עומד 'לרשות העבודה', או לרשות עצמו..." (ראו : דב"ע לד/4-3 רוברט יקואל - אליהו פלד, פד"ע ה', 328. ; דב"ע מה/22-3 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ - לודוויג קרץ ואח' פד"ע י"ז 21; בשא (ארצי) 461/07 גלעד גולדברג ואח' נגד גלעד גולדברג ואח' (13/05/2009). עוד נפסק בעניין גלעד גולדברג: "אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל" (סעיף 25 בפסק הדין) וכן ראו בהרחבה יצחק לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן, מהדורה 2008, פרק 13.

הנתבעת לא הוכיחה טענתה לפיה, התובע שהה בהפסקה מעבר לקבוע בדין, במסגרתה היה חופשי לעשות כרצונו כנדרש על ידי הפסיקה. סביר כי במהלך שעות עבודתו פנה התובע להכין לעצמו שתיה, אולם לא הוכח בפני כי היה עושה זאת במשך חצי שעה (מעבר לחצי שעת ההפסקה). בנסיבות אלה, לצורך חישוב הפרשי שכרו של התובע, אקח בחשבון חצי שעת הפסקה בלבד, כפי שטען התובע.

29. בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבניה, שבוע עבודה בענף זה, עומד על 42 שעות עבודה שבועיות. התובע הועסק במסגרת של 5 ימי עבודה בשבוע ועל כן, שעות עבודתו של התובע עומדות על 8.4 שעות (42 שעות שבועיות / 5 ימים בשבוע). כאמור לעיל, התובע שהה בהפסקה בת חצי שעה בכל יום ועל כן, יש למנות את השעות הנוספות של התובע בכל יום, לאחר 8.9 שעות יומיות. עיון בתחשיב אותו צירף התובע אל תביעתו מלמד כי אופן חישוביו נעשה כדין ובהתאם לחישוב האמור לעיל. בנסיבות אלה, משחישובי התובע לא נסתרו, דין חישוביו להתקבל. אין אנו מקבלים את חישובי של התובע לחודשים 1/13, 10/13, 7/14, 9/14, 2/15, 3/15, 7/15, 12/15, 7/16, 8/16, ביחס אליהם אין דוחות נוכחות ואסביר.

30. בתצהיריו, צירף התובע תחשיב ('תחשיב שעות אכרם שראונה') ביחס לחודשים הנעדרים כאמור דוחות נוכחות, המלמד כי באותם החודשים הועסק התובע בסך הכל 95.96 שעות נוספות (125%), אלא שאל תצהירו צירף התובע תחשיב ממנו עולה כי באותם החודשים עבד 278 שעות, דהיינו כמעט פי שלושה מהנטען על ידי התובע בתחילה. מדובר על פער ניכר, אותו לא הסביר התובע. התובע לא נימק ולא הניח דעתי, מהיכן שאב את הנתונים ביחס לחודשים אלה, שכן הטבלאות אשר צורפו על ידו מלמדות על שעות עבודה מדויקות, כאשר בפני לא הונחו דוחות נוכחות וגם לא רישום שנערך התובע. סתירות מהותיות אלה, ביחס לאותם חודשים, מטילות ספק ביחס לתחשיבי התובע בגין אותם חודשים, בשים לב לכך כי תחשיב זה הוגש אך במסגרת סיכומי התובע ועל כן, נמנעה מן הנתבעת האפשרות לחקור את התובע ביחס לפערים האמורים.

31. בעניין זה נפסק כי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר), סעיף 26ב(א) בחוק שעות עבודה ומנוחה, קובע כי "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו...". בע"ע (47715/09/14 עוזי ריעני נגד אליאסי שיווק בע"מ,שי אליאסי (29/03/2017), סוכמה דעת הרוב שניתנה בע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ מיום 24.02.2015 ולפיה: "..והרציונל החברתי המונח ביסוד תיקון 24 - כי כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שכבר בנקודת זמן זו - הסמוכה לתחילת הדיון - עובר נטל השכנוע לכתפי המעסיק. נטל זה ימשיך לרבוץ עליו אם תמצאנה בתום הדיון כפות המאזניים מעויינות, ואזי מכוח היפוך נטלי השכנוע תוטל על המעסיק החבות לתשלום שעות נוספות.
9. עם זאת, יש להבהיר כי "אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו". [ע"ע 24946-09-14 ריאן זינאת - אי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.2016)]". עוד נקבע כי "על מנת ששאלת השעות הנוספות תהיה 'שנויה במחלוקת' נדרש כי תהיה גרסה עובדתית של העובד הנתמכת בעדות (לרבות תצהיר) שתעמוד לפני בית הדין, וכי העובד יוכל להחקר עליה" (ראו: סעיף 48(ג) בפסק ד ין בוסקילה- לעיל). בע"ע 47715/09/14 עוזי ריעני נגד אליאסי שיווק בע"מ,שי אליאסי מיום 29/03/2017, נפסק כך: "לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין- בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות - קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) - כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע" (ראו סעיף 10 בפסק הדין- ההדגשות אינן במקור- צ"פ).

32. לא השתכנעתי שהתובע עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית ביחס לשעות עבודתו, בחודשים הנעדרים דוחות נוכחות. הפערים הניכרים הקיימים בין תחשיבי התובע, אך מחזקים מסקנתה זו. על כן, ביחס לאותם החודשים, הנעדרים דוחות נוכחות, לא מצאתי שיש לפסוק לתובע שעות נוספות.

33. התובע זכאי להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, בהתאם לתחשיב אותו הגיש בסיכומיו (1,301 שעות נוספות), בניכוי השעות הנוספות ביחס לחודשים האמורים (278 שעות נוספות), הנעדרים דוחות נוכחות. אשר על כן, זכאי התובע מאת הנתבעת להפרשי שכר בגין 1,023 שעות נוספות * 35.88 ₪ וסך כולל של 36,705.24 ₪.

חגים
34. לטענת התובע, במשך כל תקופת העסקתו, לא שילמה לו הנתבעת דמי חגים ועל כן, במסגרת תביעתו ותצהירו, עתר התובע לתשלום בסך 9,600 ₪ (40 ימי חג * 240 ₪ ליום עבודה). במסגרת סיכומיו הפחית התובע תביעתו ברכיב זה והעמידה על 5,612 ₪ (23 ימי חג * 244 ₪). להוכחת תביעתו, צירף התובע תחשיב מטעמו ביחס לכל תקופת העסקתו. לטענת הנתבעת, במקרים שהתובע היה זכאי לדמי חגים, הללו שולמו לו, אולם לאור מגבלות רישומיות, הללו נרשמו תחת רובריקת 'חופשה'. כמו כן ולטענת הנתבעת, ברוב החגים התובע לא עמד בתנאים המתאימים (עבודה יום לפני ויום אחרי החג, חגים הנופלים על יום שישי או שבת). עוד טענה הנתבעת כי מהשוואת דוחות הנוכחות של התובע למול תלושי שכרו עולה כי ישנם חודשים בהם שילמה הנתבע לתובע דמי חגים, במסגרת שכרו הגיל (פירוט הנתבעת מופיע בסעיפים 116-131 בסיכומיה). עלכן, אינו זכאי לסכום הנתבע על ידו.

35. עיון בתלושי שכרו של התובע ילמד כי במהלך תקופת העסקתו, לא שולמו לתובע דמי חגים. כאמור בפרק הדן בחופשה לעיל, טענת הנתבעת בדבר תשלום דמי חגים, תחת רובריקה של 'חופשה ' – נדחתה . מר אברהמי, שנחקר בדבר סוגיית תשלום דמי החג, לא הניח את דעת י כי דמי חגים אכן שולמו כדין (ראו עדותו בעמודים 37, משורה 17 ועד עמוד 39, שורה 18). בנסיבות אלה ובהתאם לעדותו של מר אברהמי, יש לבחון זכאותו של התובע לדמי חגים, בהתאם ללוח החגים היהודיים.

36. מהשוואת הנתונים אשר פורטו בטבלאות חישובי התובע, למול דוחות נוכחותו ילמדו כי הללו נערכו, להוציא יום אחד (בחודש 9.13) אשר שולם לתובע במסגרת שכרו הרגיל וזאת כנטען על ידי הנתבעת בסעיף 121 בסיכומיה. אשר על כן, דין חישובי התובע להתקבל, באופן שיש לקבוע כי במהלך תקופת העסקתו היה זכאי התובע לתמורה בגין 22 ימי חג. במסגרת תביעתו ותצהירו, נתבעו דמי חגים, על בסיס ערך יום השווה ל-240 ₪, אלא שבמסגרת סיכומיו העמיד התובע תביעתו על בסיס ערך יום השווה ל-244 ₪. משהעמיד התובע תביעתו ברכיב זה, על בסיס 240 ₪ ליום, אין בידי לקבל טענתו כפי שהעל ה בסיכומיו לפיה ערך יום עמד על 244 ₪.

37. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע דמי חגים בסך 5,280 ₪ (22 ימים* 240 ₪ ליום).

38. לא מצאתי לקבל טענות הנתבעת בדבר שלילת דמי החג לתובע בגין ימים אשר לא עבד יום לפני ויום אחרי, שעה שהנתבע לא הוכיחה בפנינו כי היעדרותו נעשתה ללא הסכמתה, כמו כן הפנתה הנתבעת אל דוחות הנוכחות ותלושי השכר, המלמדים על תשלום שכר ביתר- יובהר כי להוציא חודש 5/13, שכרו של התובע שולם לפי נתוני דוחות הנוכחות, בשים לב לכך כי ביחס לחודש 9/14 לא הציגה הנתבעת דו"ח נוכחות ועל כן, אני מקבל טענת התובע.

נסיעות

39. לטענת התובע, הנתבעת דאגה להסיע אותו מהמחסום אל מקום העבודה וחזרה למחסום, אלא שלטענתו, לא שולמה לו תמורה בגין נסיעותיו מהמחסום לביתו וחזרה ממנו ובגין נסיעות אלה עותר התובע לתשלום. במסגרת כתב תביעתו העמיד התובע תביעתו ברכיב זה על 17,893 ₪ (26.4 ₪ * 925 ימי עבודה והפחתת סך של 6,527 ₪, אשר שולם לו). במסגרת תצהיריו, הפחית התובע את תביעתו וטען כי הוא זכאי לסך של 10,138 ₪ (8 ימים בחודש * 48 חודשים* 26.4 ₪). הנתבעת הכחישה זכאותו לדמי נסיעות. לטענתה, סופקה לתובע הסעה ובנוסף לכך, לפנים משורת הדין, שולם לתובע החזר בגין נסיעות בתוך השטחים ועד המחסום, סכום אשר לא קוזז על ידו.

40. סעיף 44 בצו ההרחבה בענף הבנייה משנת 2015 ואף קודמיו, קובע תעריף מקסימלי להחזר הוצאות נסיעה על פי ההסכמים הקיבוציים הכללים במשק, להוציא מקרה בו על העובד להגיע למקום עבודה המרוחק למעלה מ-40 ק"מ ממקום מגוריו, מבלי שהמעסיק העמיד לרשותו הסעה. במקרה שכזה, זכאי העובד להחזר הוצאות נסיעה בגובה 150% מתעריף זה.

41. עובד הרשות נדרש לתחבורה על מנת להגיע מביתו אל המחסום וההפך, זכאותו להחזר הוצאות נסיעה אינה מתמצית מקום שהמעסיק העמיד לרשותו הסעה בחלק מהדרך (ע"ע 1697-07-12 אבו צפטט נגד ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ (20.11.12)) אלא שעל העובד הנטל להוכיח זכאותו להחזר אותה הוצאה. ממכלול הראיות והעדויות עולה כי התובע לא הוכיח תביעתו לתשלום דמי נסיעות מביתו למחסום וחזרה ממנו, בהיקף ובסכומים הנתבעים על ידו ונסביר.

42. תביעתו ותצהירו של התובע נעדר כל פירוט אודות הנסיעה, ההוצאות בהן נאלץ לשאת, המרחק מביתו למחסום והיזקקותו לאותה הנסיעה. כמו כן, התובע לא צירף כל אסמכתא בדבר עלות הנסיעה, כנתבע על ידו, אלא אך טען כי "הם לא נותנים קבלות ברשות הפלסטינאית" (עמוד 15, שורות 1-2). התובע לא הסביר הכיצד הגיע למחסום מביתו, האם בתחבורה ציבורית כלשהיא, אז היה ביכולתו להגיש אסמכתא לדבריו, או שמא בדרך אחרת, כמו כן לא פירט התובע עם מי נסע התובע ולא הביא ראיה להוכחת טענתו, לרבות בדרך של הבאת עדים מטעמו.

התובע שעותר לקבלת הסכום המקסימלי בסך 26.4 ₪ ליום, מתעלם משוויה של ההסעה, אשר אין חולק כי סופקה לו (עמ' 17, שורות 15-16, 28). בעניין זה פסקו בתי הדין כי זכאות עובד רשות לדמי נסיעות, הנדרש לתחבורה על מנת להגיע מביתו אל המחסום ומהמחסום לעבודה וההפך, אינה מתמצית מקום שהמעסיק העמיד לרשותו הסעה רק בחלק מהדרך (ראו סעיף 22 ב פסק דין אבו צפטט). עם זאת נקבע, כשקיימת תקרת תשלום עבור דמי נסיעות פר יום, יש להביא בחשבון את שווי ההסעה במסגרת החישוב ( ראו פסק דינו של השופט דורי ספיבק בסע"ש 41970-06-14 נדאל מראבעה נ' עיד זיד (19.12.2015).

43. התובע הציג חישובים שונים המתבססים על נתונים עובדתיים שהיו י דועים לו, כפי שהופיעו בתביעתו ובתצהירו. כך וכאמור, בתביעתו עתר התובע לתשלום בגין 925 ימים, אולם בתצהירו הפחית משמעותית את תביעתו והעמידה על 384 ימים (8 ימים * 48 חודשים). כמו כן, בתביעתו, קיזז התובע את הסכומים ששולמו לו בגין נסיעות, אולם בתצהירו, התעלם מהם ולא קיזז אותם (6,527 ₪). התובע, שנחקר אודות היעדר קיזוז הסכומים אשר שולמו לו בגין הנסיעות השיב: "לא נתנו לנו, מה שכתוב בתלוש לא נתנו לנו" (עמוד 15, שורות 3-5). אין בידי לקבל טענה זו. מחודש 10/14 ועד 9/16, קיבל התובע מידי חודש דמי נסיעות בסכומים משתנים, בסכום המסתכם בלמעלה מ-6,000 ₪. התובע אישר כי קיבל לידו את התלוש, אולם הסכומים אשר נרשמו בתלוש, לא שולמו לו (עמוד 15, שורות 30-31). הדברים אינם עולים בקנה אחד עם חישובו של התובע, שבמסגרת תביעתו פעל לקזז את דמי ההבראה והחופשה אשר שולמו לו במסגרת העסקתו בנתבעת וכמשתקף מתלושי שכרו. בחקירתו, טען התובע לראשונה ובהעדר אסמכתא לדבריו, כי עלות נסיעה מביתו למחסום הי א 15 ₪ לכל כיוון, אלא וכאמור לא הוכיח טענתו.

44. אשר על כן – דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

אש"ל

45. לטענת התובע, בתקופת העסקתו נאלץ ללון במקום העבודה וללא שקיבלת על כך תשלום דמי אש"ל. בכתב התביעה עתר התובע לתשלום 50,760 ₪ (60 ₪ * 846 ימים. בתצהירו, עתר התובע לתשלום בסך 55,500 ₪ (925 ימים * 60 ₪ ואילו בסיכומיו, הפחית התובע תביעתו והעמידה על 41,520 ₪ (692 ימים * 60 ₪). בכתב הגנתה, טענה הנתבעת כי שכרו התעריפי של התובע, כולל את רכיב הכלכלה ועל כן, לא קמה לתובע זכאות לרכיב דמי אש"ל. בתצהירו, טען מר אברהמי כי התובע לא נאלץ ללון במקום העבודה. לתובע הוצעו שתי אופציות, האחת ללון במרכז כאשר עבד שם, והשנייה להגיע באמצעות הסעות מביתו. התובע בחר מי מבין האופציות מתאימה לו ובעדותו אישר התובע כי אכן זכה להסעה בזמן הרמדאן או בזמן בו הועסק בתל אביב. לתובע הוענקה הטבה ולא ברור מדוע היום על הנתבעת לשלם גם עבור האש"ל וגם עבור המגורים אשר סופק לו. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא עמד בנטל המוטל על כתפו להוכחת תביעתו.

46. סעיף 47 בצו ההרחבה בענף הבניה משנת 2015, קובע כי עובד אשר יידרש ללון מחוץ למקום הלינה הרגיל שלו עקב דרישת המעסיק, יקבל מאת המעסיק ארוחת בוקר, צהריים, ערב וללילה או תמורתם. גובה התשלום יהיה בהתאם לקבוע בתקשי"ר ובהתאם לעדכונים, אשר יצאו מעת לעת. כמו כן, קובע סעיף 47 ד' כי התשלום יהיה לפי סעיף 47 או סעיף 65, הגבוה מבין השנים. סעיף 65 לצו קובע תשלום הוצאות אש"ל בסך 20 ₪ עבור כל יום (בין אם מלא ובין אם חלקי), אלא אם סופקה לעובד באותו היום ארוחה.

47. התנאי לקבל דמי אש"ל הוא כי עובד יידרש על ידי המעסיק ללון מחוץ למקום הלינה הרגיל שלו. כבר עתה נציין כי ממכלול הראיות והעדויות ששמעתי, הגעתי למסקנה לפיה התובע לא הוכיח כי נדרש על ידי הנתבעת ללון מחוץ למקום הלינה הרגיל שלו ונסביר.

48. בהתאם לתעודת עובד הציבור המתוקנת מיום 12.4.18, אשר הוגשה מטעם הגב' רגינה כהן, עולה כי התובע הועסק ברישיון עבודה אצל הנתבעת. עוד צוין באותה התעודה כי מיום 17.10.12 ועד ליום 1.11.16, הונפק עבור התובע אישור לינה. דהיינו, אישור הלינה הונפק מיום תחילת העסקתו עד לסיומה. במסגרת תביעתו ותצהירו, כל שטען התובע הוא כי "נאלץ ללון במקום עבודתו" (סעיף 16 בתצהירו), ללא פירוט הגורם שאילץ אותו להישאר, התקופות בהן לא נשאר ועוד. אך במסגרת חקירתו, הרחיב התובע וטען כך: "היו לוקחים אותנו יום ראשון מהמחסום לת"א, אנו רוצים ללכת הביתה ובגלל הנסיעות הרחוקות, אמרו שיש עבודה וצריך לגמור ואנו רוצים לחזור הביתה לילדים ואמרו שישי עבודה אז אמרו במקום שעתיים יציאה תעבדו תישנו פה, אם הייתה מונית היינו נוסעים הביתה". התובע נשאל מדוע לא פירט הדברים בתצהירו והשיב: "לא זוכר". עוד נשאל התובע אודות זהות הגורם שדרש ממנו ללון באתר ואף לשאלה זו השיב: "לא יודע" (עמוד 14, שורות 1-12).

עוד בהמשך חקירתו העיד התובע כי במהלך תקופת העסקתו, עבד באתר בעיר ערד ובאותה התקופה, בת חודשיים, הוסע לביתו בכל יום ולמעשה, לא נדרש ללון באתר (עמוד 20, שורות 8-11). הנה עולה, כי חרף העובדה כי התובע היה בעל אישור לינה בארץ, הוא לן בביתו. דברים אלה, עולים בקנה אחד עם עדותה של הגב' ורדית פחימה, שאישרה כי עצם העובדה כי מעסיק מחזיק בהיתר לינה לגבי עובד, אין זה מהווה חובה להלין את העובד כשהוא בישראל (פרוטוקול מיום 7.5.18, עמוד 28, שורות 12-14). ב"כ התובע, עימת את הגב' פחימה מול עדותה של הגב' כהן ולמשמעות התחייבותו של המעסיק בעת הגשת בקשה להיתר ללינת עובד. שתיהן השיבו בחקירתן כי משמעות התחייבותו של המעסיק היא לספק לעובד הלנה בתנאים טובים (עדותה של הגב' כהן בעמוד 23, שורות 17-18 וכן עדותה של הגב' פחימה בעמ' 29, שורות 16-18). התובע צירף אל כתב סיכומיו, העתק מטופס בקשה והתחייבות להלנת עובדים תושבי איו"ש במדינת ישראל המלמד לדבריו כי המעסיק מתחייב לדאוג ללינה לעובד (סעיף 547 בסיכומי התובע), אלא שאין בעובדה זו כדי לקבל תביעתו של התובע ברכיב זה שכן וכעולה מן העדויות והראיות שהובאו בפנינו נמצאנו כי בפועל, התובע לא לן באתר במשך כל תקופת העסקתו (בתקופת הרמדאן הוסע לביתו וכן בתקופה בה הועסק התובע באתר אחר).

במסגרת סיכומיו (סעיף 52 בסיכומיו) טען התובע כי עת הועסק בערד, לנתבעת היה רצון להעמיד לו הסעה, אולם כאשר התובע עבד בתל אביב, לנתבעת לא היה רצון להעמיד הסעה, לאור בזבוז הזמן וההוצאות הגלומות בשירותי ההסעה – איני מקבל טענה זו. על התובע הנטל להוכיח תביעתו והוא לא עמד בנטל ברכיב זה. מבלי לקבוע מסמרות בעניין אציין כי אין זה מן הנמנע כי לאור שעות הנסיעה הארוכות מתל אביב לחברון ולאור העובדה כי זמן הנסיעה לא משולם לעובדים, דווקא התובע ביקש ללון באתר ולא לצאת מוקדם מביתו או להגיע מאחור אל ביתו, בשונה מהמקרה בו הועסק בערד, אז הנסיעה הייתה קצרה יותר.

התובע לא הביא בפנינו עדים, אשר יש בהם כדי להוכיח תביעתו ברכיב זה.

49. לאור כל האמור לעיל, דין תביעת התובע ברכיב זה – להידחות.

פיצוי לפי חוק הודעה לעובד

50. לטענת התובע, הוא מעולם לא קיבל הודעה על תנאי העסקתו בהתאם לדין. הטופס שצרפה הנתבעת במסגרת תצהיריה, מעולם לא נמסר בידו, ובכל מקרה, מדובר על טופס בשפה העברית, שאינה נהירה לתובע ואינו חתום על ידו. על כן, עותר התובע לפיצוי בסך של 5,000 ₪. במסגרת כתב ההגנה, הכחישה הנתבעת זכאותו של התובע וטענה כי נערכה הודעה שכזו. במסגרת תצהירו של מר אברהמי, צירפה הנתבעת טופס הודעה לעובד, בשפה העברית, שאינה חתומה על ידי העובד. כמו כן טענה הנתבעת כי התובע היה מודע לתנאי העסקתו, ככל העובדים בענף.

51. לא השתכנעתי מגרסתה של הנתבעת בדבר מסירת ההודעה שצירפה לתצהיריה לידי התובע. עיון בטופס ההודעה לעובד (נספח ג' בתצהירו של מר אברהמי) ילמד כי מדובר בטופס הכתוב בשפה שאינה שפתו של התובע, ואינו חתום על ידו. במסגרת חקירתו, אישר מר אגבריה, כי לתובע נמסרה הודעה בדבר תנאי העסקתו, אלא שבהמשך חקירתו, תיקן וציין כי ממה שהוא יודע, דיברו עם התובע על תנאי העבודה, אבל לא ידוע לו אם ניתן לו מכתב בעניין כמו כן, העיד מר אגבריה, כי מי שהביא את התובע לעבודה, דפאלח, הוא שסיכם עם התובע את כל התנאים (עמוד 29, שורות 8-20), אלא שהנתבעת לא הגישה תצהירו של דאפלח ולא זימנה אותו למתן עדות. אף מר אברהמי, לא ידע להשיב בחקירתו, אודות זהות מוסר הטופס אשר צורף אל תצהירו לידי התובע, אלא אך הסביר כי דפאלח הוא זה אשר הסביר לתובע את התנאים בשפה הערבית (עמוד 36, שורות 21-29).

52. חשיבות רבה קיימת למסירת הודעה מתאימה לעובד בדבר תנאי העסקתו, תכליתה ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו, לייתר אי הבנות ביחס לתנאי העבודה ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים, כפי אשר התעוררו בענייננו. בפסיקת פיצויים בהתאם לסעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) יש להביא בחשבון מספר שיקולים. ראו בעניין זה: את פסק דינו של כבוד השופט מיכאל שפיצר בע"ע 53000-12-17 שקרג'י נ' HAILE מיום 3.6.18 וכן ראו צבי פרנקל 'פיצויים ללא הוכחת נזק, פיצויים ללא הוכחת נזק של ממון ופיצויים לדוגמא בחוקי העבודה בישראל', ספר סטיב אדלר, הוצאת נבו, עמ' 541 – 542.

53. לאור האמור מצאתי כי הנתבעת תישא בפיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה בכתב לעובד וזאת לאור הקבוע בסעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה).

סוף דבר

54. דין התביעה להתקבל בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובע:

א. פיצוי בגין אי עריכת שימוע – 2,500 ₪;
ב. הפרשי חלף הודעה מוקדמת - 1,299.16 ₪;
ג. דמי הבראה – 43.74 ₪;
ד. הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות – 36,705.24 ₪;
ה. דמי חגים – 5,280 ₪;
ו. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – 2,000 ₪.

55. הנתבעת תשלם את הסכומים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

56. הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט ב"כ התובע בסך כולל של 3,500 ₪ שעליה לשלם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

57. פסק הדין ניתן כדן יחיד לאור ההחלטה מיום 19.3.18.

58. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, (07 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: אקרם שראונה
נתבע: אשכול פרוייקטים בע"מ
שופט :
עורכי דין: