ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סמדר אביסרה נגד ברוריה דדון :

לפני כבוד ה שופטת רחלי טיקטין עדולם

תובעים

1.סמדר אביסרה
2.רוני דהן

נגד

נתבעת

ברוריה דדון

פסק דין

לפני תביעה בגין פגיעה שארעה ברכב התובעת ביום 26.10.17.
התובעת סבורה שרכב נהוג על ידי בעלה של הנתבעת, מר דוד דדון (אשר נפטר בינתיים למרבה הצער ), הוא שפגע ברכבה. הנתבעת מכחישה טענה זו.
טענות התובעת

בכתב התביעה נטען כי ביום 26.10.17 נסעו התובעת 1 (להלן: "התובעת"), והתובעת 2, ביתה של התובעת 1 (להלן: "הבת") ברכב התובעת. הבת נהגה ברכב.
הרכב נסע בכיכר הנמצאת ביציאה ממרכז הקניות "וואן פלאזה" בבאר שבע, כאשר התובעות היו בדרכן לפנות שמאלה לכיוון רחוב יצחק נפחא. במהלך הנסיעה בכיכר, הגיח רכבו של המנוח, נהוג על ידי המנוח, לתוך הכיכר, ביציאה השלישית של הכיכר מכיוון רחוב הבורסקאי, בדרכו לפנות ימינה לכיוון רחוב יצחק נפחא, ומבלי לתת זכות קדימה לרכב התובעת. בעשותו כן פגע רכב המנוח ברכב התובעת והמשיך בנסיעה לעבר צומת הרחובות יצחק נפחא / אליהו נאווי.
רכב המנוח הינו רכב מסוג 4 על 4 בצבע שחור.
כתוצאה מהפגיעה נגרם נזק לצד הימני הקדמי של רכב התובעת בפגוש, בכנף ובפנס.
צבע רכב התובעת הוא לבן.
רכב המנוח נשרט, ונראה היה פס לבן בצדו השמאלי הקדמי, על דלת הנהג וקצת על הדלת האחורית.
בדיון ההוכחות העידה בתה של התובעת כי ראתה שהרכב נכנס בה. התובעת לקחה דף ועט והיא, הבת, רשמה מספר רכב. לאחר הפגיעה עקבו היא והתובעת אחר רכב המנוח, כאשר במהלך ההמתנה ברמזור לכיוון הביג, צפרו לו כדי שיעצור . רכב המנוח המשיך בנסיעה וחצה את הצומת, כאשר רכב התובעת לא הספיק לחצות את האור הירוק ברמזור ולכן נאלצו להמתין לאור הירוק.
בשלב זה התובעת עברה למושב הנהגת ובתה יצאה רגלי בעקבות רכבו של המנוח. בחלוף עשר דקות איתרו השתיים את רכבו של המנוח, משום שנדרש סיבוב ארוך לאיתור ה מנוח שהחל מהצד ההפוך למיקום רכב המנוח. הרכב חנה במרכז הקניות "ביג", כאשר המנוח נמצא בתוך רכבו. עוד ציינה בתה של התובעת כי ניתן היה להבחין בסימני פגיעה בצבע לבן ברכבו השחור של המנוח.
התובעת העידה אך היא בישיבת ההוכחות. לפי עדותה לאחר הפגיעה יצאה בתה מהרכב ורצה אחרי רכב המנוח. לדבריה, סביר להניח כי המנוח לא שם לב לפגיעה ולא שמע את הצפירות מכיוון שמדובר ברכב 4*4 גדול. עוד העידה כי לפי מיטב זיכרונה אשת המנוח לא הייתה עמו ברכב. בשלב זה היא רשמה את פרטי רכבו של ה מנוח. התובעת לא ידעה את שמו של הרחוב ממנו יצא המנוח לכיכר , ושוטר אמר לה שמדובר ברחוב הבורסקאי. לקח זמן למצוא את רכב המנוח שכן התובעת וביתה נכנסו לחניון מהצד השני ועשו סיבוב עד שאיתרו את רכב המנוח.
בשיחה שהתנהלה במגרש החנייה בין התובעת ובתה לבין המנוח, הכחיש המנוח כל קשר לתאונה וטען כי הוא ממתין לאסוף את אשתו וסרב לשתף עמן פעולה.
במהלך דיון ההוכחות נשאלה התובעת אם יש לה עותק מהפתק שנרשם על ידה בזמן אמת, התובעת ציינה כי ניסתה למצוא אותו אך לא הצליחה בכך. לאחר הדיון הודיעה כי מצאה את הפתק המקורי והציגה והגישה אותו לבית המשפט . כן טענה כי אם לא הייתה רושמת את מספר הרכב הפוגע לא הייתה יכולה לזהות את רכבו של המנוח בין כל הג'יפים השחורים. עוד הוסיפה וטענה כי אשתו לא הייתה עמו ברכב בעת התאונה משום שהיא וביתה נסעו אחר רכב המנוח ו ראו שהוא לבדו ברכב. עובדה זו מתווספת לעובדה שבמפגש עם המנוח בחניון הוא טען כי הוא "בא לאסוף את אשתו".
התובעת העידה כי במוסך אמרו לה כי השריטה ברכב המנוח והפגיעה ברכב שלה הם באותו גובה. התובעת הגישה לאחר דיון ההוכחות מסמך ממוסך "אמיל" וכן את הפתק המקורי עליו רשמה את פרטי רכב המנוח.
התובעת טענה כי המנוח לא טען בכתב ההגנה שיצא מכיוון ה- "וואן" והטענה עלתה רק במהלך הדיון.
בכתב התביעה העמידה התובעת את נזקיה על-סך 8,418 ₪ בהתבסס על הערכת שמאי מטעמה, כאשר במהלך הדיון הסכימה להעמיד את גובה הנזק על-סך של 7,350 ₪ (ראו פירוט בפרוטוקול הדיון).

טענות הנתבעת
המנוח טען בכתב ההגנה כי בהיותו בחניה במרכז הקניות "ביג" בסמוך לחנות "פרחי שוקולד" הבחין ברכב שנעצר על-ידו ממנו יצאה התובעת , אשר הסתובבה סביב רכבו. בתשובה לשאלתו לפשר מעשיה השיבה התובעת כי פגע ברכבה בלי לעצור. לטענתו הוא ניסה להוכיח לתובעת על-פי סימנים על רכבו כי לא ייתכן שפגע ברכבה. הנזק שנגרם לרכבה של התובעת היה משמעותי וגדול, בעוד שלרכבו לא נגרם כל נזק. על-מנת למנוע מהנתבעת מלטעון כי ברח, הוא ניאות לתת את פרטיו ולאפשר לה לפעול כרצונה. המנוח הוסיף וטען כי התובעת רצתה לתת לו את פרטיה ולא את פרטי בתה שנהגה ברכב בזמן הפגיעה.
בעדותו בישיבת ההוכחות העיד המנוח כי התובעת לא לקחה את מספר הרכב בעת הפגיעה, אלא רשמה את מספר רכבו כאשר חנה בחניון של הביג . עוד הוסיף כי לא היה בתוך רכב ו, עת פגשה אותו התובעת, אלא מחוצה לו.
כן העיד כי רכבו כלל לא הגיע מכיוון רחוב הבורסקאי. רכבו יצא ממסעדת "הספרייה" שנמצאת אף היא במתחם הקניות "וואן פלאזה", והמשיך בנסיעה אל עבר הכיכר שביציאה ממרכז הקניות, תוך פנייה שמאלה לכיוון מרכז הקניות "ביג", שם עצר בסמוך לחנות ממנה אשתו רצתה לקנות.
עוד העיד המנוח כי על רכבו ישנם הרבה שפשופים ושריטות אך אין מדובר במכה רצינית התואמת את הנזק שנגרם לרכב התובעת. לדבריו לתובעת לקח פרק זמן של 10 דקות להגיע אליו מאז התאונה מה שמלמד אף הוא על היעדר קשר בי ן רכבו לבין הפגיעה ברכבה של התובעת.
בישיבת ההוכחות אף העידה אשת המנוח, הגב' ברוריה דדון, הנתבעת (חליפתו של המנוח), (להלן: "הנתבעת"), שטענה כי הייתה עמו ברכב לכל אורך הנסיעה ממסעדת "הספרייה" עד לחנויות במתחם "הביג". אף אשת המנוח הדגישה בדבריה כי התובעת רשמה את מספר הרכב רק בהיותה בסמוך לרכב המנוח . בנוסף העידה כי התובעת אמרה כי הן חיפשו ג'יפ שחור בין שני המתחמים (ה – "וואן" וה – "ביג") , וכי ישנם הרבה ג'יפים שחורים.
לאחר דיון ההוכחות הגיש המנוח לתיק תרשומת כרטיס מועדון לקוחות – על-שם בתו, ליאור – ממסעדת "הספרייה" ובתרשומת זו מפורטת הזמנה של ארוחה שנרשמה בכרטיס ביום 26.10.17 בשעה 16:29. עוד צירף ה מנוח שתי חשבוניות-מס משתי חנויות במתחם "הביג" האחת מהשעה 16:44 והשנייה מהשעה 16:53. כן צירף מפה שעל – גביה שירטט את מסלול נסיעת רכבו במועד האירוע.
מהלך ודיון

התביעה דנן הוגשה בתחילה נגד מר דוד דדון. למרבה הצער הלך מר דדון לעולמו ביום 02.08.18.
בתאריך 16.04.18 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה שמע בית המשפט את שתי התובעות, את המנוח וכן את אשת המנוח, מי שהינה כיום הנתבעת. במהלך ישיבה זו הצעתי לסיים את המחלוקת בין הצדדים בפשרה כך שהנתבע יישא במחצית הנזק שנגרם לרכב התובעת. התובעת ניאותה למתווה זה בעוד הנתבע, המנוח, סרב.
המנוח ביקש להביא ראיות נוספות וביניהם מסמכים המעידים על מסלול נסיעתו ביום האירוע. התרתי הבאת ראיות נוספות על ידי המנוח וקבעתי דיון נוסף ליום 15.07.18. כמו כן חייבתי המנוח בהוצאות לטובת התובעת בסך של 750 ₪, ללא קשר להוצאות ההליך. כמו אפשרתי למנוח גם לבדוק את רכב התובעת, כפי שבקש בדיון. מאחר והדיון ממילא נדחה אפשרתי לתובעת להביא גם כן ראיות נוספות וציינתי שניתן להביא מסמך משמאי/בעל מוסך, לגבי מיקום הפגיעות.
לאחר הדיון הגישה התובעת את הפתק עליו נרשם מספר רכב המנוח. כמו כן הגישה מסמך ממוסך "אמיל" וכן טיעון נוסף בכתב מטעמה.
המנוח מצדו הגיש קבלות מחנות ממתחם הביג (בו שהה לאחר התאונה), וכן דו"ח מחשב ממסעדת "הספריה" ממנו עולה כי בתאריך נשוא התביעה בשעה 16:29 שולם למסעדה סך של 120 ₪, כאשר הדו"ח הינו על שם גב' ליאור דדון. המנוח ציין כי מדובר בביתו וכי השתמש במועדון הלקוחות שלה. הקבלות של החניות ממתחם ה"ביג" הן מהשעות 16:44 ו – 16:53.
לישיבה השנייה התייצבה התובעת בלבד. המנוח לא התייצב לדיון משום שחש ברע (הבקשה הוגשה ביום הדיון בצירוף מסמכים רפואיים). בנסיבות אלו ביקשתי מהתובעת לקבל תגובתה בכתב לטיעון הנתבע ולראיות הנוספות שהגיש. וציינתי שאאפשר למנוח גם כן להגיב לטיעון התובעת ולראיות הנוספות שהגישה. התובעת הגישה במעמד הדיון את הפתק המקורי.
התובעת הגישה עוד באותו יום תגובה בכתב לראיות הנוספות של המנוח.
טרם הסתיים הדיון בתובענה, הלך הנתבע לעולמו. בית המשפט פנה לפיכך לתובעת שאלה האם היא מעוניינת לתקן את כתב התביעה באופן של צירוף יורשי המנוח להליך. התובעת השיבה בחיוב ולכן התביעה תוקנה באופן שהנתבעת החליפה את המנוח.
ביום 13.09.18 התקבלה תגובתה של אלמנת המנוח ובתגובה זו חזרה על עמדתו של המנוח.
בשל חילופי בעלי הדין בתיק ביקשתי ביום 16.09.18 את עמדת הנתבעת לפשרה שהוצעה בדיון, לפיה ישולם לתובעת מחצית מהנזק שנגרם לה. שכן סברתי שדרך הפשרה היא הדרך הנכונה והראויה לסיים תיק זה.
הנתבעת הודיעה בתגובה כי היא מסרבת לסיים את התיק בפשרה שהוצעה. בתגובה ציינה בין היתר: "...אני נכחתי ברכב לכל אורך הנסיעה ולא הייתה שום תאונה ואף לא פגיעה מזערית בשום רכב מתחילתה ועד סופה של הנסיעה בחניה בביג....אבקש הכרעת בית הדין ועשית צדק עם התיק הזה שכן המשך התעסקות בנושא ותחושת ההתמודדות עם כל עיוות המציאות והשקרים כלפי בעלי מצד התובעת כבר מתחילת התהליך גובה ממני מחיר נפשי כבד...".
דיון והכרעה
אבן יסוד בדין האזרחי היא: "כי המוציא מחברו – עליו הראיה". ההכרעה בתביעה זו סובבת סביב טיב הראיות ורמת ההוכחה שהובאו על-ידי הצדדים.
לב המחלוקת בענייננו, טמון בשאלה עיקרית אחת, האם אכן רכבו של המנוח הוא הרכב שפגע ברכבה של התובעת? הכרעה בשאלה זו, תגרור אחריה תוצאה בינארית – הכול או לא-כלום.
לאחר שעיינתי בכל המסמכים בתיק ושמעתי את הצדדים אני קובעת כי התובעת לא הצליחה במקרה דנן להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחה. מדובר במקרה של "גרסה מול גרסה", כאשר לא עולה בידי התובעת לספק אישוש לגרסתה מחד, ומאידך לא עולה בידה לסתור את גרסת הנתבעת, בוודאי לא במידה הנדרשת בדין האזרחי.
ההוכחה שהמציא המנוח בדמות התרשומת מהמסעדה במתחם הקניות "וואן פלאזה" ובה מפורטים יום ההזמנה ושעה מדויקת – מהווה ראיה בעלת משקל ניכר לביסוס גרסתו לפיה נקודת המוצא של מסלול נסיעתו הייתה מסעדת "הספרייה" הנמצאת במתחם "וואן פלאזה". הקבלות שהמציא המנוח מהחנויות במתחם הקניות "ביג", מלמדות על נקודת הסיום של מסלול הנסיעה.
מהראיות שהמציא המנוח עולה לכאורה כי מסלול נסיעתו היה כפי שהעיד לפני - ממתחם "וואן פלאזה" אל מתחם "ביג", כאשר מסלול זה אינו עובר ברחוב הבורסקאי, הרחוב ממנו טוענת התובעת שהגיח הרכב שפגע בה.
אין בידי לקבל את טענת התובעת באשר למהימנות הקבלות שהציג המנוח. אין לי סיבה להניח או לקבוע כי מדובר במסמכים מזויפים. לא מצאתי לפקפק בגרסת המנוח לפיה השתמש בכרטיס חבר המועדון של בתו ואכן היה במסעדה ביום ובשעה הנקובים.
נכון שהטענה בדבר מסלול נסיעת רכב המנוח נטענה רק בדיון, אולם הדבר עלה תוך כדי עדות המנוח באשר לאופן קרות התאונה. בכתב ההגנה המנוח כלל לא התייחס למסלול נסיעת הרכב. כלומר, לא מדובר בשינוי גרסה עובדתית, אלא מדובר בפירוט מסלול הנסיעה שניתן לראשונה בדיון. לא מצאתי לפיכך לדחות עדות זו של המנוח והנתבעת, בשל העובדה שמסלול הנסיעה לא צוין בכתב ההגנה.
התובעת ובתה העידו שתיהן כי המנוח הוא שפגע ברכבן בעוד המנוח והנתבעת, אשתו, העידו שרכב המנוח לא פגע ברכב התובעת והעידו כי הגיעו מכיוון אחר לגמרי.
כלומר יש לפנינו שתי עדות התומכות בטענות התביעה ושני עדים התומכים בטענות ההגנה.
בכתב התביעה טענה התובעת: "..צפרנו לו שיעצור, כאשר הוא חיכה ברמזור לכיוון הביג. בשלב הזה לקחנו את מספר הרכב, והתחלפנו בנהיגה...".
בדיון העידה בתה של התובעת: "..זה היה בכיכר בביג , ואמא שלי שהייתה לידי מהר לקחה דף ועט ורשמתי מספר רכב. היה שם רמזור, הוא הספיק לעבור והרמזור התחלף לאדום..." (פרו' עמ' 1 שורות 15 – 16).
וראו עדות התובעת: "...הוא נעצר ברמזור ורשמנו את המספר, החלפנו נהיגה..." ובהמשך: "...הוא עבר רמזור אחד לפנינו ואנחנו נעצרנו אחריו..".
מהאמור לעיל עולה כי לא ברור באיזה שלב נרשם הפתק עליו נרשם מספר הרכב הפוגע, והאם נרשם כאשר שני הרכבים בתנועה או כאשר רכב התובעת עומד מאחורי רכב המנוח. ככל והמספר נרשם תוך כדי תנועת הרכבים, כפי שעולה מעדותה של ביתה של התובעת, יתכן ונפלה טעות בתום לב ברישום המספר.
כמו כן יש עולה שאלה מי רשם את הפתק שעליו המספר כאשר הבת העידה: "..ואמא שלי שהייתה לידי מהר לקחה דף ועט ורשמתי מספר רכב..." (עמ' 1 שורה 15), בעוד התובעת העידה שהיא זו שרשמה את מספר הרכב: "...אני רשמתי את המספר. לא הייתי עושה את כל המהל ך זה היה דף נייר שהיה לי ככה באוטו מקדימה..." (פרו' עמ' 2 שורה 18) (הדגשה שלי – הח"מ).
התובעת העידה כי במוסך אמרו לה כי השריטה ברכב המנוח והפגיעה ברכב שלה הם באותו גובה. המנוח כאמור העיד כי היו ברכב שלו הרבה שפשופים והתובעת מצאה כשלל רב אחת מהשריטות שהייתה על האוטו שלו עוד קודם ליום האירוע.
התובעת הציגה מסמך ממוסך אמיל בו נרשם: "...בדקתי את הרכב שלה ושאלתי אם יש תמונות ואמרו שכן והיא הראתה לי אותם. היא ביקשה ממני לבדוק האם המקום הגובה מתאימים כי הפוגע הכחיש ואמרתי לה בוודאות שהמיקום מתאים...". לא מצאתי לקבוע ממצאים על סמך מסמך זה שכן האמור בו נרשם באופן לאקוני, אין פירוט מדויק של מיקום הפגיעה ברכב התובעת ומיקום הפגיעה ברכב המנוח, אין פירוט לגבי סוג הפגיעה, אין פירוט איזה פגיעה ראה בשני הרכבים, אין פירוט של גובה הרכבים.
לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי התובעת לא הרימה את נטל הבאת הראיות הדרוש במשפט האזרחי, להראות שרכב המנוח הוא הרכב שפגע ברכבה, ולפיכך דין תביעתה להידחות. למרבה הצער נותרת התובעת ללא פיצוי, אולם שוכנעתי, כאמור לעיל, כי אין מקום לחייב את המנוח, ואת אשתו שנכנסה בנעליו, לפצות את התובעת.

לסיכום

אני דוחה את התביעה.
אני סבורה שהתובעת אכן האמינה באמת ובתמים שרכבו של המנוח פגע ברכבה ואין מדובר בתביעת סרק, אולם יחד עם זאת, כמפורט לעיל, נטל ההוכחה לא הורם. בנסיבות אלו לא מצאתי לנכון ליתן צו להוצאות.
הודעה לצדדים הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין לידיהם.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, ז' כסלו תשע"ט, 15 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סמדר אביסרה
נתבע: ברוריה דדון
שופט :
עורכי דין: