ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הפניקס חברה לביטוח בע"מ נגד יואב נצר :

לפני כבוד השופטת מיה רויזמן-אלדור

התובעת:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד סגל

נגד

הנתבעים:

1.יואב נצר
2.אופרייט ליס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יהושוע

פסק דין

רקע

לפניי תביעת שיבוב בסך 79,279 ₪, שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 7.1.17, בה היו מעורבים רכב המבוטח אצל התובעת, ורכב בבעלות הנתבעת 2 בו נהג הנתבע 1 (להלן – "התאונה").

למעשה, הנתבעים אינם מכחישים את אחריותו של הנתבע 1 לקרות התאונה, ואולם בין הצדדים ניטשה מחלוקת בנוגע להיקף הנזק, ובפרט בשאלה כלום חבים הנתבעים בפיצוי התובעת בגין אותו רכיב בתגמולי הביטוח המגלם פיצוי של "חדש תמורת ישן" בנסיבות דנן.

אותו חלק מסך תגמולי הביטוח המגלם פיצוי של "חדש תמורת ישן" בנסיבות דנן עומד על סך של 10,172 ₪ בלבד, ולמרות זאת הנתבעים לא העבירו לידי התובעת תשלום כלשהו (גם לא כזה שאיננו שנוי במחלוקת) עד לרגע כתיבתן של שורות אלו.

עיקר טענות הצדדים

לטענת התובעת בכתב התביעה, בעקבות התאונה נבדק רכב המבוטחת על ידי שמאי אשר הכריז כי הרכב הינו בגדר "אבדן להלכה" (נקבע שיעור נזק גולמי של 54.85% כולל מע"מ). בעקבות התאונה נאלצה התובעת לשלם למבוטחת, בהתאם לתנאי הפוליסה, סך של 133,577 ₪ ביום 16.2.17, וכן שכר טרחת שמאי בסך 465 ₪. התובעת מוסיפה וטוענת כי בגין שרידי הרכב המבוטח קיבלה סכום של 54,298 ₪, וכי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לה סכום כולל של 79,279 ₪ (במהלך הדיון נטען לסכום של 79,744 ₪ (עמ' 1 שורה 28 לפרוטוקול) .

התובעת הגישה תביעה מכוח זכות התחלוף שקמה לה לטענתה עם פרעון הסכומים ששילמה למבוטחתה (ר' סעיף 10 לכתב התביעה).

בכתב ההגנה אמנם הכחישו הנתבעים הן את אחריותם לתאונה והן את הנזקים שנגרמו לרכב התובעת, את אופן שומתם, את גובהם ואת הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה. ואולם כאמור, ביום הדיון נטען לפניי כי הנתבע 1 הורשע בגרימת התאונה, בפגיעה מאחור ברכב מבוטחת התובעת ובהדיפתו לפנים כך שאין עוד מחלוקת בין הצדדים לעניין אחריותו לקרות התאונה (עמ' 1 שורות 10-11; 16 לפרוטוקול).

לצד זאת, ב"כ הנתבעים טענה לפניי במהלך הדיון, כי על הנתבעים לשאת בתשלום הנזק שנגרם לרכב התובעת, למעט אותו רכיב המגלם פיצוי בגין "חדש תמורת ישן". לטענתה, מדובר בתשלום שמגלם הטבה שהתובעת שילמה למבוטחתה בכפוף לתשלומי פרמיה גבוהים יותר, והנתבעים אינם חבים בפיצויה בגין הטבה שכזו (עמ' 1 שורות 16-21 לפרוטוקול).

עיון במפרט לביטוח הרכב הפרטי המבוטח אצל התובעת כפי שהוצג לפניי (ת/1, להלן – "מפרט הפוליסה") כמו גם בהודעת התשלום שהעבירה התובעת למבוטחת (ת/2) ובפירוט הוראות התשלום לתביעה כפי שצורפו כנספח ג' לתביעה מלמד, כי התובעת שילמה למבוטחת פיצוי המגלם את שווי הרכב כפי שהוערך על ידי השמאי ללא הפחתות של רכב עד 3 חודשי שימוש, קרי בסך 133,577 ₪ במקום שוויו של הרכב בפועל בסך 123,405 ₪. פער זה בין שווי רכב מבוטחת התובעת לבין הסכום ששולם לה על ידי המבטחת בפועל, העומד על סכום של 10,172 ₪, מגלם אותו סכום בו פיצתה התובעת את מבוטחתה מכוח ההתחייבות החוזית ביניהן לפיצוי בערכי רכב "חדש תמורת ישן". זהו גם הסכום השנוי במחלוקת בין הצדדים בתביעה שלפניי, כאשר לטענת הנתבעים עליהם לשאת בפיצוי בסך 69,572 ₪ בלבד.

המחלוקת הטעונה הכרעתי היא אפוא, האם במסגרת תביעת שיבוב, על הצד השלישי המזיקה (ומבטחתה) לשפות את התובעת, מבטחת הניזוק, בגין אותו חלק מתגמולי הביטוח ששילמה המבטחת למבוטחת הניזוקה, המגלם פיצוי בגין "חדש תמורת ישן".

דיון והכרעה

מהותה של תביעת שיבוב ותיחומה – כללי

הזכות לשיבוב או ל"תחלוף" קבועה בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן – " חוק חוזה הביטוח", הקובע כי:

"62 (א) היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם."

סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח קובע את הכלל לפיו המבטחת נכנסת בנעליה של הניזוקה, המבוטחת. זכות שקיימת בידי המבוטחת עוברת למבטחת מרגע ששילמה למבוטחת את תגמולי הביטוח. כלומר, המבטחת מממשת את זכותה של המבוטחת, על יתרונותיה ועל מגרעותיה, על חוסנה ועל חולשתה. זהו העקרון שבבסיס זכות התחלוף (ר' למשל ע"א 32/84 מגדל - חברה לביטוח בע"מ נ' ישראל קרמר ובנו, מא(2) 603 (1987); ע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' נרות ירושלים אילום (1987) בע"מ, נו(2) 550 (2002); וכיו"ב).

בתוך כך, ברור – וכך נקבע לא אחת בפסיקותיו של בית המשפט העליון - כי בכל מקרה, תהיה המבטחת זכאית לשיפוי כדי נזקה של הניזוקה המבוטחת ולא יותר מכך. (ר' למשל ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, נ(4) 567 (1997) (להלן – "עניין הכשרת היישוב").

לעניין זה כבר נפסק כי את הוראת הסיפא של סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח "וכשיעור התגמולים ששילם" יש לקרוא בהסתייגות לפיה חברת הביטוח המבטחת יכולה להיפרע מאת המזיקה לפי הנמוך מבין שניים: גובה הנזק או שיעור תגמולי הביטוח ששילמה (ר' עניין הכשרת היישוב, שם, פס' 7 לפסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן; ור' גם למשל ת"א (שלום תל אביב-יפו) 23694/04 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' מ"י (02.03.2005) (להלן – " עניין שומרה נ' מ"י")).

פסק הדין בעניין הכשרת היישוב למעשה התווה את אמות המידה שעל פיהן ייבדק היקפה של זכות התחלוף של מבטחת לפי סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח. באותו עניין נקבע, כי מקום שקיימות אפשרויות לפירושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורשת המבוטחת את הפיצוי על פי הפוליסה, וחברת הביטוח מעדיפה את הפירוש שמזכה את המבוטחת בתשלום – לא תורשה המזיקה לפשפש בשיקולי חברת הביטוח, לפוסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חברת הביטוח כלפי מבוטחתה, כאילו זו הייתה התדיינות בין המבטחת והמבוטחת.

מששילמה חברת הביטוח למבוטחת, על פי פוליסה בת תוקף, תיבדק חובת התשלום מצידה למבוטחת, לצורך העמדת זכות השיבוב שלה, על פי מידת סבירות שיקוליה, שהניעוה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום. הרציונל שהציגה כבוד השופטת שטרסברג כהן לבחינה מקלה שכזו היה כי התנכרות להסדר סביר בין חברת הביטוח לבין המבוטחת לצורך העמדת זכות למבוטחת מכוח תחלוף, תרתיע חברות ביטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחות ותאלץ אותן להתדיין אתן עד להכרעה שיפוטית, ובנוסף אף עלולה להוציא חוטא נשכר, שהרי אלמלא היה קיים ביטוח היתה המזיקה חייבת לפצות את הניזוקה על מלוא הנזק. משקיים ביטוח והניזוקה קיבלה תגמולי ביטוח ששולמו בהסדר, אם נכביד ידנו על חברת הביטוח שלא תוכל להישפות - תצא המזיקה פטורה בלא כלום (ר' פס' 7 לפסק דינה בעניין הכשרת היישוב, שם).

לצד זאת חשוב להבהיר ולהדגיש, כי גם בעניין הכשרת היישוב נקבע באופן מפורש שאיננו משתמע לשתי פנים, כי לא בהכרח כל הסדר שייעשה בין מבטחת למבוטחת או כל סכום שישולם למבוטחת בפועל, יהוו ראיה מספקת להעמדת זכות השיפוי כדי אותו סכום. בתוך כך נקבע, כי החובה לשלם עומדת לביקורת, וגובה הסכום על אחת כמה וכמה. יש שהסכום ששולם על-ידי המבטחת למבוטחת-הניזוקה, גבוה מסכום הנזק שנגרם לניזוקה, בין מחמת תנאי הפוליסה ובין מטעם אחר, ובכל מקרה, תהיה המבטחת זכאית לשיפוי כדי סכום נזקה של הניזוקה המבוטחת, ולא יותר מכך (ר' פס' 7 לפסק הדין ב עניין הכשרת היישוב, לעיל. ר' לעניין זה גם ירון אליאס דיני ביטוח פרק 25, הטקסט ליד ה"ש 32 (מהדורה שלישית, 2016), להלן – "אליאס דיני ביטוח").

בחינת הפסיקה שהתמודדה עם טענותיהן של מזיקות בהתגוננות מפני תביעות שיבוב בכל הנוגע להיקף תגמולי הביטוח ששילמו מבטחות לניזוקות על פי תנאי הפוליסה, מאפשרת להתחקות אחר שני סוגים עיקריים של טענות. סוג אחד מתייחס לנסיונותיהן של מזיקות לפשפש בפרשנות תנאי פוליסת הביטוח הספציפית מכוחה מוגשת תביעת השיבוב בנסיון ללמוד מהפרשנות על כך שהמבטחת לא היתה צריכה לשלם למבוטחת-הניזוקה את הסכום ששילמה. סוג שני של טענות מתייחס למצבים בהם המזיקות אינן חולקות על חובתה של חברת הביטוח לשלם למבוטחת-הניזוקה את ששילמה, אך טוענים כי התשלום האמור מיטיב עם הניזוקה מעבר לסכום הנזק, כי יסודו בהסדר חוזי שטעמיו אינם קשורים לאירוע הנזיקי, וכי המזיקות עצמן אינן מחויבות באותו פער או הפרש שבין גובה הנזק לו גרמו בפועל לבין הסכום ששילמה המבטחת למבוטחת-הניזוקה בפועל.

בהתייחס לסוג המקרים הראשון שלעיל חלה החזקה לפיה המבטחת אינה משלמת סכומים מכוח הפוליסה כמתנדבת, ומזיקה ככלל לא תישמע בטענה כי היה על חברת הביטוח להחמיר עם המבוטחת ולא לשלם לה את הסכומים ששולמו (ר' למשל גישת בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי חיפה) 108/80 מ"י נ' מגדל בנין, חברה לביטוח בע"מ, תשמ"א(2) 441 (1981) שאומצה על ידי בית המשפט העליון בעניין הכשרת היישוב, ור' גם פסיקות מאוחרות יותר של הערכאות הדיוניות כמו למשל בעניין שומרה נ' מ"י לעיל).

בהתייחס לסוג המקרים השני – כאשר מזיקה טוענת כי הסכום ששילמה המבוטחת למבוטחת הניזוקה איננו נובע מגובה הנזק כי אם מהסדרים חוזיים החלים בין המבטחת למבוטחת-הניזוקה שהמזיקה עצמה איננה צד להם – הכלל הוא שבכל מקרה תהיה המבטחת זכאית לשיפוי כדי סכום נזקה של הניזוקה המבוטחת ולא יותר מכך (ר' עניין הכשרת היישוב, עניין שומרה נ' מ"י; ת"א (שלום תל אביב-יפו) 20620/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב (14.10.2004); וכיו"ב).

סיכומם של דברים עד כה הוא אפוא, כי אם סכום הנזק שנגרם למבוטחת-ניזוקה בפועל הוא נמוך מזה ששולם לה על ידי המבטחת שלה, המזיקה איננה מחויבת כלפי המבטחת בתביעת שיבוב אלא בגובה הנזק לו גרמה בפועל.

מהותו של הסדר הפיצוי "חדש תמורת ישן" ביחסים החוזיים שבין מבטחת למבוטחת - כללי

בענייננו עיקר טענתה של הנתבעת מכוון כנגד מהותו של הסדר הפיצוי "חדש תמורת ישן" הקבוע בפוליסת הביטוח שהנפיקה התובעת למבוטחתה ואשר נובע ממערכת היחסים החוזית שביניהן.

על פי הטענה, במסגרת מערכת היחסים החוזית שבין המבוטחת הניזוקה לבין המבטחת, משלמת הניזוקה פרמיה גבוהה יותר תמורת הטבה לפיה מקום שייגרם לרכב המבוטחת נזק מסוג "אבדן גמור" תקבל המבוטח תוספת פיצוי למטרת רכישת רכב חדש (במגבלות תקרת הפיצוי הקבועות בפוליסה – ר' עמ' 6 לפוליסה ת/1).

על פי קו טיעון זה, בהחלט ייתכנו מצבים בהם במערכת היחסים החוזית שבין מבוטחת למבטחת יסכימו הצדדים לחוזה הביטוח, כי תמורת דמי פרמיה גבוהים יותר מצד המבוטחת (או אולי יתרונות עסקיים אחרים המוענקים למבטחת שאינם מגולמים בהכרח בדמי פרמיה גבוהים יותר), תיאות המבטחת לשלם למבוטחת פיצוי עדיף או משופר ביחס לגובה הנזק המדויק שייגרם לה בהתרחש מקרה הביטוח. ההסכמה החוזית של "חדש תמורת ישן" היא דוגמא לכך. הסכמה זו מגלמת מחד את שנאת הסיכון המוגברת של המבוטחת המוצאת לעתים ביטוי בנכונותה לשלם דמי פרמיה גבוהים יותר כך שאם יארע מקרה ביטוח, יצומצם חסרון הכיס שלה לכדי המינימום האפשרי. הסכמה זו גם מגלמת מאידך את הסיכון המחושב והמודע שנוטלת על עצמה המבטחת מצידה, לתשלום תגמולי ביטוח גבוהים יותר למבוטחת מקום שיתרחש מקרה הביטוח, כאשר אותו סיכון מוגבר מתומחר על ידי המבטחת בתקבולי דמי פרמיה שוטפים גבוהים יותר או ביתרונות עסקיים אחרים למבטחת (כגון הרחבת מאגר הלקוחות המבוטחים וכיו"ב יתרונות עסקיים).

ניתן להעלות על הדעת עוד אינספור סיטואציות בהן תמורת דמי פרמיה גבוהים יותר או תמורת יתרונות עסקיים מגוונים, תיאות המבטחת להסכים ולפצות את המבוטחת בגין ראשי נזק מוסכמים וידועים מראש, גם מקום שלא תוכיח המבוטחת כי אמנם ניזוקה בפועל בעקבות מקרה הביטוח (טלו לדוגמא מקרים בהם המבטחת מסכימה לפצות מבוטחת במקרים של הצפה בדירת המגורים בסכום קבוע ומוסכם מראש של דמי שכירות בדירה חלופית; מקרים בהם המבטחת מעניקה למבוטחת רכב חלופי בקרות תאונה ללא תלות בשאלת הזקקותה בפועל לרכב חלופי; וכיו"ב מקרים כיד הדמיון הטובה).

המשותף לכל ההסדרים החוזיים הללו הוא כי תמורת דמי פרמיה גבוהים יותר או תמורת יתרונות עסקיים אחרים כלשהם למבטחת, המבטחת מסכימה מראש לקחת על עצמה סיכון לתשלום תגמולי ביטוח הגבוהים מהנזק שנגרם למבוטחת בפועל.

נראה כי סוג זה של סיטואציות עלול לעורר – ובמידה רבה של צדק – טענות מצד מזיקות. טענות אלו חוסות בקטגוריית המקרים השנייה שפירטתי לעיל, בהם אין מחלוקת כי על פי תנאי הפוליסה צריכה היתה המבטחת לשלם למבוטחת את הפיצוי מושא המחלוקת וחלה על התובעת החזקה לפיה לא שילמה למבוטח כמתנדבת, ואולם נטען כי אותו פער שבין הפיצוי ששילמה המבטחת למבוטחת הניזוקה אשר גבוה משווי הנזק לו גרמה המזיקה בפועל - איננו צריך ליפול על כתפי המזיקה.

תשלום תגמולי ביטוח הכוללים פיצוי של "חדש תמורת ישן" במקרה שלפנינו - מן הכלל אל הפרט

אני סבורה כי עיון מעמיק בנספחי כתב התביעה ובמוצגים שהוצגו לעיניי במועד הדיון מלמד על ספק ממשי ביחס לחובתה של התובעת לשלם את הסכום האמור גם מכוח הוראות הפוליסה עצמה, ואבהיר.

במקרה דנן ב"כ הצדדים לא העלו טענות סדורות לעניין רכיב "חדש תמורת ישן" בכתבי הטענות מטעמם, ואף לא סיכמו טענותיהם בכתב. הם העלו טענות קצרות ולקוניות בלבד במהלך הדיון שהתקיים לפניי, כאשר התובעת הסתפקה בהגשת מפרט הפוליסה המלא (ת/1, שלא צורף לכתב התביעה במלואו), כמו גם טיוטת הודעת התשלום שהעבירה למבוטחת (ת/2). בהמשך הגישו אסמכתאות משפטיות בטענות הזכאות לשיפוי בגין "חדש תמורת ישן". הא ותו לא.

לצד זאת, משהוצגה לעיוני פוליסת הביטוח המלאה במועד הדיון (ת/1), והגם שאף לא אחד מב"כ הצדדים העלה טענה זו לפניי, קשה היה שלא להבחין כי על פי מפרט הפוליסה תקופת הביטוח היא מיום 15.12.2016 ועד 30.11.2017. לצד זאת, מאחר שתאריך עלייתו של רכב מבוטחת התובעת לכביש היה 1.1.2016, ומאחר שהכיסוי על פי הרחבה זו לפוליסה הינו בתוקף עד 12 חודשים מיום עלייתו של הרכב לכביש, בגוף מפרט הפוליסה נכתב ברחל בתך הקטנה: "אי לכך החל מיום 31.12.2016 כיסוי זה איננו בתוקף." (ההדגשה שלי – מ.ר.א.).

התאונה מושא התביעה דנן אירעה ביום 7.1.17, קרי לאחר תום תקופת תחולתו של ההסדר החוזי בין התובעת לבין המבוטחת שלה לעניין תוספת הפיצוי למטרת רכישת רכב חדש.

דומני כי מן הנתון האמור נסתרת כמו מאליה, החזקה לפיה התובעת לא שילמה למבוטחתה תשלומים מכוח פרק זה כמתנדבת. במילים אחרות, נראה כי מערכת היחסים החוזית בין המבטחת לבין המבוטחת פטרה את התובעת מחובת התשלום האמורה בנסיבות התאונה מושא ההליך דנן. לכאורה, די בכך לטעמי כדי לדחות את תביעת השיבוב של התובעת כנגד הנתבעים ככל שהיא מתייחסת לרכיב הפיצוי של "חדש תמורת ישן" הואיל והתשלום ששילמה התובעת למבוטחתה בהקשר זה לא שולם מכוח קיומה של חבות חוזית בת תוקף וממילא לא מקים לתובעת זכות תחלוף בגין תשלום סכום זה.

דברים אלו נאמרו במאמר מוסגר ולמעלה מן הנדרש בלבד, הואיל וכאמור איש מהצדדים לא העלה טענה זו לפניי, וממילא אין בכוונתי להיתלות בטיעון זה שלא נטען לפניי לצורך הכרעה בתביעה.

מכל מקום, וגם אם אניח שהתובעת לא שילמה בענייננו כמתנדבת וכי ההסדר החוזי בינה לבין המבוטחת לעניין תוספת פיצוי לרכישת רכב "חדש תמורת ישן" היה בתוקף גם במועד התאונה, עדיין אין חולק על כך שהנזק הכספי שנגרם לרכב מבוטחת התובעת בפועל, הוא כשוויו של הרכב בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, ולא כשוויו של רכב חדש תחתיו.

ודוקו – בהחלט ניתן להעלות על הדעת מצב דברים לפיו לא יימצא תחליף שווה ערך לרכב המבוטחת מושא התביעה שהיה במועד התאונה בוותק של כשנה על הכביש, באופן שההכרזה עליו כרכב ב"אבדן גמור" יחייב את המבוטחת (בעליו של הרכב) לרכוש תחתיו רכב חדש דווקא ולא רכב משומש.

במצב דברים שכזה לא מן הנמנע שהמזיקה תיאלץ "לספוג" אותה תוספת עלות המגלמת את הפער בין ערך הרכב הניזוק במצבו עובר לתאונה לבין ערכו של רכב חדש מאותו סוג.

במאמר מוסגר אעיר כי ניתן להשוות מצב דברים שכזה, מבחינה רעיונית, להחלטתה של מבטחת (באמצעות שמאי מטעמה) להכריז על רכב המבוטח כעל "אבדן גמור" על אף שבפועל שיעור הנזק מגיע כדי "אבדן להלכה" בלבד. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי הסכמה בין חברת הביטוח לבין המבוטחת לפיצוי בגין אבדן גם כאשר הרכב אינו "אבדן גמור" יכולה, אך אינה חייבת, להשתלב עם הכלל לפיו המזיקה מחויבת רק בגובה הסכום שהיתה מחויבת בו כלפי הניזוקה לו היה נתבע על ידי הניזוקה. לעתים, אך לא תמיד, תוכל מבטחת הניזוקה לדרוש מהמזיקה שיפוי בגין מלוא הסכום ששולם למבוטחת בגין אבדן, גם אם הרכב אינו עונה על תנאי אבדן גמור, וזאת בכפוף לכך שיעלה בידיה להוכיח שתיקונו של הרכב יביא לנזק שאינו נמוך יותר מאשר השבתת הרכב (ר' למשל עניין שומרה נ' מ"י לעיל).

מכל מקום, ובחזרה לענייננו – מדובר במצב דברים עובדתי הטעון הוכחה באמצעות ראיות של ממש, ואין מדובר בחזקה ואף לא בהנחה קרובה לוודאי. הנטל להוכחת מצב הדברים העובדתי האמור במסגרת תביעת שיבוב - מוטל על המבטחת התובעת (ר' אליאס דיני ביטוח, לעיל, עמ' 1184).

מעתה אמור, כי על המבטחת הנטל להוכיח שנזקה האמיתי של המבוטחת היה גדול משוויו של הרכב במצבו עובר לתאונה והגיע כדי שווי של רכב חדש מאותו סוג, וכי מבוטחתה לא יכולה היתה להפרע נזקיה באמצעות רכישת רכב ישן בעל מאפיינים דומים לזה שהיה בבעלותה עובר לתאונה ונאלצה לרכוש חדש תחתיו.

בענייננו מיותר לציין כי טענה זו לא רק שלא הוכחה, אלא שגם לא נטענה. בהקשר זה גם אין בפסק הדין היחיד אליו הפנתה התובעת, כדי לתמוך בטענותיה. בתא"מ (שלום ת"א) 63428-07 מגדל חברה לבטוח בע"מ-ת"א נ' אוטומטיקה- טכנולוגיות אוטומציה ובקרה בע"מ (02.11.2013), להלן – " עניין אוטומטיקה") דובר בתביעת שיבוב עקב נזקי מים שחדרו לעסק שבבעלות מבוטחת התובעת. באותו עניין נדרש בית המשפט להכריע בטענות הנתבעות לפיהן מקום שהתובעת שיפתה את המבוטחת בערכי כינון, הרי שהנתבעות כמזיקות אינן אמורות לשאת בפיצוי בגובה ערכי כינון, אלא ערכי שיפוי גרידא ויש להפחית בלאי מן הסכומים שאישר שמאי התובעת, גם אם חברת הביטוח בחרה לשאת בסכום במלואו.

לצורך ההכרעה באותו עניין הפנה בית המשפט לעקרון המנחה בפיצוי בנזיקין – הוא עקרון השבת המצב לקדמותו. בית המשפט ציין שם, כי על פי עקרון זה פיצויה של ניזוקה צריך להיות כזה שישווה מצבו במידת האפשר למצב בו היתה נתונה לפני מעשה העוולה, לא גרוע מזה, אך גם לא עדיף מזה. בעניין אוטומטיקה הפנה בית המשפט גם להלכה שנפסקה ב ע"א 273/80 מדינה נ' כהן, פד"י לז (2)29 (להלן: "עניין מדינה"), שם נקבע כי יש להחליט בכל מקרה על פי נסיבותיו, ויש להשתדל להגיע לתוצאה, אשר אינה פוגעת בנתבעת באופן בלתי פרופורציונאלי ואינה מאפשרת התעשרות בלתי סבירה של התובעת.

בעניין מדינה בית המשפט העליון הדגים את יישום עקרון השבת המצב לקדמותו במקרים שונים שאחד מהם דומה ממש לענייננו, ובתוך כך קבע כי כשנגרם למכונית נזק כה חמור, עד כדי כך שלא ניתן לתקנו, יחושב הפיצוי לפי המחיר שעל הניזוקה לשלם כדי לרכוש מכונית מאותו סוג ומאותו מודל. אם לא ניתן למצוא בשוק מכונית כזאת, על הניזוקה לחפש מכונית אחרת, אשר צורתה וערכה מתקרבים ככל האפשר לסוג ולערך של רכבו לפני התאונה ורק אם נכשל אף ניסיון זה תהא היא רשאית לרכוש על חשבון המזיקה מכונית חדשה (ר' עניין מדינה, פס' 21 לפסק דינו של כבוד השופט בך; ר' גם ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 197/78 משה יורמן נ' אריה חרות, תשל"ט(1) 221 (1978)).

סיכומם של דברים הוא, כי גם מפסק הדין בעניין אוטומטיקה אליו הפנתה התובעת, וגם מההלכות הפסוקות בדיני הנזיקין אליהן פסק הדין מפנה כאמור עולה כי בתביעת נזיקין, רק מקום שלא ניתן לפצות את הניזוקה אלא בהטבת מצבה – רק אז ראוי שהתובעת תזכה בנזק שנגרם לה, ללא ניכוי הפחת.

בענייננו, מהתשתית הראייתית שלפניי הוכח מהו הנזק הממשי שנגרם לרכב המבוטח אצל התובעת – הוא מלוא שוויו של הרכב שהוכרז כאבדן גמור (שאגב - אף זאת במסגרת הטבה שהיטיבה התובעת עם המבוטחת מכוח תנאי הפוליסה, שהלוא עסקינן בשיעור נזק גולמי של 54.85% בלבד, כאמור בחוות דעת השמאי מטעם התובעת וההכרזה עליו כ"אבדן גמור" אף היא איננה מובנת מאליה בנסיבות – ר' עניין שומרה נ' מ"י לעיל. מאחר שלא הועלו לפניי טיעונים בעניין זה דברים אלו נאמרים על-ידי במאמר מוסגר בלבד). התובעת לא טענה וממילא גם לא הוכיחה שהפגיעה ברכב המבוטחת היתה כזו שמבחינת מאפייני הפגיעה, מאפייני הרכב המבוטח, מאפייני תנאי השוק ומצבו במועד התאונה ובסמוך לאחריה – היא פגיעה שלא אפשרה למבוטחת להשיב את המצב לקדמותו זולת באמצעות רכישת רכב חדש. בהתאם, שווי הרכב המבוטח עובר לתאונה מגלם את דמי הפיצוי המירביים שעל המזיקה לשאת בהם.

אשר על כן, ולאור ההלכה בעניין זה, על הנתבעים לשאת אך בגובה הנזק המוכח שנגרם בפועל, ובענייננו – אין לחייבם בתשלום אותו פער או הפרש בין שווי הרכב עובר לקרות התאונה לבין שוויו של רכב חדש מסוגו.

סיכום

התביעה מתקבלת אפוא בחלקה הארי, זולת אותו רכיב המגלם את פיצוי מבוטחת התובעת בגין "חדש תמורת ישן".

הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 69,572 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, אגרת בית משפט מלאה, ושכ"ט עו"ד בסכום של 9,500 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, התובעת תשלים את מחציתה השנייה של האגרה ככל שזו טרם שולמה – תוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ט, 18 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הפניקס חברה לביטוח בע"מ
נתבע: יואב נצר
שופט :
עורכי דין: