ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק טבצ'ניק נגד אליעזר סלהוב :

בפני כבוד ה שופט אבישי רובס

תובע

יצחק טבצ'ניק

נגד

נתבע
אליעזר סלהוב

פסק דין

1. התובע, הבעלים של נכס מקרקעין בשטח של 18.5 מ"ר ברחוב העצמאות 53 בקרית אתא, הידועים כגוש 11018 חלקה 71/19 ( להלן " החנות"), עתר בתביעתו להורות לנתבע, שהוא דייר מוגן בנכס, לפנות את החנות.

2. התובע טען, כי הנתבע ואחיו שכרו את החנות החל מיום 1.4.1988 בשכירות מוגנת, שמטרתה לגלנטריה, קונפקציה וביגוד. נטען, כי הנתבע לא החזיק מעולם בחנות וכי אחיו רחמים, הוא שהחזיק בחנות במשך שנים רבות וניהל בה עסק לממכר בגדים בשם " בגדי רינה" ולאחר מכן, עסק לממכר בגדים בשם " ספורט סלע".

לטענתו, במהלך שנת 2016 סגר רחמים את עסקו ונטש את החנות. כתוצאה מכך פקעה זכותו להחזיק בחנות כדייר מוגן והיה עליו להחזיר את החזקה בנכס לידי התובע. במקום זאת, תפס הנתבע חזקה בחנות, ללא רשות, והוא מחזיק בה כמסיג גבול לצורך עסק של ממכר כיפות ותשמישי קדושה. לחילופין, כך נטען, הנתבע איבד את זכותו כדייר מוגן, עקב שינוי מטרת השכירות ואי תשלום דמי שכירות החל מחודש ינואר 2017.

3. הנתבע טען, כי הסכם השכירות נחתם בין התובע לבין הנתבע ואחיו, כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד. השכירות החלה ביום 1.5.1988 ומטרתה, כפי שנרשמה בחוזה, היא גלנטריה, קונפקציה, ביגוד וכיוצ"ב.

לטענתו, החנות הוחזקה על ידי השוכרים ו/או מי מהם מאז תחילת יחסי השכירות המוגנת ועד היום. בין השנים 1988 - 1992 החזיק בה הנתבע, יחד עם אחיו עמנואל, וניהל בחנות עסק בשם " בגדי רינה". לאחר מכן החזיק בחנות האח רחמים סלע, שניהל במקום עסק בשם " ספורט סלע" ובהמשך ניהל במקומו הנתבע חנות לבגדי תינוקות ומתנות. החל משנת 2010 החזיק בחנות האח רחמים, שניהל במקום חנות ספורט ולאחרונה, החל מינואר 2017 מחזיק בחנות הנתבע ומנהל בה עסק לממכר טליתות, מפות, כיפות ומוצרי יודאיקה. הנתבע טען, כי הוסכם שהנתבע ו/או כל אחד מאחיו יכולים בכל עת לנהל כולם ביחד ו/או חלקם ו/או כל אחד מהם לחוד עסקים בחנות וכי הדבר מעולם לא השתנה.

הנתבע טען, כי הוא דייר מוגן בחנות מכח הסכם השכירות וכי השמוש שהוא עושה בנכס הוא בהתאם לתנאי החוזה. הוא כפר בטענה כאילו דמי השכירות לא משולמים. לטענתו, התובע היה מגיע לחנות כדי לקבל את דמי השכירות, אשר היו משולמים בשטרות פעם לחודש ופעמים על ידי מסירת מספר שטרות לחדשים הבאים. התובע נמנע מלקבל את דמי השכירות כפי שהיה נהוג בין הצדדים לאורך השנים. לטענתו, במסגרת שיחות טלפוניות, מסר לו התובע שיגיע לחנות כדי לקבל את דמי השכירות, אולם לא עשה כן. נטען, כי התובע, בחוסר תום לב, "בנה" טענה של אי תשלום דמי שכירות. עוד הוסיף הנתבע, כי התובע לא הודיע לו או למי מאחיו כי הוא מבקש לשנות מהנוהג הקיים וממילא, לא מסר להם את כתובתו לצורך תשלום דמי השכירות. הנתבע עתר, אפוא, לדחות את התביעה.

4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר יחיד ואילו מטעם הנתבע הוגשו תצהירו ותצהיריהם של מר עמנואל סלהוב ומר רחמים סלע - אחיו. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין.

דיון והכרעה

5. אקדים ואבהיר, כי במהלך דיון ההוכחות חזר בו התובע מטענותיו בנוגע לעילות הפינוי מכח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר ( שימוש במושכר בניגוד למטרה המוגדרת בהסכם) ומכח סעיף 131(1) לחוק ( אי תשלום דמי שכירות). הצדדים הגיעו לידי הסכמה, לפיה העילה היחידה שנותרה לדיון היא נטישה. הסכמת הצדדים קבלה תוקף של החלטה ( ראה עמ' 12 לפרוטוקול). בהתאמה, השאלה שבמחלוקת היא, האם נטש הנתבע את החנות והאם יש להורות על פינויו והחזרת החנות לידי התובע.

6. לצורך הכרעה בשאלה הנתונה במחלוקת, ראוי לפרט את השתלשלות העניינים ופרטי החוזים שנכרתו בין הצדדים במהלך השנים בנוגע לנכס.

7. אין חולק, כי במהלך השנים נכרתו בין הצדדים ( לרבות אלו שהצדדים נכנסו בנעליהם) מספר חוזים, אשר הקנו לשוכרים מעמד של דיירים מוגנים.

ביום 18.11.1968 נחתם הסכם דיירות מוגנת בין המנוח טוביה טבצ'ניק, סבו של התובע ( להלן " המנוח טבצ'ניק") לבין המנוח דוד סלהוב, אביו של הנתבע. הסכם זה לא הוצג על ידי מי מהצדדים, אולם אין מחלוקת על עצם כריתתו וכי הוא הקנה לשוכר מעמד של דייר מוגן. סוגיית תשלום דמי המפתח, אשר לטענת הנתבע שולמו על ידי אביו המנוח ( עמוד 22, שורות 4 - 34 לפרוטוקול), נותרה בלתי ברורה, אולם לטעמי אין היא רלבנטית לצורך הכרעה בתביעה. בהמשך, קבלה גב' רינה סלהוב, אימו של הנתבע, את זכויות הדיירות המוגנות בחנות ( ראה הפסקה השלישית בהסכם מיום 23.3.1988).

ביום 23.3.1988 נחתם הסכם נוסף בין מספר צדדים - המנוח טבצ'ניק כמשכיר, גב' רינה סלהוב ( אמו של הנתבע) כמחזיקה, הנתבע ואשתו ( גב' סלהוב תקוה), מר סלע רחמים ואשתו ( גב' סלע אסתר) ומר סלהוב עמנואל ואשתו ( גב' סלהוב פנינה) - סה"כ שישה שוכרים. בהתאם להוראות ההסכם, גב' רינה סלהוב הסכימה להעביר ללא תמורה את זכות הדיירות המוגנת לשוכרים, שהם בניה וכלותיה, והמנוח טבצ'ניק נתן את הסכמתו להעברה והתחייב לחתום עם המשכירים על חוזה שכירות מוגנת, שתנאיו יסוכמו בין המשכיר לשוכרים. מועד מסירת החנות לידי השוכרים נקבע ליום 1.4.1988, כאשר עד ליום זה התחייבה גב' רינה סלהוב לסלק את כל חובותיה, לרבות שכר דירה וארנונה.

המנוח טבצ'ניק ציין במבוא להסכם, כי הוא היה הבעלים הרשום של הנכס עד ליום 4.3.1975, אז הועברה הבעלות אל בנו, מר מנוח טבצ'ניק, בכפוף לכך שלמנוח טבצ'ניק תהיה הזכות הבלעדית, כל ימי חייו, לגבות דמי שכירות, להעביר זכויות שכירות ואחרות, ובכפוף לכך שמר מנוח טבנצ'יק יהיה מנוע, כל ימי חייו ( של) המשכיר, לעשות כל דיספוזיציה בנכס. הנתבע טען, כי יש להסיק מכך, שהמנוח טבצ'ניק ביקש לקבע את זכויות השוכרים בימי חייו, מחשש שמא בנו או מי אחריו יבחר להקשות את ידו עליהם ( ראה עמוד 21 שורה 34 - 39 ועמ' 22 שורות 1 - לפרוטוקול). אמנם, מדובר בנוסח סעיף שאינו שכיח, אולם אני סבור כי ההסבר שניתן על ידי הנתבע מרחיק לכת. המנוח טבצ'ניק אמנם העביר בשנת 1975 את הזכויות בנכס לבנו, אולם שימר לעצמו את הזכות ליהנות ממנו ולנהלו כל ימי חייו. סביר יותר להניח, כי סעיף זה במבוא להסכם נועד אך כדי להסביר מדוע המנוח טבצ'ניק, אשר העביר עוד בשנת 1975 את זכויותיו בנכס לבנו, הוא שחתום על ההסכם.

עוד באותו יום נחתם הסכם שכירות מוגנת בין המנוח טבצ'ניק לבין ששת השוכרים, ובכלל זה הנתבע, לפיו הושכרה החנות לתקופה של שנה החל מיום 1.4.1988 ועד 31.3.1989, בתמורה לדמי שכירות חודשיים של 100 ₪. מדובר בנוסח חוזה סטנדרטי של שכירות חופשית, אולם בצד המילים " חוזה שכירות" בכותרת ההסכם נרשם " מוגנת". מכל מקום, הצדדים אינם חלוקים על כך שמדובר בשכירות מוגנת. אין גם חולק כי במהלך השנים החזיקו השוכרים או מי מהם בחנות המושכרת והפעילו בה עסק תחת שמות שהתחלפו מעת לעת.

8. אקדים ואבהיר, כי המערך החוזי שהוצג על ידי הצדדים מקנה זכות דיירות מוגנת לשישה שוכרים - סלע רחמים, סלע אסתר, סלהוב עמנואל, סלהוב פנינה, סלהוב תקוה והנתבע. אלא, שתביעת הפינוי הוגשה כנגד הנתבע בלבד. התנהלות דיונית זו בה נקט התובע, בעייתית בפני עצמה, נוכח מהותה של עילת הנטישה ומשמעותה.

עילת הפינוי מחמת נטישת הנכס הוספה על ידי הפסיקה לעילות הפינוי המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר ( ראה ע"א 477/67 רבינוביץ ואח' נגד חיים ארגש כב(1) 309). הפסיקה קבעה באופן ברור, כי פסק דין של פינוי מחמת נטישה הוא קונסטיטוטיבי במהותו, קרי - רק בעקבות פסק הדין מגיעה לקיצה זכות השכירות של הדייר המוגן ( ראה דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה - 2017, בעמ' 125 - 126).

בע"א 264/76 מרקוס נגד " שלף" שותפות מוגבלת, פ"ד לא(2) 622, בעמ' 625 קבע בית המשפט כדלקמן:

"בדרך-כלל אין בעל-דין חייב להגיש את תביעתו נגד כל מי שיש לו אינטרס בענין הנדון; הלכת מעשה-בית-דין דואגת לכך שמי "שלא היה לו יומו" באותו הליך, אינו קשור להחלטה ולממצאים שנקבעו בה. לכן, לכאורה, אין פגם בהגשת התביעה דנן נגד בר-הרשות בלבד ובמסגרתה יפסוק בית-המשפט כענין שבשגרה - המחייב את בעלי-הדין המתדיינים בלבד - על מצבו של השוכר. אולם בשכירות מוגנת שונה המצב; כל עוד לא ניתן פסק-דין של פינוי נגד הדייר המוגן, זכות השכירות שלו שרירה וקיימת ועצם מציאותה של עילת פינוי נגדו אינה מעלה ואינה מורידה. לפסק-דין של פינוי יש אופי קונסטיטוטיבי, ולא דקלרטיבי, במובן זה שרק בעקבותיו מגיעה לקצה זכות השכירות של הדייר המוגן; עילת פינוי אינה אלא אמצעי שבעזרתו ניתן להשיג מבית- המשפט צו-פינוי... גם כאן נעשה נסיון לתקוף בעקיפין את זכות השוכרים במושכר. אולם נסיון זה דינו להיכשל שכן, כאמור, כל עוד לא ניתן פסק-דין של פינוי, שרירה וקיימת זכות השוכרים במושכר, ואין נפקא מינה אם בידי המשכיר להוכיח את קיומן של עילות פינוי למיניהן. התוצאה היא שכל עוד אין בידי המערער פסק-דין של פינוי נגד השוכרים, אין הוא יכול לתקוף את זכותם בעקיפין במסגרת הליך שהופנה נגד המשיבה בלבד ..." (ההדגשות שלי - א.ר. ראה גם ע"א 977/91 הועדה המקומית ירושלים נגד נוסייבה, פ"ד מו(5) 758).

נמצא, אפוא, כי גם אם הייתי מורה על פינוי הנתבע מהנכס נשוא התביעה, הרי שזכות הדיירות המוגנת של יתר השוכרים ( חמישה במספר) עדיין שרירה וקיימת ( כל עוד לא ניתן כנגדם פסק דין).

9. כפי שעולה מתצהיריהם של הנתבע והעדים מטעמו, אשר לא נסתרו בעניין זה, החל מיום 1.4.1988 ( אמנם נרשם בתצהירו של הנתבע "1.4.1989", אולם מדובר בטעות קולמוס) ועד ליום 31.12.1992 הוחזקה החנות על ידי האח רחמים, שניהל בה עסק בשם המסחרי " ספורט סלע".

החל מיום 1.1.1993 ועד ליום 31.12.1997 הוחזקה החנות על יד הנתבע ואחיו עמנואל, שניהלו בו עסק בשם " פרפר המשי" - חנות לבגדי ילדים ( ראה גם עדותו של הנתבע בעמ' 16, שורות 32 - 36 וכן, עמ' 17, שורה 12 לפרוטוקול).

החל מיום 1.1.1998 ועד ליום 31.8.2007 הוחזקה החנות על ידי הנתבע ואחיו עמנואל, שניהלו בה עסק בשם " בגדי רינה".

החל מיום 1.9.2007 ועד ליום 31.10.2016 החזיק בחנות האח רחמים.

החל מיום 1.11.2016 ואילך, הנתבע שב להחזיק בחנות והוא מנהל בו, כאמור, עסק למכירת תשמישי קדושה.

10. להשלמת הפן העובדתי אציין, כי מהראיות שהובאו בפני עולה, כי לאחר פטירתו של המנוח טבצ'ניק, לקראת אמצע שנות ה - 90' של המאה הקודמת, מונה עו"ד יוסף נחשון כמנהל עזבונו והוא שגבה את דמי השכירות מהנתבע ואחיו.

11. כאמור, הסכם השכירות המוגנת נוקב בשישה שמות שהם "השוכר" ולא נרשם כי מדובר בשוכרים " ביחד ולחוד". למרות זאת, אני מקבל את טענת הנתבע לפיה, כוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם היתה שלפחות מי מהם אמור להחזיק בנכס בפועל, משמע - החזקה ביחד ולחוד - כדי לקיים את תנאי ההחזקה בנכס לגבי כל יתר השוכרים.

ראשית, ברור כי המנוח טבצ'ניק ערך הסכם שכירות מוגנת עם שישה שוכרים, המוכרים לו היטב, והייתה ביניהם מערכת יחסים ארוכת שנים. היה בידי המנוח טבצ'ניק לבחור אחד מהבנים או זוג אחד ולכרות עימו בלבד הסכם שכירות מוגנת, אולם הוא בחר ביודעין ובמכוון לערוך הסכם שכירות עם שישה אנשים ( שלושה זוגות). יש בכך לחזק את הטענה, לפיה המנוח טבצ'ניק לא נתן חשיבות לשאלה מי מהם יחזיק בנכס ובלבד שלפחות אחד מהם יחזיק בו.

שנית, מדובר בנכס קטן ששטחו 18 מ"ר בלבד. ברור כי אין בו די מקום לצורך ניהול מספר עסקים בעת ובעונה אחת. מאחר ומדובר בשלושה זוגות שוכרים, סביר היה להניח מלכתחילה שלא יחזיקו את הנכס באותה עת יחדיו וינהלו בו עסק משותף.

שלישית, לאורך השנים שולמו דמי השכירות על ידי מי מהאחים, ללא קשר לשאלה מי מהם החזיק באותה עת בפועל בנכס וניהל בו את עסקו. כך למשל, במשך שנים שולמו דמי השכירות על ידי הנתבע ועמנואל, למרות שרחמים הוא שהחזיק בנכס וניהל בו את חנות הספורט. האחים דאגו אחד לשני ולמעשה, היו שותפים להחזקה הנכס, ולא משנה מי מהם החזיק בו בפועל וניהל בו את עסקו בכל נקודת זמן ( ראה עמו' 20, שורות 18 - 24 לפרוטוקול).

רביעית, וזה עיקר הדברים - לאורך השנים, לפחות עד לחודש יולי 1993 המנוח טבצ'ניק גבה את דמי השכירות וידע היטב מי מבין האחים מחזיק בנכס בכל נקודת זמן. המנוח טבצ'ניק נהג להגיע לנכס על מנת לגבות את דמי השכירות ( ראה עמ' 21, שורות שורות 35 - 36 לפרוטוקול) ועל פי נספחי תצהיר הנתבע, הוא חתם בעצמו על הקבלות בגין תשלום דמי השכירות, לפחות עד לחודש יולי 1993 ( ראה נספחים ב'1 ו - ב'2 לתצהיר הנתבע). בדומה, מנהל העיזבון, שנכנס בנעליו, גבה מהנתבע ואחיו את דמי השכירות וחזקה עליו שידע מי מהם מחזיק בנכס ( ראה נספח ג' לתצהירו של הנתבע). חרף העובדה שבמהלך התקופה הנ"ל ההחזקה בנכס התחלפה מפעם לפעם בין האחים, לא העלו המנוח טבצ'ניק או מנהל העיזבון טענה כלשהי בעניין זה. אם לא די בכך, התובע עצמו אישר, שהיה מודע לכך שההחזקה בנכס התחלפה מפעם לפעם בין האחים וכי נוהלו במקום מספר עסקים. למרות זאת, הוא לא העלה טענה כלשהי בעניין, בשונה מטענות בעניין דמי השכירות. יתירה מזאת, מכתבו של ב"כ דאז (עו"ד חי שוורץ) מיום 13.12.2007, במסגרתו הודיע כי התובע ירש את הנכס, מוען לכל אחד מהשוכרים על פי הסכם השכירות המוגנת משנת 1988 ולא הועלתה במסגרתו טענה כלשהי בנוגע להעברות החזקה בנכס או ל"נטישה" של הנכס. טענת התובע באותה עת היתה, שהשוכרים לא שילמו דמי מפתח ולכן, הם אינם שוכרים מוגנים והוא דרש מהם דמי שכירות ריאליים.

התנהגות הצדדים להסכם ( וחליפיהם) לאורך השנים מחזקת את המסקנה, כי הצדדים אכן הסכימו שהנכס יושכר לשוכרים המוגנים, ביחד ולחוד, ועצם התחלופה ביניהם בהחזקת הנכס, אינה מהווה " נטישה" שלו. ההחזקה בנכס יכולה לעבור לידיו של כל אחד מהשוכרים, וחוזר חלילה, מבלי שהדבר יהווה " נטישה" של הנכס על ידי האחרים, שאינם מחזיקים בו באותה נקודת זמן. מסיבה זו, לא העלה המנוח טבצ'ניק טענה כלשהי כלפי האחים האחרים , שעה שרחמים החזיק לבדו בנכס עד לשנת 1993 או שעה שהנתבע ועמנואל תפסו חזקה בנכס מאותה עת. בדומה, לא העלה מנהל העיזבון טענה כלשהי, שעה שהחזקה בנכס הועברה מידיהם של הנתבע ועמנואל לידיו של רחמים, בשנת 1997 , ואף התובע לא טען כנגד זכותם של האחים, למרות שידע על דבר העברות החזקה בנכס לאורך השנים. בשום שלב, מאז שנת 2007, לא העלה התובע טענה כלשהי בנוגע לזכויותיהם המוגנות של האחים ( מלבד רחמים), אשר לא החזיקו בנכס, אף שידע כי רק רחמים מחזיק בנכס באותה תקופה . בעלי הנכס וחליפיהם ראו בשוכרים גוף אחד, ללא קשר לשאלה מי מהם ישב בעסק במועד גביית דמי השכירות, מי שילם את דמי השכירות בפועל ואיזה עסק נוהל בנכס באותו מועד. התנהלות הצדדים, לרבות התובע, לאורך שנים ארוכות, מהווה גילוי דעת לאומד דעתם החוזי לפיו השוכרים כולם ביחד וכל אחד לחוד, זכאים להחזיק בנכס.

לפיכך, העברת החזקה בנכס בשנת 2007 לאח רחמים לא מהווה נטישה של הנתבע את הנכס וחזרתו של האחרון לנכס לצורך הפעלת עסקו בשנת 2016, אינה מהווה פלישה לנכס.

12. למעלה מן הצורך אזכיר, כי עילת הנטישה כוללת שני יסודות. האחד - יסוד פיזי עובדתי - לפיו, הדייר המוגן אינו מחזיק עוד בנכס והנכס פנוי למעשה. יסוד זה נבחן לפי מצב הדברים כפי שהתגבש במועד הגשת התביעה ( ראה ע"א 76/58 פרייאר נגד באומן ואח' יג 316). השני - יסוד נפשי - לפיו, הדייר נטש את הנכס ואינו מתכון עוד לשוב אליו - דהיינו, עזב על מנת שלא לשוב. יש המחלקים את היסוד הנפשי לשני יסודות משנה - כוונה לחזור ( רצון מצד הדייר) וסיכוי ממשי לחזור ( המתבטא באפשרות מעשית לעשות כן). כך או אחרת, הדרישה לעניין היסוד הנפשי היא רצון ממשי המלווה במעשים גלויים ( ראה לעניין זה ע"א 977/91 הועדה המקומית ירושלים נגד נוסייבה מו(5) 767). עוד קבעה הפסיקה, כי נטל ההוכחה אודות הנטישה מוטל על בעל הבית וכי כל ספק בנטישה פועל תמיד לטובת הדייר ( המ' 547/61 רוזין נגד מקולינסקי טז 541).

בענייננו - כפי שקבעתי לעיל, הרי שכוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם היתה שלפחות אחד מהם אמור להחזיק בנכס בפועל, משמע - החזקה ביחד ולחוד - כדי לקיים את חובת ההחזקה בנכס לגבי כל יתר השוכרים. התובע לא הוכיח כי החנות נסגרה או כי הנכס ננטש על ידי השוכרים ( או מי מהם) בשלב כלשהו. להיפך, הוכח כי לאורך השנים החזיקו השוכרים בנכס ברציפות. גם במועד הגשת התביעה פעל בנכס עסק המופעל על ידי הנתבע. אמנם, במהלך החקירה הנגדית הטיח ב"כ התובע בנתבע, כי בעל דוכן השווארמה שליד החנות מסר שהחנות סגורה, אולם הנתבע הכחיש זאת. מעבר לעובדה שמדובר בהרחבת חזית אסורה, שהרי התובע לא טען כי הנכס נטוש, סגור או ריק בעת הגשת התביעה, לא הובאה על ידי התובע ראיה כלשהי להוכחת טענתו. בהתעלם מהרחבת החזית, היה בידי התובע להביא לעדות את אותו בעל דוכן שווארמה או להציג ראיות ממשיות אחרות על מנת להוכיח כי הנכס אכן נטוש, אולם הוא לא עשה זאת. הלכה היא, כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658). המנעותו של התובע מלהביא ראיות שמצויות בהישג ידו פועלת לרעתו במישור זה. אני קובע, כי השוכרים, באמצעות הנתבע, מחזיקים בנכס, כפי שהחזיקו בו ברציפות לאורך כל השנים ולכן, היסוד הפיסי של עילת הנטישה לא מתקיים. יתכן, כי במידה והייתי מגיע למסקנה שהצדדים לא התכוונו לכך שדי בהחזקה של אחד השוכרים, כדי לקיים את תנאי ההחזקה בקשר ליתר האחים, ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, והנתבע נחשב היה כמי שנטש את הנכס ופלש אליו מחדש. אלא, שמצב דברים זה לא מתקיים בענייננו.

משלא מתקיים היסוד הפיסי של עילת הנטישה , הרי שמתייתר הצורך בדיון ביסוד הנפשי המצטבר. עם זאת אדגיש, כי עצם העובדה שהנכס הופעל על ידי האח רחמים ללא הגבלת זמן מראש, מאז שנת 2007, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את כוונת הנתבע לחזור בעתיד לנכס. יש לקחת בחשבון, כי מדובר באחים, אשר התנהלו לאורך השנים בהסכמה מלאה, השתתפו בתשלום דמי השכירות, אפשרו האחד לשני לנהל את עסקו בנכס כרצונו, עזרו אחד לשני ולא התחשבנו. עובדה היא, כי רחמים עצמו ניהל את עסקיו בנכס בשתי תקופות נפרדות ובהתאמה, גם הנתבע חזר להפעיל במקום את עסקו, לאחר שרחמים הפסיק את פעילות חנות הספורט. הנתבע התכוון לחזור לנכס אם יתאפשר לו לעשות כן ולאורך כל הדרך, קיים היה בידיו סיכוי ממשי ואפשרות ממשית לעשות כן נוכח מערכת היחסים בין האחים . לפיכך, לא מתקיים גם היסוד הנפשי.

13. סיכומו של דבר, הנתבע הוא דייר מוגן בנכס והוא לא נחשב כמי שנטש אותו. לפיכך, דין התביעה להידחות.

14. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ט, 14 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יצחק טבצ'ניק
נתבע: אליעזר סלהוב
שופט :
עורכי דין: