ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בני חלפון נגד רשות מקרקעי ישראל :

בפני כבוד ה שופטת ליאת הר ציון

המבקש (נתבע שכנגד)

בני חלפון

נגד

נתבעת (תובעת שכנגד)

2. רשות מקרקעי ישראל

החלטה

בפני שתי בקשות: בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות, וכן בקשה למחיקת חלק מתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידי המנהל.

הבקשה לדחייה על הסף בשל התיישנות

במסגרת הליך זה הגיש המבקש תביעה כספית בשל הנזק הכספי שנגרם לו, לטענתו, בעקבות מצגי שווא שניתנו לו על-ידי המנהל, התובע שכנגד, והמועצה האזורית עמק חפר, במשך שנים בקשר לחוות סוסים שהפעיל בעבר. המבקש פונה על ידי התובע שכנגד במהלך שנת 2011 מחוות הסוסים. לטענתו, כתוצאה ממצגי השווא, נגרם לו נזק כספי המשקף את אבדן הרווחים מאי הפעלת החווה.

בהחלטתי מיום 3.6.2018 קבלתי את טענות הנתבעות כי יש מקום לדחות את התביעה על הסף מטעמים של מעשה בית דין. נותר לדון בתביעה שכנגד אשר הגיש המנהל כנגד המבקש. בתביעה שכנגד עותר המנהל לתשלום דמי שימוש עבור חוות הסוסים. מתצהיר עדות ראשית אשר הוגש על ידי המינהל עולה כי מבוקש לחייב את המבקש בגין דמי שימוש שלא שולמו על ידיו בעת שימוש בחוות הסוסים, במהלך השנים 1998 עד שנת 2011.

אכן, חלקם של המועדים עליהם מושתתת התביעה שכנגד בגינם מבוקש לחייב את התובע שכנגד מאוחרים 7 שנים להגשת התביעה. התביעה הוגשה על ידי המנהל בחודש 2016 . יש לציין כי המנהל הגיש את התביעה לאחר שהמבקש הוסיף את המנהל כצד להליך אשר הוגש מלכתחילה כנגד המועצה האזורית עמק חפר.

לטענת המנהל, המבקש לא יכול לטעון כנגדו התיישנות, משני טעמים העיקריים:

האחד, לאור סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן :" חוק ההתיישנות") אשר קובע:

תביעה שכנגד וקיזוז
4". בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות"

לטענת המנהל, מאחר שתביעתו הכספית של המבקש ( שנדחתה כאמור) התייחסה למועדים המוקדמים לתקופת ההתיישנות, והמנהל לא טען לכך במסגרת הגנתו, הרי שמכח סעיף 4 לחוק ההתיישנות הרי שהמבקש מנוע מלטעון כי התביעה שכנגד מטעם המנהל התיישנה.

המבקש אינו חולק על תחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, ואולם, בבקשתו טוען כי משנדחתה התביעה העיקרית שהגיש על הסף, וכאשר התביעה שכנגד שהגיש המנהל איננה יותר תביעה שכנגד אלא תביעה עצמאית ונפרדת, הרי שנשללה הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות. על כן, טוען המבקש טענת התיישנות בכל הנוגע לסכומים הנתבעים ממנו אשר התיישנו עד שנת 2009.

המנהל בתגובתו טוען כי יש לקבוע כי ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות חל גם בהינתן שהתביעה העיקרית נדחתה על הסף, ואין מקום להבחנה אותה עורך המבקש.

שנית, המנהל טוען כי המבקש התחייב לתשלום הסכומים בפסק דין שאישר את הסכמת הצדדים ביום 3.7.2008 בבית המשפט המחוזי מרכז בהליך ע"א 1421-01-08. ועל כן, תקופת ההתיישנות על פסק דין זה היא 25 שנים.

כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי יש לדחות את טענת המבקש, וזאת לאור פסק הדין בהסכמה אשר ניתן ביום 3.7.2008, אליו הפנה המנהל כאמור. אזכיר את הרקע לפסק הדין הנ"ל: בפסק דין זה ערער המבקש על פסק הדין שניתן כנגדו על ידי בית המשפט השלום לפינוי חוות הסוסים.

עולה כי הצדדים הגיעו להסכמה בפני בית המשפט המחוזי שדן בערעור לפיה:

"הגענו להסכמה שעל פיה הערעור יידחה ללא צו להוצאות, תינתן ארכה לביצוע פסה"ד עד ליום 31.7.09 . המערער יסדיר את דמי השימוש למשיב בגין העבר ועד ליום הפינוי. היה והמשיב יגיע להסכמה אחרת עם המערער, אפשר יהיה לבטל את פסהד עד ליום 31.7.09 ימסור המערער למשיב את החזקה במקרקעין , כשהם פנויים מכל אדם, מבנה, מתקן או מחוברים אחרים, ובאם לא יעשה כן, יהא המשיב רשאי לפנותם בעצמו על חשבון המערער. אנו מבקשים לאשר את ההסכמה וליתן לה תוקף של פסד"

מכאן עולה כי ביולי 2008 המבקש מודה בהתחייבותו להסדיר ולשלם את חובותיו לתשלום דמי שימוש ביחס לשנים 1998 ועד מועד מתן ההסכמה ( קרי 2008) וכן עד מועד 31.7.09 ככל שיישאר בחווה, בגין השימוש שנעשה בחוות הסוסים. המנהל נתן למשיב ארכה לפינוי ולהסדרת התשלום בגין חוב עבר ועד מועד הפינוי המוסכם ( הנדחה).

לטענת המנהל מכח פסק הדין קמה עילה לחיוב המבקש ועל כן לא קמה התיישנות ביחס למועדים הנטענים. המנהל כאמור מפנה להסדר הקובע כי התיישנות פסק דין תקום כעבור 25 שנים

המבקש טען כי יש לראות בתביעת המנהל כתביעה בגין הפרת הסכם ( שקיבל תוקף של פסק דין), ולכן ככל שנמנה 7 שנים ממועד ההסכמה, עולה כי היה על המנהל להגיש תביעתו עד אוגוסט 2015, ועל כן ביחס לחלק ניכר מהתקופה קמה התיישנות.

אכן, עולה שאלה האם יש לראות בפסק הדין כיוצר עילת תביעה נפרדת מכוח התחייבות המבקש לתשלום הסכום ( שאז יחול הסדר התיישנות של 25 שנים) (ר' סעיפים 31 ו-32 לתגובת המנהל), או האם יש לראות בפסק הדין כמאשר הסכמה חוזית אליה הגיעו הצדדים, אשר המנהל טוען להפרתה ( שאז חל ההסדר התיישנות של 7 שנים). ר' בהקשר זה הפסיקה אשר הובאה על ידי המבקש בתגובה לתשובה בענין ע"א 10148/05 תדי נ' ברכה כץ שיבאן; תא (מחוזי מרכז) 11860-10-09 נגד נ' עירית ראש העין שם נפסק: "סעיף 6 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע את תחילתה של תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדת עילת התביעה. עילת התביעה הנטענת בענייננו הינה הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, המזכה את התובעים בפיצוי כספי. המועד שבו נולדה העילה הוא מועד ההפרה, שכן במועד זה קמה לתובעים הזכות לפיצוי ויש בידם "כוח תביעה קונקרטי" [א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהד' עשירית) ....

איני נדרשת להכריע בשאלה זו מאחר שגם אם תתקבל טענת המבקש, לפיה יש לראות בפסק כנותן תוקף להסכמה החוזית, ועל כן חלה תקופת התיישנות של 7 שנים, הרי שהתביעה לא התיישנה.

כאמור, הצדדים קבעו כי "תינתן ארכה לביצוע פסה"ד עד ליום 31.7.09. המערער יסדיר את דמי השימוש למשיב בגין העבר ועד ליום הפינוי"

כבוד השופטת גרסטל התייחסה להסכמה זו וקבעה בה"פ ( מרכז ) 5840-05-10 ש(במסגרתו ביקש המבקש להורות על ביטולו של הסדר הפשרה מיולי 2008) כי " על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה ... ביום 3.7.2008 ניתן בהסכמה פסק דין בערעור שלפיו יידחה הערעור והמערער הוא המבקש בעניינו , יפנה את המקרקעין עד ליום ה- 31.7.9 , ועד למועד הפינוי ישלם למינהל את דמי השימוש הראויים". (סעיף ג' לפסק הדין) (אציין כי כבוד השופטת גרסטל דחתה את הבקשה לבטל את פסק הדין. ערעור שהוגש פסק דינה נמחק).

עולה מפסק הדין בהסכמה שניתן על ידי הצדדים, כי על המשיב להסדיר את חוב דמי השימוש עד ליום הפינוי הנדחה. יום הפינוי יועד ליום 31.07.09, ומכאן ככל שהמבקש לא עמד בהתחייבותו בהתאם להסכמה זו, קמה למנהל הזכות לתבוע את המבקש ביחס להפרת התחייבותו בעילה חוזית, למשך שבע שנים ממועד זה, דהיינו עד יום 31.7.2016. מכאן שהתביעה לא התיישנה. היינו. התגבשות עילת התביעה נוצרה ב31.07.09 במועד בו נדרש התובע לפנות את החווה ולשלם את דמי השימוש שעליהם לא הייתה מחלוקת כי נדרש לשלם כהסכמתו.

כלומר, המבקש אינו יכול לטעון להתיישנות ביחס לדמי שימוש משהסכים להם ב-2008 וידע כי נדרש לעמוד בחיובים אלה ב-2009.

זאת ועוד, מאחר שהמנהל הסכים ליתן ארכה נוספת למבקש לשהות במקרקעין עד יום 31.07.09, ולהסדיר את תשלום דמי השימוש, הרי שהמבקש אינו יכול לטעון כי המועד הרלוונטי לגיבוש עילת התביעה ביחס לדמי השימוש, הוא מועד ההסכמה, שהרי ניתנה ארכה למבקש כאמור. ככל שהמנהל לא נקט בהליכים כנגד המבקש במהלך פרק זמן שבין מועד ההסכמה למועד הפינוי המוסכם לגביית דמי השימוש, הדבר לא יכול לשמש לו לרועץ כעת.

אשר על כן, עולה כי תביעת המינהל בגין סכומים אלה לא התיישנה ( תביעת המינהל הוגשה ביום 3.7.16).

אכן, עולה טענת שיהוי מצד המבקש שיש מקום לבררה במסגרת הליך.

מצד אחד, עולה כי המנהל והמבקש המשיכו לנהל הליכים משפטיים ביחס לשאלת הפינוי, וזאת עד לפינוי הנכס בשנת 2011.
מהצד האחר, המבקש לא שילם את התחייבותו לדמי השימוש על אף ששהה בחוות הסוסים משך שנים ועל אף הסכמות אליהם הגיעו הצדדים כאמור.

המבקש טוען כי הובטח לו כי יהיה ויתור על החוב. על מנת לטעון טענה זו יש לעמוד בנטל מוגבר.

המנהל טוען בתצהירו כי פנה למשיב במכתב בשנת 2010 , אולם בפועל עולה כי הוגשה תביעה רק בעקבות תביעת המבקש כנגד המנהל.

שאלות אלה הנוגעות לטענת השיהוי, הן שאלות כרוכות בירור עובדתי ומשפטי, והן תתבררנה במהלך ההליך.

לאור מסקנתי כי לא קמה התיישנות ביחס לחיובי המינהל, מתייתר הדיון בסעיף 4 לחוק ההתיישנות.

אשר על כן, אני דוחה את בקשת המבקש לדחייה על הסף עקב התיישנות.

הבקשה למחיקת סעיפים מתצהיר עדות ראשית של מצהיר המנהל

המבקש עתר למחיקת סעיפים מתוך תצהיר עדות הראשית של המנהל הנוגעים לטענות שנטענו בתצהיר ביחס לשטח שהיה מוחזק על ידי המבקש בחוות הסוסים. כך, ביקש המבקש למחוק נספחים שצורפו לתצהיר העדות הראשית ( העתקי תשריטים), וכן למחוק את חלופה ב' וג' לחוות הדעת ובתחשיבה.

לטענת המבקש, קיים מעשה בית דין באשר לשטח שהיה מוחזק על ידי המבקש - 2.66 דונם על פי החוזה המחוזי. המבקש מפנה לע"א 7399/10 – החלטת בית המשפט העליון בבקשה לסעד זמני בערעור שם נכתב :

" בשנת 1996 התקשר המבקש עם המשיב בחוזה הרשאי זמני לשימוש במקרקעין בשטח של כ- 2.6 דונם, ביישוב חבצלת השרון לשם הפעלת חוות סוסים"

איני מקבלת את טענת המבקש. אחד התנאים לקיום הכלל דבר השתק עילה ו/או פלוגתא הוא קביעת ממצא חיובי בפלוגתא והכרעה בפלוגתא אשר חיונית לתוצאה הסופית, ובמקרה של השתק עילה המדובר בתביעה שנדונה לגופה והוכרעה על ידי בית המשפט המוסמך והתביעה השנייה מבוססת על אותה עילה.

אני סבורה כי אין לראות באמירה בפסק הדין בהחלטה אשר ניתנה במסגרת בקשה לסעד זמני בתקופת ערעור כהכרעה לעניין השטח המוחזק על ידי המבקש.

זאת ועוד, עיון בהליכים שנוהלו על ידי הצדדים במשך השנים, מעלה כי יש מקום להפריד בין השטח שהוקנה למבקש בהסכם לעומת השטח שלטענת המנהל ו/או המועצה בפועל עשה בו שימוש.

בהקשר זה יש להפנות לעתמ ( מחוזי ת"א) 2058/08 חלפון נ' מועצה אזורית עמק חפר אליו הפנה המינהל שם קבע בית המשפט " אין גם ספק שהעותר ( הנתבע) הרחיב את שטח המתחם מעבר לאותו גרעין מאושר, ככל הנראה, בנה בו בנייה בלתי מותרת... לי נראה שהרשויות שינו טעמן כלפי העותר בגלל שזה ראה לפלוש את מעבר לשטח שהוקצה לו ולבצע עבירות בנייה בלתי חוקית בשטחים אלה הפקת ההרשאה מטעמים של עצירת הפלישה ועצירת הבניה הבלתי חוקית נראית לי טעם ענייני וראוי " .

המנהל היה צד להליך זה.

אין ספק כי קביעה זו של בית המשפט המחוזי באותו הליך מחזקת את המסקנה לפיה המבקש אינו יכול לטעון כי קיים מעשה בית דין ביחס לכך.

סופו של דבר

אני דוחה את טענות המבקש.

לפנים משורת הדין, שאלת הוצאות תידון במסגרת פסק הדין הסופי.

המבקש יגיש חוות דעת שמאית מטעמו בתוך 60 ימים.

המזכירות תשלח העתק של ההחלטה לבאי כח הצדדים.

.

חתימה

ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ט, 12 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בני חלפון
נתבע: רשות מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: