ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע"י ב"כ עוה"ד אופיר כהן נגד באמצעות פרקליטות מחוז חיפה :

לפני כבוד השופטת ברכה בר-זיו

התובעים:

.1 עז המנוח סאלח סלימאן אבו יוסף ז"ל (המנוח)
.2 סלימאן אבו יוסף
.3 גמאל אבו יוסף (המנוח)
.4 מוחמד אבו יוסף
.5 נגיב אבו יוסף
.6 יוסף אבו יוסף
.7 כמאל אבו יוסף
.8 עלי אבו יוסף
ע"י ב"כ עוה"ד אופיר כהן ואח'

נגד

הנתבעים:
.1 מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)
ע"י ב"כ עוה"ד מאי מאור

.2 הימנותא בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד חובב ביטון ואח'

פסק דין

1. התובעים הגישו נגד הנתבעות תביעה לפסק דין הצהרתי ולתיקון הרישום לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר.

2. התובעים הם יורשיו של המנוח סאלח סלימאן אבו יוסף ז"ל (להלן: "המנוח").
הנתבעת מס' 1 היא "מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל" (היום "רשות מקרקעי ישראל") (להלן: "המינהל").
הנתבעת מס' 2 היא חברת הימנותא בע"מ (להלן: "הימנותא").

3. ביום 27.11.66 ניתן פסק דין בתיק הסדר 109/ירכא לפיו נרשמו חלקות כדלקמן:

חלקה 43א בגוש 18898 נרשמה על שם צאלח סלימאן אבו יוסף (המנוח).
חלקות 32א ו-32ב בגוש 18909 נרשמו על שם המינהל קטע מס' I מתוך חלקה 7 בגוש 18909 נרשם על שם צאלח סלימאן אבו יוסף (המנוח).
קטע מס' II מתוך חלקה 7 בגוש 18909 נרשם על שם המינהל .
4. ביום 16.4.77 נחתם הסכם חליפין בין הימנותא לבין המנוח (להלן " הסכם החליפין") לפיו הימנותא התחייבה להעביר על שם המנוח 5880/13164 חלקים מחלקה 62 בשטח של 5.8 דונם ובתמורה התחייב המנוח להעביר להימנותא את חלקה 7 בגוש 18909 בשטח של 14.218 דונם ואת חלקה 43 בגוש 18909 בשטח של 6.619 דונם.

5. בכתב התביעה טענו התובעים כי לא יעלה על הדעת כי המנוח היה מסכים לוותר על שטח של 21 דונם קרקע מסוג "מזרע", שנרשמה על שמו בהליכי ההסדר ובתמורה היה מסכים לקבל רק 5.8 דונם קרקע סלעית. לטענתם, די בעובדות אלה כדי להראות את כוונת העושק והמירמה על פי הסכם החליפין.

התובעים הוסיפו וטענו כי המנוח היה חולה במחלקות רבות, לרבות פרקינסון, כי לא ידע קרוא וכתוב בעברית וכי לא הוסברו לו פרטי עיסקת החליפין והוא נאלץ עקב לחצים, והבטחות לחתום על הסכם שמקפח אותו.

כמו כן טענו כי ההסכם כלל לא בוצע ולא הועברה על שמו של המנוח הקרקע החילופית.

התובעים טענו כי נודע להם על הסכם החליפין רק לאחרונה. המנוח נפטר בשנת 1989 ורק לאחר שגם בנו מאג'ד נפטר גילה בנו של מאג'ד ז"ל בין חפציו את ההסכם. בנסיבות אלה טענו התובעים כי נפסק מרוץ ההתיישנות.

התובעים טענו כי יש לראות בהסכם החליפין ככזה שנערך במירמה ובעושק תוך ניצול מצוקתו של המנוח, מצב בריאותו וחולשתו השכלית והרוחנית וכי הוכחה תרמית כלפי המנוח.

6. המינהל טען כי יש לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות ו/או שיהוי ולחילופין ביקש לדחותה לגופה. המינהל טען כי אין כל בסיס לטענות התובעים בכלל וטענת המרמה בפרט.

המינהל צרף לכתב ההגנה חילופי מכתבים בין הימנותא לבין המנוח.

7. גם הימנותא טענה כי תביעת התובעים התיישנה , לאחר שהסכם החליפין נחתם בשנת 1977 ומרוץ ההתיישנות הסתיים בשנת 1984, ובכל מקרה עובר להגשת התביעה.

לגופו של ענ ין טענה הימנותא כי ניהלה עם המנוח משא ומתן בסופו הגיעו הצדדים להסכם החליפין, שביטא את רצונותיהם של שני הצדדים , וכי למנוח היה אינטרס בביצוע העיסקה מאחר והמקרקעין שקיבל בתמורה היו זמינים לבניה, קרוב למרכז הכפר בעוד שהמקרקעין שהעביר להימנותא היוו שמורת יער רחוקה מהישוב.

הימנותא טענה כי עמדתו של המנוח לביצוע העיסקה לא נבעה מכל לחץ בלתי הוגן, לא מניצול מצב כלשהו ולא מהטעייתו וכי הנתבעים לא רימו את המנוח, לא הפעילו עליו כל לחצים, לא עשקו אותו ולא כפו עליו את העיסקה.

הימנותא גם טענה כי במועד המשא ומתן וביצוע העיסקה עם המנוח, היה המנוח כ שיר להתקשר בעיסקה, ואף היה מיוצג על ידי עורך דין.

8. נוכח טענת ההתיישנות נקבע הדיון בשלב ראשון לשאלה זו בלבד.

9. מטעם התובעים הוגשו הראיות כדלקמן:

9.1 המצהיר מאג'ד ג'מאל או יוסף, בנו של התובע סלימאן אבו יוסף ונכדו של המנוח הצהיר (ת/1) כי אביו המנוח ג'מאל נפטר בשנת 2013 ורק 3 שנים לאחר מותו הוא מצא תיק מזוודה מדגם דיפלומט וכאשר פתח את התיק יחד עם אחיו ראה שם מסמכים שהיו שייכים לסבו המנוח. לאחר גילוי המסמכים הוא העבירם לאח של אביו יוסף סאלח אבו יוסף. הוא הוסיף כי התובעים היורשים לא ידעו על תוכן המסמכים לפני שמסר אותם ליוסף סאלח אבו יוסף וידוע לו כי אחרי גילוי המסמכים דודו החל לבדוק את הענין ופנה לעו"ד כהן על מנת לברר את הנושא.

9.2 בחקירה נגדית אישר העד כי אביו ג'מאל ז"ל היה יד ימינו של המנוח וכי הוא גם זה שכתב בשמו של המנוח את המכתבים להימנותא. לעד הוצג מכתב מיום 12.3.77 שנכתב בכתב יד והעד אישר כי מדובר בכתב יד של אביו המנוח .

9.3 המצהיר יוסף סאלח אבו יוסף , בנו של המנוח, הצהיר (ת/2) המנוח היה אדם מבוגר בן 69 בזמן פטירתו , וכי המנוח סרב בתוקף להצעות של הימנותא לעשות חליפין בנוגע לחלקות נשוא ההסדר משנת 1966 מאחר וחלקות אלה שימוש לפרנסת משפחתו.

המצהיר טען כי בלית ברירה ובלחץ כבד מצד אנשי הימנותא אשר ניסו בכל כוח ולחצו עליו להעביר את החלקות, נכנע המנוח בסופו של דבר וחתם על הסכם החליפין, כאשר תמורת החלקות שנרשמו על שמו בשנת 1966 קיבל רק שטח של 5.8 דונם, שנאמר כי יעודו לבניה, והתברר כי באותם ימים לא היה לבניה אלא היה שטח סלעי בלבד.
המצהיר טען כי ככל הידוע לו המנוח חתם על הסכם החליפין בשנת 1977 שלא מרצונו הטוב. לטענתו עיון במסמכים עליהם חתם המנוח מראה מרמה , וכי ההסכם לא העניק למנוח תמורה מלאה אלא חלקית בלבד כאשר תמורת 3/4 מהחלקות המעובדות שהיו בבעלותו קיבל רק 5.8 דונם בגוש 1888 קרקע סלעית ולא לבניה, כפי שהובטח לו.
לטענת המצהיר הסכם החליפין התגלה להם לאחר פטירת אחיו גמ'אל ז"ל , אשר החזיק את המסמכים במזוודה שהיתה באחד מארונותיו, ורק אז התגלה להם עומק המרמה והעושק מצד הימנותא.לטענתו אחיו ג'מאל נפטר בשנת 2013 והמסמכים שלמיטב ידיעתו נמצאו במזוודת ג'ימס בונד רק שלוש שנים לאחר מותו מאחר וככל הידוע לו בנו הבכור של אחיו המנוח לא יכול היה רגשית ונפשית לפתוח את הארון ולראות מה יש בתיק.
המצהיר טען כי ילדי המנוח היו זקוקים לשטחי בניה אך הימנותא הפרה את התחייבויותיה ואת הסכם החליפין.
המצהיר חזר שוב ושוב וטען כי ככל הידוע לו חתימתו של המנוח הושגה במרמה מבלי שהמנוח ידע קרוא וכתוב , מה שגם שחתימתו היתה ללא אישור בניו או עדים אחרים. בשנת 1977 הוא היה בן 23 וככל שהיו מבקשים ממנו יכול היה להיות עד להסכם.
המצהיר טען כי לפני החתימה על הסכם החליפין הסתירה הימנותא את עובדת ההסכם ויפוי הכח מידיעת בניו של המנוח.
המצהיר טען כי המנוח לא היה מיוצג על ידי עורך דין ואילו אכן היה מיוצג הדבר היה צריך להופיע בהסכם ולרשום את שמו או לפחות היה על עורך הדין להודיע לבניו שהוא מייצג את המנוח . ככל שחתם בפני הנוטריון הציבורי נדרש לכך אישור או חתימה של עדים.
המצהיר טען כי על פי יעוץ משפטי שקיבל יש לספור את ההתיישנות רק ממועד גילוי המסמכים בביתו של אחיו המנוח, אשר נמצאו כשנתיים לאחר מות האח.
המצהיר טען כי על פי יעוץ שקיבל המרמה מוכחת מכך שהמנוח קיבל 5.8 דונם בלבד תמורת 21.5 דונם קרקע מעובדת שהעביר להימנותא.
המצהיר טען כי על פי יעוץ משפטי שקיבל מבא כוחו וחוות דעתו של האחרון, הופסק מרוץ ההתיישנות היות הם לא ידעו כתובעים קודם לכן על קיום המסמכים או על ענין המרמה והעושק אשר התגלו רק כ- 3 שנים לאחר פטירת אחיו גמ'אל ז"ל.
המצהיר טען כי על פי יעוץ משפטי שקיבל אין לתת תוקף ליפוי הכח עליו חתם המנוח מאחר וחסרות חתימות מזהות של שני עדים מזהים ויתרה מזאת על פי מסמך נוטריוני דרושה הוכחת תמורה ובמקרה זה אין כל תמורה (לפחות לגבי חלקה 7 בת 14 דונם).
המצהיר טען עוד כי מהמסמכים שנמצאו בתיק עלה כי המנוח פנה מספר פעמים להימנותא וביקש לקיים את התחייבותו בהעברת השטח שהובטח לו 5.8 דונם לבניה , אך הוא לא זכה לתשובה, וכי מכתבים אלה, מהשנים 1980, 1981, 1982 ו- 1983 התגלו רק בתיק המסמכים שנמצא אצל אחיו המנוח. התנהלות זו של המנוח מראה שערך ברורים ולמד לדעת כי השטח שהובטח לו לא מיועד לבניה והתנהלות הנתבעים היא הוכחה למרמה כלפי המנוח .
המצהיר טען ככי על פי יעוץ משפטי שקיבל מבא כוח בשנת 1985 אושר השטח לבניה והימנותא העבירה על שמה את השטח של החלקות בגוש 18909 (21 דונם) ואילו השטח שהיה מיועד למנוח הועבר על שמו רק לאחר פטירתו בשנת 1989 על ידי היורשים.

9.4 בחקירה נגדית הוא אישר כי אחיו המנוח ג'מאל היה מורה וידע קרוא וכתוב בעברית.לדבריו, המנוח היה נעזר בו והוא גם כתב מכתבים עבור המנוח.

העד נשאל אם ידע על העיסקה שעשה המנוח והשיב: "אני יודע שאמא היתה מספרת לי שאבא נסע לנצרת כי רוצים לעשות איתו עיסקה והיו שולחים אנשים לבית, היו דופקים לו בדלת. אמא היתה מספרת לי הכל".

לשאלה "אני אומר לך שאמא שלך סיפרה לך את זה לפני הרבה שנים ולא אחרי שג'מאל מת" השיב העד: "נכון. אבל את תוכן העיסקה לא ידעתי. בשנת 1977 הייתי עובד עם מקורות בגבול הצפון יוצא לעבודה בשש וחצי. התארסתי בשנת 1978 והתחתנתי בשנת 1979. לא היה לי זמן להתעסק עם זה. כל הסיפור הזה של אבא שלי. אני היום יושב על ספסל בביהמ"ש. האם הבנים שלי יודעים איפה אני?...כשאני עושה עיסקה אני גם לא מערב את הבן שלי".

לשאלה מהיכן הוא יודע שהנתבעים הפעילו לחץ על המנוח השיב "אמא היתה מספרת ששלחו נציגיםהביתה" ולשאלה מתי סיפרה השיב כי זה היה לפני שעשו את העיסקה. הוא הוסיף כי הבטיחו לאביו שיתנו לו עורך דין כי לא היה לו כסף ועל החוזה אין חתימה של עורך דין או של אחיו.

11. מטעם המינהל הצהירה פטריסיה פרץ , ראש צוות חליפין רכישות והפקעות ברשות מקרקעי ישראל (נ/1) . לטענתה, מבדיקת תיק המסמכים במינהל עולה כי ביום 18.10.76 אושרה בועדת הרכישות והחליפין במינהל הצעה לנהל מו"מ עם המנוח ביחס של 1:5. המנוח הוזמן לשיחה במינהל במסגרתה ביקש לקבל מקרקעין לפי יחס של 1:4. ביום 2.12.76 נדונה בשנית הצעתו ואושר לנהל עימו מו"מ לעריכת הסכם חליפין ביחס המבוקש על ידו – 1:4.

המצהירה צרפה לתצהירה חילופי מכתבים עם המנוח משנת 1976 (6 מכתבים) ומשנת 1977, כאשר בשנת 1977 שלח המנוח מכתב במסגרתו ביקש לקבל מידע מדוע הבעלות נרשמה על שם הימנותא במקום על שם מדינת ישראל.

בהמשך צרפה התכתבויות נוספות עם המנוח משנת 1977 משנת 1981 ומשנת 1982.

לדבריה, מחליפת המכתבים לא קיימת אינדיקציה או עדות לכך שהמנוח נעשק או רומה אלא להיפך, עולה מהם במפורש כי המנוח היה מעוניין בעיסקה.

בתשובה לב"כ התובעים השיבה העדה כי לא טיפלה בעיסקת החליפין .

לשאלה מי החזיק בחלקה בשנת 1977 השיבה העדה כי החלקות היו מוחזקות על ידי המנוח, אך אין לה ראיות לכך.

12. מטעם הימנותא הצהיר עו"ד אברהם היללי, אשר היה מנהל אגף המקרקעין בקרן הקיימת לשיראל ובהימנותא (נ/2) ומתוקף תפקידו טיפול בכל ענייני המקרקעין , לרבות רכישתם בכסף או בחילופי קרקע. בין היתר הוא טיפל בתוקף תפקידו גם בעיסק ת החליפין נשוא התביעה, וחתימתו מצויה על שטרי המכר.

המצהיר ציין כי בשנת 1977 נוהלו מגעים בין המינהל בשם הימנותא והקרן הקיימת לבין המנוח סאלח ובסופם הם התקשרו ביום 10.4.77 בהסכם חליפין בנוגע למקרקעין המצויים בסביבת הישוב ירכא. למיטב ידיעת המצהיר העיסקה ביטאה את רצונם של שני הצדדים ונעשתה ללא כל לחץ , מרמה או השפעה בלתי הוגנת.
למיטב זכרונו של המצהיר המנוח היה כשיר פיסית ומנטלית להתקשר בעיסקה, בניגוד לטענת בנו ולמיטב זכרונו המנוח התנהג כאדם שיודע מה הוא רוצה ולא ניכרה בו כל התנהגות חריגה. הוא הכיר את המנוח הן במועד העיסקה והן לאחר מכן בכל הליף שהיה צריך לעשות כדי להשלים את העיסקה.

לדבריו, ניתן ללמוד על רצינות העיסקה גם מהעובדה שהמנוח חתם בפני הנוטריון הציבורי בעכו והנוטריון אישר כי החתימה נעשתה מרצונו החופשי.בנוסף הדבר נלמד מהמסמכים ומהתכתבויות .כמו כן המנוח היה מיוצג בעיסקה על ידי עוה"ד יוסף אסעד חלבי.

המצהיר גם טען כי ניתן ללמוד מהתנהלות המנוח שנים לאחר העיסקה על הבנתו את העיסקה והיותה מקובלת עליו כאשר בשנת 1983 הוא הגיש התנגדות לתכנית מתאר מאחר ולא היה מרוצה מהוראותיה ביחס למקרקעין שקיבל. בד בבד פנה להימנותא וביקש להשלים את הרישום. לטענתו, העובדה ש- 6 שנים לאחר מועד העיסקה המנוח היה מעוניין בהשלמתה מלמדת שהעיסקה נעשתה מרצונו והוא היה מעוניין ביישומה.

המצהיר טען כי העיסקה היתה הוגנת והגיונית וכי המנוח קיבל תמורה מלאה עבור הקרקעות המוחלפות.

בסוגיית ההתיישנות טען המצהיר כי למיטב ידיעתו וזכרונו כל הנסיבות הרלבנטיות לתביעה, דהיינו כל עילות התביעה, היו ידועות לבניו של המנוח, הן בחייו והן בסמיכות לאחר מותו , ובכל מקרה היו יכולים להיות בידיעתם . לטענתו, המקרקעין הועברו על שם התובעים עוד בשנת 1990 ולא היתה מניעה לברר את מקור הזכויות.

לפיכך, היה על התובעים לדעת על העיסקה עוד בשנת 1977 או בכל אחת מתחנות הזמן – מועד רישום החליפין בלשכת רישון המקרקעין בשנת 1985 , מועד מותו של המנוח בשנת 1989 ומועד רישום הירושה על שם התובעים בשנת 1990.

13. בחקירה נגדית השיב העד כי הוא טיפל באופן אישי בעיסקת החליפין ודיבר עם המנוח בשפה הערבית. לשאלה האם המנוח ידע מה נאמר בהסכם השיב כי הוא ידע ואף ליווה את ביצוע ההסכם, דאג שיירשם , דאג להתערב בקידום תכנית המתאר וגם ביקש שהמינהל יתערב עבורו כשמשהו לא היה לרוחו בתכנית.

ב"כ התובעים טען בפני העד כי באף מקום לא החתימו את המנוח שהוא מבין את מהות העיסקה והעד השיב "למה אני צריך להחתים אותו על זה? היינו שני צדדים לעסקה , ואם הוא לא היה רוצה הוא לא היה חותם".

לשאלה אם מישהו ליווה את המנוח השיב שאינו יכול להשיב היום בודאות אבל למיטב זכרונו המנוח היה מלווה בעורך דין וכשנשאל האם הכוונה לחלבי השיב שזה מה שהוא זוכר.

כאשר נאמר לו שחלבי אינו עורך דין השיב שיכול להיות , אבל המנוח היה מלווה במישהו. בהמשך הוא שלל את טענת ב"כ התובעים כי חלבי היה מטעם הימנותא.

ב"כ התובעים טען בפני העד כי המנוח היה חולה והעד השיב כי הוא לא יודע אם היה חולה או לא, אבל הוא דיבר איתו כאדם רגיל , הבין את הנעשה ועשה מה שצריך.

העד לא ידע אם למנוח יש בנים בגירים וטען שהדבר אינו מעניינו, ולשאלה האם במקרים אחרים נהגו בהסכמי חליפין להחתים עדים השיב שכאשר הופיע עד עם צד ורצה לחתום הוא היה מחתים אותו ואם לא היו עדים – אז לא.

לשאלה האם בזמן שהעבירו את שתי החלקות על שם הימנותא נתנו למנוח תמורה השיב העד שהמנוח קיבל את החלקה מהימנותא והוסיף "לא רק קיבל, הוא עקב אחרי קבלת הקרקע והוא פנה בכתב שלו ובחתימתו לזרז את הרישום לגמור את העיסקה, האו ביקש בכתב, צרפתי את זה. אדם שמבקש לקיים הסכם חתום שלח מכתבים הוא יודע על מה הוא חתום".

ב"כ התובעים טען בפני העד כי המנוח לא קיבל כלום ,קיבל רק ניירת והעד השיב "זה מה שהוא אמר לך? הוא שיקר".

ב"כ התובעים היפנה את העד לעיסקת החליפין והעד השיב:

"החליפין האלה נעשו בבדיקה מאוזנים לפי שוויים ולא לפי שטחם וזה שהוא קיבל באזור ששם עתיד להיות בבניה ולכן ערכו פי 5 או משהו כזה, והוא נתן קרקע חקלאית רחוקה, טרשים או מעובדת, קרקע חקלאית".

ב"כ התובעים אמר לעד: "אני אומר לך שזה לא היה הוגן" והעד השיב :" זה היה הוגן וגם היטיב עימו" .

לשאלה האם יש לו אסמכתא שהחלקה המועברת למנוח היתה לבניה השיב העד שאין לו אסמכתא אלא המצב בפועל שהוכנה לחלקה תכנית מתאר ולעומת זאת לחלקות שקיבלה הימנותא אין תכנית.

לדברי העד יכול להיות מצב שיפוי הכח הנוטריוני נחתם לפני שנחתמה עיסקת החליפין.

ב"כ התובעים טען בפני העד כי החלקות שהמנוח העביר להימנותא היו מיועדות להרחבת ישוב אחר. העד שלל טענה זו והשיב כי:

"השטחים שקרן קיימת או הימנותא שאנחנו מרכזים זה לשטחים חקלאיים רחוקים ממקום ישוב ומשטח בנוי. מרכזים אותם כדי שתהיה בעלות אחידה . הקרקע היא קרקע חקלאית רגילה . התמורה שאנחנו נותנים היא קרקע שהיא קרובה לשטח הבנוי של הכפר שערכה פי כמה יותר מהקרקע שאנחנו מקבלים. מה שקובע בענין הזה זה השווי".

סיכומי הצדדים

14. בסיכומים טען ב"כ התובעים כי בהתאם להלכה (ע"א 3792/09 לוטפי הימאם נ. עזבון המנוח איברהים הימאם (להלן : "פס"ד לוטפי") טענת תרמית דוחה את ההתיישנות . לפיכך, פרט ב"כ התובעים את עיקרי טענת המירמה , כפי שעולה מחומר הראיות , ואשר תוצאתה דחיית טענת ההתיישנות:

א. לטענת ב"כ התובעים הוכח כי:
על ההסכם מתנוססת חתימת התובע בשפה הערבית.
אין אישור תרגום מעברית לערבית.
בזמן חתימת ההסכם המנוח סבל ממחלת פרקינסון (מחלה הגובלת במחלת ה"שיגעון").

ההסכם מיטיב עם הימנותא ומרע מאד עם המנוח ביחס של כ- 1 ל- 4 לטובת המדינה והימנותא.

המנוח לא היה מיוצג (כפי שהודה עו"ד היללי בחקירתו הנגדית). חלבי הוא מתווך ולפי נספח לכתב ההגנה הוא התבקש על ידי מנהל המינהל לקחת מסמכים שהוכנו מראש ולהחתים עליהם את המנוח וכן שיקח את המנוח לנוטריון הציבורי על מנת שיחתום על ההסכם.

בניגוד לעדותו של עו"ד היללי, ההסכם אינו סביר כאשר המנוח העביר 21 דונם מזרע וקיבל 5.8 דונם טרשים שונה ייעודם רק בשנת 1983.

המנוח פנה לאחראי על התכנון והבניה בוועדה לתכנון ובניה גליל וביקש לדעת האם החלקה שהוא קיבל במסגרת הסכם החליפין- חלקה 62 בגוש 18998 בשטח של 5.8 דונם אכן מיועדת לבניה וקיבלה אישור לשינוי יעוד ובתשובה נענה כי היעוד של החלקה הוא "שמורת יער".

המנוח הוא זה שהגיש ערר על קביעת הועדה בענין אי שינוי יעוד החלקה.

מכתבי המנוח מלמדים כי המנוח לא ויתר על זכויותיו ועל ההבטחה שניתנה לו בעל פה כי השטח של 5.8 דונם ישונה ייעודו - דבר המהווה הפרת הסכם התומכת בטענת המירמה.

חלקה 7 בגוש 18909 וחלקה 43 בגוש 18909 נרשמו בשנת 1986 כקרקע המיועדת לבניה וחלקה 62 לא עברה שינוי יעוד.

בלשכת רישום המקרקעין נרשמה העיסקה כעיסקת מכר.

ב. ב"כ התובעים מקשה ושואל בסיכמוים "על איזה יסוד נרשמו החלקות על שם קרן קיימת – שטח של 21 דונם כשמחומר הראיות עלה בבירור כי לא הועברה תמורה כספית כלשהיא מלבד 5.8 דונם סלעים?" ובהמשך , הוא טוען כי על פי השתלשלות העניינים העובדה שבניו של המנוח לא חתמו על ההסכם, ההסכם לא תורגם לשפה הערבית, המנוח לא היה מיוצג על ידי עורך דין אלא על ידי מתווך, היה חולה ונוצלה חולשתו הרפואית – מכל אלה ברור כי מדובר במקרה יוצא דופן שהצדק דורש את התערבות בית המשפט שיורה על ביטול ההסכם.

ב"כ התובעים המשיך וטען כי לא מדובר בטעות בתום לב של הנתבעים אלא בהטעייה מגמתית שנועדה לגזול מהמנוח את החלקות בהן זכה בהליכי ההסדר, כאשר הנתבעים לא הוכיחו עד היום כיצד החלקות הועברו על שמם ומה התמורה הראויה ששילמו כנגד השטח שהועבר.
ג. ב"כ התובעים טען כי ממועד גילוי התרמית – 1984 ועד פטירת המנוח בשנת 1989 עברו 4-5 שנים בלבד, כך שעדות בעל פה נגד מסמך אינה קבילה ולא ניתן לאמר שהמנוח היה בדעה צלולה ובשלמות הכוחות השכליים כאשר חתם על הסכם החליפין. עו"ד היללי לא הציג כל מסמך התומך בטענתו אלא רק טען על סמך התרשמותו.

ד. ב"כ התובעים טען כי היום שונה הנוהל המינהל באופן שחובת המינהל מבחינת ההגינות למנות עורך דין לכל אדם שאינו מיוצג, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באדם חלש חולה במחלת פרקינסון ששפתו ערבית.

ה. ב"כ התובעים טען עוד כי ההסכם נוסח על ידי הנתבעת, ולא הוכח כי תורגם לשפה הערבית.

ו. ב"כ התובעים גם טען כי הוכח כי הנתבעת "חיזרה" אחרי המנוח, תוך הפעלת לחץ נפשי ופסיכולוגי במשך חודשים ארוכים, לחץ שלבסוף נתן אותותיו עד שהמנוח נכנע והיה בשל לחתימה , כפי שנאמר על ידי פקידי המינהל למתווך חלבי שיילך להחתים את המנוח. עוד טען כי הדברים עולים במפורש מעדותו של הבן יוסף סאלח אבו יוסף שהעיד כי אמו סיפרה לו כי על המנוח הופעל לחץ רב. לטענתו, לחץ שכזה, על "אדם קשיש, חולה במחלות שונות לרבות פרקינסון אשר לא שולט במעשיו" מהוה לחץ פסול וברור מה עוד שבניו של המנוח לא ידעו על ההסכם ופקידי המינהל והימנותא עשו הכל להרחיקם בענין זה מהמנוח.

ז. ב"כ התובעים ממשיך ומקשה מדוע פקידי הנתבעים לא דרשו נוכחות של בניו של המנוח בעת החתימה על ההסכם והוא מוסיף כי "מדובר במסמך השופך אור על התרמית, שכן הוא מנוגד לסעיף 5 להסכם החליפין במיודח כאשר האו נשלח לאדם קשיש אשר אינו בקו הבריאות אשר חולה במחלת פרקינסון בצורה קשה כעולה מתעודה רפואית מבי"ח נהריה מיום 8.3.89".

15. בחלק השני של הסיכומים מפנה ב"כ התובעים להסכם החליפין עצמו וטוען כי מדובר על אי שוויוניות לא צודקת בשטחים שהעביר המנוח לנתבעים תמורת החלקה שקיבל בתמורה, המלמדת כי מדובר במירמה. ב"כ התובעים מפנה לפסק דינו של כבוד הנשיא שמגר בע"א בראשי נ. בראשי לפיו "הסכם מוטה אשר נוטה באופן חד צדדי וברור לטובת צד די בו כדי להוכיח המרמה וזאת גם בלי הוכחות נוספות". לגודל השטחים המוחלפיםים מצטרף לטענת ב"כ התובעים מימד נוסף, כאשר ניתנה למנוח קרקע "סלעים" כאשר מנגד הובטחה לו קרקע לבניה – דבר שכלל לא נזכר בהסכם החליפין ולדבריו "הוא הושמט בכוונה ככל הנראה כי אין הסבר מתאים מטעם הנתבעות לרבות הימנותא למה ענין זה לא נזכר בהסכם החליפין".

ב"כ התובעים ממשיך וטוען כי תנאי נוסף להוכחת המירמה הוא השינוי העתידי ביעוד המקרקעין המועברים, כאשר הובטחה למנוח קרקע לבניה אשר הפכה לכזו רק בחלוף 9 שנים ממועד ההסכם. ב"כ התובעים היפנה למכתבי המנוח למינהל ולהימנותא בשנים 1980, 1981,1982,1983 בהם המנוח מבקש לדעת מתי יעבירו לו את השטח שהובטח לו 5.8 דונם לצרכי בניה. לטענתו, רק בשנת 1983 גילה המנוח "לתדהמתו" כי החלקה עדין מסווגת כחלקת יער – דבר המחזק משמעותית את טענת המירמה.

ושוב מקשה ב"כ התובעים ושואל "מדוע התלונן המנוח התובע בפני פקידי המינהל בעל התפקיד במכתבים כאמרו בשנת 1983 /984 והתעקש לבקש לבצע את הסכם החליפין. אם אין בהסכם הבטחה מפורשת לשינוי יעוד, ומדוע מצא לנכון לפנות בעצמו לועדה לתכנון ובניה עכו על מנת לבדוק אמיתות הבטחה זו, של פקידי המנהל והימנותא כאשר הוברר לו כעבור 7 שנים וגם אלרחיןם שאין סימוכין בהסכם החליפין עצמו". ותשובתו לשאלה זו היא כי "למנוח לא היה עם מי להתקשר היות ונותק ממגע עם הבנים הבגירים במתכוון ע"י פקידי הימנותא והמינהל שלא ידעו על ההסכם דבר".

מכאן מסקנת ב"כ התובעים כי, למנוח הוצמד מתווך של קרן קיימת בשם חלבי שאינו עו"ד שהוא זה שדאג להחתים את המנוח לפי הוראות המינהל. לטענתו המסמך בו התבקש חלבי להחתים את המנוח מלמד על המירמה וברור כי הוא לא שמר על האינטרסים של המנוח.

ראיה נוספת למרמה רואה ב"כ התובעים בעובדה שהחלקה נרשמה על שם המנוח רק בשנת 1985 מבלי ששונה יעודה – דבר שמעיד גם הוא על "עושק" ועל יסוד הודאה של ב"כ ה נתבעת כי המנוח לא היה מיוצג יש בכך הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות מאחר וטענת ההתיישנות "דורשת הוכחת בעלות וכן חזקה נוגדת לפי סעיף 18 לחוק החוזים", ולטענתו, הנתבעים לא הוכיחו טענתם מאחר ו"נטל ההוכחה חל על הנתבעים כנגד בעל רשום בפנקס המקרקעין התובע המנוח אשר לא בקיא בשפה העברית ואשר אינו יודע לקרוא עברית" .

16. בחלק ג' של הסיכומים שכותרתו "טענת ההתיישנות" טען ב"כ התובעים כי "לאור הודאות של הנתבעת מס' (כך במקור ללא ציון מס' הנתבעת-הערה שלי) בכתב ההגנה ולאחר שמיעת עדותו של עו"ד היללי והתשובות שמסר כאמור נותרה שאלה זו לבדיקה".בהמשך טען כי 'יש למנות את תקופת ההתיישנות מאז 1984 ולא קודם לכן כפי שסוברים הנתבעים ובצורה שגויה רישום הזכויות ע"ש חב' הימנותא היה במועד שנים 1985-1986 מאז מועד זה עברו 8 שנים ללא מעש והמחזיק הרישום נרשם ב- 1985 שלא כדין לאחר שלא דאג לשינוי היעוד לבניה. המנוח נפטר ב- 1989. העברה בוצעה שלא בידיעתו, כלומר עברו רק 5 שנים לכל היותר . אבל בשום פנים ואופן לא נמנו 25 שנים לפי הרישום בהסדר. המכתב שנשלח אליו איננו מספיק שכן הוא איננו יודע קרוא וכצתוב ואין חתימות בניו הבגירים, כפי שמוצגים בתגובת התובעים מ- 10.7.17 וכן הנספחים המצורפים וכן בפסק הדין הימאם שם נקבע כי על פחי סעיף 7 כי 25 שנה לא מספיקים לענין מנין תקופת ההתיישנות לאחר שהוכחה מרמה". ועוד הוא מוסיף כי "אין התיישנות בלי להוכיח בעלות ...טענה פחותה מטענת בעלות לא תוכל לעזור למחזיק הטוען התיישנות...החזקה צריכה להיות נוגדת... התובע לא ידע על כך שהחלקות הועברו ע"ש הימנותא ב- 1986 והמכתב לבדו שנשלח אליו איננו מספיק להוכחה זאת בהעדר ידיעצתו השפה העברית קריאה וכתיבה, והנתבעים לא הוכיחו את החזקה במלוא התקופה".

ועוד טוען ב"כ התובעים כי יש לבטל את ההסכם עקב סתירות בכתב ההגנה – סתירות שמצדיקות להחזיר את החלקות לתובעים .

ושוב חוזר ב"כ התובעים וטוען כי "הוכחה עילת המירמה על פי ההסכם מהתחלה ועד הסוף" וחוזר על האמור לעיל ומסקנתו היא כי " בכל מקרה לא עברה תקופת ההתיישנות ויש לדחותה שכן בעת הרישום לא רכשו כל תמורה ממשית או זכות בעלות שבאה מהתובע ולא הוכחה חזקה נוגדת נגד הבעלות הרשומה. מיום שהתגלתה המירמה על ידי המנוח בעצמו ב- 1984 ועד לפטירתו של המנוח עברה תקופה של 5 שנים בלבד, ולכן יש לדחות את טענת ההתיישנות".

17. בפרק האחרון לסיכומים מתייחס ב"כ התובעים לראיות הנתבעים. מאחר ומדובר בחזרה נוספת על האמור לעיל לא אחזור על האמור. הוא מסכם כי לאור הלכות ביהמ"ש העליון "יש לדחות את טענת ההתיישנות כאשר עילתה מירמה ואז חלים כללים מיוחדים כאשר שאלת ההתיישנות אינה נבחנת על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אלא לפי סעיף 7 לפי כללי המירמה תקופת ההתיישנות תתחיל רק מיום שבו נודע לו לתבוע עובדת התרמית או הונאה הזאת גם אם יכול לדעת מוקדם יותר , אילו נקט בזהירות סבירה שהוא אדם בלתי סביר".

18. המינהל טען בסיכומיו כי יש לדחות את התביעה מטעמי התיישנות, תוך חיוב התובעים בהוצאות, מאחר ומדובר בתביעה "מופרכת, חסרת יסוד עובדתי ומשפטי של יורשי המנוח...שנפטר בשנת 1989, בגין הסכם חליפין עליו חתם המנוח בשנת 1977".

ב"כ המינהל טען כי על בסיס תשתית עובדתית ומשפטית רעועה מנסים התובעים, יורשי המנוח שהלך לעולמו לפני למעלה מ- 28 שנה, לבטל הסכם שנחתם לפני 40 שנה, כאשר המנוח עצמו לא העלה כל טענה נגד ההסכם ולהיפך, גם לאחר חתימתו פה בנסיון להביא להשלמתו.

ב"כ המינהל טען כי טענות התובעים נטענו בעלמא, ללא כל בסיס ובניגוד למסמכים תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ו"דומה כי בתביעה זו נפרץ כל גבול להתעשר שלא כדין על חשבון הציבור".

ב"כ המינהל טען כי מחקירת מצהירי התובעים עלה כי ידעו על ההסכם אותו הם מבקשים לבטל כבר בזמן אמת וכי המנוח היה מלווה על ידי אחד מבניו, שהיה בן אמונו ואשר העברית היהת שגורה בפיו. למנוח ניתנה שהות לבחון את המסמך ואין כל סימן להפעלת לחץ עליו.

ב"כ המינהל טעו כי יורשי המנוח טוענים היום לתרמית מבלי שהמנוח עצמו, שחתם על ההסכם מרצונו ואף פעל למימוש, טען טענה שכזאת וכאשר כל טענותיהם מתמצות בשאלת "טעות בכדאיות העיסקה" שאין לה כל נפקות משפטית.

ב"כ המינהל סקר את השתלשלות העניינים וכל הראיות והמסמכים שהוצגו וטען כי מנסחי הרישום עולה כי ביום 8.7.85 נרשמה הימנותא כבעלים של חלקות 43+7 בגוש 18909 והמנוח נרשם כבעלים של 5.8 ד' מחלקה 62 בגוש 18898 , חלקה שהועברה ביום 23.12.90 על שם התובעים.

ב"כ המינהל ביקש להורות על מחיקת הסעיפים בסיכומים הדנים במצב בריאותו של המנוח בשל אי הגשת תעודת רופא או חוות דעת רפואיות . הוא הוסיף כי המסמכים הרפואיים שהוצגו הם משנת ,1989 דהיינו למעלה מ- 12 שנה לאחר מועד חתימת ההסכם ואין להם כל משמעות למועד חתימת ההסכם.

בנוסף, טען כי יש למחוק את הסעיפים שעניינם "אי שוויוניות ההסכם", טענה העולה כדי "טענה בדבר כדאיות העיסקה".

ב"כ המינהל טען כי גם אם תקופת ההתיישנות היא 25 שנה, תקופת ההתיישנות החלה ביום בו נולדה עילת התביעה, דהיינו במועד חתימת ההסכם בשנת 1977 ומכאן שהתביעה התיישנה עוד בשנת 2002 – 25 שנה לאחר חתימת ההסכם. בהמשך, טען כי יש לדחות את טענת התרמית לאחר שהוכח כי המנוח מוחזק בחתימתו כמי שידע את תוכנו של ההסכם, מה עוד שנעזר בבנו שהינו מורה דובר עברית וכן ביועץ בשם חלבי. בנוסף, העיד העד מטעם הימנות א כי ההסכם הוסבר למנוח בשפה הערבית.

ב"כ המינהל היפנה לעדויות עדי התובע וזו של עו"ד היללי ולסיכום היפנה לפסק הדין בע"א 2799/14+2757114+1333/14 סעדה דואטה מיטרי נ. עו"ד עלס דוסרונסקי. מסקנתו היא כי המנוח חתם על ההסכם מתוך ידיעה ובהבנה ומתוך הסכמה ואין בסיס לטענת המירמה, שאינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם המכתבים המלמדים כי המנוח חזר וביקש להוציא לפועל את ההסכם.

בנוסף, טען ב"כ המינהל כי יש לדחות את התביעה גם מטעמי שיהוי ונזק ראייתי.

19. ב"כ הימנותא טען בסיכומים כי התביעה התיישנה וכי אין בסיס לגרסת התובעים לפיה גילו את נסיבות העיסקה רק בשנת 2013. ב"כ הימנותא טען כי חל בענייננו סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1959 הקובע במקרקעין תקופת התיישנות של 25 שנה, וכי הנטל על התובעים להוכיח תחולתו של חריג לכלל זה – נטל בו לא עמדו.

ב"כ הימנותא גם חזר וטען כי לאור הראיות לא נפל פגם באומד דעתו של המנוח ואפילו הופעל עליו לחץ להתקשר בעיסקה, לחץ זה נפסק לאחר ההתקשרות ומזא יכול היה, ככל שהיה מעוניין, לפעול לביטול העיסקה, כאשר בפועל הוא פעל דוקא להוצאתה לפועל.

כמו כן טען כי מהמסכים עולה כי המנוח היה בריא בנפשו ודעתו היתה צלולה והתובעים לא הצליחו להראות כי מצקיימות נסיבות המצדיקות סטיה מהכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק הנ"ל.

לחילופין טען ב"כ הימנותא כי בכל מקרה התובעים יכלו לדעת על נסיבות ההתקשרות בהסכם החליפין עוד בשנת 1990, מה עוד שהוכח כי היו מודעים לעיסקה אף בזמן אמת.

עוד טען ב"כ הימנותא כי העיסקה לוקה בשיהוי ניכר של 50 שנה וגם מטעם זה יש להורות על דחייתה.

20. בסיכומי התגובה חזר ב"כ התובעים וטען כי מדובר בתרמית שהתגלתה רק שנת 1916 לאחר חשיפת המסמך ת/3 שצולם מכתב ההגנה של הימנותא – מכתב הימנותא לחלבי בו אליו צורפו הסכם החליפין ויפוי כח, והוא התבקש להחתים עליהם את המנוח . ב"כ התובעים טען כי מסמך זה מעיד על התרמית והמירמה מצד הנתבעים. לטענתו, מדובר במס מך שהתובעים לא ידעו עליו ומרוץ ההתיישנות צריך לחול ממועד גילוי מסמך זה בלבד. ועוד טען כי המנוח לא יכול היה למנוע את התרמית מפאת מצבו הבריאותי- "הוא היה חולה במחלת פרקינסון שעל פי מאמרים שצורפו לסיכומים גובלת במחלת השגעון".

בהמשך, חזר ב"כ התובעים על טענותיו בענין התרמית , וטען כי הנתבעים "יזמו מלכודת" והכניסו את המנוח לעיסקה שלאחר חתימתו על מסמכיה כבר לא כיול היה לסגת ממנה.

דיון

21. נוכח הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות (כאשר אין מחלוקת כי עסקינן במקרקעין מוסדרים)
תקופת ההתיישנות היה 25 שנה מהמועד בו נוצרה עילת התביעה ובשאלה זו חלוקים הצדדים. הנתבעים טוענים כי עילת התביעה היא "עיסקת החליפין" לגביה טוענים התובעים כי היתה נגועה במרמה/תרמית מאידך, טענת התובעים היא כי יש להחיל בעניינם את החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות ולמנות את התקופה מהמועד בו נודע לתובעים דבר התרמית.

22. הבאתי בהרחבה את הראיות ואת טענות התובעים ואני סבורה מעל לכל ספק סביר כי לא הוכחה כל תרמית ו/או מירמה ו/או עושק ו/או אי חוקיות בהתנהלות הנתבעים. בנוסף, אפילו נפל פגם בעיסקה כנטען על ידי התובעים, הם לא הרימו את הנטל להראות כי יש מקום לדחות את " המועד הקובע" עד המועד בו נודע לתובעים דבר התרמית, ככל שהיתה.

23. הבסיס לטענת התובעים כי העיסקה נגועה בתרמית היא בעובדה שתמורת 21 דונם שהעביר המנוח להימנותא העבירה לו ה ימנות "רק" 5.8 דונם ודי בכך כדי לבסס טענתם. ואולם, היחס המספרי כשלעצמו אין בו די כדי לבסס טענת מרמה וכפי שהעיד עו"ד היללי מטעם הימנותא, הקובע הוא "השווי של החלקות ולא " גודלן" וכי בעיסקה נשוא התביעה קיבל המנוח שווה ערך לחלקות שהיו בבעלותו ואף למעלה מכך.

ככל שהתובעים ביקשו לחלוק על כך, היה עליהם להביא חוות דעת מומחה בענין זה וטענתם, כפי שנטענה ולמרות שנטענה שוב ושוב על פני הסיכומים אין בה להעיד על מאומה.

ב"כ התובעים בסיכומיו טוען, כאמור, כי בע"א 753/87 בראשי נ. בראשי נקבע במפורש כי "הסכם מוטה אשר נוטה באופן חד צדדי וברור לטובת צד די בו כדי להוכיח המרמה וזאת גם בלי הוכחות נוספות"". פסק הדין אפילו צורף כנספח לסיכומי ב"כ התובעים.

לצערי, הפכתי והפכתי בפסק הדין ולא מצאתי שם (ואף לא בפסק דין אחר) את הציטוט הנ"ל או אפילו דברים דומים למובאה שצוטטה. פסק הדין אכן עוסק במרמה לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר ואולם בין האמור שם ובין הציטוט ואפילו בין הקשר הדברים אין ולא כלום.

24. התובעים גם מבקשים להיבנות מהטענה שהמנוח היה זקן, חולה, ולא הבין את מה שעשה . גם לטענות אלה אין כל בסיס ולהיפך, דוקא מהמסמכים עולה כי המנוח הבין היטב את העיסקה עליה חתם, מי שיצג את הצד השני לעסיקה, עו"ד היללי העיד כי התנהג כאחד האדם ואפילו התעודה הרפואית שצורפה על ידי התובעים הינה למעלה מעשר שנים לאחר מועד העיסקה ואין בה כל ערך ראייתי לגבי מצב בריאותו של המנוח במועד עריכת העיסקה.

ב"כ התובעים טען כי בתמיכה לטענת עו"ד היללי כי המנוח היה בריא, הנתבעים לא הביאו כל ראיה לדבריו . ב"כ התובעים מתעלם מהעובדה שהנטל להוכיח את מצב בריאותו של המנוח מוטל על התובעים וגם נטל זה לא הורם. צירוף מסמך רפואי משנת 1989 אינו יכול להעיד על מצב בריאותו של המנוח כ- 12 שנים לפני כן .

25. ב"כ התובעים גם העלה טענה "מוזרה" לפיה היה על הנתבעים לדאוג שבניו של המנוח יהיו נוכחים בעיסקה ו/או ליידע אותם אודות העיסקה. גם לטענה זו לא מצאתי בסיס ודי להפנות לעדותו של בנו של המנוח שאמר בחקירתו "כשאני עושה עיסקה אני לא מערב את הבן שלי" ומדוע שהמנוח יסטה מכך ויערב את בניו ?.

זאת, למרות שבפועל עלה מעדותו של בנו של גמאל ז"ל כי אביו היה מעורב בענייני המנוח והוא אף ידע על העיסקה וכתב עבור המנוח מכתב בנושא זה ואף העד אבו יוסף אישר כי גם הוא היה מודע לכך שהמנוח עושה עיסקה וגם אמו היתה מודעת לכך. אין זאת כי ככל שבני המשפחה סברו כי המנוח אינו כשיר לבצע עיסקאות, היה עליהם לדאוג לכך בדרכים החוקיות העומדות לרשותם ו/'או לכל הפחות היה על בנו של המנוח ג'מאל שידע על העיסקה להודיע לנתבעים בזמן אמת כי כושרו של המנוח פגום – דבר שכאמור לא הוכח.

26. התובעים מבקשים לבסס טענתם גם על המסמך ת/4 מכתב של המינהל לחלבי בו הוא מתבקש להחתים את המנוח על מסמכי העיסקה ולקחת את המנוח גם לנוטריון ציבורי. לא ברור לי מדוע סבורים התובעים כי "מצאו שלל רב" במכתב סתמי זה, שאינו מלמד דבר, ובכל מקרה, אני מקבלת את עדותו של עו"ד היללי לפיה המנוח היה בדעה צלולה, הבין את עיסקת החליפין אותה ביצע ועשה אותה בדעה צלולה ומרצון.

27. אציין כי אפילו הנתבעים פעלו לשכנע את המנוח לבצע את העיסקה – דבר שלא הוכח – לא היה בכך כדי להצביע על מרמה ו/או תרמית, אאל רק להעיד כי המנוח החליט כי מדובר בעיסקה כדאית מבחינתו, וחתם על מסמכי העיסקה מרצונו.

28. בסיכומיו גם מערב ב"כ התובעים מין בשאינו מינו ומבקש ללמוד על המירמה גםמהעובדה ששינוי היעוד של החלקה שקיבל המנוח נעשה מספר שנים לאחר מועד העיסקה בעוד שלטענתו , הובטחה למנוח קרקע לבניה.

גם בענין זה אין כל בסיס לטענת התובעים. הסכם החליפין מדבר בעד עצמו ובו לא נזכר כי הקרקע שיקבל המנוח מיועדת לבניה . הימנותא גם לא התחייבה לשנות את היעוד של החלקה ואפילו המנוח עצמו לא ביקש מהימנותא לבצע את שינוי היעוד אלא לכל היותר ביקש לסייע לו בטיפול בענין.

למותר לציין כי התובעים לא הביאו כל ראיה בדבר "הבטחה" שניתנה למנוח בענין סיווג החלקה המוחלפת וייעודה והטענות בסיכומים בענין זה נטענו ללא כל בסיס.

אפילו היתה מוכחת "הבטחה" או "התחייבות" לשנות את יעוד החלקה המוחלפת – לכל היותר העובדה שהיעוד שונה במועד מאוחר יכולה היתה להוות "הפרת ההסכם" אך לבטח שאין בה כדי להעיד על מרמה.

29. מאחר ולא הוכחה תרמית ו/או מירמה, ממילא נשמט הבסיס תחת טענת התובעים כי יש "להאריך" את תקופת ההתיישנות ולהתח יל את מניין התקופה רק במועד מאוחר יותר, כאמור בסעיף 7 או בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

30. אוסיף עוד כי אפילו היתה נכונה טענת התובעים כי נודע להם דבר העיסקה רק לאחר פטירתו של גמאל ז"ל – לא היה בכך כדי להועיל להם. ראשית, לאור הקביעה כי המנוח היה בריא ובעדה צלולה, ממילא ככל שסבר כי מדובר העיסקה הנגועה בתרמית – עקב הפער בין השטחים המוחלפים כשלעצמו – הוא לא פעל לבטל את העיסקה אלא להיפך פנה שנה אחר שנה בבקשה להוציאה אל הפועל. אפילו נאמר כי המנוח היה חולה ונמנע ממנו לדעת דבר העיסקה "הפגומה" ממועד פטירתו מסמכיו היו שמורים אצל בנו גמאל ז"ל, שידע קרוא וכתוב את השפה העברית ויכול היה לדעת דבר המירמה, ככל שהיתה כזו .

דברים אלה נכונים אף לגבי כל התובעים שהרי בחלקה המוחלפת נרשמה על שמם עוד בשנת 1990 ומאחר וידעו פרטי החלקות הישנות שהיו לטענתם של המנוח והוא אף עיבדם, ושימשו לפרנסת המשפחה (כטענתם) ממילא ידעו ו/או היו צריכים לדעת "כיצד" הגיעה החלקה המוחלפת לבעלות המנוח ומדוע לא קיבלו בירושה את החלקות שהמנוח העביר לנתבעים.

31. למעלה מהאמור אציין כי בתביעתם מבקשים התובעים לתקן את הרישום לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר ואולם בין תיקון שכזה ובין כל לבין האמור בסיכומים אין ולא כלום. אין לת ובעים כל טענה כנגד הליך ההסדר בעקבותיו נרשמו של שמו החלקות שהחליף עם הימנותא ,ובסיכומים לא נזכרת כל טענה בענין זה.

יש בטעם זה גם להביא לדחיית התביעה על הסף, כאשר אין לראיות כל נגיעה לפקודת ההסדר בכלל ולסעיף 93 בפרט (פרט לעובדה שגם בסעיף 93 לפקודת ההסדר נזכרת מרמה כעילה לביטול הרישום).

32. נוכח כל האמור אני קובעת כי מנין תקופת ההתיישנות בענייננו מתחיל בשנת 1977 – מועד עריכת עיסקת החליפין וכי נוכח מועד הגשת התביעה – במרץ 2016 – חלפו למעלה מ- 25 שנה ולפיכך התביעה התיישנה ואני מורה על דחייתה על הסף.

33. נוכח נסיבות התביעה והעדר הבסיס להגשת התביעה אני מחייבת את התובעים (ביחד ולחוד) לשלם לכ אחת מהנתבעו ת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ומע"מ.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, 05 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ע"י ב"כ עוה"ד אופיר כהן
נתבע: באמצעות פרקליטות מחוז חיפה
שופט :
עורכי דין: