ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב דישראלי נגד ישראל זיו :

בפני כבוד ה שופטת הלית סילש

תובע

יעקב דישראלי
ע"י ב"כ עורך הדין ש. תורג'מן ואח'

נגד

נתבע

ישראל זיו
ע"י ב"כ עורך הדין מ. כאהן ואח'

פסק דין

תביעה זו עניינה שאלת הפרתה של התחייבות חוזית של הנתבע כלפי התובע לתשלום שכר טרחה בהיקף של 2,760,000 ₪, כמו גם שאלת זכאותו של התובע לקבל סכום זה מכוחן של טענות להתעשרות הנתבע, שלא כדין, על חשבון התובע ועל דרך של גזל ותרמית.
תמצית טענות כתב התביעה:
בכתב התביעה הוצג התובע כמי שעוסק בתחום סחורות, מכרות ולוגיסטיקה ובמתן ייעוץ עסקי בתחומים אלו. הנתבע הוצג כאיש עסקים, מנהל ובעל השליטה בחברת גלובל סי.אס.טי בע"מ ( להלן: "גלובל").
בסוף שנת 2011 נחתם בין גלובל לבין חב' Pine Technologies Limited ( להלן: "PTL"), הסכם למתן שירותים כנגד תשלום קבוע, לתקופה של שלושה חודשים (להלן: "ההסכם למתן שירותים").
לטענת התובע, ההסכם למתן שירותים לא נכנס לתוקף ולא מומש, בשל העובדה כי מצב עסקיו של הנתבע באותה עת, לא הצדיק ייעוץ, אלא חייב השקעה דחופה.
בהינתן האמור לעיל, הסכימו בעלי הדין כי התובע יפעל על מנת לקדם אפשרות ביצועה של השקעה בעסקו של הנתבע, וזאת כנגד קבלת תמורה.
התובע גרם לכך שביום 23.7.2012 התקיימה פגישה בין הנתבע לבין מר דניאל פוסן מחב' TRAFIGURA ( להלן: "טרפיגורה"), במסגרתה נבחנה אפשרות כי טרפיגורה תשקיע בפעילות העסקית של הנתבע בקולומביה.
לטענת התובע, בחודש דצמבר 2012 נחתם בין בעלי הדין הסכם, במסגרתו התחייב הנתבע, באופן אישי, לשלם לתובע סך השווה ל- 2% מכל סכום השקעה של חב' טרפיגורה או מי מטעמה, בפעילותו של הנתבע.
מסמך זה, אשר צורף על ידי התובע כנספח 2 לכתב התביעה וכנספח 9 לתצהיר העדות הראשית מטעמו, יקרא להלן: "המזכר".
התובע הוסיף וטען, כי בעקבות הפגישה אשר התקיימה בין מר פוסן לנתבע, וכפועל יוצא של ההיכרות אותה ערך התובע בין מר פוסן לנתבע, אכן בוצעה השקעה של חב' טרפיגורה בפעילותו של הנתבע בקולומביה בהיקף כספי של כעשרים מיליון דולר ארה"ב וכן גובשה הסכמה לאפשרות של השקעה נוספת, עתידית.
ההשקעה בוצעה באמצעות חברת בת של טרפיגורה - בשם Impala, וזאת בתקופה שבין דצמבר 2013 לראשית שנת 2014.
בהינתן ההסכם בין הצדדים, זכאי התובע, לטענתו, לעמלה בשיעור של 2% משווי ההשקעה, המסתכמת לסך של כארבע מאות אלף דולר ארה"ב (כ- 1,560,000 ₪). בנוסף, העריך התובע את שיעור העמלה המגיעה לו, בגין השקעות המשך של טרפיגורה בסך נוסף של 1,200,000 ₪.
לטענת התובע, על אף ביצוע ההשקעה בפועל אשר נבעה מפעולותיו , לרבות הקשרים אותם יצר עבור הנתבע, התכחש הנתבע להתחייבותו כלפי התובע וסירב לשלם לו את התמורה המוסכמת, עד כי לא נותר לתובע אלא להגיש תביעה זו.
התובע הוסיף וטען כי מעבר להפרה הבוטה של ההסכם בין הצדדים יש לראות בהתנהלות הנתבע כזו הלוקה בחוסר תום לב, שעה שהוא מבקש להתעשר שלא כדין על חשבון התובע עד כדי גזל ותרמית.
תמצית טענות ההגנה
בכתב ההגנה טען הנתבע כי מטרת ההליך הינה ניסיון לקבלת כספים, ללא כל בסיס בדין, וזאת בהמשך להתנהלות פסולה של התובע, לרבות על דרך של הטרדות ואיומים, ופגיעה בשמו הטוב של הנתבע.
לגופה של התביעה טען הנתבע כי היכרותו עם חב' טרפיגורה ומקבלי ההחלטות באותה חברה קדמה למועד בו יזם התובע את הפגישה עם מר פוסן.
מהפגישה עם מר פוסן עלה, במפורש, כי הוא אינו נמנה על מקבלי ההחלטות בטרפיגורה, וממילא לא הניבה אותה פגישת היכרות כללית עם מר פוסן לביצועה של ההשקעה של חב' טרפיגורה בגלובל או בכל חב' אחרת אשר בשליטת הנתבע.
התובע לא טען, וממילא גם לא הוכיח, כי התקיימו מגעי המשך כלשהם, בין מר פוסן לנתבע, לאחר הפגישה מיום 23.7.2012, כי ביצע פעולה או כי הייתה לו מעורבות כלשהי, מכוחה קמה לו הזכאות לקבלת תמורה.
עוד נטען כי לא הוכחה התקשרות חוזית אשר התובע היה הגורם היעיל לה.
לעניין זה הוסיף הנתבע וטען, כי תביעתו של התובע כללית מאוד בתכנה, ולא בכדי לא פורט במסגרתה מה הייתה ההשקעה, כיצד בוצעה, ולא סופקו פרטים או ראיות כלשהן בתמיכה לאותן טענות כלליות.
לטענת הנתבע, המזכר, עליו מבסס התובע את תביעתו, הינו מסמך מזויף, אשר הוכן לצרכי התביעה בלבד ואשר בגינו אף הוגשה תלונה למשטרת ישראל.
הנתבע ביקש להדגיש כי מעולם לא חתם על המזכר, אשר אף אינו כתוב בכתב ידו, כי מסמך זה אינו נושא תאריך מדויק, וכי לו היה המזכר נערך במשרדו, לא הייתה כל מניעה להדפיס אותו ( תחת עריכתו בכתב יד).
הוסיף הנתבע וטען כי הוא אינו נוהג לחתום על הסכמים מסחריים בצירוף דרגתו הצבאית וזאת בניגוד לנקוב במזכר, כי הוא אינו נוהג לקחת על עצמו התחייבויות אישיות במסגרת עסקיו ( אלא אך באמצעות חברות שבשליטתו), הוא אינו נוהג לחתום על מסמכים משפטיים או חוזים טרם בדיקתם על ידי יועציו המשפטיים וממילא אינו עושה כן על גבי כרטיסי ברכה.
לשיטת הנתבע, העובדה כי מסמך זה נזכר לראשונה רק בכתב התביעה, ולא הופיע כלל במסגרת מכתבי הדרישה אשר קדמו להגשת התביעה, מדברת בעד עצמה.
הנתבע הוסיף וטען כי המזכר נעדר הגיון עסקי, מקום בו הוא מעניק לתובע תמורה חד צדדית גורפת, נדיבה וללא כל תנאי, מכל השקעה, מכל סוג שהוא, לרבות השקעות אשר הנתבע, אינו מפיק מהן כל טובת הנאה, וזאת ביחס לכל עסקה שתבצע טרפיגורה או כל מי שקשור עמה בקשרים עסקיים, בזיקה לנתבע, בכל מקום בעולם, ללא הגבלת זמן וגם ללא כל קשר לתובע.
למעשה, המזכר הופך את התובע לשותף בהיקף של 2% מכל טובת הנאה הניתנת להערכה בכסף, אשר מקורה בכל גורם הקשור לטרפיגורה והקשור לנתבע, ללא קשר לתובע ולנסיבות הספציפיות של אותה טובת הנאה.
כן טען הנתבע כי במזכר חסרים פרטים מהותיים כגון תקופת החוזה, תנאי הזכאות לעמלה אופן חישובה ותנאי התשלום, ואף בשל כך אין לראות באותו מזכר כדי הסכם מחייב.
לשיטת הנתבע , חברת טרפיגורה לא השקיעה כספים כלשהם, בחברה של התובע או בכל חברה אחרת אשר בשליטתו, והתובע לא הציג ולו ראשית ראיה לעניין זה. גם אם יימצא כי טרפיגורה השקיעה בחברה כלשהי בה לנתבע או לחברות בשליטתו אחזקה בשיעור כלשהו, אין בכך כדי להקים יריבות בין הצדדים.
תמצית טענות כתב התשובה
במסגרת כתב התשובה חזר התובע על טענותיו וטען כי הנתבע מחזיק בחברות רבות, בשרשור, ובמקרים רבים נמנע מאזכור שמו. דווקא נוכח עובדה זו, ההתקשרות עמו נעשתה באופן אישי והתייחסה לעסקיו ופעילותו באופן כללי, חלף ציון שמה של חברה זו או אחרת.
לטענת התובע, הפגישה אשר התקיימה בין הנתבע לבין מר פוסן מחב' טרפיגורה, בתיווכו, הובילה לבדיקה מקיפה של עסקי הנתבע ע"י חב' טרפיגורה, ולבסוף לביצועה של ההשקעה בפועל.
התובע הוסיף וטען כי אין בסיס לטענות בדבר היות המזכר מסמך מזויף אשר נערך לצרכי התביעה, וכי לא ניתן לטעון, מחד גיסא, כי מדובר במסמך מזויף, ומאידך גיסא, כי לא מדובר בהסכם מאחר וחסרים בו פרטים מהותיים.
קודם דיון במערך יחסי התובע והנתבע אציין כי הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי, כנגד חברת הביטוח אשר הפיקה פוליסת ביטוח נושאי משרה בחברת גלובל, וכנגד סוכן הביטוח אשר באמצעותו בוצעה ההתקשרות עם חב' הביטוח. ההודעה לצד שלישי נמחקה במסגרת פסק דין חלקי אשר ניתן ביום 17.4.2018.
לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים על נספחיהם , בתמלילים, פרוטוקולים, מוצגים וסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמיי להלן;
סוגיות מרכזיות לדיון
השאלה הראשונה אליה נדרשתי הינה שאלת התקשרותם של הצדדים בהסכם בכתב.
ככל ונמצא כי הצדדים אכן התקשרו ביניהם בהסכם, היה מקום להוסיף ולתת את הדעת לשאלה האם התקיימו התנאים הנקובים באותו הסכם לתשלום התמורה, כמו גם לשאלת היקפה של התמורה.
מן העבר השני - ככל ולא הוכח דבר קיומו של הסכם בכתב, מתבקשת שאלת ההצדקה בחיובו של הנתבע בתשלום לתובע, מכוח עילות של עשיית עושר, גזל או תרמית, כמו גם היקף החיוב.
המזכר כהסכם מחייב
כאמור, לטענת התובע, המזכר אשר צורף כנספח 2 לכתב התביעה, הינו הסכם אשר נכרת בין הצדדים או מסמך התחייבות ובמסגרתו הסכים הנתבע, באופן אישי, לשאת בתשלום שכר טרחתו של התובע בשיעור של 2% מהיקף כל השקעה של טרפיגורה בחברות אשר לנתבע קשר אליהן.
מן העבר השני, נטען על ידי הנתבע כי מדובר במסמך מזויף אשר אין בו כדי לחייבו.
מדובר בטענות עובדתיות קוטביות, המשליכות מהותית, הן על שאלת קיומה של התחייבות אישית של הנתבע כלפי התובע, והן על מהימנותם של שני בעלי הדין.
מפאת חשיבותו של המזכר להכרעה בהליך זה, יצוטט תוכנו להלן:
"2012 DEC פ"ת
זכרון דברים
FINDER'S FEE AGREEMENT
לכבוד יעקב דישראלי
בהמשך ובנוסף להסכם הייעוץ שנחתם בינינו ב 23/12/2011 ולאור העבודה שהכרתי דרכך את מר דניאל פוסן וכך נוצר קשר ישיר וענייני לחב' TRAFIGURA אני מתחייב בזאת לשלם לך או למי מטעמך סך של 2% ( שני אחוז) מסך כל סכום השקעה שנגייס לחברות שבהן אני שותף או קשור אליהן או למי מטעמי. השקעה מחב' TRAFIGURA או שותפותיה או מי מטעמה או ממר דניאל פוסן, חברות שלו או מי מטעמו. ההשקעה יכולה להיות בכסף, שווה כסף כגון מניות, רכוש, תשתיות, אופציות וכולי...כולל סוגים שונים של הלוואה/אות. הסכמתי גלובלית ותקפה לכל מקום בעולם.

בברכה
(חתימה)
אלוף ( מיל) ישראל זיו.".
(ההדגשות במקור - ה.ס.).

ביחס למזכר, אשר נרשם על גבו של כרטיס " ברגשי כבוד" של הנתבע, הוגשה מטעמו של הנתבע, חוות דעת גרפולוגית, ממנה עלה כי החתימה המתנוססת על גבי המזכר, אינה חתימתו של הנתבע.
אני ערה לקושי הראייתי, עת הוגשה חוות דעת על בסיס עותק צילומי בלבד של המזכר, מבלי שיוצג למומחה המסמך המקורי, ומבלי שיוגשו לו חתימות מקוריות אחרות, וזאת על אף עדותו של המומחה כי הצילומים שהוצגו לו היו טובים מאוד ( ראה עמוד 49 שורות 10-11 ועמוד 50 שורות 5-8 לפרוטוקול הדיון).
אלא כי אין מחלוקת, כי היה זה התובע, אשר סירב למסור למומחה מטעם הנתבע את המסמך המקורי לצורך בדיקתו, לטענתו מאחר ולא רצה לאפשר מצב בו הנתבע יתאים את תצהירו למסמכים ועת ביקש להשאיר את הקלפים " קרוב לחזה" (ראה עמוד 33 שורות 23-28 לפרוטוקול הדיון). להתנהלות זו של התובע, חייב שתהא משמעות בעת בחינת משקלה הראייתי של חוות הדעת.
כמו כן, בניגוד לנתבע, אשר נאלץ לקבל חוות דעת על בסיס צילום בלבד, עמדה לתובע עצמו האפשרות להגיש חוות דעת, ולו נגדית, הסותרת את מסקנות חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע. התובע בחר שלא להגיש חוות דעת על ידי מומחה מטעמו.
משכך, כל שנותר הוא חוות דעת המומחה מטעם הנתבע, יהא משקלה המוגבל, אשר יהא.
בהינתן המשקל הראייתי המוגבל, מאוד, אותו ניתן לייחס לחוות דעת של המומחה מטעם הנתבע המתבססת על צילום בלבד, מצאתי להוסיף ולבחון את יתר הראיות בתיק, ככל שאלו נוגעות לשאלת מעמדו של המזכר, ובהינתן טענת הזיוף.
משנתתי דעתי לאלו, נחה דעת כי גם מקום בו לא הייתה חוות הדעת מוגשת, היה המארג הכולל של הראיות מלמד, באופן מובהק, כי אין לראות במזכר כהסכם אשר נכרת בין הצדדים, או ככתב התחייבות אשר ניתנה ביחס אליו הסכמתו של הנתבע. ו אפרט;
הצדדים אינם חלוקים באשר לעובדה כי היה זה התובע אשר ערך, בכתב ידו, את המזכר. (לעניין זה ראה גם עדותו של התובע עמוד 22 שורות 34-35 לפרוטוקול הדיון).
הגם כי מתוך כתב התביעה עלו טענות ברורות והחלטיות לעניין חתימתו של הנתבע על המזכר ( ראה לדוגמא סעיפים 4.2 ו-4.8 לכתב התביעה), מתוך חקירתו הנגדית של התובע, עלתה תמונה שונה, רוויית סימני שאלה.
התובע אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי לא ראה את הנתבע חותם על המזכר. לטענתו, הוא הוזמן לאחר מספר ימים למשרד הנתבע על מנת לקבל את המזכר החתום.
התובע אף אישר במסגרת אותה חקירה כי יכול והחתימה המופיעה על גבי המזכר אינה חתימתו של הנתבע ( ראה עמוד 32, שורות 12-13 ו- 17 ועמוד 31 שורות 30-35 לפרוטוקול הדיון).
גם במסגרת שיחת התובע עם מר גיימן, אשר תמלול שלה צורף כראייה לתיק על ידי התובע, הועלו על ידי התובע ספקות באשר לחתימתו של הנתבע על המזכר, תוך שהוא מציין, בין היתר, את הדברים הבאים:
"יעקב: כן. אתה יודע, הבעיה אתו, אז ה..., שהוא לא חותם על שום דבר... אז זה הסכם שכאילו אישרתי והוא כביכול חתם, אם זה באמת החתימה שלו, אני מתאר לעצמי שכן.
שמעון: ישראל זייף חתימה? קשה לי להאמין.
יעקב: לא, אבל זה הוא אמר למישהו אחר, לא יודע. הבעיה, שאתה יודע שהוא, אתה מכיר עם מי יש לי עסק.
שמעון: לגמרי..."
(ראה עמוד 10 שורות 13-23 לתמליל 3 בנספח 13 לתצהיר התובע).

משנשאל התובע, במסגרת חקירתו הנגדית, אם ייתכן שידע כי המזכר אינו חתום על ידי הנתבע השיב: "לא בצורה שאתה אומר את זה. זה צריך להיות ברוח הדברים, לא ציטוט".
(ראה עמוד 33 שורות 4-8 לפרוטוקול הדיון).
גם נסיבות עריכת המזכר, כפי שהוצגו על ידי התובע, מעוררות סמני שאלה לא מעטים.
לטענת התובע, המזכר נערך כהמשך ישיר לפגישה אשר התקיימה בינו לבין הנתבע, לעניין שכר הטרחה לו הוא זכאי.
פגישה זו צולמה והוקלטה על ידי התובע, כאשר הסרט והתמליל צורפו כראיות לתיק בית המשפט. פגישה זו תכונה להלן: "הפגישה המתועדת".
התובע תיאר במסגרת החקירה הנגדית את נסיבות עריכתו של המזכר, ואת ההתרחשות אשר אירעה מייד עם צאת הצדדים מהפגישה המתועדת.
לשיטת התובע, לאחר שיצא מאותה פגישה הוא אמר לנתבע כי אינו מבין את התנהלותו, על פיה, כדי לחסוך " כמה גרושים", הוא מונע את המשך קידום העסקה, ובעקבות אמירה זו, השיב לו הנתבע:
"אתה יודע מה.. יאללה בסדר, אני אתן לך 2 אחוז שדיברנו עליהם ונראה מה קורה הלאה. ואז ישבתי בקבלה לקחתי את הנייר של ה-"ברגשי כבוד" וערכתי את נספח 9. ישראל כבר עזב את המשרד, שאלתי אותו מי יחתום, אז הוא אמר תשאיר את זה בקבלה אני כבר אחתום על זה בשלב אחר. בגלל זה גם לא כתוב תאריך כי לא ידעתי אם הוא נוסע לחו"ל, כל הזמן הוא היה חוזר והולך".
(ראה עמוד 23 שורות 4-18 וכן עמוד 30 שורה 28 – עמוד 31 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).
ואולם עדות זו של התובע, אינה עולה בקנה אחד עם התמונה העובדתית הנלמדת מתוך ראיות הפגישה המתועדת.
מתמליל השיחה של הפגישה המתועדת עלה, כי שני הצדדים היו שותפים להבנה על פיה התובע זכאי לשכר טרחה. ואולם, לא הייתה ביניהם הסכמה כלשהי באשר לשיעור שכר הטרחה.
יתרה מכך, מהתמליל אף עלה, כי התובע עצמו דיבר על שכר טרחה בשיעור של 1% בלבד, כאשר הוא מציין באותה שיחה, בין היתר:
"מה, מה שחשבתי, זה מה שנהוג בשוק, זה בדרך כלל אחוז אחד מהסכום שמצליחים לגייס, זה מה ש..., זה מה, בוא נגיד, אחוז אחד זה הכי נמוך, בדרך כלל זה מ- 1 עד 5 אחוז" (ראה עמוד 10 שורות 3-5 לתמליל נספח 10 לתצהיר התובע).
ואולם, גם לשיעור זה של שכר הטרחה, לא ניתנה הסכמת הנתבע, אשר ביקש מהתובע כי ילך על משהו שהוא, כהגדרתו, " יותר צנוע", ותוך שהוא מבהיר לו כי לא מדובר ב- FINDERS FEE, מאחר והוא רק יצר את ההיכרות אך לא בנה את העסקה, ליווה אותה וכיוצא באלו. (לעניין זה ראה עמודים 11-12 לתמליל נספח 10 לתצהיר התובע).
במקום בו התובע עצמו ציין כי תשלום בשיעור של 1% הינו בטווח הסכומים האפשרי, והנתבע סירב אף לכך, לא ברור מדוע הוסכם לפתע, מייד עם צאת התובע והנתבע מהפגישה המתועדת, על תשלום שכר טרחה בשיעור כפול מזה אותו הציע התובע.

זאת ועוד; התובע אישר בחקירתו הנגדית כי במסגרת הפגישה המתועדת, לא הוסכם כי שיעור שכר הטרחה יעמוד על 2%, ולמעשה לא הייתה כל הסכמה לעניין היקף שכר הטרחה. (ראה עמוד 35 שורות 7-8 לפרוטוקול הדיון).
אין מחלוקת כי אותו דין ודברים אשר התקיים, לגרסת התובע, מחוץ לחדרו של הנתבע במשרד, לא בא לידי ביטוי בתיעוד הצילומי אשר הוגש לתיק בית המשפט או בתמליל השיחה של אותה פגישה מתועדת.
לגרסת התובע, הוא כיבה את מכשיר ההקלטה כאשר הסתיימה הפגישה בתוך המשרד.
ואולם, מהתמליל עלה כי מכשיר ההקלטה המשיך להקליט גם כאשר התובע יצא מהמשרד ושאל את המזכירה אודות החזרת תג הביקור בכניסה לבניין ( ראה עמוד 23 לפרוטוקול שורות 30-32 לפרוטוקול הדיון ועמוד 38 לתמלול השיחה נספח 10 לתצהיר התובע).
בנסיבות אלו, ניתן היה לצפות כי גם חילופי הדברים הנטענים אשר הובילו, לגרסת התובע, להסכמה המפתיעה לתשלום של 2% מתוך כל סכום השקעה, ייקלטו אף הם במכשיר ההקלטה.
יתרה מכך, לגרסת התובע בדבר נסיבות עריכת המזכר, שיחתו עם הנתבע לאחר שיצאו ממשרדו ולהסכמה בעניין זה, אין כל זכר בכתב התביעה או בתצהיר העדות הראשית של התובע ( ראה גם עמוד 24 שורות 8-12 לפרוטוקול הדיון).
למעשה עיון בתצהיר העדות הראשית של התובע מלמד על פער עובדתי בין הנקוב בסעיף 2.16 לאותו תצהיר לבין עדותו של התובע במסגרת חקירתו הנגדית.
מקום בו מבסס בעל דין את תביעתו, על טענה בדבר חתימה על מסמך התחייבות , והוא מודע לעובדה כי הצד שכנגד טוען כי אותו הסכם/כתב התחייבות מעולם לא נחתם ותוכנו לא הוסכם , ניתן היה לצפות כי תצהיר העדות הראשית יכלול פירוט של נסיבות, מועדים ופרטי ההתקשרות. העדרם של אלו מהתצהיר, מהדהד.
עוד אציין כי בנסיבות אלו מצאתי את טענות התובע, כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומיו, לעניין חובת הנתבע לזמן לעדות את מזכירותיו לעדות , וזאת לעניין החתימה על המזכר, כבלתי סבירות.
במסגרת חקירתו הנגדית של התובע הוגשה תמונה בה נראה הנתבע מעיין בדף A4 לבן, וזאת במהלך הפגישה המתועדת. התובע העיד כי מסמך זה הוכן על ידו קודם לפגישה אשר התקיימה עם הנתבע, ובו פורטה דרישתו לשכר טרחה בשיעור של 2%. ( התמונה צורפה כ מוצג נ/1).

ככל שקיים מסמך אשר נערך מבעוד מועד, והוא כולל בחובו התייחסות לתשלום שכר טרחה מוסכם בהיקף של שני אחוזים, לא ברור מדוע ולצורך מה נדרשו הצדדים לעריכתו של מסמך אחר, בכתב יד, ועל גבו של מסמך של " ברגשי כבוד" של הנתבע.
אוסיף ואציין כי תמוהה העובדה כי התובע, אשר מצא לנכון לתעד, להקליט ולצלם את פגישתו עם הנתבע, יבחר שלא להותיר תחת ידו את אותו מסמך המוצג במסגרת התמונה נ/1, שכן לשיטתו "... אין לו שום חשיבות משפטית" וכי הוא נזרק לפח ( לעניין זה ראה עמוד 26 שורות 19-28 ועמוד 2 שורות 10-12 לפרוטוקול הדיון).
תמיהה זו מקבלת משנה תוקף שעה שלגרסת התובע, שני המסמכים מיועדים לשרת את אותה מטרה, ובשניהם נכללה הוראה בדבר תשלום שכר בהיקף של 2% משווי העסקה.
לתיק בית המשפט הוגש, מכתב אשר נשלח ביום 2.3.2014 על ידי בא כוח התובע לנתבע, קודם להגשת התביעה ובמסגרתו דרישה לתשלום שכר הטרחה. במסגרת מכתב זה הכולל טענות ברורות באשר לאחריותו האישית של הנתבע לתשלום, אין כל אזכור, ולו ברמז, למזכר.
התובע נשאל על כך בחקירתו נגדית.
תחילה העיד כי העביר לבא כוחו את כל החומר הרלוונטי. בהמשך העיד כי אינו זוכר אם העביר לידיו גם את המזכר. (לעניין זה ראה עמוד 34 שורות 29-32 ועמוד 35 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון).
העובדה כי מסמך כה מהותי, המהווה יסוד לתביעת התובע, אינו נזכר כלל במכתב הדרישה, או בכל מסמך אחר מטעם התובע קודם להגשת התביעה, מכרסמת בגרסתו לעניין כריתתו של אותו הסכם.
מן העבר השני העיד הנתבע כי אינו נוהג ליטול התחייבויות אישיות במסגרת עסקיו, אלא כי הוא פועל באמצעות החברות אשר בשליטתו ( ראה סעיף 36.8 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). עוד העיד הנתבע כי הוא אינו נוהג לחתום על מסמכים בעלי אופי משפטי טרם בדיקתם על ידי יועציו המשפטיים ( סעיף 36.9 לתצהירו), ואינו נוהג לחתום על חוזים מסחריים, על גבי כרטיסי ברכה ( סעיף 36.10 לתצהירו).
עדותו זו של הנתבע לא נסתרה ואף קיבלה חיזוק באמצעות עדותו של עורך הדין מר רוני שאול, אשר הציג עצמו כיועץ המשפטי של חב' גלובל. (ראה עמוד 46 שורות 14-20 ובעמוד 47 לפרוטוקול הדיון).
גרסת התובע באשר לתהליך החתימה על המזכר, אינה תואמת אף את דרך ההתנהלות הקודמת של בעלי הדין עצמם.
יש לזכור כי הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם קודם למתן שירותים, וזאת עוד בשנת 2011. ביחס לאותה התקשרות, ומקום בו מדובר היה בהתחייבות לתשלום שכר בהיקף של עשרים ואחת אלף וחמש מאות דולר ארה"ב (21,500$) בלבד, מצאו הצדדים לנכון לערוך הסכם מפורט בכתב.
התובע נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית וטען כי ההסכם למתן שירותים נערך עוד בטרם הכיר את הנתבע ואילו המזכר נערך לאחר שכבר נוצרה מערכת יחסים והתחייבות של הנתבע כלפיו ( ראה עמוד 31 שורות 7-21 לפרוטוקול הדיון).
אלא כי לעניין זה יש לזכור כי התובע טען, כי הנתבע לא עמד בהתחייבויות כלפיו כמפורט בהסכם למתן שירותים. דווקא בשל כך, ניתן היה לצפות כי התובע ינקוט משנה זהירות בהתקשרות נוספת, מאוחרת יותר, עם אותו נתבע.
בשולי סוגיה זו אוסיף ואציין כי גם תכנו של המזכר, אינו כולל הוראות אשר קיים לצדן הגיון כלכלי או מסחרי.
עיון בתוכנו של המזכר מלמד על התחייבות אישית של הנתבע לשלם באופן אישי, שני אחוזים מכל השקעה שתושקע על ידי טרפיגורה, בכל פעילות או חברה בה יש לנתבע חלק, וללא כל התייחסות לשיעור אחזקותיו של הנתבע באותה חברה, תנאי ההשקעה, השווי הכולל של הפעילות, מועד ההשקעה וכיוצא באלו.
המשמעות המעשית הינה כי גם מקום בו לדוגמא יש לנתבע אחזקה של 1% בהון המניות של חברה זו או אחרת אשר שוויה ( קודם השקעה) כעשרה מיליון דולר, וחב' טרפיגורה תמצא להשקיע באותה חברה סכום של עשרים מיליון דולר, יישא הנתבע, לבדו, בתשלום סך בשקלים השווה לארבע מאות אלף דולר, סכום אשר הינו גבוה משווי כל אחזקותיו באותה חברה.
מקום בו תיאר התובע את הנתבע בכתב תביעתו, כאיש עסקים אשר ידו בכל, מצאתי קושי באימוצה של גרסה בדבר מתן הסכמה כה רחבה ונטולת סייגים, על ידי הנתבע.
ויודגש, ככל והיה מוכח כי הנתבע אכן חתם על המזכר, לא היה בחוסר הסבירות הכלכלית כדי לשלול את תוקפו. ואולם, בהינתן יתר הראיות וטענות הנתבע ביחס למזכר, מהווה אותה חוסר סבירות כלכלית, טעם נוסף לדחיית טענות התובע.

בהינתן האמור לעיל, ובכלל זה:
- חוות דעת המומחה מטעם הנתבע ( הגם משקלה המוגבל מאוד), והעדרה של חוות דעת נגדית;
- אופן עריכת המזכר בכתב ידו של התובע, אישורו כי לא נחתם בנוכחותו על ידי הנתבע, והספקות שהועלו אף על ידו לעניין חתימתו של הנתבע על המזכר;
- העדר תאימות בין המזכר לדין ודברים אשר התנהל בין התובע לנתבע בפגישה המתועדת;
- העדר אינדיקציה לקיומו של המזכר קודם להגשת התביעה והעדר פירוט בדבר נסיבות חתימת המזכר במסגרת התצהיר;
- העדר אינדיקציה לדין ודברים שהתנהל, לשיטת התובע, בסיום הפגישה המתועדת ( תוך מתן הדעת לדברים הנשמעים מתוך ההקלטה);
- גרסת הנתבע באשר להתנהלותו העסקית, וקושי באימוצה של גרסה בדבר עריכתו של הסכם אשר משמעותו הכלכלית יכול ותהא כה רחבה, בדרך המתוארת על ידי התובע בעדותו וללא כל סייגים;
כל אלו, מביאים למסקנה לפיה המסמך הכתוב לא נחתם על ידי הנתבע, אינו מהווה הסכם בין הצדדים ולא ניתן לראותו כהתחייבות של הנתבע כלפי התובע.
התחייבות ומצגים שבעל פה לתשלום שכר הטרחה
מקום בו עתר התובע לחיובו של הנתבע מכוח הוראות ההסכם החתום על ידו, וטענתו זו נדחתה, יש להורות על דחיית התביעה ככל ועניינה עילה חוזית, שכן גרסתו של התובע ביחס למסמך הכתוב, מאיינת וסותרת כל טענה עובדתית חלופית מטעמו בדבר קיומה של הסכמה אחרת, אשר הושגה קודם לכן בין הצדדים.
למעלה מן הצורך, והגם שהתובע עצמו ייחד טענותיו לקיומה של הסכמה בכתב, נבחנו על ידי כלל הראיות הנוספות בתיק לצורך בחינת שאלת התגבשותה של התחייבות חיצונית, ולו כזו שהינה בעל פה של הנתבע כלפי התובע, כמו גם שאלת הצגתם של מצגים מכוחם יש להורות על חיוב הנתבע בפיצוי התובע.
מכלל הראיות בתיק זה עולה כי הנתבע הביע נכונות עקרונית לתשלום שכר טרחה לתובע.
מעדותו של התובע, אשר לא נסתרה, עלה כי הנתבע אישר בפניו, בעל פה, יותר מפעם אחת, כי הוא יקבל תמורה על המאמצים שהוא עושה לקידום הליך של השקעה מצד חברת טרפיגורה. (לעניין זה ראה עמוד 24 שורות 24-32 לפרוטוקול הדיון).
גם מתמליל הפגישה המתועדת עלה, באופן מובהק, כי גם הנתבע ראה עצמו מחויב לשלם שכר טרחה לתובע. בין היתר, נאמרו באותה פגישה הדברים הבאים:
"קודם כל אני כבר אומר לך, אין מצב שיהיה משהו שאני לא אשלם, אין חיה כזאת, זה בחיים לא יקרה... שאני לא אשלם לך, ואני אברח ממחויבות בסוף, לא יקרה ... זה תהיה רגוע. 2, כל מה שאני מבקש, תתאים את זה יותר לקונסטלציה ההיא... לא לא, כי אני לא, אני פחות ממך, אדם שמכיר את זה, הניסיון שלי הוא לא עשירית משלך, ואני לא, אני באמת לא, ואני, קודם כל, חד מה שאני אומר לך, שאני לא אברח משום אחריות, אין שום סיכוי... אני רוצה להתייעץ עם דניאל... תראה, בוא, חיינו עם זה עד הרגע הזה, בוא א', נחכה שאני גם אבין מהם מה בכלל העסקה, כי אני אומר לך, עד לרגע זה, חוץ מזה שזה מתקדם, הם עשו, כל מה שאמרתי לך... בפגשנו הבא, אני גם, אני מבטיח לך שגם אני אבין, א' אני מניח שאני אדע מהם, וזה בכלל מה שאומר שזה קונקרטי, ו- 2, אני , אני גם אתייחס להצעה, אני לא אתעלם מזה, בהחלט..."
(ראה עמוד 12 שורה 13 – עמוד 13 שורה 26 לתמליל נספח 10 לתצהיר התובע; ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).
במסגרת שיחה זו, הנתבע מאשר כי התובע עשה " דבר חשוב", עת יצר את ההיכרות בין הצדדים, על אף כי לטענתו, התובע לא עשה מעבר לכך, והוא אינו שולל את זכאותו של התובע לקבל שכר טרחה אלא ממליץ לו להעמיד את הסכום על שיעור צנוע יותר מזה אותו ביקש התובע לקבל ( ראה עמוד 10 שורות 17-18 ועמוד 12 שורות 11-13 לתמליל נספח 10 לתצהיר התובע).
משנשאל הנתבע על ידי התובע, במהלך אותה שיחה, אם הוא הבין כי התובע אינו " עובד על קרן הצבי", הוא משיב:
"חס וחלילה, אח שלי בוא. מה פתאום, אין לי, בשום פנים ואופן, מה זה, אבל אני, ברור שלא"
(ראה עמוד 14 שורת 13-16 לתמליל נספח 10 לתצהיר התובע).
אין מחלוקת בין הצדדים, כי לאחר הפגישה עם מר פוסן, היה זה הנתבע אשר פנה אל התובע ושאל אותו למה הוא מצפה מבחינת שיעור שכר הטרחה ( ראה עמוד 24 שורה 33 - עמוד 25 שורה 4 ועמוד 67 שורות 20-23 לפרוטוקול הדיון) והדברים אף עולים מתמליל הפגישה המתועדת ( ראה עמוד 9 שורות 1-5 לתמליל נספח 10 לתצהיר התובע).
מעדותו של הנתבע, אף עלה, באופן מפורש, כי הוא לא ביקש לסגור את הדלת בפני התובע, מאחר ועל פי גישתו, בעולם העסקים לא ניתן אף פעם לדעת, מי יכול להועיל ובאיזו נקודת זמן וכי הוא אף עודד את התובע לפעול ולקדם את ההתקשרות עם חב' טרפיגורה. (לעניין זה ראה עמוד 53 שורות 34-36 לפרוטוקול הדיון).
הנתבע אף מצא לנכון, לעדכן את התובע, כאשר חש כי הדברים אינם מתקדמים לשביעות רצונו ( ראה פנייתו מיום 24.9.2012 – נספח 8 לתצהיר התובע).
מכלול הראיות מלמד כי התקיים בין הצדדים דין ודברים אשר מטרתו, שימוש בשירותיו של התובע לצורך קידום אפשרות התקשרות עם חב' טרפיגורה, כאשר בגין שירותים אלו יהא התובע זכאי לשכר טרחה.
השאלה הנשאלת הינה האם הבשיל אותו דין ודברים לכלל הסכמה, ולו כזו שהינה בעל פה, שעה שהוכח כי הסכם בכתב מעולם לא נכרת בין הצדדים.
לעניין זה, ועל מנת שניתן יהא לראות בתובע והנתבע כמי שהתקשרו בהסכם שבעל פה, היה על התובע להוכיח כי התקיימו שני יסודות בסיס: גמירת דעת ומסוימות.
גמירת דעת משמעה כוונה ספציפית להתקשר בחוזה מסוים, עם התובע. כידוע, המבחן לקיומה של גמירת דעת הינו מבחן אובייקטיבי, קרי- גמירת הדעת נבחנת על פי השתקפותה החיצונית: התבטאויות הצדדים בכתב ובעל פה, התנהגותם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה וכיוצא באלו.
מסוימות משמעה כי החוזה צריך לכלול בחובו פירוט של המסגרת והעניינים החיוניים והמהותיים שבו, עד כי ניתן לראות בו חוזה שלם.
(ראה ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, תשס"ה, בעמודים 135-136, 175).
ככל שהחוזה מסוים יותר, יש בכך כדי להעיד על גמירת דעת גדולה יותר, להתקשר בו.
עיון בראיות מלמד כי בתיק זה לא התקיימו איזה מהיסודות אשר נמנו לעיל. ואפרט;
כפי שצוין לעיל, ניתן היה להסיק מהראיות כי הנתבע מעונין בשירותיו של התובע, ואף הסכים כי כנגד מתן אותו שירות, יקבל התובע שכר לעמלו. עם זאת, מהראיות אשר הובאו בפני עלה כי הסכמה זו נותרה ערטילאית, וזאת בהעדר ראיות לגיבושם של פרטים מהותיים, המהווים את לב לבה של ההתקשרות.
כך לדוגמא לא ברור, מי הם הצדדים לעסקה – האם הנתבע עצמו או שמא החברות שבשליטתו ( המהוות אישיות משפטית עצמאית ונפרדת), ומי הוא הגוף אשר היה אמור, בסופו של יום, לשאת בתשלום התמורה.
בעוד שהתובע טען, כי הנתבע הוא זה אשר התחייב כלפיו, באופן אישי, לתשלום שכר טרחתו, העיד הנתבע, כי הוא אינו נוהג לקחת על עצמו התחייבויות אישיות במסגרת עסקיו, אלא מתחייב אך ורק באמצעות החברות אשר בשליטתו ( סעיף 36.8 לתצהירו).
אני ערה לטענות התובע על פיהן דווקא משום שהנתבע נהג לפעול תוך שהוא מחזיק חברות רבות בשרשור ובמקרים רבים נמנע מאזכור שמו, הועלתה על ידו הדרישה לקבלת התחייבות אישית של הנתבע; אלא כי לצד גרסתו זו של התובע, היה עליו להוסיף ולהניח מצע ראייתי כלשהו מכוחו ניתן היה ללמוד כי הנתבע הסכים לסטות מדרך התנהלותו הרגילה, וודאי מקום בו אין המדובר בהתחייבות שולית, אלא בהסכם שכר טרחה, שיכול להגיע לחיוב בתשלום בהיקפים עצומים.
ראיות לעניין הסכמה כאמור, לא הוצגו, ואין די בפגישה המתועדת לצורך כך.
זה גם המקום לציין כי ממכתב הדרישה אותו שלח התובע לנתבע ביום 2.3.2014 עלה כי הוא מופנה הן לנתבע והן לחברת גלובל, וההתייחסות בו הינה לשירותים אשר ניתנו לחב' גלובל או מי מטעמה.
גם מקום בו היה ניתן לראות את הנתבע כמי שנתן הסכמתו לשאת באופן אישי בתשלום שכר הטרחה ( והגם חוסר הסבירות הכלכלית של הסכמה מעין זו כפי שפורט לעיל), עדיין היה על התובע להוכיח כי הצדדים הגיעו להסכמה באשר לשיעורו של שכר הטרחה. הסכמה כזו אינה מונחת בפני.
מכתב התובע מיום 31.1.2012 ( נספח 4 לתצהירו), ובו הצעתו לגבי שכר טרחה, לא נענה וכך גם פנייתו בדוא"ל מיום 22.6.2012, אל מר איתן באני, במסגרתה ביקש לדעת " היכן הדברים עומדים" (נספח 5 לתצהיר התובע).
מעדותו של התובע עלה, כי לאחר הפגישה עם מר פוסן, הנתבע פנה אליו ושאל לשכר הטרחה המבוקש והתובע השיב כי הם ידברו על כך בהמשך ( ראה עמוד 24 שורה 33 – עמוד 25 שורה 4 לפרוטוקול הדיון), וברוח דומה העיד גם הנתבע ( ראה עמוד 67 שורות 20-23 לפרוטוקול הדיון).
כאמור, גם מתוך הפגישה המתועדת, לא ניתן ללמוד כי הושגו הסכמות בעניין שיעור שכר הטרחה, הגם כי התקיים דין ודברים לעניין זה. (ראה עדות התובע בעמוד 35 שורות 7-8 לפרוטוקול הדיון).
למעשה, הפגישה המתועדת מלמדת יותר מכל, כי הנתבע אישר קיומה של כוונה לתשלום שכר טרחה, אך הצדדים היו חלוקים, מהותית, באשר לסכום שישולם.
על כל אלו יש להוסיף כי גם מקום בו היה התובע נוטל את ההתחייבות לתשלום באופן אישי, וגם מקום בו היה נמצא כי הוסכם על תשלום בשיעור של 2%, כפי טענת התובע, עדיין היה על התובע להרים את הנטל להוכיח קיומן של הסכמות נוספות לרבות הבסיס לחישוב שכר הטרחה , מועד התשלום, אופן התשלום ופרק הזמן הנדרש לצורך כך.
ואף מקום בו היה התובע מרים את הנטל להוכיח את כל הרכיבים אשר נמנו לעיל, דהיינו דבר קיומה של התחייבות אישית, היקפה, בסיס החישוב ואופן התשלום, עדיין היה עליו להוסיף ולהבהיר מה הוסכם כי יהא היקף השירות אשר יינתן על ידי התובע, ואשר כנגדו הוא יהא זכאי לקבל את שכר הטרחה המבוקש.
לעניין זה אציין כי מתוכן הפגישה המתועדת עלה כי התובע והנתבע היו חלוקים אף בשאלת מהות ומשמעות השירות שניתן בפועל על ידי התובע. כל זאת, מקום בו לשיטת הנתבע, הגם זכאותו של התובע לתמורה כלשהי, לא קמה לו זכאות לקבלת finder's fee"", בשל מהות השירות שניתן, ואילו התובע סבר כי יש להעריך את שכרו כמי שהביא להתקשרות בפועל.
זה גם המקום לציין כי במסגרת כתב התביעה טען התובע כי היה במאמציו ופועלו כדי להביא להחלטתה של חב' טרפיגורה להשקיע בפעילות עסקית בה היה גם הנתבע מעורב.
ואולם, מהראיות אשר הונחו בתיק עולה כי הפעולה היחידה אותה הוכיח התובע כי ביצע הינה הפגישה אשר התקיימה בחודש יולי 2012 בין הנתבע לבין מר פוסן מטרפיגורה. הא ותו-לא.
כל זאת, כאשר אין מחלוקת כי הנתבע הכיר את חב' טרפיגורה קודם לכן. (ראה עדות התובע עמוד 27 שורות 13-17 ועדות הנתבע עמוד 68 שורה 23 לפרוטוקול הדיון).
התובע נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית ולא יכול היה להציג ראייה כלשהי לפעולות בהן נקט לצורך קידום ההתקשרות או ביצוע ההשקעה על ידי חברת טרפיגורה. לא הוצגה תכתובת והתובע לא יכול היה להצביע על פניות או פגישות נוספות, מאוחרות לאותה פגישה.
באשר לפגישה עם מר פוסן, אין אני מתעלמת מהתמונה העובדתית אשר התבררה בתיק זה והמ למדת על היות מר פוסן גורם משמעותי מאוד בטרפיגורה, כאשר גם הנתבע הכיר בחשיבותו.
בניגוד לגרסת הנתבע אשר ביקש להמעיט מחשיבותה של הפגישה אשר התקיימה בינו לבין מר פוסן, עלה מתוך הראיות כי מדובר לכאורה במי שהינו בעל מניות בטרפיגורה ומעורב עד מאוד בפעילותה בקולומביה. (לעניין זה ראה דבריו של הנתבע במסגרת התמליל נספח 10 לתצהיר התובע, עמוד 10 שורה 18, עמוד 11 שורה 13, עמוד 69 שורות 14-15; עדותו של מר שמעון גיימן, מנהל הכספים בחב' מריברדו עמוד 17 שורות 17-21 , עמוד 18 שורות 20-23, ועדות הנתבע עמוד 69 שורות 1-10 לפרוטוקול הדיון).
עם זאת, והגם התרשמותי כי מדובר בבעל תפקיד משמעותי מאוד בחברת טרפיגורה, לא הוצגו ראיות מכוחן ניתן היה להסיק כי מר פוסן היה מוסמך לקבל החלטות או להתחייב בשמה של טרפיגורה או לחילופין מה נעשה על ידו כפועל יוצא של אותה פגישה עם הנתבע בחודש יולי 2012.
מקום בו לא זומן מר פוסן לעדות, על ידי מי מהצדדים, נותרו סוגיות שונות הנוגעות לעניין זה, כשהן לא בהירות דיין.
בהינתן כל אלה, ברי כי הסכמתו העקרונית של הנתבע לתשלום שכר טרחה, אינה מגעת כדי יצירתה של התחייבות חוזית כלפי הנתבע, ובהיעדר אינדיקציה לקיומה של הסכמה לפרטי ההתקשרות, לא ניתן לקבוע, כי קיימת גמירת דעת מצד הנתבע, להתקשר בחוזה הספציפי, מושא התביעה, כנדרש על פי הדין.
גזל, תרמית ועשיית עושר
התובע הוסיף ועתר כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותו מכוח טענות של עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם מכוחן של עילות גזל ותרמית.
אקדים ואציין כי טענות אלו של התובע נטענו באופן כללי מאוד, תוך הפנייה לסעיפי החוק הרלוונטיים, אך מבלי שיובהר, לא כל שכן יפורט בהתאם למצוות המחוקק וכבוד בית המשפט העליון , מדוע התקיימו תנאי הוראות הדין על מנת שימצא לפסוק לתובע את הפיצוי בגובה הסכום אשר נתבע על ידו.
בנוסף, מקום בו הטענות העובדתיות המשמשות בסיס לעתירה לפיצוי הנזיקי, כמו גם זה הנובע מדיני עשיית עושר, נשענות על הגרסה העובדתית בדבר קיומה של התקשרות חוזית או התחייבות בכתב, ומקום בו נחה דעתי כי הצדדים לא התקשרו מעולם בהסכם בכתב והנתבע אינו חתום על המזכר , נשמטת הקרקע גם תחת טענותיו האחרות של התובע והעילות הנוספות בהן ביקש לעשות שימוש.
אך על מנת שלא יימצא פסק הדין כחסר, מצאתי להוסיף ולבחון האם ניתן, בהעדרו של הסכם בכתב בין הצדדים, לראות את הנתבע כמי שהתעשר שלא כדין על חשבונו של התובע, כמי שפעל בתרמית, או כמי שגזל דבר מה מהתובע.
בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), נקבע כדלהלן:

"52. גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

בסעיף 56 לפקודת הנזיקין נקבע:

"56. תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."
נהיר כי המסקנות בדבר היעדר קיומו של הסכם בכתב או הסכם בעל פה בין הצדדים, משליכות באופן ישיר על כלל טענותיו של התובע.
מקום בו אין התחייבות מפורשת, לא בכתב ולא בעל פה, גם אין גזל של הכספים המגיעים מכוח אותה התחייבות בלתי קיימת, וזאת עוד קודם שאדרש להלכתו של כבוד בית המשפט העליון על פיה אין להרחיב את עוולת הגזל לטענות בדבר זכות חוזית לקבלת כספים. (רע"א 8304/99 צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ פ"ד נה(2)37)
באשר לעלוות התרמית, על התובע היה להוכיח התקיימם של חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה, העדר אמונה באמיתות המצג, כוונה להטעות את התובע, ראייה כי התובע אכן הוטעה ופעל על בסיס המצג וסבל עקב כך מנזק ממון. (ראה ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה פ"ד לךח(4) 253) , ע"א 614/84 דפיר נ' אשד פ"ד מא (2) 225).
בהתאם להלכתו של כבוד בית המשפט העליון נדרש הטוען לנזק שמקורו בעוולה זו להרים נטל ראייתי כבד (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2)498)
מקום בו נטענו טענות התרמית והגזל באופן כוללני מאוד, תוך התבססות על מזכר שלא נחתם על ידי הנתבע בחודש דצמבר , ושעה שכל שהוכח הוא קיומה של פגישה עוד בחודש יולי 2012 והבעת נכונות כללית לתשלום בגין פעולות תיווך - לא ניתן לראות בהתנהלות הנתבע משום תרמית.
זה המקום לציין כי אני ערה לתמונה העובדתית אשר עלתה מתוך כלל הראיות, לרבות דרך התנהלותו של הנתבע מול התובע.
התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי נוח היה לנתבע להותיר את סוגיות ההתקשרות ותשלום שכר הטרחה לא פתורות ועמומות. התבטאויותיו של הנתבע כלפי התובע בעניין זה היו כלליות מאוד, עד סתמיות.
עם זאת, אין בכך כדי ליצור התחייבות חוזית יש מאיין, או כדי להביא למסקנה על פיה מדובר בתרמית.
בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") נקבע כדלהלן:
"1.(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."
מקום בו טוען התובע כי הנתבע התעשר על חשבונו שלא כדין, כפועל יוצא של מתן שירות בגינו הפיק הנתבע רווח או טובת הנאה, היה עליו להוכיח מהו היקף השירות שניתן, העובדה כי הצד שכנגד הפיק הנאה, וכן היקף טובת ההנאה אותה הפיק הנתבע, או זו אשר מנע אותה מהתובע.
בתיק זה לא הוכח דבר קיומה של הסכמה באשר לשווי השירות אשר ניתן על ידי התובע לנתבע, לא הוכח כי התקיימו תנאים מוגדרים לצורך ביצוע התשלום המבוקש, ולא הוכח כי בגין השירות המסוים אשר ניתן בפועל מקובל או ראוי לשלם את הסכום אשר נתבע. בנוסף, גם לא נמצאו הסכמות באשר למועדים או תנאים אשר כנגד התקיימם , תחול חובת התשלום.
למעלה מכך, גם מקום בו היה נמצא כי יש לחייב את הנתבע, מכוח עילה של עשיית עושר ו כי מתקיימים כל התנאים בהתאם להוראות הדין לצורך החיוב בתשלום, עדיין - היה על התובע להניח מצע ראייתי באשר לשווי טובת ההנאה אשר נמנעה ממנו, או זו אותה הפיק הנתבע בשל ומכוח השירות שניתן על ידי התובע. דבר מאלו לא הוכח.
באשר להנאה אותה הפיק הנתבע מפועלו של התובע, לא הוכח איזו השפעה, אם בכלל, הייתה לפגישה הבודדת על החלטתה של טרפיגורה להשקיע בפעילות זו או אחרת בה היה לנתבע חלק.
למעלה מכך, יש לזכור כי גם לשיטת התובע, השקעתה של טרפיגורה בפרויקט הרכבות , לא הייתה לידי הנתבע עצמו או לידי חברה בשליטתו, אלא לתאגיד, אשר הנתבע באמצעות תאגיד אחר, מחזיק בהיקף של כ- 7.33% בלבד, ממניותיו. (ראה תצהיר הנתבע מיום 20.3.2017, סעיפים 43-50 לתצהיר העדות הראשית מטעמו והסכם בעלי המניות – נספח א' לתצהיר הנתבע).
גם טענות התובע בדבר שיעורי אחזקה גבוהים יותר, באמצעות חברות אחרות, לא נתמכו בראיות.
באשר לטובת ההנאה אשר נמנעה מהתובע, היה על התובע, בהעדר הסכמה חוזית מפורש ת, להציג, לכל הפחות, נתונים באשר לתשלום המקובל, או שכר הטרחה הראוי במקרים כגון זה נשוא התביעה .
במסגרת ע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (להלן: "הלכת דנייה סיבוס") התייחס כבוד בית המשפט העליון לדרך בחינתן של תביעות לתשלום שכר טרחה, מקום בו לא קיים הסכם שכר טרחה בין הצדדים או כאשר יישומו אינו אפשרי.
בית המשפט העליון קבע, כי הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי, מעוגן בהוראת סעיף 46 לחוק החוזים, הקובע כדלהלן:
"חיוב תשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות, בעת כריתת החוזה".
מקור הוראה זו בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר, שלא כדין.
באשר לקביעת השכר הראוי הוסיף בית המשפט העליון וקבע במסגרת הלכת דנייה סיבוס לעיל, את הדברים הבאים:
"קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו, על פי שיקול דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו בפניו".
הלכת דניה סיבוס הכתה שורשים, ובשורה ארוכה של פסקי דין מאוחרים קבע בית המשפט העליון כי בחינת השכר הראוי נעשית, אד הוק, בכל מקרה, תוך מתן הדעת לנתונים רבים כגון הזמן שהקדיש נותן השירות, מהותו של השירות, היקפו ומידת מורכבותו, שווי העניין מושא השירות, מוניטין, והדרך המקובלת בעניינים כגון דא, לחישוב שכרו של נותן השירות.
(בעניין זה ראה ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח (5) 20, 27-28; ע"א 261/86 חב' דנו הישראלית ואח' נ' יעקב הורשפלד ואח', פ"ד מג(1) 160; ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין, שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 586.
בכל אותם פסקי דין הוסיף כבוד בית המשפט העליון וקבע כי נטל ההוכחה באשר לקביעת שיעורו של השכר הראוי, מוטל לפתחו של התובע.
בענייננו התובע עתר לחיוב הנתבע בסכום הנובע ממה שהוא טען כי הן הסכמות חוזיות בין הצדדים. התובע לא טען וממילא לא הוכיח מהו היקף השירות שניתן על ידו בפועל.
התובע לא פירט ולא צירף חוות דעת של מומחה, או ראיות אחרות, ביחס להיקף העבודה, מורכבותה והשפעת קשריו וניסיונו על היקף זכאותו לשכר טרחה, כמו גם חוות דעת בדבר שכר הטרחה הראוי או המקובל בתביעות מסוג זה או פירוט של השיטות המקובלות לקביעת שכר הטרחה.
בהיעדר חוות דעת ונתונים אמפיריים באשר להיקף העבודה שבוצעה על ידי התובע ומורכבותה, כמו גם לגבי השיטות המקובלות לקביעת שכר ראוי במקרים כגון דא, או כל ראיה אחרת הנוגעת לשיעורו של השכר הראוי, ובהינתן הלכתו של כבוד בית המשפט העליון לעניין אופן קביעתו של שכר ראוי, אין מנוס מדחיית עתירותיו של התובע גם מכח דיני עשיית עושר , ולו על דרך של תשלום שכר ראוי.
סוף דבר
התביעה נדחית.
משנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין אני מורה כי התובע יישא בהוצאות הנתבע, בסכום של 40,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תתבקש להמציא את פסק הדין לצדדים, באמצעות הדואר.
זכות ערעור לכבוד בית המשפט העליון בתוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, 05 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יעקב דישראלי
נתבע: ישראל זיו
שופט :
עורכי דין: