ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בת אל יגיס נגד שלמה א. אנגל בע"מ :

לפני: כבוד השופטת עידית איצקוביץ – אב"ד
גב' הלן הרמור - נציגת ציבור עובדים
גב' צביה דגני - נציגת ציבור מעסיקים

התובעת
בת אל יגיס ת.ז. XXXXXX361
ע"י ב"כ עו"ד גולן אשטון

-

הנתבעת
שלמה א. אנגל בע"מ ח.פ. 520035130
ע"י ב"כ עו"ד יפעת גירון

פסק דין

1. הנתבעת הינה מאפייה המייצרת ומשווקת מגוון רחב של לחמים, לחמניות ודברי מאפה בפריסה ארצית.
התובעת עבדה אצל הנתבעת כפקידה במחלקת הזמנות. היא התקבלה לעבודה דרך חברת כוח אדם "רם –ק.ר.מ.סחר בינלאומי" (להלן – חברת כ"א) ועבדה מטעמה החל מיום 1.9.13 ועד שנקלטה כעובדת של הנתבעת ב יום 2.3.14. הוא עבדה ברציפות עד לפיטוריה ביום 4.9.16.

2. התובעת טענה בכתב התביעה כי חל על הצדדים הסכם קיבוצי בענף האפייה ו/או צו ההרחבה בענף (להלן – הסכם קיבוצי ו-צו ההרחבה). התובעת טענה כי עבדה במתכונת של 6 ימים בשבוע, בשעות משתנות, כמפורט בכרטיסי עבודה. לגישתה היו שבועות שבהם עבדה יותר מ-43 שעות בשבוע, אך לא קיבלה תוספת בגין שעות עבודה נוספות. כמו-כן, היו שבועות בהם עבדה התובעת 7 ימים בשבוע, ללא יום מנוחה שבועי, ולא קיבלה מלוא התגמול בגין שעות אלה.

3. ביום 29.8.16 קיבלה התובעת מכתב הזמנה לשימוע ובו צוין כי היא מוזמנת לשיחת שימוע בשל נסיבות שיפורטו בהמשך.
לאחר השימוע שהתקיים ביום 31.8.16 קיבלה התובעת ביום 4.9.16 מכתב פיטורים.
החל ממועד השימוע עד לפיטורים התובעת הושעתה מעבודה מבלי ששולם לה שכר מלא.

4. התובעת דרשה בתביעתה הפרשי שכר בגין שעות נוספות, הפרשי פיצויי פיטורים, יתרת פדיון חופשה, הפרשים בגין הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, יתרת הודעה מוקדמת, תוספת ותק, תשלום בגין ימי ההשעיה, ודמי חגים.
כמו-כן טענה התובעת כי תלושי השכר לא נערכו כדין, אין כלל צבירת ימי חופשה ומחלה והיא לא קיבלה תלוש בגין חודש ספטמבר 2015 . על כך ביקשה התובעת פיצוי לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

בנוסף, התובעת טענה כי היא עבדה בתנאי העסקה פוגעניים ומשפילים, במשמרות שהגיעו ל-12 שעות עבודה מבלי שניתנו לה הפסקות. על כך דרש ה התובעת פיצוי בגין עגמת נפש.

5. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי ההסכם הקיבוצי חל על עובדי כפיים במאפיות בלבד אך למרות זאת היא החילה על התובעת את תנאי ההעסקה שבהסכם הקיבוצי, לפנים משורת הדין. בהתאם לכך, בהתחלה הועסקה התובעת במעמד זמני, והחל מיום 1.1.16 קיבלה מעמד של קביעות בנתבעת.

התובעת השתכרה שכר שעתי, והועסקה בהתאם לצרכי העבודה במחלקת הזמנות. השכר השעתי בסיום העבודה של התובעת היה בסך 27.86 ₪.
התובעת הייתה משובצת בשעות הבוקר משעה 9:30 ועד לשעה 18:00, כולל זמן הפסקה של שעה בכל משמרת, כנהוג לגבי כלל עובדי המאפיה, בימי ו' עבדה התובעת בין השעות 8:00-13:00.

במהלך תקופת העבודה של התובעת במעמד זמני הפרישה הנתבעת עבורה כספים בשיעור 11.5% מהמשכורות לקרן מבטחים בגין דמי חופשה, חגים והבראה, בהתאם להסכם הקיבוצי. במהלך תקופת העבודה של התובעת במעמד קבוע, בשנת 2016, שילמה לה הנתבעת ישירות תשלומים מלאים עבור דמי חופשה, חגים והבראה, כפי שניתן לראות בתלושי השכר. במהלך תקופת העסקה של התובעת במעמד קבוע בשנת 2016 היא ניצלה את מלוא מכסת חופשתה.
כמו-כן, מדי שנה בחודש מרץ הועלה שכרה השעתי של התובעת נוכח הוספת הסכום המגיע לה בגין תוספת הוותק.
התובעת קיבלה את מלוא השכר המגיע בגין שעות העבודה, כאשר בפועל בשעות העבודה המדווחות של התובעת נכלל זמן הפסקה של שעה אחת בכל יום עבודה. זמן ההפסקה שולם לפי תעריף של שעה רגילה, לפנים משורת הדין.
הנתבעת הפרישה עבור התובעת לביטוח פנסיוני בקרן הפנסיה "מנורה מבטחים" החל ממועד תחילת עבודתה בה, בהתאם למחויבותה לפי ההסכם הענפי.
כמו-כן, קיבלה התובעת תשלום עבור ימי המתנה להליך משמעתי, ותמורת הודעה מוקדמת. אשר לפיצויי פיטורים, טענה הנתבעת כי היא הפרישה עבור התובעת בשיעור של 8.33% מהשכר וההפרשות באות במקום פיצויי פיטורים בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. ההפרשות שוחררו לזכות התובעת בסיום העבודה.

הנתבעת טענה כי התלושים שהונפקו עבור התובעת עומדים בדרישות הדין.
אשר להפסקת העבודה של התובעת, היא נעשתה מסיבות מוצדקות, לאחר שהתקיים שימוע כדין.
לאור כל נימוקיה ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה שהוגשה כנגדה, על כל רכיביה.
6. התקיים קדם משפט בתיק לפני כבוד הרשמת ליבר לוין. לאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים והתיק הועבר אלינו לשמיעת הוכחות.

7. ראיות שנשמעו

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון על תצהירה.
מטעם הנתבעת הגישו תצהירים:
מר שמעון ביטון, אשר היה במועד הרלוונטי לתביעה מנהל מחסן ההפצה באתר לוד (להלן - מר ביטון).
גב' גלינה זינגר, מנהלת מחלקת ההזמנות באתר לוד, ממונה ישירה על התובעת (להלן - גב' זינגר).
מר משה גריסרו, מנהל משאבי אנוש.
גב' ענת שלזינגר, מנהלת משאבי אנוש באתר לוד (להלן – גב' שלזינגר).

הצדדים צרפו מסמכים רבים לכתבי הטענות ולתצהיריהם, הכוללים תלושי שכר של התובע, רישומי נוכחות, הקלטה של שיחה בין התובעת לבין גב' זינגר, דוחות ממנורה מבטחים, סיכום שיחת אזהרה וטופס עריכת שימוע, ותמונות של התובעת במשרד.
בתום שמיעת ראיות, בדיון מיום 2.10.18, הושמעו סיכומי ב"כ הצדדים.
לאחר מכן, מבלי לקבל רשות מבית הדין, הגישה ב"כ הנתבעת "הודעה על הגשת מסמך". לאחר שהוגש הסבר ותגובה, המסמך מטעם "מנורה מבטחים" מיום 9.10.18 התקבל, בכפוף לחיוב בהוצאות משפט.

8. עובדות שאינן שנויות במחלוקת

אין חולק על כך שהתובעת התקבלה לעבודה אצל הנתבעת דרך חברת כוח אדם, עבדה באמצעותה 6 חודשים, ומיום 2.3.14 עד ליום 4.9.16 היא עבדה אצל הנתבעת בתפקיד מנהלי.
על אף שהתובעת אינה נכללת בהגדרה של "עובד כפיים" על פי ההסכם הקיבוצי, הנתבעת החילה עליה את הוראותיו, וגם את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי המיוחד.

התובעת פוטרה לאחר שהתקיים שימוע והיא קיבלה פיצויי פיטורים מ"מנורה מבטחים" (סך של 11,535.16 ₪). השכר האחרון של התובעת היה בסך 27.86 ₪ לשעה.
ב"כ הצדדים הסכימו כי השכר האחרון של התובעת היה בסך 5,200 ₪ (ראו ע' 8 לפרוטוקול הדיון).

9. חלות של ההסכם הקיבוצי ומעמדה של התובעת כ"עובדת קבועה"

אין מחלוקת לגבי החלות על הצדדים של ההסכם הקיבוצי הכללי וגם של הסכם הקיבוצי המיוחד.
ההסכם הכללי קובע כי "כל פועל חדש נחשב כפועל בניסיון במשך החודשיים הראשונים מיום כניסה לעבודה" (סעיף 5 (א)).
סעיף 5(ג) קובע "נשאר הפועל לעבוד לאחר תקופת הניסיון כנ"ל, ייחשב כפועל קבוע וייהנה מכל הזכויות הנוגעות מהסכם זה מיום היכנסו לעבודה".

נציין כי עובד קבוע זכאי לזכויות סוציאליות בסכומים גבוהים באופן מהותי מהעובד בניסיון, כאשר לגבי האחרונים קובע ההסכם הקיבוצי כי יופרשו סכומים בשיעור 11.5% לקרן "מנורה מבטחים" בגין חופשה, דמי הבראה וחגים (סעיף 18).

התובעת חתומה על "כתב העסקה לעובד במעמד זמני" מיום 2.3.14. בהודעה נאמר כי העסקה בעבודה זמנית במעמד זמני יכולה להימשך עד 5 שנים.
התובעת קיבלה "הודעה על קבלת מעמד של קביעות בעבודה" החל מיום 1.1. 16, קרי, כאשר היא הייתה עובדת של הנתבעת שנה ו-10 חודשים, ובאותו מקום עבודה שנתיים ו-4 חודשים.
העסקתה של התובעת לא הייתה למשרה זמנית, אלא למשרה קבועה.

הנתבעת לא הייתה חייבת להחיל על העובדים המנהלים את ההסכם הקיבוצי (שחל על "עובדי כפיים"). אולם, כך נוהגת הנתבעת לגבי כלל העובדים, וכך נעשה גם לגבי התובעת. עקב אימוץ ההסכם הקיבוצי הכללי (וגם ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על הנתבעת) הוא הופך להיות חלק מח וזה העבודה בין הצדדים.
נוכח אימוץ ההסכם הקיבוצי, גם ההוראות בנוגע לקבלת קביעות חלות על התובעת, והיא הייתה צריכה לקבל קביעות לאחר חודשיים מתחילת העבודה, תקופה שבה נחשבת כעובדת בניסיון, לכל המאוחר מחודש מאי 2014, ולא מ יום 1.1.16 כפי שטוענת הנתבעת.

קיימת שאלה אם לצורך הקביעות יש להתחשב גם בתקופה שבה עבדה התובעת דרך חברת כוח אדם. נראה לנו שאין לנקוט בגישה פרשנית כה מרחיבה, אך אין אנו נדרשים להכרעה זו.
לאור החלות של ההסכם הקיבוצי, התובעת זכאית לזכויות כעובדת קבועה של הנתבעת החל מיום הכניסה לעבודה. על אף זאת, יש להביא בחשבון את הסכומים שהופרשו בגין ז כויות סוציאליות למנורה מבטחים, שהועברו אל התובעת או העומדים לזכותה.

נציין כבר עתה כי במסמך שהוגש על ידי הנתבעת באיחור, מטעם מנורה מבטחים, נכתב כי מחודש מרץ 2014 ועד לחודש דצמבר 2015 הפקידה הנתבעת על שם התובעת "דמי גמולים בשיעור 11.5% לקרן חופשה, חגים והבראה", מבלי לפרט את הסכומים.

10. תביעה בגין הפרשי שכר ושעות נוספות

התובעת טענה בתביעה ובתצהיר כי הנתבעת לא שילמה תוספת בגין שעות נוספות לאחר שהיא השלימה 43 שעות עבודה. היא גם עבדה במוצאי שבת והיא זכאית לתשלום בגין שעות עבודה במנוחה.

שעות העבודה של התובעת חושבו בהתאם לרישומי הנוכחות, והדרישה של התובעת היא בסכום קטן (731 ₪).

הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה הפסקה של שעה אחת במהלך יום העבודה (בנוסף להפסקות שהיא עשתה לגישת הנתבעת על דעת עצמה ומבלי לדווח על כך).
הנתבעת לא הורידה את ההפסקה מסך כל שעות העבודה ושולם בגינן שכר, אך אין בכך כדי להוסיף ליום העבודה של התובע לעניין זכאותה לגמול בגין שעות נוספות.

התובעת הצהירה כי לא ניתנו לה הפסקות ואף הגישה בנקודה זו תמליל של שיחה עם גב' זינגר, לפיו, לגישת התובעת, האחרונה מודה כי לא היו כלל הפסקות אצל הנתבעת.
במהלך החקירה של התובעת הושמעה ההקלטה והתברר כי נאמר על ידי גב' זינגר "אף פעם אין לי הפסקה נורמלית" (ראו ע' 15 ש' 3 לפרוטוקול הדיון). זאת בניגוד לטענת התובעת והרישום בתמליל שבו המילה "לי" הושמטה. כך שאין באמירתה של גב' זינגר כדי לתמוך בטענ ת התובעת כי לא ניתנו לה (לתובעת) הפסקות.

גב' זינגר, שהייתה הממונה הישירה על התובעת ומר ביטון, שהוא הממונה עליה, הצהירו כי ביום עבודה הייתה הפסקה רצופה של חצי שעה, וכן שתי הפסקות נוספות בנות כרבע שעה כל אחת לצורכי שתיה, מנוחה, עישון, שיחות טלפון ותפילות. לכן, יום העבודה של התובעת היה של 7.5 שעות נטו ובמידה שהוא עלה על 8 שעות היא קיבלה תשלום בגין שעות נוספות.

סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) קובע:
"(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.
(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעסיקו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה".

רק במקרה של סעיף 20 (ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה , קרי, כאשר לא ניתן לעובד לצאת ממקום העבודה, והוא צריך להישאר במקום העבודה, קיימת חובה לראות את זמן ההפסקה כזמן העבודה.
גב' שלזינגר העידה כי היה חדר אוכל, ליד אולם הייצור, שתי דקות הליכה ממקום העבודה של התובעת (ראו ע' 23, ש' 6-7 לפרוטוקול הדיון ).

הנתבעת פעלה כדין ואף מעבר לדין עת ש ילמה עבור זמן ההפסקה. אין לחשב את ההפסקה כ"זמן עבודה" לצורך חישוב הזכאות לשעות נוספות.
אנו סבורים כי התובעת קיבלה שכר וגמול שעות נוספות כפי שמגיע לה ועל כן, אין אנו רואות לנכון לחייב בגין רכיב תביעה זה.

11. פיצויי פיטורים

התובעת פוטרה ואין מחלוקת שהיא זכאית לפיצויי פיטורים.
הנתבעת טענה כי בהתאם להסכם העבודה של התובעת וההסכם הקיבוצי המיוחד (נספח 2 לתצהיר התובעת) ההפרשות לפיצויים באות במקום פיצויי פיטורים.
ברם, טוען ב"כ התובעת כי ישנה יתרה שמגיעה לתובעת.

אין חולק שיש לחשב כתקופת העבודה את כל התקופה שבה עבדה התובעת באותו מקום העבודה, קרי, כולל התקופה שהיא עבדה מטעם חברת כוח אדם – סה"כ 3 שנים. כדי שהפרשות לפיצויים יבואו במקום פיצויי פיטורים על הנתבעת להוכיח כי אלה נעשו כדין במהלך כל התקופה – והוכחה כזו לא הובאה בהליך שלפנינו.

ב"כ הצדדים הסכימו כי השכר הקובע של התובעת הוא 5,200 ₪. לכן, הייתה זכאית התובעת לסך של 15,600 ₪.
בהתאם לאישור שהוגש על ידי התובעת (נספח 6 לכתב התביעה) נכון ליום 13.9.16 היה במנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ סך של 12,562.44 ₪.

לכן, זכאית התובעת ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 3,037.56 ₪.

12. פדיון חופשה

בהתאם לקביעתנו לעיל, התובעת הפכה לעובדת קבועה של הנתבעת לאחר חודשיים (בחודש מאי 2014) ולכן, היא זכאית לימי חופשה בהתאם להוראות של ההסכם הקיבוצי, בגין תקופת העבודה אצל הנתבעת (לא נספרה התקופה של העסקה דרך חברת כוח אדם) – 33 ימים. היא ניצלה 18.82 ימי חופשה בלבד, וזכאית ליתרה – פדיון חופשה של 14.18 ימים.

יום חופשה הוא בסך 222.88 ₪ (27.86 ₪ X 8 שעות ביום). לכן, זכאית התובעת ליתרת פדיון חופשה בסך של 3,160 ₪.

אנו מודעים לכך שייתכן כי סכום זה או חלק ממנו הופרש ל"מנורה מבטחים" במסגרת ההפרשה של 11.5% שנעשתה על ידי הנתבעת עד לסוף שנת 2015. אולם, כל עוד לא הוכח מהו הסכום ששולם בגין דמי חופשה/פדיון חופשה, לא ניתן להפחית את הסכום. הנתבעת לא הביאה כל אישור מפורט ולכן, יש לחייב אותה בסכום האמור.

בנוסף, טוענת התובעת שהיא הייתה זכאית להפרשים של דמי חופשה ששולמה בשנת 2016, בסכומים כדלקמן:

חודש
ימי חופשה שנוצלו
תעריף שעתי
תשלום
כמה שולם
הפרש
2/16
1
26.91
215.28
191.20
24.08
3/16
2
27.23
435.68
382.10
53.58
4/16
1
27.23
217.84
193.30
24.54
5/16
3
27.23
653.52
582.20
71.32
6/16
3
27.23
653.52
584.50
69.02
7/16
4
27.23
871.36
779.30
92.06
8/16
4.82
27.23
1,049.99
939.10
110.89
סה"כ

445.49

חישובי ב"כ התובע נערכו לפי יום עבודה רגיל של 8 שעות, ואם שולם פחות מכך, התובעת זכאית ליתרת תשלום- בסך 445.49 ₪

התובעת זכאית לסך של 3,605 ₪ בגין פדיון חופשה.

13. תביעה בגין הפרשות לפנסיה

התובעת דורשת הפרשות לפנסיה בגין הסכום ששולם לה כ"הודעה מוקדמת" לפיטוריה. אולם, התובעת קיבלה חלף הודעה מוקדמת, שהינו בגדר פיצוי ולא שכר (תמורה בעד עבודה). התובעת לא הייתה זכאית להפרשות, שהן על שכר עבודה בלבד.

התובעת חישבה את הסכומים שעל הנתבעת היה להפריש לפנסיה בגין תקופת העבודה – 10,277.72 ₪. בהתאם לאישור שהוגש מטעם התובעת עצמה, מחברת מנורה מבטחים, סכום התגמולים שהופרש הוא 15,585.74 ₪. כך שלא קיימת כל יתרה לזכות התובעת בגין הפרשות לתגמולים.

14. פיצוי בגין תלושים שאינם ערוכים כדין

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בפיצוי ללא הוכחת נזק, מאחר שתלושי השכר שניתנה לה אינם ערוכים כנדרש בתיקון 24 לחוק הגנת השכר.

טענות התובעת הן לגבי רישום של ניצול וצבירה של ימי חופשה וימי מחלה. כן, טענה התובעת שלא קיבלה תלוש שכר בגין חודש ספטמבר 2015 .
טענת הנתבעת היא כי לא נרשמו צבירה וניצול של ימי חופשה מאחר שעד לחודש דצמבר 2015 הופרשו כספים לקרן חופשה, חגים והבראה. בנוגע לימי מחלה, הנתבעת מבטחת את כלל עובדיה בביטוח מחלה באמצעות קרן מחלה של חברת מנורה מבטחים ומסיבה זו לא מופיע בתלוש צבירה וניצול של ימי מחלה.

נימוק זה של הנתבעת מקובל עלינו, מאחר שהנתבעת סברה כי אין לתובעת עד לשנת 2015 מעמד של "עובדת קבועה", ולכן היא לא זכאית לימי חופשה ישירות מהנתבעת וגם לא לימי מחלה.
אשר לתלוש חודש ספטמבר 2016 , התובעת לא עבדה בפועל בחודש זה, ופוטרה ביום 4.9.16. תלוש השכר צורף לכתב ההגנה. על כן, אין לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אי מסירת תלושים או תלושים שאינם כדין.

15. דמי הבראה

התובעת דורשת תשלום של דמי הבראה, בהתאם להסכם קיבוצי, בגין השנתיים האחרונות לעבודתה (מספטמבר 2014 עד אוגוסט 2016) – 18 ימי הבראה, לפי 378 ₪ ליום. התובעת קיבלה סך של 3,402 ₪ בגין תקופה זו וקוזז לה סך של 1,134 ₪ (מאחר שלגישת הנתבעת נעשה חישוב של שנה קלנדרית והיא סיימה לפני תום השנה). לכן, קיבלה בפועל התובעת סך של 2,268 ₪. התובעת זכאית ליתרה בגין השנתיים האחרונות בסך של 4,536 ₪.

הנתבעת לא הוכיחה איזה סכום הופרש למנורה מבטחים בגין הבראה ולכן, לא קיימת אפשרות להפחית את הסכומים שהופרשו.

16. דמי הודעה מוקדמת

התובעת דורשת הפרש של תמורת הודעה מוקדמת שהיא קיבלה. אולם, בפתח הדיון להוכחות הסכימו ב"כ הצדדים כי השכר האחרון של התובעת היה בסך 5,200 ₪ , סכום שהיא קיבלה חלף הודעה מוקדמת. לכן, אין לה כל זכאות ליתרת תשלום בגין רכיב זה.

17. תוספת ותק

בהתאם להסכם הקיבוצי, על המעסיק לשלם לעובד, מהשנה השנייה לעבודתו, תוספת בסך 0.28 ₪ לשעת עבודה. לגישת התובעת, היא לא קיבלה את התוספת מעולם.

הנתבעת טענה כי מדי חודש מרץ הועלה שכרה השעתי של התובעת נוכח תוספת הוותק אשר הגיע לה.
אכן רואים בתלושי השכר שבחודש מרץ עולה השכר השעתי של התובע, כאשר בחלק מן התלושים אף רשום "דרגה + ותק".

אנו מאמינות כי לא הייתה סיבה אחרת להעלאת שכרה של התובעת, ולכן, הנתבעת שילמה את תוספת הוותק על פי הדין.

18. תביעה בגין דמי חגים

בהתאם להסכם קיבוצי, זכאי העובד לתשלום בגין 17 ימי חג בשנה, שהם 7 ימי פסח ועוד 2 ימים צמודים לפסח, שבועיות, 2 ימי ראש השנה ויום נוסף צמוד לכך, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות ויום העצמאות. בגין כל תקופת העבודה טוענת התובעת לזכאות ל- 45 ימי חג, כאשר קיבלה סך של 2,396.6 ₪ בלבד.

אולם, בתקופה שבה עבדה התובעת דרך חברת כוח אדם, אין היא זכאית ליותר מ-9 ימי חג בשנה כפי שנקבע בצו ההרחבה הכללי החל על המשק הפרטי, וזאת רק לאחר שלושה חודשי עבודה.
בפתח הדיון להוכחות ציין ב"כ התובעת כי הופרש עבור חגים במנורה מבטחים סך של 6,900 ₪, כך שההפרש עומד על סך של 1,279 ₪.

בהתחשב כי התובעת חישבה את כל התקופה לפי הזכאות בהתאם להסכם הקיבוצי, אנו סבורות כי יש בסכומים שהופרשו ושולמו כדי לכסות את זכאות התובעת לדמי חגים.

19. ימי השעיה

התובעת דורשת תשלום בגין הימים שמיום השימוע (31.8.16) עד לקבלת מכתב הפיטורים – 4.9.16 - 5 ימי עבודה.
הנתבעת שילמה לתובעת עבור יום 31.8.16, שבו עבדה שעה ו-49 דקות והושלמו 6.17 שעות. שולם בחודש 9.16 יום מלא של 8 שעות , ביום 1.9.16 (יום ה'), ו-4 שעות ביום 2.9.16 (יום שישי). 3.9.16 היה יום שבת וביום 4.9.16 התובעת פוטרה.

בהתאם להסכם הקיבוצי (סעיף 6(א)) בע רבי שבתות יעבדו העובדים 7 שעות בתשלום של 8 שעות. לכן, חסר תשלום של 4 שעות עבור יום ו' 2.9.16, בסך של 27.23 ₪ X 4 = 108.92 ₪.

20. נסיבות סיום העבודה של התובעת ופיצוי בגין עגמת נפש

התובעת טענה כי עבדה בנתבעת בתנאי העסקה פוגעניים ומשפילים, אשר לא אפשרו לה זכות בסיסית כגון יציאה להפסקות. לאור תנאי העבודה המשפילים בהם עבדה, אשר בסופו של יום גרמו לפיטוריה מאחר ונאלצה לבצע שיחות טלפון בזמן שעות העבודה, מבקשת התובעת פיצוי בגין עגמת נפש.

גרסת הנתבעת היא כי התובעת עשתה דין לעצמה, פעמים רבות היא הגיעה לעבודה מוקדם או מאוחר משעת תחילת המשמרת של ה, ובמיוחד בימי ו' היא נהגה להישאר בעבודה זמן ממושך אחרי סיום המשמרת. בזמן זה לא עסק ה כלל במענה לפניות של לקוחות , אלא עסקה בענייניה הפרטיים. הממונים העירו לה על כך והיא הונחתה שלא להישאר בעבודה מעבר לשעה שנקבע לסיום המשמרת שלה.

הוכח כי היה חוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת בעבודה, היא עסקה בענייניה הפרטיים בזמן העבודה, וביצעה שיחות טלפוניות פרטיות בזמן העבודה. גב' זינגר העירה על כך לתובעת פעמים רבות, ללא תוצאה.
הנתבעת טוענת שכך נגרם לה נזק מאחר ששיחות מלקוחות לא נענו. הנתבעת אף ציינה כי התובעת נהגה ללכת לשירותים המצויים במתחם משרדי ההנהלה, למרות שבחודש יולי 2016 הוקם חדר שירותים צמוד למחלקת ההזמנות. התובעת ניצלה את זמן ההליכה לשירותים לשיחות פרטיות והייתה שבה מהשירותים אחרי זמן בלתי סביר. ביום 28.8.16 התרחש אירוע חמור, כאשר התובעת יצאה משטח המאפיה טרם סיום יום העבודה ללא אישור, נצפתה במצלמות כשחזרה למאפיה כעבור כ-40 דקות, החתימה כרטיס נוכחות ואז הלכה לדרכה. בעקבות אותו אירוע נבדקו דיווחי הנוכחות של התובעת במהלך חודש אוגוסט 2016 ונמצא כי התובעת נהגה להחתים כרטיס יציאה פעמים רבות בשעה 19:00 ולעיתים אף בשעה 20:00 למרות שהמשמרת שלה הסתיימה בשעה 18:00, ולא קיבלה אישור מאת מי מהממונים עליה להישאר במאפיה לאחר סיום המשמרת.

ביום 29.8.16 הוזמנה התובעת לשימוע, שהתקיים ביום 31.8.16.

יש לציין כי הוכח שהייתה אזהרה קודמת מיום 26.6.16 בעניין ניהול שיחות פרטיות על ידי התובעת, אז היא השיבה שהיא עומדת להתחתן ויש לה סידורים רבים לקראת החתונה. באותו מקרה הוחלט שלא לפטר את התובעת, וסוכם שאם היא תשוחח שיחות טלפון מ מושכות בנושאים אישיים עליה להחתים כרטיס יציאה וכשתסיים תבצע כניסה מחודשת למשמרת באמצעות כרטיס.

לאחר שבשימוע הועלו טענות כנגד התובעת, תואר בפרוטוקול מהלך השימוע, כדלקמן:
"הובהר לעובדת, כי במשך תקופה ארוכה גלינה, מנהלת מרכז ההזמנות אינה מרוצה מתפקודה. במהלך המשמרת בת אל מבצעת שיחות טלפון אישיות ממושכות, ובכך פוגעת בעבודה, עד כי שיחות של לקוחות אינן נענות. בנושא זה נלקחה העובדת לשיחה מספר פעמים בעבר. בתאריך 26.06.2016 בוצעה עימה שיחה ע"י הנוכחים בשימוע זה, והובהר לה כי אם ברצונה לבצע שירות טלפון פרטית במסגרת שעות העבודה, עליה לבקש אשור לשהות בהפסקה בזמן הזה. למרות זאת בת אל לא הקפידה בנושא והמשיכה לזלזל בעבודה, לא לענות לשיחות מלקוחות, ולערוך שיחות טלפון ממושכות בנושאים אישיים על חשבון שעות עבודתה.
עוד צוין, כי בת אל מוזמנת למשמרת שאמורה להסתיים בשעה 18:00, אולם מבדיקה במערכת הנוכחות במהלך חודש אוגוסט יצאה מהעבודה לא לפני 19:00, כשלפעמים נשארה עד 20:00, וזאת ללא אישור של הממונה עליה, מבדיקה במצלמות היא נראית משוחחת בטלפון האישי שלה בשעות הערב. ואינה מבצעת את עבודתה.
בנוסף, כפי שפורט בזימון לשימוע – בתאריך 28.08.16 יצאה לסידורים אישיים ללא אישור, וחזרה למאפיה מאוחר יותר רק כדי להחתים כרטיס.
בת אל נשאלה בדבר האירועים שפורטו לעיל.
בת אל הודתה בכך שהלכה לעשות סידורים אישיים לפני החתמת כרטיס ובכך שביצעה שיחות טלפון פרטיות במהלך שעות עובדתה ובסיומן לפני החתמת כרטיס נוכחות.
היא טענה שאין לה זמן להפסקות במהלך המשמרת, והוסיפה שיש ברשותה הקלטות של גלינה המנהלת שלה, שבהן גלינה אומרת לה שהיא לא יכולה לתת לה לצאת להפסקה.
לטענת בת אל, היא הלכה לסידורים מבלי להחתים כרטיס על חשבון זה שלא קיבלה הפסקה במהלך היום. לכן היא גם מבצעת את שיחות הטלפון האישיות במהלך שעות עבודתה. לטענתה, ביקשה הרבה פעמים הפסקה ולא קיבלה".

בעדותה בבית הדין אמרה התובעת:
"ש. בשיחת השימוע הודית בכך שהלכת לסידורים אישיים?
ת. לא. הודיתי בכלל שהיה מקרה חריג. קבלתי וסת ואף אחד לא היה להביא לי שום דבר. איפה שאנחנו עובדים זה ממש רחוק מהיציאה זה רבע שעה להגיע לשער. הלכתי לסופר וקניתי. מרוב הלחץ שכחתי להחתים כרטיס ואז חזרתי להחתים. למחרת רציתי להגיד לשמעון ולא הספקתי להגיד לו והוא ישר לקח אותי לשיחה. אמרתי לו את זה בשיחה וגם בשימוע והוא התעלם מכך ולכן פוטרתי".

(ע' 12, ש' 19-24 לפרוטוקול הדיון)

על אף זאת, הנימוק החריג הנטען על ידי התובעת בעדותה לא הופיע בשימוע, כפי שהיה צריך להיות, אם זו הייתה הסיבה להתנהגות התובעת . גם אם הייתה הצדקה לצאת ממקום העבודה עקב האירוע החריג, התנהגותה של התובעת (לחתום על כרטיס נוכחות ומיד לצאת לביתה)אינה תקינה, מאחר שז ו גר מה לה לקבל שכר על 40 דקות שבהן לא עבדה

אשר לטענות התובעת לגבי הערות בלתי מוצדקות על השימוש בשירותים, נאמר על ידי גב' שלזינגר בעדותה (ראו ע' 22, ש' 11-15 לפרוטוקול הדיון ) כי לבקשתה נבנו שירותי נשים בקרבה למקום העבודה של התובעת, ולא הייתה בעיה להשתמש בהם. על אף זאת, התובעת העדיפה להשתמש בשירותים יותר מרוחקים כדי לנהל שיחות טלפון תוך כדי הליכה לשם.

הוגשו תמונות שבהן רואים את התובעת עם הרגליים מעל השולחן, מסתכלת בטלפון הסלולארי שלה, כאשר יתר העובדים נראים עובדים.

התובעת הסבירה זאת, בעדותה:
"ש. אנחנו יכולים לראות את התמונות שהראשונה בהן היא בשעה 5.36 אחר הצהריים – האחרונה ב- 5.44?
ת. זה בדיוק עשר הדקות שיש סגירת משמרת והמחשבים לא עובדים ובעשר דקות אלה מחכים שהמחשבים יפעלו. לפעמים פועלים אחרי 2 דקות לפעמים אחרי 10. אין דקות מוגדרות.
ש. תסכימי אתי שכשהמחשבים נכבים זה קורה בו זמנית לכל המחשבים ?
ת. לא נכון. הם לא נכבים ונדלקים באותו זמן,. לוקח כמה דקות בין אדם לאדם. זאת אומרת לי יכול להיכבות ב- 5.36 ומשהי אחרת ב- 5.37.
ש. אנו רואים בתמונות ששני העובדים לידך עובדים ויש להם מסך דלוק?
ת. לידי יש לה מסך דלוק. השלישית המסך שחור סגור ואחרי זה המסך היה שחור. בשלישי היא הלכה שניה כי המחשב סגור היא הלכה שניה לשירותים.
ש. תסכימי אתי שאת היחידה מבין כל האנשים שלא מסתכלת על מסך המחשב שלה ושרגליה על השולחן?
ת. גם האדם האחרון שישב שם לא מסתכל על המחשב. באותו יום לא יכולתי לעזוב כאבו לי נורא הרגליים. לא יכלתי לעזוב כי הייתי הכי ותיקה שם.
ש. מפנה לתמונה שרואים את העובד האחרון ורואים אותך מסתכלת בטלפון - ?
ת. כן. בדקות שאין לי עבודה. לא היה לי מחשב דלוק אז הסתכלתי שניה על הטלפון".
- ראו ע' 16 לפרוטוקול הדיון.

המסקנה מן העדויות שנשמעו, התרשמותנו מן התובעת ומן עדי הנתבעת היא שלא הייתה כל התנהלות של השפלה או פגיעה כלפי התובעת. הנתבעת לא הייתה מרוצה מתפקודה של התובעת, אשר עסקה בענייניה הפרטיים במהלך זמן העבודה, לקחה הפסקות ארוכות מן המקובל, ואף הדפיסה שעון נוכחות לאחר היעדרות מהעבודה במשך 40 דקות. כל זאת, לאחר שקיבלה מספר חודשים לפני כן אזהרה בפני התנהגות דומה, אך חזרה על מעשיה.
בשל כך אין כל הצדקה לתביעת התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש.

21. לסיכום

נוכח האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:
סך של 3,037.56 ₪, בגין הפרשי פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.16 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 3,605 ₪, בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.16 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 4,536 ₪, בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.16 ועד ליום התשלום בפועל.
כמו-כן, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

22. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏29 אוקטובר 2018, ‏כ' חשון תשע"ט, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הגב' הלן הרמור,
נציגת עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

גב' צביה דגני,
נציגת מעסיקים


מעורבים
תובע: בת אל יגיס
נתבע: שלמה א. אנגל בע"מ
שופט :
עורכי דין: