ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ג.י. נגד הפניקס חברה לביטוח בעמ :

בפני כבוד השופטת לימור רייך – סגנית הנשיא

התובע:

ג.י.
באמצעות ב"כ עו"ד ורדה באסטאקאר

נגד

הנתבעת:

הפניקס חברה לביטוח בעמ
באמצעות ב"כ עו"ד שהם סלומון

פסק דין

עסקינן בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה – 1975 ( להלן: "חוק הפיצויים") לפיצוי בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע בעטיה של תאונת-דרכים מיום 28.2.11 ( להלן: "התאונה").

בישיבת הוכחות מיום 3.7.18 נשמעו עדויות התובע והעדים מטעמו: הגב' ז.י. רעייתו ( להלן: "רעיית התובע"); מר ג.ג. אחראי משמרת בפארק דרום, שם עבד התובע בשנים 2015-2016 ומר א.מ. הבעלים הנוכחי של מסעדת האוכל הבוכרי " לאס וגאס", אשר הוקמה והופעלה עובר לתאונה על-ידי התובע ( להלן: "המסעדה").

רקע עובדתי
התובע, יליד 22.1.47, נפגע בתאונה עת נהג ברכב מ.ר. 61-486-60, אשר בוטח במועדים הרלוונטיים לתביעה בידי הנתבעת.

ממקום התאונה חזר התובע לביתו וכעבור כיומיים, לאחר שחש ברע, פנה לבית-החולים וולפסון, שם אובחנה חבלה בצלעות; הוא שוחרר לביתו בו ביום עם המלצה להמשך מעקב רפואי ונטילת משככי כאבים; ביום 23.4.11, נוכח החמרה בכאבים, פנה התובע בשנית לבית-החולים, שם אובחנו חבלות בצוואר ובגב, נרשמו תלונות אודות כאבי צוואר וראש וצפצופים באוזניים והוא שוחרר לביתו עם המלצה להמשך מעקב רפואי ונטילת משככי כאבים. התובע המשיך במעקב אורתופדי במסגרת קופת-חולים, הופנה וטופל בטיפולי פיזיותרפיה ורפואה משלימה.

בהמשך, התלונן התובע אודות טנטון בלתי פוסק באוזניים, ירידה בשמיעה, כאבי ראש וסחרחורות; הופנה למעקב רופא א.א.ג ונוכח תלונות אודות פחדים וחרדות הופנה גם למעקב וטיפול פסיכיאטרי.

עצם התרחשות התאונה, נסיבותיה וחבות הנתבעת בגינה אינם שנויים במחלוקת [ ראו הודעת הנתבעת מיום 16.9.14] וסלע המחלוקת בין הצדדים הוא אך בסוגיית הנזק.

הנכות הרפואית
בהחלטות מיום 17.5.12, 2.12.12 ו- 15.10.15 מונו מומחים בתחום האורתופדיה, א.א.ג, נוירולוגיה ופסיכיאטריה מטעם בית-המשפט.

מחוות-דעת המומחה, ד"ר אמנון ישראלי בתחום האורתופדיה עולה, כי בבדיקת התובע נמצאה רגישות צווארית קורנת לימין, ללא הגבלה משמעותית בתנועות הצוואר והכתף הימנית וללא ממצא חבלתי בצילומי רנטגן. בצילומים אלו נמצאו שינויים ניווניים צווארים מתקדמים שקדמו בהתאם לאופיים לתאונה הנדונה. בבדיקת אלקטרומיוגרפיה נמצאו סימני גירוי שורשי צווארי קל מימין, ללא חסר נוירולוגי משמעותי בבדיקתו הקלינית. מכלול הממצאים והופעה מאוחרת של כאבי הצוואר אינם תומכים בקיומו של נזק אורתופדי בתאונה. עם זאת, נוכח הצורך בטיפול פיזיותרפי ואלטרנטיבי ממושך, לא ניתן לשלול " עירור" של תסמונת כאב ממקור שדרתי על רקע תחלואה ניוונית קודמת.

מכאן נקבע בחוות-הדעת, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 5% לפי מחצית תקנה 37(5) א לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 ( להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") וכמו כן, נקבעו לתובע תקופת אי כושר מלא למשך שלושה חודשים מיום התאונה ונכות זמנית בשיעור של 10% מתום שלושת החודשים ולמשך חצי שנה.

במענה לשאלות ההבהרה ששלחה הנתבעת הבהיר המומחה, כי הוא עומד על חוות-דעתו והוסיף, כי נוכח העדר תיעוד על תחלואה צווארית קודמת טרם התאונה, יש לייחס לתאונה " עירור" סימפטומטי של תחלואה צווארית רדומה; תקנות הביטוח הלאומי אינן מתייחסות לכאב הצוואר, אך אין בכך כדי ללמד כי כאב ממקור צווארי אינו גורם למגבלה תפקודית הכרוכה בנכות; דומה הדבר לתקנה 37(6) א הדנה בשבר קל בחוליה וקובעת בעטיו 5% נכות. שבר מסוג זה אינו גורם להפרעה עקב השינוי המבני הקל בחוליה, אלא מתבטא במרבית המקרים בכאבים ללא הפרעות נוספות. גם במקרה הנדון קיימים שינויים מבניים ניווניים בחוליות, שביטויים הקליני לאחר התאונה הוא כאב.

מחוות-דעת המומחה ד"ר יוסף בלום בתחום א.א.ג עולה, כי תלונת הטנטון של התובע תועדה בזמן סביר לאחר התאונה ובעקביות תוך שנעשו ניסיונות לבירור מצבו הרפואי; התלונה נתמכת בתיאור תמידיות הטנטון ובתוצאות בדיקות השמיעה. מכאן נקבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 72(4) דII לתקנות הביטוח הלאומי, בגין רעש תמידי באוזניים עם עקומת שמיעה מתאימה.

עוד נקבע בחוות-הדעת, כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין סחרחורות כתוצאה מהתאונה, בהינתן, כי לא קיים תיעוד רפואי מעבר לתקופה בת ארבעה שבועות לאחר התאונה ובשים לב לכך שבדיקות העזר אשר בוצעו לתובע אינן מלמדות על פגיעה וסטיבולרית או הפרעה בשיווי המשקל.

בחוות-דעת המומחה ד"ר אריה קוריצקי בתחום הנוירולוגיה נקבע, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין כאבי ראש כרוניים פוסט חבלתיים, לפי סעיף 34 ב 1-2 לתקנות הביטוח הלאומי. בחוות-הדעת צוין, כי אומנם בשנת 1993 סבל התובע מכאבי ראש, אולם מאז ועד התאונה לא תועדו כאבי ראש. במענה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת הבהיר המומחה, כי הוא עומד על חוות-דעתו כמפורט לעיל.

מחוות-דעת המומחה ד"ר גיא אור בתחום הפסיכיאטריה עולה, כי בבחינת הדברים, התובע סובל משילוב של הפרעת חרדה לא מוגדרת ( NOS ANXIETY DISORDER), עם מאפיינים בתר חבלתיים, יחד עם הפרעת הסתגלות ( ADJUSTENT DISORDER) בעלת מאפיינים התנהגותיים, דיכאוניים וחרדתיים. עוצמת ההפרעות אינה גדולה וביחד הן מהוות, להערכתו, הפרעה בעוצמה קלה – בינונית. קשר הגרימה בין התאונה הנדונה לבין הפרעת החרדה הוא ברור. הפרעת ההסתגלות קשורה ונובעת מן המחושים הגופניים מהם הוא סובל ( בעיקר כאבי הראש, הטנטון, כאבי הצוואר והכתף).

בכל הנוגע לרמת התפקוד צוין בחוות-הדעת, כי התובע תיאר ירידה משמעותית בתפקודו המקצועי. זאת אומנם גם בשל המחושים והמגבלות הגופניות, אך גם בגין התסמינים הנפשיים. תוארו ירידה בתפקודו הזוגי והמיני; ריחוק מילדיו בשל חוסר הסבלנות והעצבנות שלו; ירידה בתפקוד החברתי, עם ריחוק מחבריו, אם כי הוא ממשיך ללכת לבריכה ולשחות כשלוש פעמים בשבוע.

בשקלול הדברים נקבע בחוות-הדעת, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה פסיכיאטרית בשיעור של 15%, לפי סעיפים 34( ב)(2-3) לתקנות הביטוח הלאומי והומלץ על המשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי במסגרת בה טופל התובע עד כה.

בשים לב לכך שהמומחים לא הובאו לעדות וחוות-דעתם ממילא לא נסתרו, נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע [ בתחום האורתופדיה; א.א.ג; נוירולוגיה ופסיכיאטריה] עומדת על שיעור של 30.96%.

הנכות התפקודית
התובע טוען, כי נוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, נבצר ממנו להמשיך ולהפעיל את המסעדה כעצמאי, כפי שעשה עובר לתאונה; הוא נאלץ לסגור אותה; התקשה בביצוע העבודות השונות בהן השתלב לאחר מכן וההכנסות מעבודות אלו נפלו במידה ניכרת מהכנסתו החודשית הממוצעת כעצמאי ערב התאונה. מכאן ובשים לב לגילו במועד התאונה וגילו כיום; קשיי השפה ונתוניו האישיים " הדלים" כלשונו, טוען התובע, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ועומדת על שיעור של 75% [ ראו סעיף ג לסיכומים מטעם התובע].

הנתבעת טוענת מנגד, כי הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע נטולות משמעות תפקודית ממשית, שעה שהתובע עובד, מבלה ומתפקד היטב בכל תחומי החיים. מכל מקום לטענתה, הנכויות בתחום הפסיכיאטריה וא.א.ג. נקבעו על בסיס תלונות סובייקטיביות ואנמנזה מפי התובע, שממילא אינן משקפות את המצב לאשורו והנכות האורתופדית נקבעה מחמת הספק ומשכך אין מקום להביאה בחשבון [ ראו עמודים 5-6 לסיכומים מטעם הנתבעת].לחלופין טוענת הנתבעת, כי לכל היותר, יש להעמיד נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 10% [ ראו עמוד 7 לסיכומים מטעם הנתבעת].

לאחר שנתתי דעתי למכלול, אני סבורה, כי נכותו התפקודית של התובע שקולה לנכותו הרפואית. ואפרט.

הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אומנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע ( ע"שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.(3)792 [1995]).

התובע בענייננו, טבח במקצועו ויליד 22.1.47 נפגע בתאונה בהיותו בן שישים וארבע שנים ונכותו המשוקללת בשיעור של 30.96% כוללת נכות בתחום האורתופדיה בשיעור של 5% בגין כאבי צוואר, נכות בתחום א.א.ג. בשיעור של 10% בגין רעש תמידי באוזניים, נכות בתחום הנוירולוגיה בשיעור של 5% בגין כאבי ראש כרוניים פוסט חבלתיים ונכות בתחום הפסיכיאטריה בשיעור של 15% בגין הפרעת חרדה לא מוגדרת עם מאפיינים בתר חבלתיים משולבת עם הפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים התנהגותיים, דיכאוניים וחרדתיים.

כפי העולה מהנתונים שהוצגו בפניי, משך שנים עובר לתאונה עבד התובע כעצמאי במסעדה; בתום חודש אפריל 2011, כחודשיים בלבד לאחר התאונה, הוא סגר את המסעדה והעביר פעילותה לאביו של מר א.מ. הבעלים של הנכס בו הוקמה המסעדה; החל מחודש מאי 2011, החל לעבוד כשכיר באותה מסעדה בהיקף של ארבע שעות עבודה ביום בשכר חודשי ממוצע בסך של 4,000 ₪, עד אשר פוטר בחודש יולי 2014 ( להלן: "התקופה הראשונה"); בחודשים מרץ-אפריל 2015 עבד כמזנונאי במלון דן פנורמה בתל-אביב בהיקף של שמונה שעות עבודה ביום בשכר חודשי ממוצע בסך של 3,548 ₪; בחודשים אפריל 2015 עד מאי 2016 עבד כפקח ושומר בפארק דרום במשרה מלאה בשכר חודשי ממוצע בסך של 6,164 ₪ ובחודש יולי 2016 שב לעבודה כשכיר במסעדה בהיקף של שלוש שעות עבודה ביום, שלא באופן קבוע ובשכר חודשי ממוצע בסך של 1,820 ₪, זאת עד אשר פוטר בחודש פברואר 2018 ( להלן: "התקופה השנייה"). כמו כן וכפי העולה מעדות התובע, החל מחודש יוני 2018 ונכון למועד ההוכחות הוא עבד במסעדת " בוכרה היפה" בתל-אביב בהיקף של ארבע – חמש שעות עבודה ביום כשלושה – ארבעה ימים בשבוע בשכר מינימום [ עמוד 5 לפרוטוקול בשורה 30 – עמוד 6 לפרוטוקול בשורה 7].

מתצהיר עדותו הראשית של התובע עולה, כי השפעת נכותו הרפואית על כושר עבודתו באה לידי ביטוי בכאבים בצוואר המקרינים ליד ימין ומקשים עליו בפעולות ידניות מאומצות ובנשיאת חפצים כבדים; בכאבי ראש וצפצופים באוזן ימין; באי סבילות לרעש ועצבנות; בהפרעות שינה ויקיצות במהלך הלילה, בעטין הוא סובל מעייפות ביום; בפחדים המופיעים גם במהלך היום ובחוסר סבלנות כלפי בני המשפחה וחברים [ ראו בעניין זה גם תצהיר עדותה הראשית של רעיית התובע].

עוד עולה מהתצהיר, כמו גם מעדות התובע, כי הטעם לסגירת המסעדה נעוץ במצבו הרפואי המתואר לעיל; כי בתקופה הראשונה בעבודה כשכיר במסעדה הוא התעצבן על המלצרים והעובדים, דיבר אליהם בגסות ופוטר מעבודה זו לאחר שדחה בקשתו של א.מ., שאותה העת שימש כמנהל המסעדה, לעבודה במשרה מלאה; התפטר מעבודתו כמזנונאי במלון דן פנורמה בתל-אביב נוכח הקושי בביצוע העבודה האינטנסיבית; התפטר גם מעבודתו כפקח ושומר בפארק דרום נוכח הקושי " בישיבה באותו המקום"; בלית ברירה ומשלא התקבל לעבודות אחרות, חזר לעבודה כשכיר במסעדה ונוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה והקושי בביצוע העבודה, נדרשה העסקת עובד נוסף והתובע פוטר [ ראו תצהיר העדות הראשית של התובע ועדותו בעמודים 1-13 לפרוטוקול].

עדות התובע כאמור בכל הנוגע להשפעת נכותו הרפואית על כושר עבודתו מתיישבת עם תצהיר העדות הראשית כמו גם עדותו של א.מ. הבעלים הנוכחי של המסעדה, מהם עולה, כי לאחר התאונה, התובע הודיע, כי נבצר הימנו להמשיך ולהפעיל את המסעדה נוכח מצבו הרפואי; אביו, הבעלים של הנכס בו הוקמה המסעדה, הסכים לבטל את הסכם השכירות לפני תום תקופת השכירות; המשיך להפעיל את המסעדה בעצמו והעסיק את התובע כטבח שכיר במשרה חלקית; התובע " הכיר את העבודה" ו- "עבד טוב" ואולם היה נתון למצבי רוח, בגינם התקבלו תלונות מצד עובדי המסעדה; "היה הולך באמצע אירוע ואומר לא יכול לעבוד יותר, כואב לי שם ופה..."; ביקש ממנו להגדיל היקף עבודתו במסעדה נוכח הגידול בהזמנות, והאחרון סירב בטענה " שקשה לו ואינו יכול" ולכן פוטר; בשנת 2016 ביקש התובע לשוב לעבודה במסעדה ומתוך התחשבות במצבו, הוחלט להעסיקו בהיקף עבודה מצומצם ובשכר הנופל משכרו הקודם כשכיר במסעדה; התובע עבד לאט ונדרש להפסקות, היה עצבני מאוד והתקשה בקבלת ביקורת, לא הצליח לעבוד הרבה שעות והתקשה בעבודה פיזית; בנסיבות אלו, בהן נבצר מהתובע למלא תפקידו, נדרשה העסקת עובד נוסף ובסופו של יום הוא פוטר בשנית [ ראו עמודים 24-27 לפרוטוקול].

עדות התובע נתמכת גם בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו של מר ג.ג., אשר שימש במועדים הרלוונטיים כאחראי משמרת בפארק דרום, ולפיו תפקיד התובע בעבודתו בפארק היה כרוך בשמירה על הסדר והניקיון; אגב כך, הוא היה נקלע לוויכוחים עם המבקרים בפארק; נקרא על-ידו והוזהר שאם לא ישפר התנהגותו, עניינו ידווח לממונים; התובע ביקש שיתחשב במצבו ובין היתר סיפר לו על התאונה ועל כך שהוא המפרנס היחיד במשפחה; לפיכך, חס עליו והציב אותו ברוב הפעמים כשומר " בבודקה" ושם היו פחות " סיבוכים"; לבסוף התובע הודיע, כי " קשה לו מבחינת עבודה מבחינת הכול" והתפטר [ ראו עמודים 27-28 לפרוטוקול].

השפעת נכותו הרפואית של התובע על כושר עבודתו באה לידי ביטוי גם בעובדה שבחלק ניכר מהתקופה שמיום התאונה ועד היום עבד התובע בהיקף עבודה מצומצם מאוד, לעומת היקף העבודה הנדרש בדרך כלל מעצמאי המפעיל ומנהל מסעדה בפועל, כפי שעשה התובע עובר לתאונה. למעלה מכך, במהלך התקופה שמיום התאונה ועד היום חלה אף ירידה בהיקף עבודת התובע כמו גם בשיעור הכנסתו כטבח שכיר במסעדה. כך, לעומת היקף של ארבע שעות עבודה ושכר בסך של 4,000 ₪ בתקופה הראשונה בעבודתו כשכיר במסעדה, עמד ההיקף בתקופה השנייה על שלוש שעות עבודה ביום בשכר בסך של 1,820 ₪ בלבד.

מעבר לכך, לא תתכן מחלוקת, כי כל אחת מהנכויות הרפואיות אשר נקבעו לתובע הן מטבען נכויות תפקודיות, באשר השפעתן באה לידי ביטוי במובן של כאבי צוואר, כאבי ראש כרוניים, רעש תמידי באוזניים והפרעת חרדה משולבת עם הפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים התנהגותיים, דיכאוניים וחרדתיים, והדברים נאמרים ביתר שאת, שעה שמדובר בנכויות מצטברות.

בהינתן האמור, בשים לב לטיב הנכויות הרפואיות, אשר מטבען הן נכויות תפקודיות; לפסיקה הנוהגת, לפיה נכות בתחום האורתופדיה משקפת על-פי רוב גם את מידת הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית [ שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף ( פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 30.1.08)]; הוכחת השפעת נכויות אלו בפועל על כושר עבודת התובע; השתלבותו לאחר התאונה בעבודות בהיקף עבודה מצומצם מאוד בחלק ניכר מהתקופה שמיום התאונה ועד היום; הירידה בהיקף העבודה ובהכנסה בתקופה השנייה של עבודתו כשכיר במסעדה לעומת התקופה הראשונה; גילו בעת התאונה [ שישים וארבע שנים]; בהינתן, כי לא לעולם חוסן והאפשרות הסבירה, כי נכות זו תקשה עליו גם בעתיד, אני מוצאת להעמיד נכותו התפקודית על שיעור של 31%, כפי נכותו הרפואית [ במעוגל].

בסיס השכר
התובע מבקש להעמיד את בסיס שכרו על סך של 8,000 ₪ וטוען, כי אין בהכנסות כפי שדווחו על-ידו לרשויות המס כדי לשקף את שיעור ההכנסה האמיתי מהמסעדה, שכן מדובר בדיווחים כוזבים, כאשר בפועל עמדה הכנסתו החודשית על סך של כשלושים עד ארבעים אלף ₪ [עדות התובע בעמוד 7 לפרוטוקול בשורה 27 – עמוד 9 לפרוטוקול בשורה 8]. אינדיקציה לכך שהכנסתו הייתה גבוהה מההכנסה כפי שדווחה לרשויות המס, ניתן למצוא לטענתו, בין היתר, בכך שעל אף היותו המפרנס היחיד בתא המשפחתי, הוא רכש בשנת 2007 דירה בחולון בתמורה לסך של 190,000$ [ראו סעיף ג לסיכומים מטעם התובע, העתק הסכם רכישת הדירה צורף לראיות מטעם התובע].

הנתבעת מתנגדת לטענת התובע על מנת שלא להוציא חוטא נשכר; בהינתן, כי הוא לא עמד בנטל הכבד המוטל על כתפיו להוכיח הכנסה לא מדווחת ובהעדר כל תימוכין לטענה זו. לטענתה, אין בעובדה, כי התובע רכש דירה בחולון כדי ללמד על הכנסה בשיעור גבוה, שעה שמעדות רעייתו עולה, כי עד לעצם היום הזה הם משלמים משכנתא ובשים לב לכך שלא ניתן לשלול אפשרות, כי מקורות המימון של רכישת הדירה כוללים בין היתר ירושה, מתנה, הלוואה, מענק או כל מקור אחר. בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי הסכומים בחוזה רכישת הדירה בוצעו בהתאם לסעיף 4.ה. לחוזה המכר בשיקים בנקאיים או בהעברה ישירה לחשבון בנק המוכר, דבר שאינו מתאים לעסקה שנעשית "בכסף שחור" [ראו עמוד 4 ו-7 לסיכומים מטעם הנתבעת].

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בשומת מס הכנסה לשנת 2011 לא נרשם כל רווח מהמסעדה ומכאן שהתובע לא השתכר כלל בשנה זו; דוחות מע"מ אליהם מפנה התובע אינם רלוונטיים לרווח; בהינתן, כי בשומת מס הכנסה לא נרשם כל רווח מ"עסק" ממילא שדו"ח רווח והפסד המלמד לכאורה על רווח מהמסעדה בשנה זו, לא הוגש לרשויות המס ונוצר למטרות משפטיות בלבד; בשומת מס הכנסה לשנת 2010 דווח על הכנסות מעסק בסכום לא ריאלי ויתכן שהטעם לסגירת המסעדה נעוץ דווקא בהעדר רווחיות. לחלופין טוענת הנתבעת, כי לכל היותר, יש להעמיד הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע ערב התאונה על סך של 4,000 ₪ [ ראו עמוד 7 לסיכומים מטעם התובע].

מעיון בשומות מס הכנסה, אשר צורפו לראיות התובע עולה, כי ההכנסה " מעסק" כפי שדווחה לרשויות המס בשנת 2008 עמדה על סך של 34,954 ₪; בשנת 2009 על סך של 43,479 ₪ ובשנת 2010 על סך של 35,202 ₪ [ כולל " הכנסות פטורות"].

כמו כן, מתקציר שומה ליחיד לשנת 2011, השנה בה אירעה התאונה, עולה, כי ההכנסה " ממשכורת" בשנה זו עבור החודשים ינואר - אפריל עמדה על סך של 32,000 ₪ ובממוצע לחודש על סך של 8,000 ₪ ומדו"ח הכנסות והוצאות של המסעדה נכון לחודשים ינואר – אפריל 2011 עולה, כי הרווח בתקופה האמורה לאחר תאום עמד על סך כולל של 20,765 ₪ [ הסכומים לפני שערוך].

דא עקא, שההכנסה המפורטת לעיל בשנת 2011 היא מעיסוק התובע כעצמאי ובנסיבות אלו ובהינתן, כי התאונה אירעה בתום חודש פברואר של שנה זו, כאשר ההכנסות הן גם בגין החודשים מרץ – אפריל, אין זה מן הנמנע, כי חלק מהכנסה זו הוא בגין שנת 2010. בפרט נאמרים הדברים בשים לב לעובדה, כי ההכנסה כאמור עולה באופן ניכר על הכנסת התובע, כפי שדווחה על-ידו בשנים הקודמות. מכאן, שלא ניתן לקבוע, כי נתוני ההכנסה בשנת 2011 כאמור משקפים בהכרח את הכנסת התובע ערב התאונה.

עם זאת, בשים לב לתצהיר התובע, ממנו עולה, כי בשל הירידה ברווחיות המסעדה עד לתום שנת 2010 נוכח תחרות בין המסעדות בסביבה, הוא החליט להתמקד באירועי ערב והרווחים מהמסעדה לאחר מכן היו " סבירים"; בהינתן כי התובע היה ועודנו המפרנס היחידי בתא המשפחתי, הנושא בכלכלת רעייתו הנכה ובתם הצעירה הלוקה בשיתוק מוחין ומרותקת לכיסא גלגלים וההנחה הסבירה, כי הכנסתו מהמסעדה ערב התאונה ביחד עם הכנסת רעייתו ובתו מקצבאות הביטוח הלאומי הייתה אמורה להספיק לכל הפחות לכלכלתם ובשים לב לנתוני השכר של התובע לאחר התאונה, מהם עולה רציפות יחסית והתמדת התובע בעבודות השונות למשך תקופות ארוכות באופן יחסי ובשכר העולה על ההכנסה המדווחת הממוצעת מהמסעדה בשנים 2008-2010 והמפורטת לעיל, זאת חרף גילו המתקדם ולמרות שמדובר בשכרו במומו, אני סבורה, כי יש להעמיד את הכנסתו הפוטנציאלית לכל הפחות על סך של 6,189 ₪, כשיעור ההכנסה מעבודתו לאחר התאונה בפארק דרום [ לאחר שערוך].

אומנם, לצורך שומת פיצויים עשוי בית-המשפט להכיר בהכנסות שלא דווחו לרשויות המס. עם זאת כבר נפסק, כי על הראיות בדבר גובה הכנסתו האמיתית של הנפגע להיות " נעלות מכל ספק" [בע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד יז 2400 ובע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489]; שומת הפיצויים אינה יכולה להעשות " על-פי הערכות והשערות או על-פי תחושות, אלא בהתבסס על ראיות בדוקות המאפשרות ככל הניתן מיצוי האמת" ו- "לא די באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות" [ת.א. (מחוזי-ירושלים) 5087/03 פלונית נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ ( פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 26.3.07)].

בנדון, טענת התובע להכנסה גבוהה מזו אשר דווחה הועלתה לראשונה אך במסגרת עדותו בחקירתו הנגדית ומדובר בעדות כבושה, אשר משקלה וערכה מועטים ביותר. מכל מקום, התובע אשר הנטל מונח לפתחו, לא הביא כל ראיה עצמאית אובייקטיבית, אשר היה בה כדי לתמוך בטענתו כאמור בדבר גובה הכנסתו האמיתית.

הדברים מקבלים משנה תוקף עת מדובר בטענה של תובע שהודה, כי העלים מרשויות המס סכומים נטענים גבוהים בסך של עשרות אלפי שקלים לחודש ולמשך כל תקופת פעילותו כעצמאי ( עמוד 7 לפרוטוקול בשורה 27 – עמוד 9 לפרוטוקול בשורה 8) וזאת כמובן למען תועלתו הכספית. כלל ידוע הוא, כי מי שהוכיח, שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה שכשנוח לו הדבר הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת.

הפסד שכר לעבר
התובע עותר לפיצוי בסך כולל של 423,906 ₪, המשקף לטענתו את ההפרש בין הכנסתו החודשית הממוצעת עובר לתאונה, המוערכת בסך של 8,000 ₪, לבין הכנסתו מעבודותיו השונות לאחר התאונה ועד היום [ ראו סעיף ג לסיכומים מטעם התובע].

הנתבעת טוענת מנגד, כי בשים לב לעדות התובע, במסגרתה הודה, כי מסר במרמה דיווחים כוזבים לרשות מס הכנסה כדי להפיק מכך תועלת כספית, הרי שאין לתת אמון בכל מידע הנמסר על-ידו לרבות וביתר שאת כזה הנוגע להיקף עבודתו והכנסתו לאחר התאונה וממילא להפסדי השכר הנטענים על-ידו. מכאן ובהינתן, כי לאחר התאונה הוא שב למעגל העבודה והוא עושה כן עד היום, דין טענתו בדבר הפסדי שכר להידחות [ ראו עמודים 1-5 לסיכומים מטעם הנתבעת].

לחלופין טוענת הנתבעת, כי בבחינת הכנסת התובע לאחר התאונה יש להביא בחשבון את גילו ואת העובדה, כי בחלק ניכר מהתקופה החל מיום התאונה ועד היום הוא עבר זה מכבר את גיל הפרישה וממילא בגיל כזה עובדים לרוב במשרה חלקית וכן את עברו הרפואי, הכולל בין היתר אבנים בכליות, GOUT עם מעורבות של הפרקים; תלונות חוזרות על כאבי בטן; יתר כולסטרול בדם והפרעה בתפקוד המיני [ ראו עמודים 6-7 לסיכומים מטעם הנתבעת].

הנתבעת טוענת, כי לכל היותר התובע זכאי לפיצוי בסך כולל של 13,200 ₪, זאת בשים לב להכנסתו החודשית הממוצעת ערב התאונה העומדת על סך של 4,000 ₪ לעומת הכנסתו מהעבודות השונות בהן עבד לאחר התאונה; העובדה כי עבד ברציפות למשך תקופות ארוכות; טיב הנכויות הרפואיות הנטולות משמעות תפקודית ממשית; העדר קשר סיבתי בין מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה לבין היותו מחוסר עבודה בתקופות השונות והעדר נתוני הכנסה מעבודתו נכון להיום [ ראו עמודים 7-8 לסיכומים מטעם הנתבעת].

אומנם, "דרך המלך לפסיקת פיצויים בראש נזק זה היא על ידי חישוב אריתמטי. ברם, כאשר קשה או בלתי אפשרי להעריך את אחד המשתנים לצורך החישוב ... יפנה בית המשפט לפסיקת פיצוי גלובלי (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף עמודים 136, 562-559 (מהדורה חמישית, 2003) (להלן: קציר)) " [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 8602/11 הפניקס נ' שלמה דן גדרון ( פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 3.4.12)].

בנסיבות העניין, בשים לב לגילו של התובע ערב התאונה [ שישים וארבע שנים] וגילו כיום [ שבעים ואחת שנים ותשעה חודשים]; תקופות אי-הכושר הזמניות בשיעורים של 100% ו- 10% שנקבעו לו למשך תשעה חודשים לאחר התאונה; מסקנתי בדבר נכותו התפקודית כתוצאה מהתאונה כמו גם פוטנציאל השתכרותו; נתוני השכר המדווחים של התובע עובר ולאחר התאונה; הירידה המוכחת בהיקף ובשכר בעבודתו כשכיר במסעדה בתקופה השנייה לעומת התקופה הראשונה; העדר נתוני השתכרות מעבודתו כיום במסעדת " בוכרה היפה" בתל-אביב, בה החל כשבועיים לפני מועד ההוכחות ( עדות התובע בעמוד 5 לפרוטוקול בשורות 30-31); התקופה שחלפה מאז התאונה ( למעלה משבע שנים) והריבית המתאימה שיש לפסוק בגינה, מצאתי לפסוק לתובע הפסד שכר לעבר על דרך האומדנה בתקופה החל מיום התאונה ועד היום בסך גלובאלי של 120,000 ₪ [ כולל הפסדי פנסיה].

הפסד שכר לעתיד
התובע עותר לפיצוי בסך של 562,320 ₪ לפי הכנסה נטענת עובר לתאונה בסך של 8,000 ₪, 75% נכות תפקודית עד גיל 80 ושיעור היוון לפי 2% ריבית [ ראו סעיף ג20(ט) לסיכומים מטעם התובע], בעוד הנתבעת טוענת, כי לכל היותר התובע זכאי לפיצוי בסך כולל של 9,300 ₪, לפי שכר ערב התאונה בסך של 4,000 ₪ ו- 10% נכות תפקודית למשך תקופה בת שנתיים בלבד [ ראו עמוד 8 לסיכומים מטעם הנתבעת].

באשר למשך תקופת חישוב הפיצוי בראש הנזק האמור, בהינתן עדות התובע לפיה הוא עובד עד היום כטבח, בשים לב לכך שמאז התאונה ועד היום הוא עבד ברציפות יחסית ובין היתר כטבח שכיר במסעדה עד לחודש פברואר 2018, זאת חרף נכותו התפקודית והעובדה, כי אותה העת הוא עבר זה מכבר את גיל הפרישה, אני מוצאת לחשב הפיצוי בראש הנזק האמור למשך תקופה בת כשלוש שנים מהיום.

זאת ועוד ובאשר לשיעור ההיוון, אין לקבל טענת התובע, לפיה יש להעמיד את אחוז הריבית לצורך היוון רכיבי הפיצוי לעתיד על 2%. שיעור ההיוון של הפיצוי הנזיקי לעתיד עומד כיום על 3% בהתאם להלכות בית-המשפט העליון ונעשה על יסוד הערכה כלכלית בדבר יכולתו של הנפגע להשקיע את כספי הפיצוי. בנסיבות העניין, בהינתן כי התאונה אינה תאונת עבודה והתובע אינו זכאי לתגמולי המוסד לביטוח לאומי לתקופת העתיד, ממילא אין צורך בהלימה בין אחוז הריבית להיוון הניכויים של תגמולי המוסד לביטוח לאומי, לפי תקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי, לבין אחוז הריבית להיוון הפיצויים, ולפיכך, אני מוצאת לחשב הפיצוי בראש נזק זה, כמקובל, לפי ריבית בשיעור של 3%.

נוכח מסקנותיי דלעיל, מצאתי לחשב את הפיצוי בראש נזק זה על-פי שכר פוטנציאלי בסך של 6,189 ₪ ו- 31% נכות תפקודית עד גיל שבעים וחמש ולפסוק לו פיצוי בסך כולל של 71,208 ₪ [ לפי מקדם היוון בשיעור של 37.1149 בריבית של 3%] בגין הפסד שכר לעתיד ובהתאמה לפסוק לו פיצוי בסך של 8,901 ₪ בגין הפסדי פנסיה לעתיד [ לפי 12.5% הפרשות מעביד].

הוצאות לעבר ולעתיד
התובע עותר לפיצוי בסך של 70,000 ₪ בגין עלות טיפולים אצל אורתופד, טיפולים פיזיותראפיים ואלטרנטיביים, מעקב רופא נוירולוג וא.א.ג, טיפולים פסיכיאטריים, תרופות פסיכיאטריות, משככי כאבים ועלות המנויים בקאנטרי לצורך שחייה טיפולית. לטענתו, בשים לב לכך שהתאונה אינה תאונת עבודה, אין הוא זכאי להחזרים מלאים בגין ההוצאות הכרוכות בטיפולים כאמור [ ראו סעיף ה' לסיכומים מטעם התובע].

הנתבעת טוענת מנגד, כי משמדובר בתאונת-דרכים שההוצאות הרפואיות בגינה מכוסות בסל הבריאות; בהעדר קשר סיבתי בין ההוצאות בגין המנוי לקאנטרי לבין מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה; בהינתן, כי הקבלות בגין התרופות, כפי שצורפו לראיות מטעם התובע, רובן ככולן מהשנים 2011-2012 והמסמכים הרפואיים בגין הטיפולים הרפואיים אף הם בעיקרם מהשנים 2011-2012, יש להניח כי התובע כבר לא נדרש להוצאות כאמור ומכאן שאין מקום לפיצוי בראש נזק זה [ עמודים 8-9 לסיכומים מטעם הנתבעת].

מעיון בראיות מטעמו עולה, כי התובע לא צירף כל אסמכתא, כהפניה או אישור מרופא, מהם ניתן ללמוד כי נוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה הומלץ לו על שחייה וממילא לא הוכיח קשר סיבתי בין הצורך ברכישת המנויים בקאנטרי לבין מצבו הרפואי כאמור ואין מקום לחייב את הנתבעת בעלות מנויים אלה.

לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הנוגעים לעניין, לרבות להמלצת המומחה בתחום הפסיכיאטריה באשר להמשך מעקב וטיפול פסיכיאטרי במסגרת קופת חולים בה טופל התובע עד כה; לעובדה שמדובר בתאונת-דרכים והתובע זכאי לתשלום הוצאותיו מקופת-החולים ולהנחה הסבירה, כי בכל זאת נדרש ויידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות מכיסו עבור משככי כאבים, תרופות וטיפולים, אני מוצאת לאמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 7,000 ₪.

עזרת הזולת
התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 80,000 ₪, בשים לב לכך שרעייתו מוכרת במוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 73% לצמיתות ואינה עובדת מזה שתים - עשרה שנה וביתו הצעירה לוקה בשיתוק מוחין, מרותקת לכיסא גלגלים ומוכרת במוסד לביטוח לאומי כנכה לצמיתות בשיעור של 179% [ ראו סעיף ד לסיכומים מטעם התובע].

הנתבעת טוענת, כי עיקר נכות התובע היא בתחום הפסיכיאטריה; הנכות בתחום א.א.ג היא בגין טנטון והנכות בתחום הנוירולוגיה היא בגין כאבי ראש בשיעור מינורי של 5% בלבד. מכאן שהנכות היחידה הרלוונטית לראש הנזק האמור היא בתחום האורתופדיה וזו עומדת על שיעור של 5% בלבד בגין כאבי צוואר. מעדות רעיית התובע עולה, כי אין לנכות האמורה כל השלכה תפקודית על התובע. הוא מסייע לה ולבתם הצעירה; עורך קניות ועובד. מכאן ובהעדר הוכחה, כי התובע נדרש בפועל לעזרה, הגם שחלפו מאז התאונה ועד היום למעלה משבע שנים, אין מקום לפיצוי [ ראו עמוד 8 לסיכומים מטעם הנתבעת].

מתצהיר עדותו הראשית של התובע כמו גם מעדותו בחקירתו הנגדית עולה, כי עובר לתאונה ונוכח נכות רעייתו הוא אשר דאג למשק הבית, לרבות לקניות, ניקיון וטיפול בביתם הלוקה בשיתוק מוחין והמרותקת לכיסא גלגלים, על כל המשתמע מכך, ובין היתר הרמתה במדרגות, הסעתה לכל הטיפולים, הלבשה ומעברים. מאז התאונה עיקר הנטל בטיפול בבתו הנכה נפל על רעייתו ובתו הבכורה; אינו מסוגל להרים אותה; בשל רעש סביבתי וקושי בהרמת משאות כבדים אינו עורך קניות; רעייתו לא נעשית צעירה ובתו הבכורה לא צפויה להישאר עוד תקופה ארוכה בבית, כך שידרשו להעסיק עוזרת בית ומטפלת בשכר [ ראו בהקשר זה עדות התובע בעמודים 14-16 לפרוטוקול וגם תצהיר עדותה הראשית של רעיית התובע].

אומנם, הדברים האמורים בתצהיר העדות הראשית של התובע ובעדותו בחקירתו הנגדית, אינם מתיישבים עם עדות רעייתו, על-פיה " כשהוא בבית, אני אומרת לו תעשה לי קניות, תעשה לי כביסות, להרים את הילדה אם צריך, הוא מרים את הילדה, גם היום כשאני צריכה... הוא תולה את הכביסה... עוזר מה שאני לא יכולה הוא עושה, שואב אבק, ספונג'ה... הוא הולך לסופר, לשוק, איפה שיותר זול... הוא עושה הכל לבד... פעמיים בשבוע... הוא הכוח שלי", "כל הזמן דואג" לבתם הצעירה " אז משחררים אותה על הרצפה כדי שהיא תזחל וצריך להחזיר אותה בחזרה. אז הוא מוריד אותה וכשצריך להרים ביחד אני והוא מרימים אותה... הוא מרים אותה בחלק העליון" [ההדגשה אינה במקור] [עמודים 17-24 לפרוטוקול].

עם זאת, בשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו לתובע בחוות-דעת המומחה בתחום האורתופדיה ומסקנתי בדבר נכותו התפקודית נכונה אני להניח, כי הוא נדרש ויידרש גם בעתיד, בכל זאת, לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה ואני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצותו בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 20,000 ₪.

כאב וסבל
התובע עותר לפיצוי בסך של 39,063 ₪ בראש הנזק האמור לפי 31% נכות רפואית [ראו סעיף ו' לסיכומים מטעם התובע], בעוד הנתבעת טוענת כי בשים לב לכך שאין להביא בחשבון את הנכות האורתופדית אשר נקבעה מחמת הספק בלבד והנכות הרפואית המשוקללת עומדת על שיעור של 27.32% יש להעמיד הפיצוי בראש הנזק האמור על סך של 34,432 ₪ בלבד [ראו עמוד 9 לסיכומים מטעם הנתבעת].

בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, לפי שיעור נכותה הרפואית של התובעת העומדת על שיעור של 30.96% ובהתחשב בגילו והעדר ימי אשפוז, זכאי התובע לפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 39,130 ₪.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 266,239 ₪, כמפורט לעיל.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע החזר אגרת בית-משפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה בפועל וכן שכר-טרחת עו"ד כדין. בנוסף, תישא הנתבעת בתשלום המחצית השנייה של האגרה; שכר-טרחת ד"ר בלום, המומחה בתחום א.א.ג מטעם בית-המשפט; שכר המתורגמנית הגב' מרינה מרגולין, כפי ששולם בפועל, ושכר העדים מר א.מ. ומר ג.ג. בסך של 500 ₪ לכל אחד מהם.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק מפסק-הדין לבאי כוח הצדדים

ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, 28 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ג.י.
נתבע: הפניקס חברה לביטוח בעמ
שופט :
עורכי דין: